הקשר בין טקסט לטקסטיל הוא עתיק יומין. לשתי המילים הלטיניות מקור זהה, Texere, שמשמעו לארוג. בד עשוי מחוטים, וטקסט טווי ממילים. על הטקסטיל המשמש לקדושה ומצווה – כגון הפרוכת בבית הכנסת, מעיל לספר תורה, כיסוי לחלות וכדומה – רקומות מילים ופסוקים המספרים לנו על רגעים בתולדות הקהילה, על האמן שיצר אותו ועל המשפחה שתרמה אותו.

במוזיאון "המשכן לאמנות עין חרוד", הטובל בנופיו הקסומים של עמק יזרעאל, מוצגת בימים אלה תערוכה מיוחדת בשם "כחוט השני", באצירתה של דבורה ליס. התערוכה מציגה מבחר עבודות יודאיקה עשויות טקסטיל מאוסף המוזיאון. במרכז התערוכה פרוכות, מעילי ספר תורה ורימונים לספר תורה, שהובאו לישראל אחרי השואה מבתי כנסת באירופה, במסגרת פרויקט הצלה לשימור זכרן של קהילות יהודיות. לצד פריטים אלה מוצגות עבודות של חמישה אמנים ישראלים עכשוויים, המקיימות שיח חזותי עם העבודות ששרדו, כפי שמסבירה ליס: "העבודות העכשוויות הכלולות בתערוכה ממשיכות מסורת זו כחוט השני, וטווות את הסיפור הטקסטילי עד ימינו אנו".

המשכן לאמנות הוקם ב־1938. כבר בימיו הראשונים קוּבַּץ בו אוסף אמנות יוצא דופן, שראשיתו בחפצי קודש – פריטי יודאיקה אשר נתרמו על ידי חברי הקיבוץ. חפצים אלה, היקרים מאוד לליבם של חברי הקיבוץ, "עלו ארצה" יחד עם החברים במסע מבית הוריהם באירופה לארץ ישראל. הללו נאספו בקיבוץ יחד עם אמנות יהודית של גדולי הציירים והפסלים היהודים באותה תקופה. בהמשך נוספו לאוסף יצירות של אמנות ישראלית.

מלחמת העולם השנייה והשואה חוללו טלטלה בנפשם של חיים אתר, מייסד המוזיאון, ושותפיו לדרך ובהם אהרן ציזלינג ונחום בנארי. בימי מלחמת העולם השנייה ולאחריה נעשתה הצלת התרבות והאמנות היהודית עניין דחוף במיוחד. בטיוטה הראשונה לחוברת פרסום של "משכן לאמנות עין חרוד" מ־1939, עולה החרדה לא רק לחיי היהודים, אלא גם לגורל אוצרות הרוח היהודיים באירופה:

לעינינו הולכים ונהרסים מרכזי היהדות אשר הם מושרשים זה מאות שנים בלבה של אירופה. ערכי תרבות נעקרים ממקומותיהם והולכים לאבדון. אסור גם להפקיר את ערכי הרוח שנצברו לדורותיהם במשכנות ישראל… יחד עם הצלת הנפשות מגיהינום של אירופה נעמוד על נפש ערכי התרבות של היהודים ושבידי יהודים, אשר אף הם נידונו לכליה –נציל אף אותם ונכנסם תוך כך למשכן לאמנות בלב העמק העברי אשר בארץ.

בתום המלחמה נסעו לאירופה מרדכי נרקיס, מנהל "בית הנכאת בצלאל", וזוסיא עפרון, מנהלו השני של המשכן לאמנות, במטרה לאתר ולהביא לארץ ישראל יצירות אמנות, ציורים וחפצים שנגנבו ונגזלו מידי יהודים, ולמנוע את מכירתם של אוספים יהודיים לידיים זרות.

המשטר הנאצי בזז יצירות אמנות ונכסי תרבות בשיטתיות ובהיקף חסרי תקדים. מאות אלפי חפצים נלקחו באופן בלתי חוקי, לרוב בכוח, מבעליהם היהודים ומגלריות ומוזיאונים ציבוריים ופרטיים, מוסדות דת ומוסדות חינוך. בוויסבאדן, למשל, נמצאו לאחר המלחמה כ־15 אלף תשמישי קדושה שנגזלו מיהודים. במינכן נמצאו כאלף ציורים של אמנים ידועים מהמאה ה־16, לצד תחריטים, עבודות עץ ועבודות גרפיקה.

על פי ממצאי הוועדה לחקר שוד האמנות באירופה במלחמת העולם השנייה, בתקופה שבין עליית המשטר הנאצי ב־1933 לסיום המלחמה ב־1945 נגנבו 20% מכל אוצרות האמנות באירופה, ו־33% מכל אוצרות האמנות שהיו באוספים פרטיים, כאשר חלק הארי היו בבעלות יהודים. ערכו הכולל של הרכוש שנבזז על ידי הנאצים מוערך כיום ביותר מ־150 מיליארד דולר. ההערכה היא כי יצירות אמנות רבות עדיין מסתתרות אי־שם במרתפים אפלים ברחבי אירופה, ממתינות לשוב ולהתגלות.

יציאתם של חברי קיבוץ עין־חרוד לאירופה, בחיפוש אחר אוצרות הרוח של הקהילות שנכחדו, הייתה אפוא חלק מתהליך של הנצחה והשבת הרכוש לבעליו. לאחר המלחמה הוקמו ירס"ו – ארגון להשבת נכסי היהודים, ו־JCR – חברת התקומה לתרבות ישראל, כדי לייצג קהילות יהודיות מאירופה, אמריקה וארץ ישראל, ולחלק את הרכוש שנשאר ללא יורשים או שאיש לא תבע אותו. המפתח שגובש לחלוקת הרכוש היהודי שנתגלה, קבע כי 40 אחוז יועברו למדינת ישראל, 40 אחוז לארה"ב ו־20 אחוז יפוזרו בין קהילות יהודיות בעולם.

אחד הסיפורים המרתקים בתערוכה שייך לפרוכת מווירצבורג. הפרוכת נמצאת באוסף המשכן, ולאחרונה עברה תהליך של ניקוי ושימור. על הפרוכת רקום באידיש כי היא נתרמה על ידי בני הזוג רוזנבלט־סגל בעיר וירצבורג שבגרמניה, בשנת "קטנתי מכל החסדים" – כרונוגרמה המעידה על השנה העברית 5641, היא 1881. לזוג היו עשרה ילדים, והפסוק שנבחר, "קטונתי מכל החסדים", רומז לכך שהם תרמו את הפרוכת לבית הכנסת לכבוד לידת בנם העשירי, בן הזקונים שלהם.

בליל הבדולח, תכולת בית הכנסת בווירצבורג הועלתה באש וכל אוצרותיו נבזזו. המבנה עצמו לא הוצת, שכן הוא היה צמוד מאוד למבנים אחרים בבעלות גרמנים. בין הפריטים הגזולים הייתה הפרוכת. היא הועברה תחילה על ידי הגסטפו למוזיאון בווירצבורג והפכה לחלק מהאוסף השמור במרתפי המוזיאון. בתום המלחמה דרשו בעלות הברית מהמוזיאון להעביר את כל החפצים הגזולים שבידיו לנקודת איסוף באופנבך, ומשם הועברה הפרוכת לארגונים יהודיים. אלה שלחו את הפרוכת לבית הנכאת בצלאל בירושלים, ומשם היא המשיכה את מסעה למשכן לאמנות בעין חרוד.

רקמת זיכרון

לצד הפרוכות ופריטי היודאיקה מוצגות כאמור בתערוכה עבודות עכשוויות של אמנים ישראלים, החושפות שכבות של זיכרון ומחברות עבר והווה, בעזרת טקסטיל וטקסט באריגה של ציר זמן אחד שאינו נעצר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 5572-crop-min-750x710.jpg 750w" sizes="(max-width: 1014px) 100vw, 1014px" />

יעל סרלין, אמנית בין־תחומית חוזרת בתשובה, יצרה את "המפה" – יריעת בד גדולה המורכבת מכ־400 פיסות בד רקומות המחוברות זו לזו. על פיסות הבד רקומים דימויים סמליים שהיא מצאה על גבי מצבות יהודיות בבתי קברות בפולין, ובתצלומי ארכיון שליקטה בעבודת מחקר מתמשכת. בסמלים הללו ניתן לזהות מוטיבים יהודיים מובהקים כגון צבי, כתר או שופר, וגם כאלה שמשמעותם המדויקת עלומה וקשורה כנראה להיבט אישי של הנפטר ושל משלח ידו כגון מספריים, גלגל או מחרשה. סרלין מזמינה את המבקרים בתערוכה להוסיף לעבודה רקמות משלהם, וכך יוצרת חיבור מחודש לשכבות סמויות של סיפורים, אמונות ומסורות.

"אני מוצאת משמעות של תיקון בחיבור 'מפת הטלאים' הזו, פעולה אמנותית של ליכוד עקבות של קהילות יהודיות שנקרעו ואבדו. תהליך הרקמה המשותפת הוא ניסיון לאחות אותן חזרה", אומרת סרלין. התהליך משקף גם את החוויה הפרטית של סרלין, בחיבור המחודש שלה לשורשי משפחתה ולמסורת היהודית.

איתמר שגיא מציג חופות נישואין שיצר. החופה היא סמל לאבני הבניין של האומה היהודית, שנוספות קומה אחר קומה בטקסי הנישואין. כל חופה, "רקמה ישראלית חדשה" כלשון האמן, נוצרה בתהליך של דיאלוג יצירתי עם המשפחה המזמינה, ועל כן לכל אחת מהן אופי שונה. כך, האמן משחק בין הסממנים היהודיים המסורתיים המוכרים, ובין המילון הוויזואלי הייחודי המסמל את המשפחה ואת סיפורה האישי.

סיגל מאור, אף היא אמנית חוזרת בתשובה, משתמשת בחומרים ממוחזרים ובחפצים מן המוכן ליצירת אמנות טעונה רגשית המבוססת על טקסטים יהודיים. המילה הכתובה וכל מה שנקשר בה מרתקים את מאור. סדרת העבודות "קישורים" המוצגת בתערוכה ומדמה את מלאכת האריגה, מזכירה תבנית של דף תלמודי.

מערכת חוטי השתי, המתוחים על המנור בנול האריגה, קרויה "מסכת", וזהו כידוע גם שמו של כל חלק במשנה ובתלמוד. "בגמרא ישנן 60 מסכתות ולהן שמות ונושאים שונים, אולם בכל דף גמרא נמצא תמיד קישורים למסכתות אחרות, וכולן יחדיו נקשרות למארג שלם של שתי וערב, המהווה את הגמרא כולה, מערכת הדינים והחוקים של התורה שבעל פה", מסבירה מאור. "גם במערכות יחסים בין בני אדם, הקשרים החזקים והטובים ביותר נוצרים דווקא כאשר כל פרט שומר ונותן כבוד למרחב הפרטי והאישי, שלו ושל זולתו. בעולם התקשורת הדיגיטלית קיימת רשת שלמה מופשטת של שתי וערב, הקושרת בין נושאים שונים ובין בני אדם נסתרים".

מאור מצאה משמעות מחודשת למעשה היצירה, באמצעות הגדרתה כנקודת המוצא ללימוד ולהתפתחות רוחנית ודתית. מבחינתה, מעשה האמנות מעודד שיח תמידי עם המקורות היהודיים: "היום אני רואה בתהליך היצירה כמעין 'חברותא', שדרכה ובאמצעותה אני מתעמקת בתכנים תורניים שמעניינים אותי. היצירה מפרה אותי כי היא מדרבנת אותי ללמוד ולהעמיק, ועצם הלימוד מסייע בידי להפרות את היצירה. אני לא מרגישה כל סתירה בין העיסוק בחומר ובין השאיפה לרוחניות. היצירה בחומר מפרה לי את עולם הרוח".

מאור מייצרת את עבודותיה מחומרים ממוחזרים, ומקבילה את החיבור בין "נמוך" ל"גבוה" באמנות לחיבור שבין האדם לא־לוהים. היא מבקשת להעביר מסר חברתי של קיימות ושל שמירה על הסביבה, שגם בו היא מוצאת ממד של קדושה: "יש לי חלום שנושא הקיימות והיחס הנכון לסביבה יחלחל לציבור הדתי והחרדי, וששכונות דתיות יהיו דוגמה ומופת לסביבה מטופחת שמתייחסת בכבוד וזהירות לסביבה. בעיניי זו חובה רוחנית".

דורון זאבי, מעצב אופנה וטקסטיל, משלב בעבודתו חומרי גלם חדשניים הקשורים עמוקות לחייו האישיים. בתערוכה הוא מציג מעילי תורה שיצר מחפצים שנותרו בעיזבונו האישי של אביו. בזמן לימודי התואר השני חווה זאבי אובדן מטלטל, עם מות אביו. כאשר המשפחה חיפשה דרך מקורית להנצחתו, היא גילתה כי רבים מהעוסקים במלאכת ההנצחה עושים זאת כמפעל יצרני־כלכלי, ואין באפשרותם לתת מענה עיצובי־אישי למבקשים להנציח את זכר יקיריהם. בצעד ייחודי מאוד בחר זאבי ליצור תשמישי קדושה מבגדיו, כליו וציודו האישי של אביו, כפי שנעשה בעבר במסורת הקהילות היהודיות, כפעולה של "מעלין בקודש".

מסורת ומודרנה, שימור וחידוש, חול וקודש, גילוי והסתרה, קיימות והכחדה, קיום וכיליון – כל אלה מקופלים בתוך העבודות המרתקות המוצגות בתערוכה, ובסיפורים העומדים מאחוריהן.

כחוט השני, אוצרת: דבורה ליס, המשכן לאמנות עין חרוד, התערוכה מוצגת עד אוקטובר 2022

The post הטקסטיל והטקסט: התערוכה שמציגה פריטי יודאיקה ששרדו את השואה appeared first on מקור ראשון.