את אותו יום שישי, ה' באייר תש"ח, אל"מ עמי (עמיחי) צור זוכר היטב. "הייתי מפקד פלוגת פלמ"ח שישבה בקיבוץ גברעם, והייתה אחראית גם על קיבוץ יד־מרדכי. ידענו שבן־גוריון עומד להכריז על הקמת מדינה עברית, שהמצרים יושבים בעזה עם שלוש חטיבות מוגברות בכוונה לפלוש, ושהפלישה הזו תעבור שני קילומטר מערבית אלינו – על השער של יד־מרדכי.

"כמה שעות לפני ההכרזה", הוא משחזר, "אני מקבל הוראה ממטה הגדוד: 'תאסוף את החיילים על המשוריינים, תצרפו אליכם אוטובוס משוריין ריק, ורדו ליד־מרדכי להוציא משם את הילדים ואת הנשים'. לקחתי מחלקה, ירדנו לשם, העלינו על האוטובוס המשוריין את הנשים ואת הילדים, והסענו אותם מעט צפונה לכביש הראשי. שם הייתה שיירה של אוטובוסים רגילים עם נשים וילדים מעוד יישובים, שנסעו כולם יותר צפונה.

"משם חזרנו לחדר האוכל של גברעם, ונשות הקיבוץ דאגו לארוחת צהריים עבור הלוחמים שחזרו מהפינוי. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים, ובחדר האוכל היה מכשיר רדיו ענקי, בגודל של טלוויזיה של היום. אני זוכר איך שמענו ברדיו את בן־גוריון מדבר, ופתאום מישהו צעק 'תסגרו כבר את הרדיו הזה! נמאס לשמוע את כל הקשקושים האלה! רוצים קצת שקט, תנו לנוח!'. זו הייתה ההכרזה על המדינה, ואלו היו התחושות. מה הוא מדבר על מדינה, הרגע פינינו את הילדים מיד־מרדכי, על איזה מדינה הוא מדבר?

"השארתי מאחוריי ביד־מרדכי רק את הגברים, ולצידם כמה לוחמים שלנו. מתוך החבורה הזו נהרגו 28 אנשים. היינו עולים לשם כל שנה", מספר צור, קולו משתנק לרגע.

צריך להגיד את האמת שעם ישראל התגייס במספרים די קטנים, ולכן לקח זמן עד שהגיעו אלינו אנשים. כשהיינו מגיעים עם השיירות מהדרום לרחובות, התחושה הייתה של פער עצום בין המצב הקשה אצלנו ובין עיר מלאת אנשים שיוצאים, מבלים ונהנים

אין זו הפעם היחידה שבה קולו של צור רעד, במהלך השיחה שקיימנו בלובי בית הדיור המוגן שבו הוא מתגורר כיום, באזור השרון. הוא כבר חגג 96 אביבים, אבל גם בגילו המתקדם הוא מתנהל באופן עצמאי, מקפיד ללכת לחדר הכושר פעם ביום. "והעיקר, הראש עוד עובד", הוא אומר.

השיחה עם צור מעוררת מחשבות על מדינה שהוקמה "בלי שכל" כלשונו, בניגוד לכל היגיון, כפי שהוא אומר שוב ושוב, ובניסי ניסים, כאלה שהוא לא ממש מאמין בהם, אבל גם לא מפסיק להזכיר אותם. למרות מרחק השנים, ואולי דווקא בגלל הזמן שעבר, ההתרגשות ממלאת אותו כשהוא מדבר על הימים ההם. בעשור העשירי לחייו הוא מרשה לעצמו להפגין מה שהפלמ"חניק הנחוש בן העשרים כלל לא הבין שמתחולל בו. מדי פעם ניתן גם לראות דמעה בזווית עינו, מהסוג שמדביק את מי שיושב מולו ושומע מכלי ראשון על אותם ימים מכוננים.

מלחמת מים עם הבדואים

עמי צור נולד באפריל 1926, גדל בחיפה ולמד בבית הספר "הריאלי" בעיר. "ב־1944 גמרתי כיתה י"ב. היישוב המאורגן ציווה על הנוער להתגייס, אז הכיתה שלי התגייסה ברובה הגדול לפלמ"ח. מעטים הלכו לבריגדה הבריטית להשתתף במלחמת העולם השנייה, והיו גם משתמטים, כך קראנו להם אז. אני התגייסתי לפלמ"ח. הייתי בדגניה, באפיקים, עברתי קורס קצינים בג'וערה, ומשם נשלחתי לפקד על מחלקה בקיבוץ איילת־השחר. חלק מאנשי המחלקה שלי מונחים כעת בבית הקברות שבחצר המשטרה הבריטית שבנבי יושע, אבל בשלב הזה (כלומר, בקרב נבי יושע שהתרחש במהלך מלחמת העצמאות; ג"ד) אני כבר לא הייתי שם.

במוצאי יום הכיפורים תש"ז עלו במקביל 11 יישובים בנגב, במסגרת "מבצע 11 הנקודות". צור: "כבר לפני כן היישוב היהודי קנה אדמות בנגב בהיקף נרחב, אבל מכיוון שלא היה מים באזור לא הקימו יישובים. עד שפרופ' יהודה (ליאו) פיקארד, שהיה מומחה למים, גילה בניר־עם מאגר מים תת־קרקעי, שבמושגים של אז היה נחשב לגדול מאוד. מניר־עם הניחו שני קווי מים, אחד לכיוון יישובי הנגב המערבי, והשני ליישובי הנגב המזרחי.

"הקווים האלה חובלו על ידי הבדואים, שרצו אז את מה שהבדואים רוצים גם היום – שישלמו להם דמי חסות. לא היו להם שאיפות לאומיות אלא רק שישלמו להם. אבל באותם ימים לאנשי ההגנה לא היה שכל לשלם דמי חסות ולשתוק, כי זה היה בזוי בעיניהם. במקום זה הקימו את 'המשמר הנע', שכונה בראשי תיבות מ"נ והיה מורכב משתי יחידות פלמ"ח, אחת לקו המערבי ואחת למזרחי, שכל אחת מהן קיבלה טנדר ו־15 אנשים. את האחריות על הקו המזרחי אני קיבלתי, והייתי מפקד המ"נ שאחראי על הקו מניר־עם עד חצרים".

לדעתך היה צריך לשלם לבדואים?

"בסופו של דבר זה מה שעשו, אבל בהתחלה זה נתפס כפחיתות כבוד שאנחנו נשלם דמי חסות. בחיים יש גבורה ויש שכל. בזמנו השכל לא עבד, הגבורה עבדה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1_36_25-2-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ואיפה היו הבריטים בסיפור הזה?

"מבחינת הבריטים השלטון שלהם נגמר בקו באר שבע־עזה. בכל מה שקרה מעבר לשם הם לא התערבו. נתנו ל'נייטיבז', לפראי האדם המקומיים, לנהל את העניינים לבד. מצד שני זה אמר שלא היה לנו צורך להסתיר את הנשק שלנו, ויכולנו להסתובב באופן חופשי ולשמור על קו המים. היו לא מעט מריבות עם הבדואים, שהגיעו עד לכדי יריות באוויר, עד שלבסוף היישוב הגיע להסכמות עם הבדואים, שדרשו שני דברים. הראשון היה מים, שזה לדעתי הגיע להם. לא יכול להיות שעובר צינור במאהל בדואי ולא נותנים להם מים. מים זה לא רכוש פרטי, מים שייכים למי שגר באזור. הדבר השני היה שכל ראש שבט קיבל אחריות על הברז שבאזור שלו, כולל שלוש משכורות לאנשים שישמרו על הברז, שזה היה כמובן סוג של שוחד. התוצאה הייתה שנהיה שקט, והמים הגיעו ל־11 היישובים".

במקביל לשמירה על קו המים, צור קיבל כמפקד מחלקה גם את האחריות הביטחונית ליישובים בית־אשל ונבטים. על יציאה הביתה לא היה מה לדבר. "לא הייתה פריווילגיה כזו. שלחנו מכתבים להורים, ופעם בשבועיים־שלושה יכולת לחכות שעתיים לשיחת טלפון קצרה הביתה". הבית וההורים היו רחוקים, אבל המצב היה שקט בסך הכול. עד לכ"ט בנובמבר 1947.

"צריך לומר את האמת, הסיבה שספגנו את ההרוגים הראשונים הייתה שלא הבנו מה עומד לקרות, לא קלטנו שבעקבות ההכרזה באו"ם תפרוץ מלחמת השחרור", אומר צור. "המשכנו להוציא פטרולים רגילים על קו המים, ויום או יומיים למחרת ההכרזה הושמד פטרול שלם בקו המים המערבי באזור קיבוץ צאלים. אלו היו ההרוגים הראשונים בנגב. למחרת נהרגו שלושה לוחמים נוספים, הפעם בקו המזרחי באזור משמר הנגב, זה שאני הייתי אחראי עליו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה ראיתי חיילים שלי הרוגים, ובזה התחילה מבחינתי מלחמת השחרור".

"לא היה לי שכל לפחד"

עם פרוץ המלחמה, שני היישובים שהיו תחת אחריותו של צור – בית־אשל ונבטים – נותקו ממרכז הארץ. "באר־שבע הייתה ערבית. הם ישבו על הרחוב הראשי של העיר, וברגע שהם החליטו לחסום, לא יכולנו לעבור. בזה התחיל החלק הראשון של מלחמת השחרור שנמשך מספר חודשים, שעיקרו היה הקרב על השיירות לנגב. היינו צריכים להביא אספקה ליישובים לפחות פעם בשבוע, וגם לייצא את הסחורה של הקיבוצים. מקור האספקה הכי דרומי אז היה רחובות, והדרך הראשית לשם עברה דרך באר־שבע ועזה. עוד לא היו אז המשוריינים, אותן מכוניות שהותקנו עליהם לוחות מתכת, אז נאלצנו לנסוע בדרכים לא דרכים. היינו מרכזים שיירה של כמה רכבים שעברה בכל היישובים, במה שהפך לנסיעה של חצי יום, חלקה בתוך חולות עמוקים שקשה מאוד לנסוע בהם. לפעמים היינו לוקחים איתנו טרקטור כדי לחלץ רכבים, מה שהיה מאט עוד יותר את הנסיעה.

"מהר מאוד הערבים התארגנו לתקוף את השיירות הללו. תוך חודש־חודשיים, כל שיירה כזו שיצאה הייתה קרב. היו לא מעט נפגעים, וגם שיירות שלא הצליחו לעבור וחזרו אחורה. במקביל היו גם ניסיונות של הערבים לחדור לבית־אשל, שהייתה בסך הכול שלושה קילומטרים מבאר־שבע. ישב שם גרעין של בערך 20 איש, ולי הייתה שם מחלקה של כ־30 אנשי פלמ"ח, אבל הבעיה הייתה מחסור בנשק. לכל הקבוצה הזו היו פחות מ־20 רובים".

במקביל למצוקה הגוברת בקרב יישובי הנגב התעצמו הקשיים גם בסביבת ירושלים, והנהגת היישוב עמדה בפני החלטה קשה. "ידענו שהמצב בירושלים נורא ואיום, ובשלב מסוים הגיעו אלינו שמועות מדאיגות שהיועצים של בן־גוריון הציעו לו לפנות את הנגב, ולרכז את כל הכוחות במלחמה על ירושלים. מספר היהודים בנגב בהשוואה למספר הבדואים שם עמד על אחד לעשר, ויחסי הכוחות מבחינת הנשק היו במצב דומה. תגבורת אי אפשר היה להביא, כי את כל מה שהיה שלחו לירושלים. התפיסה של בן־גוריון הייתה שבלי הנגב תהיה מדינת ישראל, אבל בלי ירושלים לא תהיה מדינת ישראל. ואם נפסיד את שניהם, בוודאי שלא תהיה מדינה".

בן־גוריון התלבט והחליט לשלוח לנגב את שאול אביגור, מראשי ההגנה, כדי לקבל התרשמות מכלי ראשון. "יום אחד הודיעו לי ממפקדת הגדוד, 'יגיע אליך שאול אביגור, אתה יודע מה להגיד לו'. באותו לילה נחת אצלנו מטוס, מה שמכונה 'פייפר'. עזר ויצמן היה הטייס, ולצידו מקום לנוסע אחד – שאול אביגור. הייתי בחור בן 21 ואני צריך להגיד לו".

להגיד לו מה?

"האם להישאר בנגב או לא. הוא מסביר לי שאין לנו סיכוי לקבל עזרה, כי כל מה שהיה נשלח לירושלים. יש מחשבה לסלק אותנו, ויש מחשבה להשאיר אותנו. ואז הוא שואל אותי: 'אם נשאיר אתכם, תחזיקו מעמד?' על שאלה כזו צריך לענות בחור בן 21", מספר צור, בקול רועד.

ומה הבחור הזה מרגיש באותו רגע? מה הוא עונה?

"הבחור בן ה־21 עונה מה שהוא חונך לענות בתנועת הנוער: 'איזו שאלה, בטח שנחזיק'".

והוא לא מפחד?

"הוא צעיר מדי. לא היה לי שכל לפחד", עובר צור לדבר בגוף ראשון. "אני חונכתי שהארץ שלנו, ואנחנו ננצח. לא הייתה לי אפשרות להבין את כל יחסי הכוחות, איזה נשק יש לאויב ומה נוכל לעשות מולו. ממני אביגור שמע הצהרות של יהודה המכבי, כי ככה חונכנו", ממשיך אביגור בהתרגשות, דמעות מציפות את עיניו.

אחרי שנתן את תשובתו לאביגור, הציע לו צור לכנס את שאר חברי המשק בחדר האוכל כדי לשמוע את דעתם. "אני לא נכנסתי, כדי שהם לא ירגישו שהם צריכים לענות את מה שאני רוצה לשמוע, אבל גם הם ענו לו את אותה תשובה, אנחנו נשארים. זו התשובה שהוא קיבל גם ביישובים האחרים שהוא ביקר בהם, ואיתה הוא חזר לבן־גוריון ואמר לו: 'האנשים מוכנים לעמוד'.

"בעיניי זו תשובה שאסור היה להסתמך עליה. זו תשובה ששכל לא היה בה. היה רגש, הייתה נכונות, אבל לא שכל. לפי השכל היה צריך לפנות את הנגב, להעביר את האנשים לירושלים, ואולי בסוף מלחמת השחרור לכבוש חזרה את הנגב. ובכל זאת ההחלטה הסופית של בן־גוריון הייתה לא לפנות את הנגב, וגם לא לשלוח אלינו עוד אנשים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 211_36_25-min-750x527.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אם בן־גוריון היה מחליט אחרת, ככל הנראה הנגב לא היה נשאר בידינו.

"ברור".

אז בזכות החלטות בלי שכל קמה המדינה.

"מה הייתה ההבנה שלי? מאיפה הייתה לי הבנה? מקורס הקצינים של הפלמ"ח? היינו אנשים צעירים בני 20, אבל אנחנו ניהלנו את העניינים הגדולים האלה. קמתי כל בוקר עם אחריות על יישובי הנגב המזרחי, עם שיירה שהגיעה או לא הגיעה, עם התלבטות האם לצאת בעצמי להוביל שיירה ולהשאיר את המקום תחת אחריות הסגן שלי או להפך. המצב הזה שאנשים צעירים צריכים לקחת את גורל העם על הכתפיים שלהם זה משהו שקורה לעיתים נדירות בהיסטוריה, והמשא הזה על הכתפיים מבגר אותך. פתאום נהייתי אדם בוגר".

לא היה פיקוד מעליך?

"הייתה מפקדה שהעבירה פקודות כלליות במורס, אבל בפועל היינו לבד. ההוראות שניתנו לנו היו על בסיס מה שהם ידעו שקורה אצלנו, שזה היה פחות מכלום. למעשה אני, בן 21, הייתי מפקד החלק הדרום־מזרחי של מדינת ישראל, ואני אמור לקבל החלטות שהיום מקבלים בדרגים הגבוהים ביותר. לזה צריך לצרף את העובדה שבכל פעם שאני מסתכל אני רואי מולי ים שחור של אוהלי הבדואים. מאות אוהלים בכל מקום שאני מסתכל. יחסי הכוחות היו באופן מוחלט לרעתנו. לי בבית־אשל היו 18 רובים. בנבטים היו אולי עוד 10 רובים".

ועם כל זה, בסוף הצלחתם להחזיק מעמד. איך אתה מסביר את זה?

"אחד יגיד בזכות המזל, אחר יגיד סייעתא דשמיא. אני לא מאמין בזה, אבל עובדה שבסוף הצלחנו. אחד הניסים היה שהערבים היו לא מאורגנים. לבדואים שישבו מולנו לא היה מטה שישב וחשב איך צריך לפעול. להפך, הייתה שם שנאה בין משפחה למשפחה ובין שבט לשבט. לכן הכוח שלהם היה פחות ערך. מעבר לזה צריך גם לומר ביושר שהבדואים התלבטו מאוד אם להיות נגדנו או לא. זו עובדה היסטורית שאני ראיתי בעיניים שלי. אצל הבדואים אין עם, לאום או מדינה. יש רק שבט שצריך לדאוג שהוא ימשיך להתקיים. זה שהם נהיו ערבים זו המצאה של השנים האחרונות. אז במצב הזה הם התלבטו מי ינצח ולאיזה צד יותר משתלם להם להצטרף. גם זה עבד בסופו של דבר לטובתנו".

חבל על כל כדור

בעזרת השיירות והנשק המועט שעמד לרשותם הצליחו צור וחבריו להחזיק מעמד, עד לנקודת המפנה הבאה שהוא מתאר. "לקראת העזיבה של הבריטים ב־15 במאי, שלאחריה ידענו שתבוא הפלישה של צבאות ערב, קיבלנו תגבורת – מחלקה שלמה של ילדים בני 18, שלאור המצב הכריזו על סוף שנת הלימודים שלהם כבר בחנוכה. אבל המהפך המשמעותי יותר היה בין פורים לפסח, כשהתחילו להגיע לארץ משלוחי הנשק הצ'כי. זה הפך את העולם. קיבלנו מקלעים, שזה נשק שלא ראיתי לפני כן, ובמקומות אחרים קיבלו אפילו מכונות ירייה. גם כדורים הגיעו, כשלפני כן המצב היה שלכל אחד היו 35 כדורים בחגורה על הבטן. לכן כמעט לא ירינו, כי ידענו שכדור שירית כבר לא יחזור אליך".

לצד הנשק והמגויסים הצעירים שהגיעו לסייע לאנשי הנגב, צור מדגיש שרבים עמדו מנגד ולא נרתמו למערכה. "האמת היא שהיישוב כולו לא היה ממש מגויס. היום אוהבים לספר סיפורים, אבל זה לא נכון לומר שעם ישראל התגייס. אני לא מתגאה בזה, אבל צריך להגיד את האמת שעם ישראל התגייס במספרים די קטנים, ולכן לקח זמן עד שהגיעו אלינו אנשים. כשהיינו מגיעים עם השיירות מהדרום לרחובות, התחושה הייתה של פער עצום בין המצב הקשה אצלנו ובין עיר מלאת אנשים שיוצאים, מבלים ונהנים. אורי אבנרי, שלחם גם הוא בפלמ"ח, כותב בספר שלו שכשהם חזרו מהקרב לתל־אביב בתי הקפה היו מלאים, אנשים רקדו על שפת הים, בזמן שהוא בא ממקום שאין אנשים ויש רק מוות. מיעוט של העם באמת נלחם".

חשבתם על זה? זה הפריע לכם?

"המחשבה שלנו הגיעה עד קצה הגדר, לחיות עוד יום. זו הייתה המטרה שלנו, להחזיק עד מחר, ומחר נראה מה יקרה".

בעקבות הגעת התגבורת קוּדם צור ממפקד מחלקה למפקד פלוגה, ובהמשך עבר עם חייליו לגזרה אחרת, מאיימת אף יותר. "עד אז הנגב כולו הוחזק על ידי גדוד אחד של 300 פלמ"חניקים, אבל לקראת הפלישה הצפויה של המצרים הגיעה תגבורת גדולה בסדר גודל של גדוד שלם, ובמטה החליטו לחלק את הנגב לשניים – מצפון לכביש באר־שבע-עזה, ומדרום לו. הגדוד שלי קיבל את הגזרה הצפונית יותר, ואני עזבתי את בית־אשל ועברתי לפקד על גברעם ויד־מרדכי.

"בעזה, כמה קילומטרים מאיתנו, ישב הכוח המצרי, שעד היום עובר בי רעד כשאני חושב על יחסי הכוחות בינינו לבינם. היו שם שלוש חטיבות מצריות מוגברות, שזה אומר חטיבה שיש בה לא רק שלושה גדודי חיל רגלים, אלא גם תותחנים עם תותחים קלים וכבדים, פלוגת טנקים וחיל הנדסה. זה כוח אדיר גם במושגים של היום. אחת מהן יצאה לכיוון ירושלים עד שנעצרה ברמת־רחל, ושתי חטיבות נשארו מולנו, עם תותחים, טנקים, משוריינים. מהצד שלנו היה הגדוד שלי מחטיבת הנגב, כשהנשק הכי עוצמתי שהיה לנו זו מכונת ירייה. צפונית אלינו ישבו שלושת הגדודים של חטיבת גבעתי, והכוח הזה, שלא משתווה בעוצמתו לכוח המצרי, אמור היה לעצור את הפלישה, כי בין החייל האחרון של גבעתי לקריה בתל־אביב אין שום דבר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 70119FF06-min-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

צור וחבריו ידעו שהמצרים מאיימים לתקוף אם בן־גוריון יכריז על הקמת המדינה, ולכן היה ברור להם שפינוי הנשים והילדים בשעות שלפני הכרזת המדינה היה רק ההתחלה. "בין עזה לתל־אביב עובר כביש אחד, והוא נוגע בשער של יד־מרדכי, כך שהיה ברור לנו מי יותקפו ראשונים. יום אחד קיבלתי הוראה לרדת לגשרון שבכניסה ליד־מרדכי עם חומר נפץ שיגיע, ולפוצץ את הגשר. ירדנו עם החבלנים שהכניסו את חומר הנפץ, הסתתרנו, היה פיצוץ גדול, אבל הגשר לא נפגע. כנראה חומר הנפץ היה מקולקל או ישן. אני לא אומר שזה היה עוצר את המצרים, כי לא היה מאוד מסובך לעקוף אותו, אבל זה מבהיר מה היה מצב הציוד שלנו".

את ההתקפה עצמה על יד־מרדכי ראה צור מבחוץ. "היו לי שתי מחלקות. קיבלתי הוראה להכניס אחת פנימה כתגבורת, ועם השנייה לפעול בחבלות ומארבים. הם הצליחו להחזיק מעמד שבוע, עד ששמענו בקשר סופית שהם לא יכולים לעמוד יותר והמצרים כבשו את רוב הקיבוץ. נכנסנו פנימה עם שלוש משאיות כדי לפנות את הפצועים. רובם אגב נפגעו מרסיסים בראש, כי לא היו לנו כובעי פלדה. היום חיילים לא מבינים למה הם צריכים קסדות, באותם ימים התפללנו שיהיה משהו שיגן על הראש שלנו".

פינוי האנשים מיד־מרדכי היה רק ההתחלה. "הכוח המצרי האדיר המשיך בדרכו לתל־אביב, וידענו שחייבים לעצור אותו. זה מה שקרה ב'עד הלום', אירוע שאני רואה אותו כאחת מנקודות המפנה המשמעותיות ביותר במלחמת השחרור. היו עוד כמה נקודות תפנית כאלו, אבל זו אולי החשובה מכולן, כי אם הם היו עוברים את נחל לכיש הם היו מגיעים עד תל־אביב. שום דבר לא היה עוצר אותם".

צור מעניק חשיבות רבה לקרב עד־הלום, אבל גם שם ברור לו שבמידה רבה היה מדובר בנס יותר מאשר בהצלחה צבאית. "אנשי גבעתי, שהיו צפונה מאיתנו, פוצצו את הגשר מעל נחל לכיש שיש לו שם שפך מאוד רחב, כך שהמצרים היו חייבים להיעצר. למזלנו, בורא עולם בנה את האזור של עד־הלום מלא דיונות, כאלה שאם אתה מכניס לתוכן רגל אתה אחרי זה לא מוצא אותה. המצרים נאלצו לרדת מהכביש לחולות. המטה המצרי הצליח להתקדם על אדמה קשה עד תחנת הרכבת באיסדוד (אשדוד), אבל רוב הכוח המצרי תפסו עמדות בדיונות וחיכו".

חיכו למה?

"לא יודע למה הם חיכו. אולי הם הבינו שהם עברו את המרחק האפשרי עבור קווי האספקה שלהם. אחרי הכול ישבו שם אלפי חיילים שצריך להביא להם אוכל, וזו משימה לא קלה. בכל מקרה, אנשי חטיבת גבעתי יצאו לתקוף אותם, אבל הם הצליחו לארגן לקרב רק 900 איש, אז לקחו גם 300 איש שלנו, ואני עליתי עם האנשים שלי לקרב.

"בלילה הראשון התרחשה פשלה אופיינית למלחמת השחרור, תוצאה של הברדק העצום שהיה אז. חלק מאנשי גבעתי הבינו שהתקיפה היא בלילה הזה, וחלק אחר קיבל פקודה לצאת בלילה הבא. הכוח של גבעתי שיצא לתקוף הבין בשלב מסוים שהוא לבד וחזר אחורה, אבל התוצאה הייתה שבלילה שלמחרת המצרים כבר היו מוכנים לקראתנו".

מול המצרים שמצפים להם יצאו צור וחבריו לקרב קשה ביותר, שגבה הרוגים ופצועים רבים. "ההתקפה הזו דרשה מאיתנו מאמץ שהיה מעבר לכוח עליון. בכל מקום שעברנו, טבענו בחול. כל פעם שהורדנו את הרגל, שקענו. בכל הזמן הזה המצרים ירו עלינו בכל מה שהיה להם, כמות אדירה של אש תותחים, מרגמות. אש עצומה שלא חלמנו עליה. מצד שני צריך לזכור שגם הם היו תקועים בחול, ובסופו של דבר הצלחנו איכשהו להגיע אליהם בכל מקום. ירינו בהם והרגנו אותם. אבל למרות כל זה, לא הצלחנו לגרום להם לסגת. זה היה קרב שהסתיים באחד העונשים הגדולים בחיים שלי – לסחוב את ערימות הפצועים שהיו לנו ולהביא אותם עד ניצנים. כל חייל בריא סחב פצוע על הגב. אני יצאתי בריא, חוץ מזה שאני לא שומע באוזן אחת".

לדברי צור, אנשי הפלמ"ח היו בטוחים שהפסידו בקרב, אבל הנס היה שגם המצרים היו בטוחים שהפסידו. "כל צד חשב שהוא הפסיד. אנחנו חזרנו משם לגברעם, גבעתי נסוגו צפונה לכפר־טוביה, והמצרים נשארו לשבת שם, עשו פעולות נגד גבעתי אבל לא התקדמו צפונה וגם לא הגיעו אלינו לחטיבת הנגב. בהמשך האו"ם העביר אותם לאזור פלוג'ה, קריית־גת של היום, ושם הם נשארו עד שחזרו למצרים. בזה בעצם הגיעה לסיומה מלחמת השחרור מבחינתי".

העיניים של העולם

בשלב הזה צור לוקח פאוזה, חש צורך לתת הקדמה לפני שהוא ממשיך בדברים. "לדבר נגד בן־גוריון בשבילי זה ממש חילול הקודש, אבל אני אעשה את זה. אני רואה אותו כאיש הכי גדול בדורנו, אבל אני לא מבין איך הוא היה יכול להכריז על הקמת המדינה כשהוא ידע שהתוצאה תהיה שלמחרת תתחיל הפלישה של צבאות ערב. האמריקאים הזהירו אותו, האנגלים אמרו לו שאין סיכוי, ובכל זאת הוא הלך והכריז על הקמת המדינה. מי הוא חשב שיעצור את המצרים בדרך לתל־אביב? הוא הרי ידע יותר טוב ממני מה הכוחות שעמדו לרשותנו. עם יד על הלב צריך לומר שאנחנו בפלמ"ח היינו יחפנים. חיילים שחלקם עם נעליים קרועות, חלקם עם סטנים, כלי נשק מקולל שיורה למרחק של עשרים מטר, לא פוגע, עם מעצורים מהיום עד מחר, וגם יורה כשלא צריך. עם מה בדיוק הוא חשב שנעצור אותם? מה, הוא לא הבין שהמצרים היו יכולים להגיע עד אליו למוזיאון הישן של תל־אביב?"

גם אז שאלת את עצמך איך הוא מעז להכריז על הקמת המדינה?

"אז הבנתי שאנחנו חלשים מולם, אבל אז לא ידעתי כלום. לא הכרתי מה זה כוח של טנק במלחמה. מה הכוח של פלוגת חיל רגלים שמסתערת עם הכידונים קדימה, כמו צבא סדיר. זה אחד הרגעים ההיסטוריים הגדולים של עם ישראל, ואני עד היום שואל את עצמי מאיפה הייתה לו התעוזה. אולי זו הגדולה של בן־גוריון. כל שנה ביום העצמאות אני מתלבט בזה".

ומאיפה היו לכם הכוח והגבורה לעמוד מול הכוחות העצומים האלה?

"את הגבורה שלנו יותר קל לי להבין. היא הייתה בחלקה להט נעורים, ובעיקר תוצאה של חינוך. לי אישית תמיד צפות המילים מהמנון תנועת הצופים, 'היה נכון למלא חובתך'. זו הסיסמה. להיות נאמן לעמך ולארצך. הרגשנו שזו חובתנו ומילאנו אותה".

שעתיים של שיחה מרתקת עם צור הביאו אותנו רק עד סיום תפקידו במלחמת העצמאות, וגם זה בזכות לא מעט דילוגים מצידו על אינספור אנקדוטות וסיפורים. אבל ההיסטוריה המשותפת של צור ומדינת ישראל לא הסתיימה שם. צור נשאר בצבא הקבע עוד 25 שנים, כולל תפקיד במטה המטכ"ל, כראש מחלקת לוגיסטיקה. "את ששת הימים עשיתי קרוב לרבין. הוא היה איש גדול", אומר צור. בהמשך היה צור מנכ"ל המועצה למוצרי פרי הדר במשך 18 שנים.

הוא נישא לרחל פטר, חברתו עוד בתקופת הפלמ"ח, ולשניים נולדו שלושה ילדים. כיום כבר יש להם נכדים בוגרים. "אחד מהם רוצה להמשיך את דרכי כאיש צבא, ומנסה להתגייס ליחידה מובחרת".

בפתח השנה ה־75 למדינת ישראל, מה דעתך על מצבה?

"אני מאוד שמח על מה שיש לנו היום, בין השאר כי אני יודע מה היה לנו קודם, ואני גם מבין כבר שלא כל מה שרוצים אפשר לקבל. רציתי הרבה יותר. למשל רציתי ארץ נקייה, בלי ערבים, ולא קיבלתי. לא הספקנו לדבר על כל הנושא של גירוש הערבים, דבר שהיה לנו חלק גדול בו. אנחנו השארנו נגב נקי. אני יכול למנות לך שמות של למעלה מ־20 יישובים ערביים שהיו שם, והיום תראה לי בנגב יישוב ערבי אחד. אנחנו סילקנו אותם. בהכרה. בלי בושה, בלי חרטה, בלי ויכוח כמו שיש היום, ויכוח פוליטי שכולו קשקוש. הרי אנחנו היינו המתנחלים, אנחנו היינו נאמני ארץ ישראל. מה, אני לא נאמן ארץ ישראל כי הצבעתי עבור בני גנץ?"

יכול להיות שגם היום צריך לפעול כמו שפעלתם אז, בלי שכל?

"אולי כן, אבל אני לא חושב שהיום זה אפשרי. היום העיניים של כל העולם מסתכלות על הכול. באותה תקופה מי הסתכל עלינו? מי ידע מה עשינו? היו כמה משקיפי או"ם ששיחדנו אותם, והם עשו כל מה שאמרנו להם. אי אפשר ללכת נגד העולם, אנחנו חלק מהעולם. באותם ימים המזל שלנו היה שהעולם התכנס בתוך עצמו אחרי המלחמה והיה עסוק בליקוק הפצעים שלו. הייתה לנו שעת חסד שפתאום השמיים נפתחו, אבל הפתח הזה נסגר".

The post "היינו צעירים בני 20 שלקחו את גורל העם על הכתפיים" appeared first on מקור ראשון.