לאחרונה הסתיימה הקרנת העונה השנייה של הסדרה "עוד ניפגש" בכאן 11. במרכזה עמדו הורים ואחים חרדים שניתקו את הקשר עם הבן או הבת שיצאו מחיק החרדיות, כאשר חלקם שבו וחידשו אותו בחסות ההפקה הטלוויזיונית ובעזרת היועצים והמנחים שהוצמדו להם ודיברו על ליבם. במהלך הסדרה הוצגו באופן אותנטי, ללא סינון, תפיסות העולם של ההורים החרדים שבחרו לנתק קשר עם הבן היוצא. רבים מן הצופים חשו מן הסתם אי נוחות עזה למראה האם החרדית המשוכנעת למשל שבתל־אביב רק שותים קפה ומגדלים כלבים, ואף בוחרת להיעדר מנישואי הבת שיצאה בשאלה. מנגד, קשה גם להישאר אדיש מול הבכי על אובדן הילד לפי תפיסת עולמם. השיפוטיות חסרת המנוח של ההורה וחוסר יכולתו להכיר במציאות שונה משלו, פוגשים את השבר שהוא חווה ואת התמוטטות עולמו.

בשעה שתופעת היוצאים בשאלה מרבה להעסיק את התקשורת הישראלית, בחברה החרדית עצמה לא ששים לעסוק בנושאים רגישים ומביכים מעין אלה. במקרה הטוב ידברו שם על מסגרות חינוך ל"נושרים", שנועדו להצילם משיגיונות הנעורים ולהחזירם לתלם, אך לא יעסקו בסוגיית היחס ל"יוצאים", אנשים בוגרים ובני דעת שבחרו לנטוש את אורח החיים החרדי.

עם זאת, בשנים האחרונות מתרחש שינוי וגוברים הקולות הקוראים להכלה, אולי גם בשל המספרים הגבוהים שכבר לא ניתן להתעלם מהם (ראו מסגרת): לפי מחקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה בשיתוף ארגון "יוצאים לשינוי", מדי שנה עוזבים כ־3,000 בוגרים של החינוך החרדי את החברה שבה גדלו (כ־14 אחוז מכל שנתון).

ב־2016 פורסם סרטון חריג שבו נראה הרב גרשון אדלשטיין, ראש ישיבת פוניבז' בן ה־98 והמנהיג הנוכחי של הציבור הליטאי, מתייחס בקולו לסוגיית היוצאים. הרב היה נחרץ בדבריו שיש להכיל את היוצאים "בכבוד ובידידות", ואף להתיר את שהותם בבית ולדאוג לרווחתם, למרות התנהגותם שאינה תואמת את אורח החיים החרדי. הרב אדלשטיין הרחיק לכת במונחים חרדיים וקבע שאין להעיר לבן שמחלל את השבת בבית ההורים; אם הוא מביא הביתה חבֵרה – יש לקבלה יחד עימו; ואף יש לרכוש לבת בגדים "לא צנועים", ואין זה בגדר סיוע לעבירה. "אין דרך אחרת", חזר הרב ואמר, ונימק את גישתו בכך שהיוצאים הם כעין "אנוסים", ומכאן שיש לגלות כלפיהם חמלה.

שרה הורביץ: "אחד הרבנים דרש ממני לנתק את הקשר עם הילדה, והבטיח שזו הדרך שבה אראה ממנה נחת. התפרצתי בכאב ושאלתי אם לבת שלו גם היה מתנהג כך. שתיקתו הנבוכה הייתה בשבילי רגע מכונן. הבנתי שאני חייבת לפעול לפי האינטואיציה האימהית שלי"

אירוע תקדימי התרחש לפני חודשיים, כאשר השבועון החרדי "משפחה" פרסם בכתבת שער ריאיון ארוך ומקיף עם מחנך חסידי, הרב שמעון שנייבלג, בן וחתן לאדמו"רים מוכרים במגזר, שבנו יצא בשאלה. הכתבה הזכירה מושגים שאינם נפוצים בפרהסיה החרדית כמו אהבה ללא תנאי, הפרדת הורות מדת ("ההורה אינו השוטר של הקדוש ברוך הוא"), וזלזול בלחץ החברתי ובקודי ההתנהגות הבלתי כתובים. "בושות? להתנכר לילד שהבאת לעולם זו בושה גדולה יותר", הצהיר שנייבלג. מהריאיון הארוך אף נעדרו הצידוקים המקובלים, המציגים את שימור הקשר עם הבן היוצא ככלי להשבתו לתלם.

הכתבה עוררה הדים רבים, ובשבועות הבאים הקדיש העיתון מקום לפרסום חלק מהתגובות שזרמו אליו. מיעוטן הביע חשש ממתן לגיטימציה ליציאה בשאלה, אך המשוב הכללי ביטא יחס אוהד לגישה המכילה. כדמות אותנטית הנטועה עמוק במעגלים החסידיים, בהופעתו של הרב שנייבלג הייתה אמירה משמעותית: תופעת היציאה מתרחשת במשפחות הטובות ביותר, ודרך ההכלה איננה פשרה של חלשים.

כרטיס קולנוע מסבא

מנקודת המבט החרדית קיים קונפליקט אמוני עצום ביחס לצאצא שסר מהדרך. קשה מאוד לגשר על הפער בין תפיסת "מחלליה מות יומת" להכלת הבן מחלל השבת, ובין תפיסת "ייהרג ואל יעבור" להכלת הבת שהעלתה לרשת תמונה בבגד ים. ניתן לומר שגם אם רגשותיו ההוריים של ההורה החרדי תקינים, עדיין נזקק הוא לפטור מחובת המחאה והחינוך, ולהיתר שיאפשר לו לתמוך בצאצא שעובר על הדת.

הרב אשר יחיאל קסל (49), עד לאחרונה רב כפר הנוער זוהרים המיועד לנוער חרדי נושר, הוא דובר בולט של גישת ההכלה. כמנהל רוחני ותיק בישיבות חרדיות הוא נהנה מקרבה רבה למנהיגי המגזר, ובכללם הרבנים המנוחים אהרן לייב שטיינמן ומיכל יהודה לפקוביץ. הוא מגייס לתפיסת ההכלה את יחסם של גדולי התורה החרדים לבניהם שסטו מדרכם. הרב קסל מספר על משגיח מפורסם בעולם הישיבות הליטאי שהרעיף אהבה גדולה על בנו שהגיע לסעודות השבת המשפחתיות ברכבו (אותו בן שינה מאז את דרכו וכיום הוא עוסק בחינוך במסגרות חרדיות). הרב שך, מנהיג עולם התורה הליטאי, שיזם מלחמות דת רבות בחייו, קיים קשר משפחתי תקין עם בנו היחיד שעזב את העולם החרדי. הרב קסל מוסיף ומזכיר בהקשר זה גם גדולי ישראל חסידיים. בין השאר הוא מצטט את דברי המשפיע החסידי הרב אלימלך בידרמן, שסיפר על האדמו"ר רבי שלמה מזוויל שמימן כרטיס קולנוע לנכדתו. הרב שנייבלג, באותו ריאיון ל"משפחה", תיאר את אחד מגדולי החסידות במאה ה־18, רבי חיים מטשרנוביץ, שהיה נכנס לבית מרזח לחבק את בנו.

שרה הורביץ (39) משתייכת לקהילה חסידית שמרנית בירושלים. בתה אדל בת ה־19 עזבה את הבית ואת אורח החיים החרדי, אך הוריה שומרים איתה על קשר חם ואף מסייעים לה לרכוש בגדים. כיצד אימא חרדית יכולה לקנות לבתה בגד לא צנוע, שאלתי את שרה. "זה שהיא לא חרדית לא אומר שהיא לא צריכה להתלבש, ואני כאימא צריכה לעזור לה", היא משיבה בפשטות. "רב חשוב אמר לנו: ברגע שאין לכם כבר השפעה עליה, חובת החינוך הסתיימה ונשארתם רק עם החובה של 'ומבשרך אל תתעלם'".

רחל קופלוביץ (27) גדלה במודיעין עילית, במגזר הליטאי, ולמדה בסמינר המרכזי בעיר. היא יצאה בשאלה, מתגוררת כיום בירושלים ועוסקת ברפואה אלטרנטיבית. רחל מספרת כיצד אביה התנגד נחרצות לנסיעתה להודו, אך התייצב ללוותה ולתת את ברכת הדרך. "אני יודעת שההורים שלי אוהבים אותי בכל מצב, ונאלצת להשלים עם ההרגשה שבעיניהם אני חוטאת", היא מתארת את המורכבות. "זה מביא אותי לנהל מולם ויכוחים סוערים וקשים, אך ההערכה והכבוד עומדים בינינו לאורך כל הדרך".

נמר של נייר

לא פחות משההורה החרדי מוטרד מהשאלה ההשקפתית הוא מתקשה להתמודד עם הסיטואציה החברתית, ועם הקשיים בשידוכים ובקבלה למוסדות בעקבות ה"כתם" שהצאצא היוצא מטיל על המשפחה. פעמים שהנתק של ההורים נובע מתוך מצוקה ורצון לטהר את שמם, אך מתברר שגם בעניין הזה הדברים מורכבים. "משפחה שיש אצלה יוצא, אני צריכה להשקיע יותר בשיווק שלה", מאשרת שדכנית חרדית ידועה, אך מוסיפה גם צד שני למטבע: "משפחה שמתנהגת לא יפה לילד שיצא, הרבה יותר קשה איתם. אנשים לא אוהבים משפחות שעושים מלחמות מצווה. זו משפחה קשה, אומרים לי".

במקרים רבים, הגישה המרחיקה נובעת מלחץ חברתי וממסדי, כאשר ההורה ניצב בין הפטיש לסדן – חמלתו על הילד מול דרישת הקהילה או המוסד להפעיל כלפיו יד קשה.  "המערכת לא יודעת להתמודד עם ילדה סקרנית שהעיניים שלה פתוחות לרווחה", אומרת הורביץ. "בכל הקונפליקטים שהתעוררו דרשו מאיתנו לגבות את הממסד מול אדל. הגישה הזו הרסה את הקשר שלנו עם אדל וגרמה לה לרצות לברוח מהבית".

השינוי במקרה הזה חל בחדרו של אחד הרבנים. "הוא דרש ממני לנתק את הקשר עם הילדה, והבטיח שזו הדרך שבה אראה ממנה נחת. התפרצתי בכאב ושאלתי אם לבת שלו הוא גם היה מתנהג כך. הוא פשוט שתק. זה היה בשבילי רגע מכונן. הבנתי שאני חייבת להפסיק לשמוע בקול היועצים הממסדיים, ולפעול לפי האינטואיציה האימהית שלי. זה מה שהציל לנו את הקשר ואת הילדה". לדברי הורביץ, "הרבנים הגדולים מעודדים את ההכלה אבל המגזר עדיין לא בשל לכך, והעסקונה מערימה קשיים על משפחת היוצא".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... t-11.42.47-1-750x331.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הרב קסל מספר על נערים צעירים שהוזהרו לשמור מרחק מחבר בעקבות יציאתו של אחיו הגדול, ועל נערה מוצלחת שלא מתקבלת לסמינר משום שאחותה יצאה בשאלה. לדברי רחל קופלוביץ, "ההורים שלי נשכבו על הגדר בשבילי מול הסמינר, שניהל מעקב אחריי כדי לגלות מה אני עושה בשעות הפנאי. למרות שהם לא הסכימו עם דרכי, הם תמכו בי כשהמוסד חשב שלגיטימי להפעיל נגדי חרם כיתתי".

שרה הורביץ מעידה מניסיונה כי לאחר מעשה התברר להם שהלחץ החברתי הוא במידה רבה נמר של נייר, במיוחד נוכח הגידול בתופעת היציאה, שאף משפחה אינה חסינה מפניה. "זה לא באמת הפסד שאנשים מצומצמים מסננים את ילדיי בשידוכים בגלל אחותם. יש מספיק אנשים שרוצים אותנו דווקא בגלל מי שאנחנו".

לא מתביישת בילד

הטענה המרכזית נגד גישת ההכלה היא שהיא מעודדת יוצאים פוטנציאליים לעזוב את העולם החרדי. הישארות היוצא בחיק המשפחה, נטען, מעניקה לגיטימציה לחילוניות ועלולה לגרור את הילדים האחרים למדרון עזיבת הדת. הרב קסל מחייך במרירות למשמע הטענה הזו. "הצעדים הדרסטיים מעולם לא הוכיחו את עצמם ולא גרמו ליוצא לחזור בתשובה, או מנעו מאחיו וחבריו ללכת בעקבותיו", הוא קובע. אדרבה, "הריחוק מהמשפחה גובה מחירים כבדים בהרבה. המלחמה גורמת נזק נפשי רב גם ליוצא וגם למשפחה, הופכת את היוצאים לאויבי החרדיות ולשונאי דת קיצוניים, ויוצרת חילול השם עצום. החברה החרדית סבלה הרבה מיוצאים שנתקלו במאבק אכזרי בעת יציאתם".

גם בנוגע לאחים והאחיות הצעירים של היוצא, שהשפעתו עליהם מוצגת לרוב כנימוק להרחקתו, משוכנע קסל שההפך הוא הנכון. "כשילד רואה את ההורים שלו מתנהגים באכזריות לאח שעזב, הוא מזדהה עם הנרדף ומפתח שנאה לדת ולהוריו. לפעמים השנאה תישאר סמויה, ולפעמים היא תמצא את ההזדמנות לפרוץ בעוצמה. ומעבר לכך, מה הם בעצם אומרים? שחרדים רבים משתוקקים לעזוב את העולם החרדי, אבל לא עושים זאת מאימת סנקציה משפחתית. וכי לחרדיות כזו אנו שואפים? לשמר את הפוזלים החוצה בפנים מתוך פחד? איזו תועלת תצמח מאנשים שחרדיותם איננה אלא הפחד מזריקה מהבית, או האיום בהתקף לב שהאב יחטוף?"

הורביץ מספרת בהקשר זה על בנה הצעיר שדווקא מפתח גישה מחמירה יותר מהוריו. "יש לי בבית ילד שומר עיניים, ואת אדל שהולכת עם שרוול קצר. פער כזה יכול לעורר סצנות, אבל עם כבוד והבנה הדדיים הכול מסתדר. באחת הפעמים שאדל הגיעה הביתה, הבן הצעיר פנה אלי ושאל איך הוא יוכל לשמור עיניים מול השרוול הקצר של אחותו. הצעתי לו שידבר איתה גלויות ויבקש ממנה ללכת עם שרוול ארוך. יכולתי לסמוך על אדל שהיא  תגיב יפה לבקשה כזו. למרבה הפתעתי, עוד לפני שהוא ביקש, אדל מיוזמתה החליטה לשים שרוול ארוך כדי לכבד. בשולחן השבת שלנו מתקיימים דיונים על גבולות ההליכה עם האמת שלי, כשהיא מתנגשת בצורך לכבד את הרגישות הסביבתית. אין ספק שצריך לחשוב הרבה על עמידה בכללי הבית לצד הקבלה ללא תנאים. אבל כשהורה בטוח בעצמו ובערכים שלו ולא מנסה לכפות אותם, הילד ימצא את הדרך לכבד", משוכנעת הורביץ.

כאשר אני מעז לשאול כיצד מתמודדים ההורים עם תחושות אשמה וכישלון, אכזבה ובושה, מתברר שהורביץ אינה חשה כל בושה אלא גאה מאוד בבתה ובהישגיה. "אין לך מושג איזה נפלאות היא עושה באילוף", היא מציינת ביחס לתחום העיסוק של אדל, אילוף כלבים וסוסים. "החלטתי שהדת היא לא חלק מהסולם של ההורות. אני צריכה לדאוג לרווחתה, לשלומה ולאושרה, כל היתר בחירה שלה".

תפיסת ההורות הזו עומדת בניגוד חד לדבריה של אחת האימהות בפרק הראשון של "עוד ניפגש", שבהתבטאות שחוללה סערה אמרה כי צער ההיריון והלידה לא שווים אם הילד יצא בשאלה. "בהרצאות שלי אני מנסה להטמיע את ההבנה שהזהות הרוחנית והחברתית של ההורים לא תלויה ברמת החרדיות של ילדם", אומר הרב קסל. "ההורים צריכים להבין שאין להם קשר לתוצאה, אין להם בעלות על הילדים. הילד בוחר את הדרך שלו כי הוא פשוט בעל בחירה. הלחץ של הורה שחושב שזהותו תלויה בהתנהגות ילדיו הוא עצום, וגם הילד נכנס למצב של אהבה מותנית, שאגב מזיקה גם למי שעומד בתנאים ומקבל אותה. מה הרווח הדתי מהלחץ הזה? וכי הבן שלי צריך לשמור שבת כדי לכבד אותי? זה הערך שאנו מעוניינים להנחיל? כך אנו מאבדים את רשת הביטחון הנפשי של הילד, שהיא הידיעה הברורה שההורים שמחים בעצם קיומו, יהיה מה שיהיה".

תפקידם של היוצאים

גם במקרה של הורים מכילים המשלימים עם אורח החיים החדש של בנם, עדיין התפיסה היא שקרה אסון, "ניסיון מהקדוש ברוך הוא", וצריך להתמודד איתו בנשיכת שפתיים. היוצאים מצידם מתקשים גם עם תפיסה כזו, ומצפים למצב שבו דרכם החדשה איננה נתפסת כטרגדיה משפחתית רבת נפגעים. אפילו הריאיון עם הרב שנייבלג ב"משפחה", שסימל פריצת דרך מגזרית, גרם לרבים מהם לגחך בציניות על כך ש"שבעה עמודי הצדעה הוקדשו לאב הגיבור שמואיל בטובו לאהוב את בנו המקסים והמוצלח".

"אני רוצה שאבא שלי יאהב אותי לא בגלל וארט רעיוני של הכלת פושעים ולא בגלל שהאדמו"ר אמר לקרב אותי", אמרו לי כמה מהם. הם אינם מעוניינים בהורים שמתעלים על עצמם בגבורה עילאית כדי לא להרחיקם, אלא במשפחתיות טבעית שרואה בהם שווי ערך לאחים והאחיות האחרים. הם יזדהו בוודאי עם אמירתה של שרה הורביץ, "לא מגיע לי כל הכבוד על כך שאני מתנהגת כמו אמא".

רחל לעומתה חשה שבנקודה זו היוצאים יכולים ליטול חלק מהמשא על שכמם, לאמץ גם את הקבלה החלקית והלא מושלמת ולשמוח בה. "עברתי תהליך ארוך ומורכב לפתוח להורים שלי פתח לחיי, להכיר להם את עולמי לאט לאט, ללמוד לא למחוק את עצמי אבל לכבד", היא מספרת, ומדגימה את גבולות הגזרה: "כשאני באה אליהם אני לבושה כדוסית, אבל כשהם מגיעים אלי הם יראו אותי בלבוש החילוני. אני לא מתפשרת על עצמי, לא מסתירה ולא מתחבאת. אני  מתעקשת לקיים שיח כן ופתוח עם שפה של אהבה וחיבוק. למדנו זה מזה איך להגביר את האהבה על השונות".

אם היית יודעת שההורים שלך שאלו רב שהתיר להם להיות בקשר איתך, איך היית מרגישה? שאלתי את רחל. "אצלי זה לא המקרה", היא מדגישה, "אבל באופן עקרוני אני חושבת שחלק מהבגרות הוא להבין שהדרישות האנושיות שלי צריכות לפעמים לעבור תרגום ותיווך מהשפה הרגשית שלי לשפה התורנית־השקפתית של הציבור החרדי. אם התרגום הזה נעשה על ידי רב או רעיון תורני – מה אכפת לי".

רחל מספרת על עבודה פנימית רבה של השלמה עם התנגדות הוריה לדרכה: "אני דורשת מהם שיאהבו אותי כפי שאני, אבל אני צריכה גם לתת להם את אהבתי כמו שהם. לקבל אותם עם הדעות הפנאטיות לטעמי, להעריך את אמונתם ולהתגבר על הרצון לזלזל. לא אוותר עליהם, כשם שהם לא ויתרו עלי. אני מודעת למה שהם עשו בשבילי כהורים, ומוכנה להשלים עם הדיסוננס הקורע של הורים שאוהבים אך מסתייגים מהדרך שלי. היום אני מרגישה שהגאווה של אבא שלי בהצלחה שלי בעסק העצמאי שפתחתי, גוברת על אי שביעות הרצון שלו מהדרך שלי".

האם יבוא יום והציבור החרדי יתמודד בכבוד עם יציאה בשאלה, ללא דרמות קורעות לב? רחל פורצת בצחוק: "איך אתה מצפה שיציאה בשאלה לא תהיה דרמה במגזר שבו כל ויכוח פוליטי פנימי הופך למלחמה על עיקרי הדת?" שרה הורביץ דווקא אופטימית: "כאימא אני מאמינה בשכל הישר וברגש הבריא של היידישע מאמע. זה מה שינצח בסוף".

"אינני נביא", אומר הרב קסל, "אך כבר כיום קיימת נטייה שפויה אצל משפחות חרדיות מעדות המזרח. בתמורה הם זוכים לכך שגם העוזבים נשארים מחוברים למסורת.  הפסוק אומר 'והשיב לב אבות על בנים', ורק לאחר מכן 'ולב בנים על אבותם'. השינוי צריך להתחיל מההורים".

The post יותר הכלה: האם בעולם החרדי מתרחש שינוי ביחס ליוצאים בשאלה? appeared first on מקור ראשון.