מלחמת העצמאות תפסה את קיבוץ עין־גב מבודד ומסוגר. מצפון ומדרום כפרים ערביים, ממזרח אש סורית קטלנית מומטרת מהרי גולן, ורק הכנרת לבדה מאפשרת מילוט ימי לכיוון טבריה. ילדי הקיבוץ פונו לאלונים ומאוחר יותר לחיפה, כשכמה מטפלות ואימהות מלוות אותם. לא אמא של עמירם. "אמא הייתה לוחמת אפילו יותר מאבא שלי. היא הייתה קצינת קשר ופיקדה על עמדה בגדר הקיבוץ. בהתחלה היינו במקלט בעין־גב, ועוד הספקתי לראות אותה כמה פעמים. אחר כך פינו אותנו לעמק יזרעאל ומשם למלון וינדזור בחיפה, שהיה כמובן ריק מאורחים".

כשעוד היה באלונים הגיע לשם אביו יצחק, והביא עמו את הבשורות הקשות. "הייתה התקפה רצינית מאוד על הקיבוץ, שנמשכה שלושה ימים. הסורים אפילו הצליחו לחצות את הגדר, אבל נהדפו אחר כך. אמא קיבלה פקודה לרדת מהעמדה שלה ולתפוס מחסה בתעלת הקשר. היא נורתה שם ונהרגה. אני בטוח שגם אם היו מורידים עשרת אלפים פצצות על התעלה לא היו מצליחים לפגוע בה, אבל שם היא נהרגה. יכול להיות שאם הייתה נשארת בעמדה, הכול היה בסדר".

עמירם בן השבע היה כל כך המום, שלא הצליח לבכות. בקיבוץ סיפרו שחנה הייתה בהיריון אך הסתירה זאת ממפקדיה, מחשש שימנעו ממנה להילחם. נוכח גילו של אחיו היחיד צביקי, שהיה אז בן שנה וחצי בלבד, עמירם סבור שמדובר באגדה. האחים נאלצו להישאר בגלות עוד חודשים ארוכים, שעה שאמם נקברה בטבריה ואחר כך הובאה למנוחות בקיבוץ. ארבע שנים מאוחר יותר הוצב בעין־גב הפסל "אם ובנה" של חנה אורלוף, לזכר חללי הקיבוץ ולכבוד גבורתן של הנשים הישראליות הלוחמות. היצירה פוסלה על פי תמונה שבה נראית חנה טוכמן, מניפה בזרועותיה את צביקי הפעוט.

יצחק נישא לשולמית, שהתאלמנה גם היא באותה מתקפה על עין־גב. לעמירם היו פתאום אחים נוספים, וחיבור המשפחות לא היה פשוט לילד שמגדיר עצמו בדיעבד כפרא אדם. "לא הייתה לנו לינה משותפת, אז אני והחברים שלי חגגנו בלילות. היינו מתגנבים ועולים למרפסת של מרכז התרבות בקיבוץ כדי להציץ להופעות. תנים היו באים לטרוף את חיות המשק שלנו, אז היינו עושים מארבים ללכוד אותם. בחודשים הארוכים בחיפה לא היה מה לעשות איתנו, נשארנו חצי שנה בלי מסגרת, וכשחזרנו לעין־גב הייתי כל כך פראי שזרקתי אבן על המורה. בעקבות זה אבא סגר אותי בחדר ליומיים", הוא נזכר בחיוך.

עמירם וצביקי נאלצו להישאר בגלות, שעה שאמם נקברה בטבריה ואחר כך הובאה למנוחות בקיבוץ. הפסל "אם ובנה" של חנה אורלוף, לזכר חללי עין־גב ולכבוד גבורתן של הנשים הישראליות הלוחמות, נוצר על פי תמונתה של חנה טוכמן המניפה בזרועותיה את צביקי הפעוט

הפילוג הקיבוצי הגדול של ראשית שנות החמישים הציב את יצחק ושולמית בפני דילמה זוגית: היא מפא"יניקית, הוא מפ"מניק. בעיה. המפ"ם של עין־גב עברו לגינוסר, אבל שולמית לא הייתה חלק מזה. בסוף בני הזוג התפשרו על גבעת־ברנר. נכון, גם קיבוץ זה היה מזוהה עם מפ"ם, אבל לשולמית היו שם חברות – "והיא גם לא הייתה כזו מפא"יניקית שרופה", אומר עמירם בקריצה.

הוא היה תלמיד חטיבה כשנדרש פתאום להתאקלם בקיבוץ שהיה רחוק בכל מובן ממה שהכיר בעין־גב – באקלים, בגודל האוכלוסייה ובהיקף השטח. "שנה הסתובבתי כמו זומבי, לא הבנתי מה קורה. לקח לי זמן להתחיל להגיד שלום לאנשים, להכיר". במקום כנרת הייתה להם בריכה קיבוצית קטנטנה. לצערו, אביו החליט להשקיע בהגדלת הבריכה חלק מכספי הפיצויים שקיבל לאחר מותה של חנה. "אף אחד אחר לא נתן את הפיצויים שלו", מעיר עמירם. לפחות החלק האחר של הפיצויים שימש אותו־עצמו לטיול באירופה אחרי הצבא.

הוא התגייס לשריון ב־1960, אחרי שנת שירות בקיבוץ בית־גוברין. "לחמתי בשלוש מלחמות: ששת הימים, כיפור, לבנון הראשונה. למזלי, השלישית ביניהן לא הייתה קשה לנו, טיול לארזי הלבנון ובחזרה. יום וחצי מלחמה, איזה יופי זה היה", הוא אומר על מה שכונה לימים הבוץ הלבנוני. ולא שעמירם באמת יצא אז מהמשחק: הוא המשיך להתנדב למילואים עד שנת 87'.

"אחרי עשרה ימי לחימה בגולן החזירו אותנו אחורה, להתקלח. הייתי האחרון, כשבדיוק התחילו להפגיז מחדש. צעקו לי 'קפוץ לטנק', אבל עם כל הכבוד, נשארתי עד סוף המקלחת ואז הצטרפתי"

ששת הימים, הוא מספר, הייתה מלחמה תובענית יותר עבורו, אבל גם מוצלחת למדי. "נלחמנו בסיני, נכנסנו לביר־גפגפה, עשינו מהם קציצות שם. המצרים היו מבולבלים לגמרי. אחד החיילים שלהם חשב שהטנק שלנו הוא שלו, ורץ אלינו. יריתי בו והוא נפל לתוך הטנק. היה סיפור לא נורמלי להוציא אותו משם. המג"ד שאל למה אנחנו לא ממשיכים להילחם. אמרנו: בוא תעזור להוציא את המצרי, נחזור להילחם". בתום המלחמה הם נשארו לצד התעלה במשך שבועיים עד שהוחלפו. "היה שם איום ונורא. חום של יוני. הייתי נשכב מתחת לטנק לקבל קצת צל".

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו בבית הכנסת של גבעת־ברנר ("הלכתי בשביל סבתא שלי שהייתה דתייה"). אזעקות לא נשמעו בקיבוץ, קריאה לגיוס כן. "לחמנו בגולן, המ"מ שלנו נהרג שם מפגז. אחרי כעשרה ימים החזירו אותנו אחורה, להתקלח. הייתי האחרון במקלחת, כשבדיוק התחילו להפגיז מחדש. צעקו לי 'קפוץ לטנק', אבל עם כל הכבוד, נשארתי עד סוף המקלחת ואז הצטרפתי", צוחק עמירם.

לאחר הפסקת האש, כשישבו בשטח סוריה, הוא הבחין בגופה של חייל סורי. "הריח שעלה משם היה כל כך נורא, עד שהלכתי בעצמי וקברתי אותו בידיים". מהגולן הועברה היחידה בסמיטריילרים לסיני, שם נערכו מול הארמייה השנייה במשך ארבעה חודשים ("אבל היה לנו מזל, היה שקט יחסית"). עם הסכם הפרדת הכוחות חזרו הביתה.

בין המלחמות הוא הספיק להקים משפחה. ב־67' נישא לאילה הירושלמית, ב־74' נפרדו. הבת והבן שנולדו להם נותרו איתו בקיבוץ. חמש שנים מאוחר יותר הגיעה שלי מאמריקה. "בדרך כלל הביאו לקיבוץ משפחות", עמירם מספר, "אבל היו גם איזה מאתיים מתנדבים שבאו לקטיף פירות בקיץ, ביניהם כמה יהודים. שלי עלתה לבדה ורצתה ללמוד עברית, ואני עבדתי אז במרכז קליטה".

"כשנפגשנו הוא שאל איך קוראים לי, ואמרתי שולמית", מספרת שלי במבטא אמריקני בולט. "הוא אמר 'אוי לא'. זה הרי השם של האישה השנייה של אבא שלו. אמרתי שיש לי עוד שם – אן, שזה חנה. נו, זה השם של אמא שלו האמיתית. אז יש לי שמות של שתי האמהות שלו".

הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים. עמירם הספיק להפוך מפועל פשוט בפרדס למנהל שלו, וכשהפרדס נחל הפסדים ונסגר, הופקד עמירם על בית החרושת הקיבוצי "רימון" למיצים טבעיים בבקבוק. אחר כך מונה למנהל הארגוני של בית הספר בגבעת־ברנר ומילא את התפקיד במשך עשור, עד שהמוסד החינוכי המקומי התחבר לבית הספר האזורי בנען. עמירם עבר לעבוד במרכולית של הקיבוץ. בגיל 66 הוא הוריד פרופיל בשל בעיות בברכיים, אבל המשיך לעבוד שמונה שנים נוספות.

שלי עבדה בבתי הילדים, ובהמשך הפכה למנהלת היצירה ב"בית חלומותיי" – מרכז השעשועים המיתולוגי של גבעת־ברנר. כשזה נמכר, היא עברה לתחום החינוך הבלתי פורמלי. בימי הקיץ הללו היא מלמדת אנגלית ויצירה בקייטנות, ובעיקר עסוקה בטיפול בתאומות בנות השנתיים של בתה מירב.

"לגבעת־ברנר יש היסטוריה של כישלונות", אומרת הבת, ומציינת שהקיבוץ עבר הפרטה והוא מתנהל היום כיישוב קהילתי. "יזמות טובה, אבל ניהול כושל. ייצרו פה אוכל לתינוקות עוד לפני גרבר, וזה כשל. המיצים בבקבוקים? היינו הראשונים בארץ, וזה כשל. עד שמשהו הצליח, כמו בית חלומותיי – מכרו אותו. נפילת המניות בשנות השמונים הייתה בור עמוק שרק לאחרונה הצליח הקיבוץ להתגבר עליו. אבל זהו, הדור שלנו עומד לשנות את זה".

אחד הבנים של עמירם נשוי לאישה מאוקראינה וחי בארה"ב. בן אחר התחתן בצ'ילה עם מישהי שהכיר בקרנבל שם. בת אחת גרה בבלגיה, ורק מירב ובן נוסף נותרו בקיבוץ. המדינה, אומר עמירם, קצת מדאיגה אותו. "פעם הייתי שלום עכשיו, היום אני לא מאמין בכלום לערבים. אם היו יכולים, הם היו זורקים אותנו לים. אני קצת חושש מהם. גם הסכסוכים בינינו זה לא צחוק, אבל אני לא דואג. בסוף אנחנו איכשהו מסתדרים".

The post "פעם הייתי שלום עכשיו, היום אני לא מאמין בכלום לערבים" appeared first on מקור ראשון.