בשכונת יד אליהו בתל־אביב קיים רחוב קטן, דומני שהוא הקצר ברחובות תל־אביב, ושמו ייעוד ודרך. באותיות הקטנות שעל השלט נאמר כי הוא קרוי על שם ישעיהו ברנשטיין, שחיבר ספר בשם זה. נחבא הוא הרחוב ועלום הוא האיש. כמה סמלי הוא שהרחוב לא נושא את שמו אלא את חזונו של ברנשטיין, חלוץ העלייה השלישית, מאבות תנועת הפועל המזרחי, מגדולי הוגי הדעות ומראשי האידיאולוגים של התנועה.

סבי ישעיהו ברנשטיין נולד בתרס"ב (1902) בקמניץ־פודולסק שבמערב אוקראינה, למשפחה חסידית, צאצא לר' נחום מטשרנוביל ולר' נתן שפירא, בעל "מגלה עמוקות". תחילה היה אביו, חסיד בויאן, מתנגד קנאי לציונות ולציונים, אף שאהבתו לארץ ישראל ותשוקתו לנסוע אליה ולהתיישב בה היו עמוקות והוא הנחיל אותן בביתו, שיהודי ארץ ישראל היו אורחים קבועים בו. "גדלתי באווירת ארץ ישראל, עד שנתפסתי לכעין 'מרד קדוש' ונעשיתי ציוני נלהב", כתב בזיכרונותיו, ותיאר את ר' משה הירש, חסיד הוסיאטין וחובב ציון נלהב, שלאחר הצהרת בלפור עמד לפני התיבה בקלויז והדליק נרות של שמחה על הבשורה.

בעקבות פרעות פטליורה שינה אביו את דעתו והסכים שבנו יצא לארץ ישראל. ב־1920 הלך ישעיהו הצעיר לחוות הכשרה חקלאית של תנועת החלוץ, אבל האווירה החילונית והאוכל הלא כשר הניעו אותו לעזוב ולחפש כיוון אחר. ברנשטיין, עם עוד כמה חברים שהדבר בער בליבם, חיפשו קשרים מחוץ לרוסיה, למשל עם "החלוץ המזרחי" בפולין. בתמוז תר"פ, במהלך מסע של משלחת הג'וינט באוקראינה, נפגש עם פרופ' ישראל פרידלנדר, ביקש ממנו ליצור קשר עם המזרחי בארה"ב ונתן בידו מכתב בשם "קבוצת החלוץ המזרחי" בקמניץ־פודולסק. אולם למחרת נרצח פרופ' פרידלנדר.

משלא נסתייע הדבר נתאגדו אותם חברים, בוגרי הישיבה "תפארת ישראל" בקמניץ־פודולסק, והבריחו את הגבול לגליציה בחפשם דרך להגיע לארץ ישראל. כשהגיעו ללבוב, עבדו במהלך 1921 בבתי חרושת שונים ונעזרו בקהילה החסידית, ובו בזמן ניסו להשיג סרטיפיקט דרך המזרחי. הפער שנתעורר כל העת בין האווירה בבתי "החלוץ" ובין החלוצים הדתיים, שימש מצע להשתייכותם ופעולתם התנועתית עם בואם ארצה.

שמונת החברים מן העיירה התגלגלו ממקום למקום במשך כשנתיים. בהיותם בלבוב ביקרו אצל האדמו"ר ר' יעקב פרידמן זצ"ל, שזכר את אביו, יהושע אליהו ברנשטיין, מזקני חסידי בויאן. ר' יענקניו קירב אותו מאוד וברנשטיין היה מבאי ביתו אותה עת, ואף סעד בסדר פסח על שולחנו. אחר נדודיהם עלו לבסוף על האונייה טרנטה, אוניית מלט, מטריאסט לארץ ישראל. לאחר הפלגה של 16 ימים בתנאים קשים הגיעו לנמל יפו, וכך תיאר זאת סבי בזיכרונותיו:

וכשעלינו לבסוף לקארטינה על שפת הים, היתה ההרגשה של "יציאה מאפלה לאורה". ריחות הבושם של פרחי ההדרים בראשית האביב שכרו אותנו וחשבנו שפשוט באנו ל"גן עדן". "שיכרה" אותנו אף הכניסה לתל אביב הקטנה של אז, כשנתקבלנו במחיאות כפיים של בני הנוער. המשכנו לצעוד ברחוב אלנבי עד ל"בית העולים"… ואנו שבאנו למחוז חפצנו, שיבחנו והודינו לאבינו שבשמים "שהחיינו וקיימנו והגיענו".

תופעה חדשה: חלוצים מתפללים

בבואם ארצה החלו החברים בעבודתם החלוצית, תוך בניית הזהות האידיאולוגית וייסודה של תנועת הפועל המזרחי, על אדני תורה ועבודה. במחנה האוהלים של העולים שהקימה ההנהלה הציונית בחולות תל־אביב היה אוהל אחד ששימש כבית כנסת, אך מעטים במחנה באו בשעריו. התופעה הזו הייתה חדשה: הפועלים החילונים תמהו על אותם חלוצים שקמים השכם לתפילה לפני העבודה, ולא הבינו שהנה קם כאן פועל דתי. מצד שני, גם תושבי תל־אביב הדתיים לא הבינו מה זה חלוץ דתי. כשנכנסו לבית הכנסת הגדול בתל אביב, ששכן אז בצריף ברחוב יהודה הלוי, והצטרפו והשתתפו בדברים בשיעור גמרא בין מנחה למעריב, תמהו הלומדים: חלוצים לומדי גמרא?

הדגש בשנים הראשונות היה כלפי פנים, על בנייה עצמית והתבססות רוחנית. ברנשטיין הדגיש את המוסריות, ניקיון הדעת וניקיון כפיים. הוא נתן משקל רב לפיתוח חיי הקבוצה כאידיאל, והשפעת החברים זה על זה. היה מיצר על החברים שלא כל כך הקפידו, וקרא להם "קדשים קלים". החסידות היוותה עבורו ועבור חבריו דוגמה של תנועה רוחנית היונקת מן המקורות ומחדשת דרכים. החזון היה שהפועל המזרחי יהיה קודם כול תנועה רוחנית של התחדשות מתוך המקורות, גילוי בארות שנסתתמו, אפיקים חדשים מתוך הישן.

בתרפ"ד עלה עם קבוצת חברים להקים את קבוצת הנצי"ב בהר כנען, הניסיון הקיבוצי הראשון של חברי הפועל המזרחי. ממרומי ההר שלח יחד עם חברו, שלמה שטרנשוס, מכתב לרב קוק. מכתב זה אוצר בתוכו את החזון הגדול, להביא לידי תחיית הקןדש:

רבנו הנכבד! מתכבדים אנו בזה להודיע לכבוד תורתו הקדושה שאנחנו קבוצת פועלים דתיים מחברי "הפועל המזרחי" נמצאים זה שבועות מספר פה על הר כנען. הקבוצה נסתדרה לשם הכשרה חקלאית במטרה לעבור להתישבות קבועה על אדמת הקודש, ונקראה על שם הגאון הנצי"ב ז"ל מולוזין.

מצבנו החמרי והכלכלי הוא לא מזהיר ביותר. סבלנו כבר בארץ זה שנים אחדות ועוד יותר מזה אנו סובלים כעת בכל המובנים ודרכנו מלאה חתחתים על כל צעד ושעל. וממש קשה לתאר לכבוד תורתו הקדושה כמה מרץ וסבל הננו משקיעים וכמה כחות אנו מקריבים על כל פסיעה ופסיעה. הכל עולה לנו בדמנו ובזעת אפנו פשוטן כמשמען.

אבל כל הסבל הזה יחשב כאפס בעינינו מול המטרה הגדולה אשר היא משאת נפשנו ותוכן הויתנו. זאת היא שאיפתנו הגדולה לבנות שוממות ולהקים הנהרסות, להשיב את עמנו ואת עצמנו למקור חיינו ותרבותנו ולהביא לידי תחית הקדש שתתגלה בכל הדרה ויפעתה כבימי חוזינו ונביאינו הגדולים. ולשם זה הננו מקדישים את חיינו ומרצנו והננו נכונים לשאת ולסבול עד שברצות ה' נגיע להתגשמות רעיוננו, ומקוים אנו שכל היהדות החרדית וביחוד אלה העומדים בראשה יבואו לעזרתנו בכל מה שאפשר, בכדי שנוכל לגשם את שאיפותינו – שאיפותיה.

המכתב ממשיך בבקשה שימציא להם מדבריו, "דברים חוצבים להבות אש שיציתו את שלהבת הקודש בלבבנו". עקב התנאים הקשים התפרקה הקבוצה בסוף השנה, וחבריה עברו לכפר חיטין ולכפר חסידים. אף שלא היה מתלמידי ישיבת הרב קוק, לימים היה לברנשטיין קשר עם הרב. בהיותו עורך "נתיבה", ביטאון הפועל המזרחי, היה נכנס אצלו לעיתים לבקש מאמר, "והוא ברוב חביבותו וענוותנותו היה פונה מכל טרדותיו ועיסוקיו המרובים כדי למלא את המבוקש". באחת השיחות נתגלגלו הדברים לעניין סגנונו של הרב, שאמר כי "הוא כותב לפי הברקות" בלא "הקיצוע החיצוני".

עשה נפשות לציונות

ברנשטיין שימש כנציג התנועה בתפקידים רבים. בין תפקידיו הציבוריים היה מנציגי הפועל המזרחי באסיפת הנבחרים, וחבר הוועד הלאומי בשלהי תקופת המנדט והמדינה שבדרך. היה עורך כתב העת "האוהלה", ועיתון התנועה "הנתיבה", מזכיר מערכת הצופה מראשית הופעתו, ואחר כך עורך עיתון הצופה במשך ארבע שנים הרות גורל, 1944־1948. שימש יו"ר המרכז לחינוך דתי של המפד"ל וראש מחלקת הישיבות במרכז העולמי, תפקיד שבו פעל רבות להקמתה של ישיבת כרם ביבנה.

אך יותר מכל אלה נחשב ברנשטיין כאחד מסוללי הדרך ומעצבי הגותה של תנועת תורה ועבודה (יחד עם ש"ז שרגאי, שח"ל והאדמו"ר החלוץ). כבר מימים ראשונים בשנות העשרים וביתר שאת אחר כך, נדד ברנשטיין בין נקודות התיישבות, כפרים וערים כדי להרצות על משנת תורה ועבודה. בשנים תרפ"ט־תר"צ שימש שליח הפועל המזרחי בפולין־גליציה, ובמסגרת זו ביקר בעשרות ערים ועיירות, פעל ונאם להסברת ערכי התנועה ועשה נפשות להצטרפות לציונות ולתנועה.

אישים וחוקרים שונים התייחסו למקומו של ברנשטיין בהנחת היסודות והתווית הדרך. ד"ר יוסי אבנרי העריך כי הוא אחד האידיאולוגים רבי ההשפעה בתנועת הפועל המזרחי. משה קרונה, מראשי "השומר הדתי" בפולין, הפועל המזרחי והמפד"ל, כתב: על ישעיה ברנשטיין שמענו הרבה מאוד לפני שהכרנו אותו פנים אל פנים. קראנו את דבריו והיינו מתעמקים בהם… תנועה שלמה מכל ארצות אירופה שבין שתי מלחמות העולם למדה והתעמקה והתחנכה לאור משנתו הרעיונית של ר' ישעיה. כל מקום שהגיעו אליו החוברות הירוקות של ה"ילקוט", ה"הליכות", גליונות "הפועל המזרחי" ו"נתיבה" היה לפתע מקבל איזו צורה חדשה. משבי רוח רעננים החלו נושבים, וה"סוללות" האידיאולוגיות של כל אחד ואחד היו מתמלאות בתוספת עצמה ובטחון.

יוסף תירוש, תלמיד חכם ובעל עט סופרים, ממנסחי תורת הציונות הדתית, כתב בהקדמתו לספר יעוד ודרך:

ישעי' ברנשטיין… השוקד על משמר הרעיון, על טהרתו ועל הגשמתו מראשית התגלותו והתגלמותו ועד עתה. הרעיון של תורה ועבודה הוא לו חזות הכל, אותו הגה והרה כחזון גדול עוד בימים רחוקים בתחום המושב של יהדות עתיקה, בעלת שרשים, כצעיר חולם את פדות־האדם ושיחרור העולם וגאולת ישראל אי־שם בעיירות אוקריינה השדודה המתבוססת בדם־יהודים השפוך כמים… ישעי' ברנשטיין נכבש אף הוא בפינתו לרעיון החזון הגדול על פי דרכו שלו. נכבש – וכבשו ברבות הימים לעצמו, לציבור־חבריו, לתנועתו. מבית המדרש של חסידי רוז'ין וענפיה, הוא הביא אתו את הכמיהה לתפארת־האדם, את ההשתוקקות ליפעת הרוח, את הצמאון ליפי הנפש כשהם מהולים וממוזגים ברוח הדור החדש, דור המהפיכות והשאיפות הסוציאליות לשוויון וחירות…

בשערי תוכחתו ועל דוכן הגיגו והגותו העלה את דבר תורה ועבודה, הסביר את השקפת העולם היהודית המקורית, המקיפה והממצית, ופירש את המתרחש והמתהווה ביריעה רחבה, בתנופה ובתבונה רבה, ביושר ההגיון, בחוש מוסרי מפותח, בכושר הסברה מחונן, בניב טהור, בניסוח בהיר ומאיר, בפאתוס כבוש. מאות מאמרים ורשימות, מסות והערכות, פירסם בבמות רבות בתנועה ומחוצה לה, תגובות ותשובות על שאלות היום ועל בעיות הנצח.

משנתו הרחבה של ישעיהו ברנשטיין כבר מימי ראשית, ופועלו בגופים הלאומיים והתנועתיים, רבים הם וקצר המצע מלתארם כאן. כדי לעמוד על מקוריותו אביא כמה דוגמאות לדבריו בשנות ערב קום המדינה. אף שקולו נעלם, דבריו עשו להם אדווה שקטה שהפכה לימים למפורסמת.

שש דפיקות ומגש הכסף

בקיץ 1947 הגישה ועדת אונסקו"פ את מסקנותיה בנוגע לארץ ישראל, כאשר המלצת הרוב הייתה חלוקה בין היהודים לערבים, והמלצת המיעוט מדינה פדרטיבית. החודשים הקרובים התאפיינו בסערה פוליטית ומדינית, כאשר הצדדים ניסו להשפיע על המדינות ובעיקר על המעצמות. בו בזמן התעורר מתח בין רוסיה לארה"ב, שלא היה קשור לשאלת ארץ ישראל, מתח שהגיע עד חשש כי רוסיה תעזוב את האו"ם. בשעה שמדינות שונות חשפו אט אט את עמדתן לגבי המלצות אונסקו"פ, המעצמות נמנעו מלגלות את עמדתן. לבסוף, לקראת אמצע אוקטובר, אחרי ויכוח פנים־אמריקני, החליטה ארה"ב לתמוך בהצעת החלוקה, ויומיים אחר כך הודיעה גם רוסיה על תמיכתה. הייתה זו נקודת מפנה משמעותית לקראת הדיון שהתקיים בעצרת האו"ם לאחר כמה שבועות.

באסיפת הועד הלאומי שהתכנסה בכ"ח מרחשוון תש"ח, 11 בנובמבר 1947, כארבעה שבועות אחרי הודעת המעצמות, אמר ברנשטיין, חבר הוועד הלאומי:

אני חושב שאנחנו חיים עכשיו בזמנים של ניסים גדולים. יום יום מתרחשים לנו ניסים גדולים. אותה התרחשות שאנחנו עדים לה במשך החודשים האחרונים מאז הועברה השאלה לאומות המאוחדות, זו היא התרחשות שאיש מאתנו לא ציפה ולא חשב עליה. נס ראשון הוא עמדתה של רוסיה… העובדה היא שלא רק בשביל ישראל אלא בשביל כל העולם המדיני היתה זאת הפתעה גדולה, זה היה אחד הניסים הגדולים. ונס שני… שדוקא בשעה של התגוששות בין כוחות אדירים בעולם, הנקודה היחידה בה יש אותות הסכמה זו הבעיה היהודית. דווקא בזו הגיעו אמריקה ורוסיה להסכמה.

לימים הדהד הקול הזה ברמה, בנאומו המפורסם של הגרי"ד סולובייציק "שש דפיקות", ביום חגה השמיני של עצמאות ישראל.

והנה עוד דוגמה. שירו האייקוני של נתן אלתרמן "מגש הכסף", התפרסם ב"טור השביעי" בעיתון דבר ב־19 בדצמבר 1947. לפני השיר עצמו הוסיף אלתרמן ציטוט מדברי חיים ויצמן "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף". מרדכי נאור התחקה אחר מקורו של "מגש הכסף", וכתב כי אלתרמן כנראה קרא את דברי ויצמן בעיתון הארץ כמה ימים קודם לכן, שם תוארו דברי ויצמן בוועידת המגבית באטלנטיק סיטי. לדעת נאור, הצירוף "מגש הכסף" לא היה קיים קודם לכן, והוא למעשה פרי יצירתו של המתרגם שמואל גילאי.

בעקבות כתבה בנושא שפורסמה ב"הארץ" ב־2007, הגיבה הקוראת רחל רדר במכתב למערכת כי הן הביטוי והן הרעיון של מדינה שאינה מוגשת על "מגש של כסף", היו מצויים בפי מנהיגינו עוד לפני 1947. היא הביאה דוגמאות ממשה סנה, מדב יוסף וגם מפי ד"ר חיים ויצמן עצמו. ב־7 באוגוסט 1945, בכינוס הציוני בלונדון, אמר ויצמן (בתרגום חופשי מאנגלית): "המדינה היהודית לא תוגש על מגש כסף".

אפשר למצוא עוד מספר מועט של אזכורי מגש כסף או מגש של זהב בהקשר של הקמת מדינה בארץ ישראל, בהם נאומו של אבא הלל סילבר באוגוסט 1943, בוועידת יהודי אמריקה, ומספר חודשים אחר כך, בדצמבר 1943, בדברי משה קרונה: "הכל מודים, תוכנית בילטמור לא תוגש לנו על מגש של זהב ואם יש לה סיכוי כלשהו הרי זה על ידי מאמצים עקביים, דריכות מדינית עקשנית ומתיחות ציונית" (הצפה, 7.12.1943). אך מתברר שברנשטיין קדם לכל אלה, ושימש השראה מוקדמת לאמירתו של ויצמן ובעקבותיה לשירו של אלתרמן.

בשלהי 1944 ובשנה שאחריה התקיים ויכוח נוקב באשר למטרה המיידית של ההנהגה הציונית – האם לדרוש מדינה יהודית לאלתר, או להמתין תקופת מעבר של כמה שנים שרק אחריה תקום מדינה. כבר באסיפת הנבחרים בדצמבר 1944 נאמו נציגי הפועל המזרחי ובהם ברנשטיין, בדבר הצורך לדרוש מדינה לאלתר. לאחרונה עלתה בידי מארכיונו של סבי מעטפה חומה, ובה נמצא מקופל וחבוי צרור קטן של דפים דקיקים. זהו פרוטוקול פגישה של נציגי המזרחי והפועל המזרחי עם ויצמן, שהתקיימה ברחובות בט"ז אדר תש"ה. בפרוטוקול בן שלושת הדפים, שנכתב על ידי ש"ז שרגאי והופץ בין המשתתפים, מפצירים המשתתפים בוויצמן להכריז כי הגיעה העת למדינה יהודית. בין השאר אמר שם ברנשטיין:

אני חושב שבקרוב תהיינה עוד פגישות, וחשוב שבפגישות אלו תובע מפורש התביעה למדינה יהודית. גם אנו יודעים שהדרך אינה קלה, ושלא יגישו לנו את המדינה על טס של זהב, אף אנו למדנו שאין ארץ ישראל נקנית אלא ביסורים… אבל שמענו גם מהפרופ' ויצמן שאין עבודתינו הגדולה יכולה להיעשות אלא בהשגת זכויות ממלכתיות, וכיצד אפשר להשיג את הזכויות האלה, בלי שתהיה הכרעה על הקמת מדינה יהודית.

אם כן, במרץ 1945, חודשים ספורים לפני הוועידה הציונית בלונדון באוגוסט 1945, שבה טבע ויצמן את מטבע הלשון כי המדינה היהודית לא תוגש על מגש של כסף, הוא שומע מכתם דומה מפי ברנשטיין – "כי לא יגישו לנו את המדינה על טס של זהב".

הקץ דוחק אותנו

הרצי"ה קוק נהג לומר שלא אנחנו דוחקים את הקץ, אלא הקץ דוחק אותנו. היו שהצביעו על דברי הרבי ממודז'יץ, בעל "אמרי שאול", כמקור למאמר זה, אולם כבר ציין פרופ' בני בראון שה"אמרי שאול" אינו אומר זאת אלא דברים קרובים. לראשונה הופיעה אמירה זו בעיתונות העברית בעיתון הלבנון (14.7.1886), ושוב בדברי הפובליציסט ועורך "הפועל הצעיר" יצחק לופבן, ב־11.7.1924. כעשר שנים אחר כך מוזכרת המימרה הזו במאמרו של יהודה דומיניץ בספר זכרון לרב קוק ובירחון סיני יז, שניהם בשלהי תש"ה.

אולם כמה חודשים קודם לכן, בכ"ב כסלו תש"ה, 8 בדצמבר 1944, בנאומו של ישעיהו ברנשטיין באסיפת הנבחרים הוא אומר:

במצבנו כיום לאחר טרבלאנקה ומידאנק ולאחר כל מה שנעשה לנו כיום, אי אפשר לנו להמצא במצב של צפיה לקץ. לא אנחנו דוחקים את הקץ, אלא הוא דוחק אותנו.

עברו מעט יותר משלוש שנים, ובערב שבת פרשת אמור הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל. בשבת הראשונה של המדינה דרש האדמו"ר מהוסיאטין רבי יעקב פרידמן בתל־ אביב:

אנו עומדים במלחמה כבדה, מלחמת מגן, כחות החושך והטומאה נאספו עלינו למנוע שלטון ישראל אף על חלק קטן של ארץ ישראל, אין אנו דוחקים את הקץ, אבל הקץ דוחק אותנו. הצרות והתלאות ומאורעות הדמים בעשרת השנים האחרונות דחפונו לארץ ישראל (אהלי יעקב, אמור תש"ח).

הזכרנו כבר את קשריו של ברנשטיין לאדמו"רי הוסיאטין. האדמו"ר ר' יעקב עלה ארצה עם חותנו הרבי הזקן ר' ישראל פרידמן, והם קבעו את משכנם בתל־אביב. ר' יענקניו היה למדן גדול, איש ספרות ותרבות, וממנהיגי המזרחי באירופה בשנות העשרים. תורותיו ביטאו מחשבה ציונית־דתית מעמיקה. לא נפריז אם נשער כי שיחתו של ברנשטיין מכסלו תש"ה, שנתפרסמה בעיתונות הארץ־ישראלית, הגיעה אל האדמו"ר. אם כן, הביטוי "הקץ דוחק אותנו", שהופיע כבר בשלהי המאה ה־19, נזכר ונתחדש בעולם היהודי אחרי השואה, והובא אל הדיון במדינה יהודית על ידי ישעיהו ברנשטיין.

ישעיהו ברנשטיין היה בעל נפש רגישה, חסיד בנשמתו, עניו וישר דרך, חלוץ, הוגה, כותב ודַּבָּר שבדור. אדם שכוחו באמת הנחצבת מדור לדור ומתחדשת עם גאולתם של ישראל. משנתו היוותה בסיס לתנועה שלמה, לחיי רוח הולכים ונבנים, למאבקים ציבוריים על דמותה של המדינה ועל חזונה. דַּבָּר ונאלם. מילותיו, נשמתו הבוערת והגיונותיו הם מעיינות נסתרים המפכים בכל מפעלה של הציונות הדתית.

חנוך גוטליב הוא מנהל פיתוח תוכנה. מאסטרנט בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה הפתוחה

The post סיפורו של החסיד החלוץ ישעיהו ברנשטיין appeared first on מקור ראשון.