השנתיים האחרונות היו מהתקופות המאתגרות בחייו של הרב שלום מלול, ראש ישיבת אמית אשדוד. כבר 15 שנה הוא מדריך מסעות לפולין, ונודע כבעל שיטת הדרכה ייחודית. אלא שאז פרצה הקורונה ועצרה את המסעות.

"חוץ מהמסעות, עברנו תקופה קשה מבחינה חברתית ולאומית", הוא אמור. "פטירה של אנשים יקרים, חוויית בדידות של מבוגרים וניתוק חברתי. ובתוך כל האתגר הזה, הופסקו המסעות לפולין. ממש היום, בזמן שאנחנו מדברים, יוצא המסע הראשון אחרי שנתיים. זה מאוד סמלי בעבורי, כי אנחנו היינו מהמסעות האחרונים על אדמת פולין לפני פרוץ הקורונה.

"אצלנו בישיבה, כל נער בכיתה ז' יודע, שבבוא היום הוא יצטרף למסע הזה. התלמידים יודעים שמתחולל שם תהליך מטורף, הם רואים את זה על האחים הגדולים שלהם, על החברים ועל הכיתות הגבוהות. מאוד מצער שהחוויה הזאת נלקחה מהתלמידים למשך תקופה, ואני מקווה שנוכל לשוב במהרה למסעות בדרכי פולין האבלות – עם כל הכאב שבהם, אבל גם עם כל העוצמות שהן מעניקות לנו בחזרה".

איך מילאתם את החוסר בתקופה הזאת?

"יצאנו למסעות מִשואה לתקומה בארץ. הבאנו שיחות של ניצולי שואה בזום וגם פיזית, אבל זה מרגיש פספוס אל מול עוצמות המסע. השנה למשל חגגנו יום הולדת 92 לצבי ויזל (סבא צביקה), ניצול אושוויץ שמלווה אותנו במסעות רבים. הוא חילק לבחורים תעודות זהות, בטקס מרגש באמצע מסע. זה היה מטלטל ומרגש לצפות בזה – ניצול שואה עם מספר אושוויץ על היד מעניק לתלמידים תעודת זהות של מדינת ישראל. אז ניסינו באמת ליצור כל מיני חלופות, אבל הן עדיין רחוקות בעיניי מהחוויה של המסע בפולין".

"כשאני יכול אני מוציא משלחת עם ניצול שואה, והתלמידים זוכים. הם סוחבים לו את המזוודות, מסיעים אותו בכיסא גלגלים כשצריך, רוקדים סביבו ומחבקים אותו, מעניקים לו רגעי נחת והכי חשוב מקשיבים לסיפור והעדות מכלי ראשון".

מלול, כאמור, אינו מסתפק בהדרכה בלבד. כך למשל, כאשר תגיעו איתו למיידנק תזכו לשמוע שיחה טלפונית מניצולת המחנה הלינה בירנבאום וכך במחנות אחרים. הוא גם מהמעטים שעדיין מתעקשים להביא ניצולים למסעות בפולין, גם כשהם בני 90 ומעלה.

"קיבלתי על עצמי לא ללכת רק עם סיפורים מהספרים, אלא לפגוש את הניצולים ולספר את הסיפור שלהם. 'להיות להם לפֶה', כמו שאמר גדעון האוזנר במשפט אייכמן. אני רוצה להכיר ולחיות את הניצול ואת הסיפור שלו, ואז להעביר אותו כשופר לתלמידים. לכן החלטתי שבכל מצב שאוכל להוציא משלחת עם ניצול שואה, אני עושה את זה, והתלמידים רק מרוויחים. הם סוחבים לו את המזוודות, מסיעים אותו בכיסא גלגלים, רוקדים סביבו ומחבקים אותו, מעניקים לו רגעי נחת, והכי חשוב מקשיבים לסיפור ולעדות מכלי ראשון".

מהר מאוד האהבה שלו לניצולים הפכה גם לסיפור אישי ולסיפור של תלמידי הישיבה. "עם כל ניצול שפגשתי, המשכתי לשמור על קשר. הרגשתי שאני רואה אותם כמו סבא וסבתא שלי. משתדל לאסוף איתם חוויות למען העתיד, וגם לשמח אותם כמה שאפשר. בחופש הגדול נסעתי עם סבא צביקה, ליום כיף בחופי הכינרת, על החוף נאספו עשרות בני נוער והקשיבו לו כשהוא מספר על ילדותו, על העולם שאבד לו ובעיקר על הניצחון היהודי. סבא צביקה מחזק אצל הנוער את הרוח בקריאתו בעוצמה עם ישראל חי. אני לוקח את ילדיי לבקר ניצולים לפני שבתות וחגים עם משלוח של חלות או יין. ומזמין אותם לאירועים משפחתיים שלי. כי הם ממש כמו משפחה. אצל חלק מהם אני גם מתעד את הסיפורים, אם הם לא סופרו עד היום באופן מסודר".

כמעט לכל אירוע משמעותי בישיבה מוזמנים שורדי שואה, והם עורכים להם ימי הולדת. "אפשר לתאר מה מרגיש יהודי בן 90 שיצא מהתופת של אושוויץ כשבית מדרש שלם עומד לכבודו ומאות תלמידים שרים לו ומרעיפים עליו אהבה. וגם מה זה עושה לתלמידים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 180821_181650-750x684.jpg 750w" sizes="(max-width: 819px) 100vw, 819px" />

השבילים לתלמידים נפתחים

הרב שלום מלול, בן 43, חניך בני עקיבא שרוף משבט ברמה בקריית-ים, נולד בכלל למשפחה חילונית. עם השנים התקרב לדת ובתיכון כבר למד בבית ספר דתי. בהמשך הוא פנה לישיבת ההסדר במעלות וכמוזיקאי מצטיין שירת כמוסיקאי מצטיין בלהקות הצבאיות ("בדיעבד, הייתי שמח לזכות לשירות קרבי"). לפני שנתיים סגר מעגל כשסיים קורס קצינים בבה"ד 1 במסגרת שירות המילואים שלו. הוא נשוי לכרמית, מנהלת חשבונות, ואב לשמונה ילדים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 170403-130316-750x656.jpg 750w" sizes="(max-width: 868px) 100vw, 868px" />

לא גדלת בבית של ניצולי שואה. איך בכלל הגעת להתעניין בנושא?

"שואת העם היהודי היא לא של עדה מסוימת. אילו היטלר היה יכול, הוא היה שמח להשמיד את כל העם היהודי בלי הבדלים של מוצא. בסוף אנחנו עם אחד, והשואה היא הסיפור של העם שלנו. זה מה שאני מעביר לתלמידים שלי. אם תלמיד אומר לי 'למה לי לצאת למסע הזה, סבא וסבתא שלי לא היו שם', אני מסביר לו ולכל התלמידים בנחת, כמה כל עם ישראל קשור לזה. וכמה זה הסיפור של כולנו ולא רק של יהודי אירופה".

בדיעבד, התברר למלול שגם משפחתו קשורה לאירועי השואה. "ברבות השנים נחשפתי לשואה של יהודי צפון אפריקה. וגיליתי שהמשפחות של אבי ואימי ראו את עיני הנאצים דרך הצרפתים. אפילו הדודות – האחיות הגדולות של אבא שלי, מקבלות פיצויים מהנאצים כי הן נחשבות שורדות שואה אף שגדלו במרוקו. גם לשם הגיעו בסוף הזרועות הארוכות של גרמניה על ידי משתפי הפעולה שהיו להם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/04/מלול1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אל הניצולים נחשף כבר בילדותו בקריית-ים. "במקרה או שלא, בדירה מימיננו גרו ניצולי אושוויץ, בעל ואישה, ובזו משמאלנו ניצול מאוטהאוזן. חוויתי חוויות ילדות מטלטלות מהדמויות שלהם. לעיתים צרחות שנשמעו בלילה או סיוטים שצפו להם. כל מיני אירועים שדרכם הבנו כילדים שהאנשים האלה הם מפלנטה אחרת. הם היו שם. הקרבה אליהם והדיבור איתם כשכנים, ואיך שהם היו הופכים פתאום מאנשים נחמדים לאנשים סהרוריים ושונים, גרמו לי לסקרנות גדולה. רציתי להבין איפה הם היו, מה עבר עליהם. ממש נשאבתי לזה. בהמשך בתיכון שיחקתי בתיאטרון, והעלינו הצגה בפני מאות ניצולי שואה ואני שיחקתי ילד שניצל מאושוויץ וחוזר לביתו בוארשה. נכנסתי לתוך הדמות, עד שהבמאית, לאה, אמרה לי רגע לפני ההצגה 'שלום, תירגע. זו רק הצגה, אתה לא שם". אבל האמת שהרגשתי שם.

אם בבתי ספר אחרים מתנהל דיון ספקני על חשיבות הנסיעות לפולין, אצל מלול אין התלבטות. בכל מחזור הוא שואף שכל התלמידים יצאו עם המשלחת, ומי שאין ידו משגת – מגייסים בשבילו מימון. "מאז המסע הראשון שלי עם תלמידים, ידעתי שאני רוצה להוביל מסעות לפולין. התרגשתי מהעוצמה של המסעות. הבנתי ששם אני פוגש את התלמידים במקום אחר, מכל הבחינות. אלה לא התלמידים של ההפסקות, לא מאווירת השיעור בכיתה, וגם לא התלמידים מאיזה כינוס בית סיפרי חשוב; במסע לפולין אני פוגש תלמידים שלמשך שבעה ימים, שמים את הציניות בצד וגם את הפלאפונים ופותחים את שערי הלב. פוקחים את העיניים. נותנים לרגש להשתחרר ומגלים יכולת להקשיב ולשמוע בעומק. קלטתי שאלו רגעי שיא בחינוך, והבנתי שאני רוצה לא רק לצפות בהם אלא גם להוביל אותם, להדריך. להבין יחד איתם במסע את המשמעות של השואה כלפי עבר הווה ועתיד, את השליחות של העם היהודי, את עוצמות קידוש השם, את מקומה של התורה, את חשיבות הצבא, את מקומה של המשפחה, ואת משמעותה של מדינת ישראל. פתאום קלטתי שלכל מה שאני מתאמץ כל כך להעביר לתלמידים במשך שעות רבות בשיעורים ושיחות, אפשר להגיע בחלון פתוח של שבעה ימי מסע".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0180331_223138-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 180331_223138-750x540.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הלוויה יהודית לכומר

לא חסרים רגעים מרגשים במשלחות של מלול עם תלמידיו, אבל האחרון שבהם היה מטלטל במיוחד. זה קרה לפני כחמישה חודשים, כאשר נפטר הכומר של יפו, גרגור פבלובסקי, אדם עם סיפור חיים מופלא שהתברר שהוא יהודי ניצול שואה.

"הסיפור שלו מתחיל בפולין, בעיירה בשם זמושץ'", אומר מלול. "הוא נולד למשפחה חרדית. יום אחד הגרמנים נכנסים לעיירה ומעבירים את כולם לגטו איז'ביצה. בשלב כלשהו הם מתחילים בחיסול הגטו, וכ-500 יהודים נלקחים אל בית מכבי האש על מנת למשוך אותם לבית העלמין העתיק ולירות בהם לתוך בורות-ענק של קברי אחים".

"אחרי שהכומר היהודי גרגור פבלובסקי נפטר לקחתי על עצמי משימה – לקיים את הצוואה שלו. חיפשתי דרך להגיע לפולין כדי שתהיה לו הלוויה יהודית"

פבלובסקי, ילד בן 11 שעד אז עוד נקרא יעקב צבי הירש גרינר, קולט את הסיטואציה ומחליט לברוח ליערות. אימו ואחיותיו נרצחים ואחיו ברח עוד בזמן הגטו. הוא שורד בעזרת כפריים פולנים שמסייעים לו, וכעבור כמה חודשים חוזר לזמושץ' עיר ילדותו.

"שם הוא פוגש חבר ילדות שמסביר לו שהוא לא יצליח לשרוד ומשיג לו תעודת לידה פולנית. שמו משונה לגרגור פבלובסקי, והוא נכנס למנזר, ובהתחלה עוד מנסה לשמור כשרות אבל מתקשה בכך. מהר מאוד שולחים אותו ללימודי כמורה. רגע לפני קבלת תעודת ההסמכה הוא מגלה להם שהוא יהודי, אולי יחליטו לחזור בהם, אבל הכנסייה לא נרתעת. להפך, יש לה אפילו אינטרס שעוד יהודי יתנצר".

פבלובסקי הופך לכומר מצליח ומוערך. הוא עובר בין כנסיות בחבל לובלין ומתמנה לכומר בכיר. הוא אפילו זוכה בכבוד לפרסם מאמר בכתב עת נוצרי לרגל אלף שנות נצרות. אחד העותקים מתגלגל לישראל ומגיע לאחיו בחיפה, שמתברר שהצליח לשרוד. השניים יוצרים קשר ונדהמים לגלות זה על זה. אח אחד דתי בחיפה, ואח אחד כומר בלובלין. הם מחליטים להקים מצבה ענקית על הבור שבו אימם ושתי אחיותיהם נרצחו.

הגעגועים להיות חלק מעם ישראל לא מרפים, ובשנת 1970 פבלובסקי עולה לארץ ומתמנה לכומר ביפו. הוא מחליט שברצונו לחיות בישראל ולהיות בקשר עם אחיו. עם הזמן הוא מקבל החלטה אמיצה: לכבד את הכנסייה כל חייו, אבל ביום מותו לחזור לעם ישראל, ליהדות ולהיקבר בבית העלמין היהודי בפולין, ליד קבר האחים, שם קבורות אימו ואחיותיו. עוד בחייו הוא מקים לו מצבה על קבר ריק, ועליה כתב: "פה נטמן האב גרגור פבלובסקי, יעקב צבי גרינר, בן מנדל ומרים ז"ל. עזבתי את בני משפחתי כדי להציל את חיי בעת השואה. באו לקחת אותנו להשמדה. את חיי שניצלתי הקדשתי לשירות אלוהים ואדם. שבתי אליהם למקום שבו נרצחו על קידוש השם. תנצב"ה", ומבקש שבהלוויה שלו יהיו מניין יהודים וקדיש. כאן נכנס מלול לתמונה. לאחר שבמסעותיו הוא מגיע למצבה של הכומר היהודי, הוא יוצר קשר עם הכומר. "נהיינו ממש כמו חברים, ביקרתי בביתו ביפו, הייתי איתו בקשר מתמיד, והשתדלתי במסעות לפקוד את הקבר-המצבה שבנה, ולספר את הסיפור. והכי מרגש היה לעלות אותו על קו הטלפון כשהמשלחת שומעת את דבריו מעל לקבר שלו. לפני כמה שנים גם קבענו יחד מזוזה בביתו. (אז הוא סיפר לי שהוא צם ביום כיפור ולא אוכל חמץ בפסח. הניצוץ היהודי שלא מרפה).

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0180331_223138-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 180331_223138-750x540.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כשהכומר-היהודי נפטר, לקחתי על עצמי משימה – לקיים את הצוואה שלו. חיפשתי דרך להגיע לפולין עם מספר בוגרים כדי שתהיה לו הלוויה יהודית. הסיפור הגיע לתקשורת. איש העסקים יוסי שיינפלד, (סוכות נחלים ועוד) שמע על הסיפור, יצר קשר והודיע שהוא מצטרף למשימה ומבקש לתרום את הנסיעה לקבוצת הבוגרים שלנו.

"נסענו יחד להלוויה. סוכם שהכנסייה תקיים טקס פרידה נוצרי בקתדרלה של לובלין, ואחר כך יביאו את ארונו להמשך הלוויה יהודית. למרות זאת, הכנסייה הגיעה לבית העלמין לקיום לוויה נוצרית. נקלענו לסיטואציה מורכבת מאוד. כ 250 נוצרים (כמרים ונזירות) באו עם הבישוף, הגיעו עם ארון הקבורה שלו שעליו צלב. דרשנו ברגישות ובנחישות להוריד את הצלב והסברנו שזה כבודו וצוואתו – הלוויה יהודית. לאחר משא ומתן התקבלו מספר הסכמות עם הכמרים שהיו אחראים על הלוויה, והצלחנו לקיים את הלוויה לפי ההלכה היהודית. הצלב הורד מהארון, אנחנו נשאנו את הארון וגם עסקנו בהורדתו לקבר. הלוויה היתה אירוע שקשה לשכוח. עמדנו כמנין וחצי של יהודים וישראלים בין מאות נוצרים סמוך לגיא הריגה. שרנו שירי נשמה, עם החצוצרה שרנו אני מאמין וגם תקעתי בשופר. האחיין מנחם אמר קדיש וא-ל מלא רחמים. צמרמורת של ממש. קשה להסביר את התחושה למי שלא היה שם". יש תמונה שמנציחה את האירוע, וכשהנשיאה של רשת אמית ראתה אותה היא אמרה שאם היתה צריכה לבחור תמונה אחת שמייצגת את רשת אמית, זאת התמונה. תלמידים ישראלים, בוגרי ישיבה, נושאים את ארונו של הכומר היהודי בפולין, בדרכו האחרונה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 200113-WA0078-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

סיפורים מופלאים כמו זה של הכומר הולכים ומצטמצמים ככל שהשנים נוקפות. מה נעשה ביום שלא יהיו כבר ניצולים?

"זו שאלה חשובה והיא כואבת מאוד. היא צריכה להטריד את כולנו. ואין פתרון קסם. היום שאחרי הניצול האחרון לצערנו לא רחוק. והוא יום מדאיג שיחייב את הדור הצעיר להיות הרבה יותר מסור לזיכרון השואה. אם עד עכשיו הניצולים היו פה, וגם אם לפעמים שכחנו, אז הם הזכירו לנו והגיעו לספר או לטקסים, בעוד זמן מה, הם לא יהיו כאן כדי לעצור בשבילנו את מרוץ החיים. אנחנו נצטרך לעצור אותו בעצמנו. נהיה חייבים לחזק את הזיכרון בתוך המדינה, ואולי גם לתת לו צבע חדש ומשמעות נוספת שתהיה חסרה בהיעדר הניצולים.

"לכן יש חשיבות גדולה גם בחיזוק המסעות לפולין, כי גם זה התערער – בין אם בגלל הקורונה, ובין אם בגלל שינויים שמתחוללים באירופה. פולין רצה קדימה ומתפתחת בצורה מרשימה, ואת האנדרטאות שפזורות בה הם רוצים להכניס לתוך שבלונות, לתוך מסגרת עם גדר. הם לא רוצים שזה ישתלט להם על המדינה. לכן צריך להיזהר מאוד ולראות איך אנחנו משפרים את הזיכרון גם שם, ויוצקים משמעות מחודשת ומתואמת למסעות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/04/DSC_5555-750x499.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ובאופן אישי, מה עובר לך בראש כשאתה חושב על היום שאחרי?

"בלי הניצולים, הכאב והחוסר שייפער יהיו ענקיים. גם אותי באופן אישי זה מחייב. להמשיך להביא את הסיפורים, את הדמויות ואת הקולות שלהם אל התלמידים, אל הלבבות ואל הזיכרון. ממש לדבר את קולם וסיפורם, מהעומק של מה ששמעתי מהם. אני מאמין שזה יהפוך את ההנצחה למורכבת יותר, אבל גם לשליחות גדולה הרבה יותר".

The post "במסעות לפולין נפתחים שערי הלב" appeared first on מקור ראשון.