בניגוד לכך, הרמב"ם ובעקבותיו ריה"ל בספר הכוזרי חזרו לרעיון של גאולה מתוך אקטיביות של עם ישראל. לדעתי הם סללו את הדרך לרבנים "מבשרי הציונות", ולאחר מכן לציונות הדתית.

מהתפתחויות אלו בתולדות המשיחיות לומדים אנו שהרעיון המשיחי פיתח שתי מערכות: מערכת תאוצה, ומערכת בלימה. לא תיתכן התנהלות היסטורית ללא היזקקות לשתי המערכות גם יחד. חוכמת הנהיגה היא קריאה נכונה של הסיטואציה הקונקרטית שבה אנו מצויים, המחייבת אותנו לגבש מדיניות בהתאם לכך.

כך, הרב יוסף דב סולובייצ'יק, במאמרו "קול דודי דופק", כותב על הזדמנויות החסד שההיסטוריה מעמידה בפנינו, ועל הסכנה הגדולה להחמיץ את השעה. ברקע הדברים עומדת הבנה שהרעיון המשיחי איננו מסלול קבוע מראש אלא ישנם כמה מסלולים אפשריים, טובים יותר ופחות, התלויים במעשה האנושי ובתשובת האדם לקולה של ההיסטוריה הדופקת בדלתנו. גישה זו של הרב סולובייצ'יק מחייבת אותנו לחיות תמיד במועקת האחריות לפעול באקטיביזם מתמיד, ולוודא שאיננו מחמיצים את השעה.

אולם ההתבוננות בהיסטוריה מלמדת אותנו שהרעיון המשיחי היה כרוך בסכנה נוספת והיא האנטינומיזם – ביטול המחויבות לחוקים. גרשם שלום כתב שהמשיחיות נתפסה כשחרור לא רק מעול הגלות אלא גם מהחוק, מעול התורה והמצוות. המשיחיות הנוצרית היא דוגמה לכך, אך גם זו של שבתי צבי וממשיכיו. בדורנו האנטינומיזם קיבל צורה אחרת: זרמים בולטים בציונות ראו בתחיית העם היהודי והבראתו בארץ ישראל מציאות חדשה שקמה על חורבן הקיום היהודי הקלאסי. לפי עמדה זו הציונות היא מהפכה של כפירה, שנועדה להוציא את גורל היהודים מידי הא־לוהים.

לצידה הייתה עמדה מתונה יותר, כפי שמשתקפת למשל בדמותו של בן־גוריון, ולפיה הציונות נתפסה כמימוש בפועל של הרעיון המשיחי, שהוא שאיפתה העמוקה ביותר של האומה. אלא שלחזון המשיחי הקלאסי התלוו מרכיבים מיסטיים ודתיים "בלתי רצויים", שהציונות ידעה להשתחרר מהם ולהגשים את הרעיון בטהרתו. המשיחיות אינה אלא פרה־פיגורציה – הטרמה בלתי שלמה של הציונות, והציונות מביאה אותה לכדי מימוש אמיתי.

עמדה זו משתקפת גם בהגותו של אחד העם. לפיה, הרעיון הלאומי לבש במשך הדורות מעטה דתי. פעלו כאן עורמתה של ההיסטוריה או כוחותיה הטמירים של רוח האומה. אך עם חזרתנו לארץ יכולה האומה להשתחרר מלבושים אלו ומהכפיפות לדת. כך הפכה הציונות לגלגול נוסף של המשיחיות האנטינומיסטית.

מנגד, עבור הציונות הדתית הקלאסית, הציונות הייתה הגשמה של מצווה – מצוות יישוב הארץ. כמובן, גם הדאגה לקיומו והבראתו של כלל ישראל, בחינת פיקוח נפש של האומה, השתלבה כאן. אך הציונות הדתית ראתה גם את הקמתה של מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה. בעוד שהציונות החילונית ניסתה לחלן את המשיחיות, הציונות הדתית ניסתה לקדש את החולין שבחיי העם בארצו.

להגן על התקווה

בימינו, האידאולוגיה האופנתית דוחה כל מוטיב משיחי. אירוני הוא שהתעמולה הציונית החילונית כנגד הפסיביות הדתית התהפכה, וכעת מתנהלת מלחמה דווקא נגד התפיסה המשיחית האקטיבית של הציונות הדתית. גישה זו יונקת גם מהפוסט־מודרניזם, ומתפיסה שלפיה הסכנה המאיימת על האנושות איננה סכנתם של הרוצחים הגדולים אלא דווקא של האידיאליסטים המנסים לגאול אותה מצרותיה. אולם, היהדות איננה מסכימה לכך כלל. "תקווה" היא מונח יהודי בסיסי, ואנו חייבים להגן עליה ועל האמונה באפשרות ההצלחה של המשיחיות. למרות משיחי השקר, עדיין מאמינים אנו במשיחיות.

כפי שהזכרנו ברשימות הקודמות, רעיון שלילת הגאולה פותח על ידי פרופ' ישעיהו ליבוביץ וזכה להסכמתם הנלהבת של הוגים רבים. הספרות והתיאטרון הישראלי סייעו רבות בהפיכת המשיחיות למקור כל רע. ליבוביץ אכן נאבק נגד סכנותיו של הרעיון המשיחי ונגד משיחיות השקר, עד כדי סירוס מוחלט של רעיון הגאולה. גם אנו צריכים להילחם נגד אלו המסוגלים להפוך את רעיון הגאולה למשיחיות שקר. אך בה בעת עלינו להיאבק גם באלו המתלהבים משלילת המשיחיות. בניגוד לליבוביץ, שאת דעותיו אימצו, התנגדותם נובעת מכך שהם רוצים את הכאן ועכשיו שלהם, בעוד שליבוביץ עצמו דיבר על אידיאל משיחי שאליו צריכים לשאוף, אלא שלדעתו הוא איננו ניתן למימוש.

אנו נלחמים בשתי חזיתות, נגד דוחקי הקץ אך גם נגד רוחקי הקץ. הרעיון המשיחי משמעותו ביקורת על המציאות הנוכחית, וניסיון להביא עתיד טוב יותר. עזיבת חזון הגאולה, פירושה העמוק הוא קידוש המציאות כפי שהיא. זוהי אופציה גרועה הרבה יותר. הביטוי הבולט לכך הוא למשל הפיכת האגואיזם הכלכלי לאידיאל.

הרעיון המשיחי אף דיבר על כך שאין אנו מוכנים לקבל את מרותם של חוקי הטבע. זה נכון לגבי הטבע עצמו, שבו הזאב טורף את הכבש, ובוודאי לרודנותם של חוקי כלכלה וחברה המתבססים על אגואיזם, ושעל פיהם פועלים קברניטי המדינות בשם האמונה שאין אלטרנטיבה טובה יותר. אנו רואים את הסכנה מצד אלו הרוצים "משיח עכשיו" ודוחקים את הקץ, אך אנו חייבים להיות מודעים גם לסכנה הבאה מצד אלו שהתאכזבו מכל תקווה ומעלים במקומה את האידיאל של "כאן ועכשיו".