כמו במעשייה הקאנונית על הילד ששולל את קיומו של האל מפני שאינו רואה אותו ולא מצליח לתפוס אותו בחושיו, כך בסיום הרצאה שהעבירה ד"ר הגר להב באוניברסיטת בר־אילן על נושא מחקרה, אמונה של נשים חילוניות בא־לוהים, קם אחד הנוכחים והכריז: "אין דבר כזה חילוני מאמין! אם מישהו מאמין בא־לוהים, הוא לא יכול להיות חילוני". "אבל הנה אני, חילונית מאמינה, פה מולך", ענתה לו להב, אך הדובר התעקש: "אז את לא קיימת!" פסק. "ההרצאה עסקה בין היתר בכך שלא מזהים חילונים מאמינים", מסבירה להב בחיוך, "שאלו אותי האם שילמתי לו על ההערות שלו".

השיחה עם ד"ר להב בעקבות ספרה החדש "חילוניות מאמינות" (הוצאת מכון ון־ליר הקיבוץ המאוחד), פרי עמל של 18 שנים, או במילותיה "עבודת השם שלי", צללה היישר למעמקים. איך אפשר בכלל, פתחתי ושאלתי, להתחיל לחקור חוויה דתית, אמונה וקשר לא־לוהים? הרי מלכתחילה מדובר על שדה שהישות העיקרית בו חמקמקה ולא בהכרח משתפת פעולה, ושמי שמנסים לדבוק בה חווים אותה באופן סובייקטיבי.

"אני נשענת על כתפי ענקים", השיבה להב. "מקס ובר, אחד מאבות הסוציולוגיה המודרנית, שחקר הרבה מאוד היבטים של דת והשפעותיה, אמר שאין לו אוזן לדת. במילים אחרות הוא אמר: 'אני לא קולט את כל הדיבורים האלו על הדת'. התיאולוג רודולף אוטו כתב את 'הקדושה', אחד הספרים הכי מדהימים על פגישה עם המקודש. בהקדמה הוא פנה אל קוראיו: אם אף פעם לא הייתה לך חוויה של פגישה עם המקודש, אל תטרח לקרוא את הספר שהרי לא תבין ממנו מילה. ויליאם ג'יימס, אבי הפסיכולוגיה של הדת ומי שהתחיל לחקור את החוויה הדתית, אמר שכל עוד אדם מרגיש שחוט החשמל של האמונה עוד קיים ושהוא לא נרצח על ידי התודעה הכללית של 'אין א־לוהים' – אפשר לחזק אותו. אם זה מת – אז אבוד לך.

"על בסיס הדברים האלה אני חושבת שצריך להסתכל על אמונה, רוחניות, חוויית נוכחות, לא משנה איך נקרא לזה – כעל סוג של חוש. כמו שבחוש הטעם, נניח, יש אנשים שטועמים דקויות של דקויות, ולעומתם יש אנשים שאם תיתני להם פלאפל וקוויאר זה יערב לחיכם באותה מידה – אני חושבת שיש חוש הרוחניות. יש כאלה שמאוד חזקים בו, כאלה שאין להם אותו כמעט בכלל, והרבה באמצע. אם המילים שלי לא מתחברות למשהו מובן עבור קורא מסוים, אז כנראה הכתבה הזו לא בשבילו. לעומת זאת, כל מי שאומרת 'רגע, יש לי את זה בבטן, בזיכרון, בחוויה, יש לי איזה רעיון ראשוני של מה שנקרא א־לוהים, לצורך העניין' – עשויה למצוא עניין בדברים שלי".

ניצוץ חסידי מילדות

אף שגדלה במקום "הכי מנותק מדתיות שיכול להיות", כדבריה – קיבוץ חורשים בשרון, של השומר הצעיר – היא מעידה שאותו "חוט חשמל" של האמונה היה חי בה מאז ומעולם. את המפגש הראשון עם סוג מסוים של חוויה דתית היא זוכרת כחוויה חיצונית וזרה, שכל קשר בינה ובין הא־לוהים הנוכחי שלה – מקרי בהחלט.

צריך להסתכל על אמונה, רוחניות, חוויית נוכחות, לא משנה איך נקרא לזה – כעל סוג של חוש. יש כאלה שמאוד חזקים בו, כאלה שאין להם אותו כמעט בכלל, והרבה באמצע

"בגיל 12 לקחו אותנו לראות שמחת תורה בבית כנסת. 'שנראה את היצורים האלה'. חגגנו את כל החגים אבל זה לא אל־והים עשה, זה אנחנו", היא מתארת את המצע התרבותי שעליו גדלה. "ההגדה של יציאה ממצרים זו הגדה שמדברים בה על הקמת מדינת ישראל, כי גם זה סוג של יציאה ממצרים. המסורת הקיבוצית והסביבה שבה חייתי עודדה 'ליטאיות', כלומר חשיבה רציונלית, לוגיקה, התפלפלות אינטלקטואלית. זו צורת חשיבה שתמיד הייתה חזקה אצלי, ולכן היה לי קל בלימודים, באוניברסיטה הצטיינתי, וכך גם בשנות עבודתי ב'הארץ'. ויחד עם זה היה בי מילדות גם ניצוץ חסידי, רוחני".

אז מה קרה פתאום באמצע הדרך?

"אחרי הרבה שנים שהייתי מאוד מסורה לחשיבה הלוגית, הבנתי שבאופן אישי ממנה לא יבוא עזרי. הייתי צריכה לשאת עיניי אל ההרים ולשאול ברמה אמיתית מאין יבוא עזרי. זה מה שעשיתי, ועזרי בא מעם השם".

במה מתבטאת הישועה שלך?

"קודם כל בתחושה שיש מגדלור. אני יודעת לאן אני מתכוונת. לא כל רוח קטנה מעיפה אותך לפה ולשם. אם המצוף לא מחובר לשום דבר, כל גל זורק אותו למקום אחר. אבל אם למצוף יש משקולת, גם בסערה הכי גדולה הוא יודע שלא ימות. הוא יטולטל לפה ולשם, אבל זה יעבור. ככה אני חיה עכשיו את חיי. יש לי מצוף, יש לי משקולת ששומרת עלי, והמשקולת הזו זה א־לוהים. האמונה בטוב ובמצווה ובעבודת השם הפכה את חיי לטובים יותר. יש בדידות באמונה, אבל יש הרבה יותר בדידות באי האמונה".

בספרה ראיינה להב 31 נשים מהמעמד הבינוני־גבוה (רובן אשכנזיות, אגב), שרואות עצמן כחילוניות וכמאמינות. דרך עולמן עוסקת להב באמונה מנקודת מבט תיאולוגית־פמיניסטית, אבל לא רק. "תמיד מדברים על גברים, וכוללים בהם גם את הנשים. הספר הזה עושה הפוך: הוא מניח שהדיבור על נשים כולל בתוכו גם גברים", היא אומרת על הבחירה לראיין נשים בלבד, שבאה לידי ביטוי גם בשם הספר. "זה לא אומר שאין שום הבדל בין חילוניות־מאמינות נשים וגברים, אבל יש מספיק קרבה כדי לכלול אותם יחד בשלב ההתחלתי שבו נמצא המחקר על המגזר הזה. בהמשך אני מקווה שיהיו מחקרים אחרים שיסתכלו על גברים ועל נקודות הדמיון והשוני בין גברים לנשים, אבל פיצול מהסוג הזה נעשה תמיד רק אחרי שמבינים את התופעה הכללית, לא לפני".

החוויה המשותפת לכל הנשים שראיינה היא בחירתן להיות חילוניות מאמינות ללא שירשו מסורת כזו: "אין לי מורה רוחני", מעידה להב גם על עצמה. "אני חושבת שהדבר הכי קרוב למורים רוחניים שיש לי, שמעולם לא פגשתי אותם אישית, אלו שתי תיאולוגיות פמיניסטיות־נוצריות שעזבו את הנצרות – דפני המפסון ומרי דאלי. אני מחשיבה אותן כ'דודות שלי'.

"יש לי גם שני סבים, בובר וא"ד גורדון, אבל אין לי אבא ואימא. אני יתומה", אומרת להב, ומתכוונת למרחב התיאולוגי שבו נאלצה ללקט חלקים ממקומות שונים  ולהרכיב אותם כל הדרך חזרה הביתה, לזהות העצמית שלה. "זה קצת כמו דתל"שים. אתה לא יכול להיות דתל"ש אם אין בחייך את מרכיב הבגידה והמרד. אני מזהה דמיון מסוים בין דתל"שים לחילוניות מאמינות. בשניהם יש מרכיב של בגידה – במה שלמדת, בהוריך, בתרבות שלך, ויש אכזבה של הצד השני ורגשות אשמה. ובשונה מדתל"שים שיש להם איזו קבוצת הזדהות, לחילוניות המאמינות אין אותה. תחשבי מה זה לחיות על קו התפר כשנדמה לך שאת החילונית המאמינה היחידה בעולם. אין שום הכרה בקיומך".

אז איזה תפקיד ממלאת האמונה בא־לוהים בחייהן של מי שאינן שומרות מצוות? האם זוהי רק אמונה אישית, אולי אף אמורפית וחסרת ממשות? "אני מסכימה שהאמונה הזו יותר אישית מאשר האמונה הקולקטיבית שבה למשל אי אפשר  להתפלל בלי שיש מניין", אומרת להב, "אבל להסיק מזה שהאמונה היא רק אישית זו טעות. כשאנחנו חושבים על אמונה אנחנו משתמשים במחשבות וברעיונות של התרבות והדת שממנה באים. לכל אחת מהנשים שראיינתי יש תיאולוגיה משל עצמה, אבל בסוף כשניסיתי למצוא את המשותף גיליתי שהאמונה של כל אותן נשים שונות מתכנסת לארבעה מרכיבים שהם סופר־יהודיים.

"הרעיון המשותף הראשון הוא הטוב. א־לוהים הוא הטוב, ויש שימוש נרחב במטאפורה של הטוב. הכול לטובה, צריך לבחור בטוב, אנחנו מתקדמים לעבר הטוב, לתיקון.  הרעיון השני הוא ההבנה שהזיהוי של הטוב הזה מטיל עליך חובות מוסריות. יש כאלה שדיברו על המילה 'מצווה'. העיקרון ברור: האמונה בא־לוהים מביאה איתה מצוות – לעבוד את הטוב, להגדיל את הטוב, להימנע מהרע. הרעיון השלישי הוא עבודת השם, שיש לה שתי משמעויות – לעבוד בלהפוך את העולם לטוב יותר, מה שנקרא 'תיקון עולם', ועבודה פנימית לדבוק בהשם – להזכיר לעצמך שאת מאמינה ולבחור בזה כל יום מחדש. העיקרון הרביעי הוא שהכול נעשה בתוך יחסים. הדבקות בטוב והעבודה למען הטוב פועלים בתוך יחסים – בזוגיות, במשפחה, בקהילה, בעולם. זה לא מבודד, זו לא המערה בקצה ההר.

"הנושא של תיקון עולם חזר כל הזמן בשיחות עם המרואיינות. אחד המאפיינים של היהדות זה ההתעקשות שהיא נמצאת בעולם ושצריך לתקן אותו, ושזו עבודת השם. אם תלכי לבודהיסטים הם לא יבינו על מה את מדברת. הנחת היסוד היא שאין עולם, וכל מה שאת צריכה זה להשלים עם זה. לכן, כל מי שמנסה לטעון שהתופעה הזו שאני מתעקשת להנכיח – חילוניות מאמינה – אישית ומנותקת, איזושהי תנועה שעפה באוויר ואין לה שורשים והיא לא משמרת היסטוריה – טועה לחלוטין. יש בה מרכיב אישי ויש מרכיב תרבותי קולקטיבי חזק מאוד. אם אורתודוקסים היו מבינים שחילונים מאמינים תורמים לשיפור ושימור וחידוש היהדות, ולא היו רואים בהם כל הזמן אויבים – הם היו מגלים שהחיים של האנשים האלה מלאים יהדות, לא פחות מאשר אורתודוקסים".

סוציולוגית פמיניסטית חשובה אמרה לי: 'עבדנו כל כך קשה להוציא את א־לוהים מהתמונה, ואת רוצה להחזיר אותו?' גיליתי שהחרדיות החילונית לא פחות עוצמתית מהחרדיות הדתית. נשים מפחדות לדבר על א־לוהים. ישר קוראים להן פרימיטיבית, משוגעת

עד כמה ישראל היא מדינה מאמינה? מחקרים מדברים על שיעור שנע בין 77 אחוזים (על פי סקר מכון פיו, 2016) ל־80 אחוזים (על פי המחקר של איילה קיסר־שוגרמן ופרופ' אשר אריאן, 2011) מהיהודים בישראל, שמקבלים את טענת האמת התיאולוגית כי "יש א־לוהים". הסקר של מכון פיו גם הבחין בין שתי קבוצות של מאמינים: "בוודאות מלאה" (50 אחוז מהמשיבים), ו"מאמינים אבל לא בטוחים" (27 אחוזים).

בספרה מצביעה להב על כמה בעיות מתודולוגיות בשדה המחקרי. "אחת הבעיות הקשות במחקרים אלה היא שהשאלות, שעושות שימוש במושגים כגון 'א־לוהים' או 'כוח עליון המכוון את העולם', כופות במידה רבה על הנשאלים טענות אמת תיאולוגיות מסוימות, ומתעלמות מטענות תיאולוגיות אלטרנטיביות. ההבנה המונותאיסטית־יהודית של המושג הזה רואה את א־לוהים כ'סוכן זר' שברא את העולם ושולט בו. לפיכך, כאשר יהודים ישראלים שמעניקים למושג 'א־לוהים' משמעות אחרת נשאלים אם הם מאמינים ב'א־לוהים', הם נאלצים לבחור בין שתי אופציות שאינן משקפות אותם. או לומר שהם מאמינים, תוך התפשרות עם העובדה שמרבית האנשים לא יבינו למה כוונתם במושג א־לוהים שבו הם מאמינים, או לומר שאינם מאמינים משום שהם אינם מאמינים בתפיסה המקובלת של א־לוהים, ובכך להעלים למעשה את עצם היותם מאמינים".

גם להב עצמה התקשתה לענות לשאלות של סוקר מטעם הלמ"ס שהגיע לביתה. "כשהוא הגיע לשאלה על רמת דתיות הוא התבונן בבית ובחפצים ואמר: 'טוב, אני לא צריך לשאול, אתם חילונים'. עניתי לו שלא בדיוק, ואמרתי שאני חילונית שמאמינה בא־לוהים. הוא אמר שאין לו אופציה כזו בשאלון, והציע את הקטגוריות רפורמית או קונסרבטיבית. אמרתי לו שאלו זרמים דתיים שלא עונים להגדרה העצמית שלי, מאחר שאני חילונית שמאמינה בא־לוהים. הדיון נסגר בהסכמה לסמן בשאלון את האופציה "אחר".

אבל האם להב ודומיה הם  אכן "האחר", מיעוט נרדף וזניח שלא ראוי אפילו לקטגוריה שמגדירה אותו? "25 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל מגדירים את עצמם כ'חילונים מאמינים'", מציינת להב, ומסבירה גם מאין הגיע הנתון הזה, שהרי בסקרים השונים אין אפשרות להגדיר את עצמך כחילוני מאמין. "הוא נובע מהצלבה של שני נתונים. האחד הוא שכ־75 אחוזים מהיהודים בישראל אומרים שהם מאמינים בא־לוהים, והשני הוא שאם מחברים את כל החרדים, הדתיים והמסורתיים ביחד, מגיעים בערך ל־50 אחוז מהאוכלוסייה. זה אומר שגם אם מניחים לצורך הדיון שכל החרדים, הדתיים והמסורתיים מאמינים בא־לוהים, עדיין נשארים 25 אחוז של מאמינים שמגיעים מהמגזר החילוני. לרוב המאמינים בקבוצה הזו יש ספקות, אבל הרי אם לא היו שום ספקות אז כל העניין הזה של אמונה היה קל. המחקר הישראלי צריך לשאול את עצמו, איך קרה שבמשך כל כך הרבה שנים פספסנו רבע מהאוכלוסייה? איך לא נתנו לה שם?"

אותה "אחרות" שלהב מתארת עשויה גם לשמש נקודת פתיחה טובה להקשבה. "לא מזמן אמרה לי אישה דתייה ששמעה אותי, שאם היה לי שביס על הראש ישר היו צורחים 'הדתה'. האפשרות לשמוע רעיונות כאלה מאנשים שאי אפשר לזרוק עליהם את טיעון ההדתה – היא נורא חשובה".

מה דעתך באמת בוויכוח הזה, יש הדתה?

"אני לא בטוחה. אין לנו פרספקטיבה. בהנחה שיש הדתה, אם יש, אני מאוד מוטרדת מזה. לא חושבת שזה תהליך טוב משום שאני פמיניסטית, והפגיעה הראשונית של התפשטות עקרונות דתיים במרחב הציבורי היא קודם כול בנשים. לעומת זאת, למהלך של העמקת האמונה אני לא אתנגד. להפך, אני חושבת שאם כולנו היינו קצת יותר מאמינים, היה פה יותר טוב. אני חושבת שכך ייווצר בסיס משותף שעליו נוכל אולי להתחיל לדבר".

שילמה מחיר

להב, בת 55, נשואה ואם לשני בנים בוגרים,  היא תושבת תל־אביב ומרצה במכללת ספיר. במהלך שנות התשעים מילאה שורה של תפקידי כתיבה ועריכה בעיתון "הארץ", ותחום התקשורת שימש גם בסיס למחקריה: התואר השני והדוקטורט שלה עסקו באופן שבו העיתונות הישראלית סיקרה פרשיות שונות של עבירות מין. להב זכתה בהוקרה ציבורית ובפרסים על מחקריה ומאמריה, והם נלמדים ומצוטטים באקדמיה. אבל אז החוקרת המבטיחה עשתה פניית פרסה מוזרה, ולדבריה היא שילמה על כך מחיר אישי בעצירת קידומה.

"אחרי שהגשתי את הדוקטורט הודיעו לי שאולי אהיה מועמדת מטעם אוניברסיטת תל־אביב לפרס רוטשילד. באותו שלב כבר הבנתי שבשנים הקרובות אני הולכת לעסוק בנושאים של אמונה וחילוניות ותיאולוגיה פמיניסטית, וציינתי את זה בריאיון פנימי באוניברסיטה. דיקן הפקולטה למדעי החברה הזמין אותי לשיחה ואמר 'תשמעי הגר, מאוד התרשמנו מהעבר שלך, אנחנו מתים על ההווה שלך, אנחנו רק מאוד מודאגים מהעתיד שלך'.

"נושא המחקר נתפס כביזארי ומשונה, ולקח הרבה זמן לפרסם מאמרים. לא הבינו מה אני רוצה. אם הייתי ממשיכה לחקור בתחום האלימות המינית, מעמדי האקדמי היה שונה. שילמתי על כך בפרופסורה, אין לי ספק בזה. הלכתי לשדה לא חרוש, שלא מכירים בקיומו ושיש גם פחד ממנו. זה מערער אנשים, במיוחד כאלה שאין להם את חוש הרוחניות. שומטים להם את השטיח מתחת לרגליים, דורשים מהם מודעות למשהו שהם לא מסוגלים לדבר עליו.

"בתחילת הדרך ישבתי עם סוציולוגית פמיניסטית חשובה, והתחלתי להסביר את הרעיון שלי שהיה עדיין גולמי מאוד. היא הסתכלה עלי ואמרה: 'עבדנו כל כך קשה כדי להוציא את א־לוהים מהתמונה, ואת רוצה להחזיר אותו?' גיליתי שהחרדיות החילונית לא פחות עוצמתית מהחרדיות הדתית. נשים שראיינתי אמרו לי שלוּ היו מדברות ככה עם כל אדם אחר, היו מאשפזים אותן. נשים מפחדות לדבר על א־לוהים. ישר קוראים להן פרימיטיבית, משוגעת".

בעולם המדע, אמונה בא־לוהים מציבה אותך בעמדה נחותה יותר. יש מה לעשות עם זה?

"אני לא מסכימה עם הטענה האתאיסטית שהעולם ריק. זו אופציה, אף אחד לא יכול לדעת אם היא נכונה או לא. יש לנו בחירה באופציות אחרות, שהן לא יותר שקריות או אמיתיות מהאופציה שאין כלום. אני חושבת שהבחירה באופציה שיש משהו היא בחירה נכונה, בוודאי לנשים, משום שבלי זה אנחנו נשארות נורא לבד, עם תרבות שלא באמת מתעניינת בנו ועם מדינה שלא אכפת לה ממצב הנשים. אנחנו לא יכולות לסמוך על המדינה, ונשארנו רק עם עצמנו. אנחנו קטנות, מה כוחנו מול זה? אבל אנחנו כן יכולות ללמוד לסמוך על א־לוהים. זה כוח ענק. אין סיבה לוותר עליו", היא אומרת ומוסיפה: "למי שזה טוב, כמובן".

אני תוהה במה שונה האמונה שלך בא־לוהים ממה שקרל מרקס הגדיר "אופיום להמונים".

"ההבדל הגדול זה שהוא טען ששמו להמונים דמות של א־לוהים מבחוץ, ואני בונה אותו מבפנים. אף אחד לא אמר לי זה א־לוהים וזה מה שהוא רוצה. נורא קל להגיד 'טוב, קשה לך, אז את מאמינה בא־לוהים'. אני לא יודעת להגיד לך אם בשמיים יש א־לוהים, אין לי מושג. אני יודעת שיש א־לוהים בחיים שלי. ואני יודעת שמאז שבחיים שלי יש א־לוהים, ולא אכפת לי אם יגידו לי שהמצאתי או עיצבתי אותו – אני דווקא חושבת שגילפתי את הרעיון של א־לוהים מתוך משהו שהיה שם קודם והיה צריך לחשוף אותו – חיי טובים  יותר. יש משהו שמסמן לי את המטרות, ושבחוויה שלי ממש מצווה עלי לחיות טוב כחלק ממימוש האל בעולם. תגידי לי שאני מסממת את עצמי? אולי עדיף סימום כזה מלהתמכר לאלכוהול.

"אני רוצה לחיות חיים שמקיימים בהם את מצוות א־לוהים, לדמיין לעצמי שאחרי שמתים יש א־לוהים שפוגשים אותו והוא יגיד לי 'עבודה טובה'. המחשבה הזו הופכת אותי לעץ חזק במקום עלה נידף. במקום לפזר את הביצים לכל מיני אנשים שלא רואים אותי באמת, אני שמה אותם בסל של א־לוהים. זו תחושה שאת יודעת מאין באת ולאן את הולכת. אני לא חושבת שמישהו עתיד לעמוד לדין באופן של ללכת לגיהינום או לא לקום לתחייה, אבל אני כן יודעת שאם אני שוכחת מאיפה באתי או לאן הולכת, אני נותנת את הדין במובן שרע לי, אני מבולבלת, מוקפת בספקות והתלבטויות.

"עם א־לוהים הדין הופך לחסד, יש תחושה של ביטחון, שאם אצטרך עזרה אקבל אותה. תחושה שלא הכול יתפרק כל רגע. א־לוהים ימשיך להתקיים. יש בזה משהו שנותן פרופורציות, מפחית את הפחד ממוות. עלולים חלילה לקרות דברים לי, לבן זוגי, לילדיי, אי אפשר לסמוך על העולם שיתנהג תמיד כמו שמתנהג עכשיו, אבל תמיד מבחינתי יהיה א־לוהים. הטוב, התמיכה של הטוב. בסוף אקום מהחורבות ואמשיך לנסות לעשות טוב".

בואי נדבר על עניין המטאפורות שאת מזכירה, כלומר הצורה שבה אנחנו מדברות על א־לוהים.

"לא משנה מה נגיד על א־לוהים, בסוף אנחנו מדברים במטאפורות. נוצרה מטאפורה אחת שאומרת א־לוהים זה אבינו שבשמיים שברא את העולם ושולט עליו, אבל אנחנו יכולים ליצור מטאפורות אחרות. למשל הטוב שממלא את העולם במקומות שנראים ריקים. זו מטאפורה שאני הולכת איתה. אנחנו צריכים להפעיל מידה של מחשבה על המטאפורות שלנו – הרי כולן צודקות וטועות באותה מידה בדיוק – ולכן צריך לחשוב אילו מטאפורות מספקות תוצאות טובות יותר, ומייצרות מצב שבו בני אדם ובנות חווה זוכים לקבל את המרב מא־לוהים".

למה את מתכוונת?

"למשל, מטאפורות שלא משמרות את היכולת לדבקות באל רק לגברים. אני לא רבה עם אף דתי אורתודוקס על השאלה מה זה א־לוהים. הוויכוח הוא על המטאפורות. מלך מלכי המלכים, אבינו שבשמיים, א־לוהי ש־די, הקדוש ברוך הוא – הכול מטאפורות. במשך רוב מוחלט של החשיבה היהודית, היחידים שהמציאו מטאפורות היו גברים. אני מבינה שגברים רואים את העולם בצורה אחרת מנשים, ולכן המטאפורות שלהן יכולות להיות חלקיות ואולי טובות להם, אבל לא לכולן. אולי יש מטאפורות שהיו טובות ללפני 4,000 שנה וצריכות לעבור חידוש?"

למי את פונה עם התובנות שלך? מי הקהל?

"לחברים, לאנשים סביבי, לנשים שנמצאות בדילמות שנתקלתי בהן, אני רוצה לומר 'שימי לב, זה אפשרי. יש את האופציה הזו'. לאקדמיה אני אומרת – צריך להתחיל לדבר על זה או לפחות לחשוב על זה. אתם לא יכולים להמשיך להתעלם מכל כך הרבה עדויות של אנשים שאומרים שיש משהו, שחשים בו, גם אם לא יודעים לדבר על זה וגם אם אתם לא מצאתם איך למדוד את זה.

"באקדמיה מותר לך לתת את ההסברים הכי מופרכים שיש, כל עוד לא נכנס א־לוהים לתוכם. אם יבוא מדען ויציג תיאוריה – התינוק היה בלי דופק ופתאום התעורר לחיים כי בדיוק קרה כך וכך, יוכלו לקבל את זה. אם הוא יגיד שהייתה יד א־לוהים בדבר, הוא כבר לא מדען. היו שנים שהחילוניות הייתה צריכה להילחם בדתיות המוחלטת. לא היו אופציות. היית חייב להיות דתי. היום נותנים אופציה כמעט הפוכה. אבל אנחנו לא במצב שצריכים להגדיר מהי חילוניות ומהי אמונה ביחס לשחור לבן. עבר זמן, החילוניות יציבה, היא יכולה להפנות את המבט שלה למקומות שפעם היא פחדה מהם כי חששה שיערערו אותה לחלוטין. 300 שנה התעסקנו רק במדע, אבל דווקא בגלל שאני מודעת למגבלות שלי, אני רוצה להרחיב את המבט".

The post ההגדרה החדשה של ד"ר להב: אני חילונית שמאמינה באלוקים appeared first on מקור ראשון.