לקריאת הפרקים הקודמים:

פרק א'

פרק ב'

פרק ג'

פרק ד'

ביום השני של הקו מאיה שלחה הודעה לדניאל. היא שלחה לו ארבע מילים, 'אנחנו צריכים לדבר עכשיו', אבל כל מי שעיניו בראשו יודע ש'אנחנו' אין פירושו 'אני ואתה', וש'צריכים' אין פירושו 'יכולים או רוצים' אלא ממש אין ברירה, היצמדות אל הקיר, וש'לדבר' לא תמיד משמעותו לדבר, ורק דבר אחד ברור לכל מי שעיניו בראשו, ש'עכשיו' משמעותו 'עכשיו'. וכיוון שהדבר היה שבוע וחצי, אולי שבועיים אחרי שנפרדה ממנו, היו יכולות להיות כל מיני משמעויות למשפט הזה. הוא ענה לה מיד 'בשמחה, אפשר טלפונית?' אבל היא שלחה סמיילי צוחק וקורץ וכתבה "לא, מה פתאום. בוא הערב לדירה של נעה בבזל", כך שלא הייתה ברירה.

"יכול להיות", כך אמר דניאל למתן בשעה שאכלו צהריים מאולתרים והמשאית פרקה מוצרים יבשים שכונו 'קשות' ומוצרי חלב ושוקו, גלוני שוקו, "יכול להיות שהיא רוצה שנחזור". כך אמר למתן, שהיה דתי, וליבוביץ' שהיה בצד צחק ואמר "סמיילי צוחק? נשים, תאמין לי, רק דבר אחד יש להן בראש", וכמובן התכוון לדברים אחרים לגמרי, אבל בכל מקרה כל הדברים האלה לא עזרו, כיון שדניאל היה צריך לעלות לשמירה בלילה.

הוא הלך לאולג המ"פ, שישב בתוך מחסן קשות שהוסב למשרד מ"פ מאולתר, ואמר לו את כל זה. הוא אמר לו 'אולג, אני חייב לנסוע. מבטיח לחזור מחר אבל היום אני חייב לנסוע, כי מאיה רוצה לדבר איתי'. אולג הסיר את משקפי השמש והסתכל על דניאל אבל לא ראה אותו, ואמר לו 'דיברת עם הקצין שלך? מי הקצין שלך? עזריאלי?', ודניאל הנהן והלך לדבר עם עזריאלי, אבל הקצינים היו בדיוק בסיור רכוב בגבולות הגזרה. הוא התקשר לעזריאלי ואחר כך למושון, שני הקצינים שהיו במוצב באותו היום, אבל לא הייתה להם קליטה, והוא חזר לאולג המ"פ ואולג אמר 'תקשיב, איך קוראים לך, דני?' ודניאל אמר 'לא, אני דניאל'. ואולג אמר 'דניאל, תקשיב, אם הייתי יכול לשחרר אותך תאמין לי שהייתי שמח. אבל אנחנו לא מחזיקים פה אנשים סתם, ואתה כנראה צריך לשמור או להיות כוננות או לצאת לסיור. אתה שומר על הגבול, וזה יותר חשוב מללכת לפגוש את החברה שלך'.

'אבל היא כבר לא החברה שלי!' אמר דניאל בייאוש, ואולג אמר 'נו, אם היא לא החברה שלך אז עוד יותר, מה יש לך לפגוש אותה'. ודניאל אמר 'אבל זו היא, היא רוצה לפגוש אותי'. ואולג אמר 'אם היא רוצה אז שתחכה', וענה לשיחה דחופה שכנראה נכנסה לו בדיוק לפלאפון, ודניאל הבין שמאולג לא תבוא הישועה. הוא חזר לחדר האוכל, שם עזר מתן לליבוביץ' ולגבריאל לסדר ולנקות, ואמר 'אתה לא מבין, אני תקוע פה בחור בצפון בלי רכב ומאיה רוצה לדבר איתי בתל אביב, ואני לא יכול לצאת כי הצבא הדפוק הזה (הוא אמר מילים אחרות) לא נותן לי לנסוע מהבסיס הדפוק הזה (עדיין מילים אחרות) כי אני צריך לעלות לאיזו שמירה דפוקה'. ומתן אמר 'מה הסיפור, אני אעלה במקומך. מתי זה. אה, אני בדיוק עולה לסיור. וליבוביץ' בדיוק יורד מסיור אחר. וגבריאל עולה חמ"ל. מה, אין אף אחד שיחזיק את הבסיס במקומך?'

"תאמין לי, אני מזמן הייתי קם ונוסע" אמר ליבוביץ'. הוא היה בחור ממוצע, מטר שבעים וחמש אולי, עם שיזוף תמידי וקרחת שהתחילה לבצבץ. "מה, כולנו פה מתנדבים. מי פה לא יכול בלעדיך? כולם יכולים בלעדיך. תאמין לי, הגזרה הזו לא תיפול אם רב סמל דניאל יסע ערב לתל אביב, זה אני מבטיח. קח רכב, מה. הנה, קח את הרכב שלי. תזכור אותי כשאתה והיא, אתה יודע." הוא קרץ לדניאל קריצה שלא משתמעת לשתי פנים. דניאל נגעל קצת, בתוך תוכו, אבל באותה נשימה החזה שלו התרחב שליבוביץ' רואה בו ככה, חלק לבדיחות הגסות שלו, אח לאחווה המילואימניקית, ולכן אמר "תודה" ובאמת התכוון לזה.

"זה בתיק שלי," אמר ליבוביץ'. "בחדר שלוש."

"תודה," הוא אמר לליבוביץ'. "תגיד למי שאני טוחן שאני מצטער, אני אחזור כמה שיותר מהר ואחליף אותו"

אבל מה, ככה לנסוע, חשב לעצמו. ככה להפקיר את המוצב? ומי בכלל יטחן כשאסע? אני הרי אמור לעלות שמירה באחת עשרה. אבל השעה התאחרה – היה כבר כמעט חמש אחר הצהריים. אם הוא רוצה להגיע למאיה בשעה הגיונית הוא צריך לצאת עכשיו, ולמעשה לפני חצי שעה, אם מסתכלים על הווייז.

הוא ניסה להתקשר למאיה, אבל היא לא ענתה. הוא ניסה להתקשר לקצינים, אבל הקצינים עדיין לא חזרו. הוא ניסה שוב את אולג, אבל אולג אמר שוב, אני מצטער, אין מה לעשות. זה חלק מהבחירה שלנו לשמור על המולדת. הוא אמר 'המולדת' במבטא רוסי, כאילו כדי להגיד שאין לו חלק אידיאולוגי בסיפור הזה, זה פשוט מה שיש.

בשש ורבע דניאל נשבר. הוא נכנס לחמ"ל והסתכל על לוח השמירה. לפניו היה סטפן, שומר כרגע. 'סליחה' הוא מלמל, יודע שסטפן הולך להיטחן, ואחר כך הניח את הנשק בחמ"ל, הצמיד את המספר האישי שלו לידית הדריכה, אמר לגבריאל ביי, נתראה, ואחר כך קפץ לחדר שלוש, על התיק של ליבוביץ' היה כתוב בגדול 'ליבוביץ'. הוא פתח את התיק, חיטט קצת, מצא את המפתחות של הסוויפט. הוא לקח את המפתחות וסגר את התיק. מנו הסתכל עליו מאחת המיטות למעלה, ודניאל נפנף לו לשלום ויצא עם המפתחות. הרכב חנה מחוץ למוצב, ודניאל יצא מהש"ג עם מדים וטי שירט ביד, נכנס, התניע ונסע.

בכל הנסיעה חשב לעצמו מה בעצם הוא עושה. עורק? לא בדיוק. הרי יחזור מאוחר יותר. מפקיר חברים? גם לא בדיוק. הוא תהה לעצמו מי זה סטפן הזה בדיוק. הוא זכר את הבחור, אבל לא זכר שום דבר לגביו. בסדר, הוא יביא לו משהו טעים מתל אביב. יתגמל אותו. אחר כך עבר לחשוב על מאיה, ומה בעצם היא רוצה, והאם היא רוצה שיחזרו, והאם הוא רוצה שיחזרו, ומה בעצם הוא רוצה שיקרה עם הקשר הזה – הוא רוצה לחזור למישהי שנפרדה ממנו באבחה אחרי שנתיים? ובגלל שלא יצא מספיק גברי? איזו מין תפישה מוזרה זו. אבל מהצד השני – והרי תמיד יש צד שני – הוא חשב, סוף סוף היא רוצה אותי. רוצה לדבר. על מה היא רוצה לדבר.

בערב המאוחר הוא החנה את הרכב בחניון בזל. זה היה אחד המקומות האחרונים בחניון. הוא עלה לדירה של נעה ודפק על הדלת, עייף משלש שעות נהיגה. מאיה פתחה לו את הדלת. היא הייתה שיכורה ללא ספק, ובהתה בו כאילו ראתה רוח רפאים. "לא האמנתי שתגיע," היא אמרה, והוא לא ידע אם בכעס או בשמחה היא אמרה את זה. הוא הציץ בשעון, השעה הייתה תשע. בעוד שעתיים הוא אמור לעלות שמירה. מה יהיה? מי תופס כוננות? השאלות החלו לזנב בו, פתאום התערער, לא היה בטוח שעשה את הדבר הנכון, ולכן עשה את הדבר היחיד שיכול היה לעשות – הוא נצמד למאיה לחיבוק וסגר את הדלת מאחוריו.

The post ימי מילואים (ה) appeared first on מקור ראשון.