חסן שעלאן, כתב ynet: "אני כמעט לא ישן בלילה. יש לנו מסביב לבית חצר מושקעת, אבל אנחנו לא יושבים בה. חוששים שמישהו ישליך מטען. יש לנו מצלמות סביב הבית, ולפני כל יציאה אני בודק שלא מחכים לי"

"זה היה כעס אמיתי", אמר לי שעלאן , "הייתי חייב להשמיע את הצעקה הזו. כל הכתבים התקשרו אליי אחר כך ואמרו שהם מרגישים שדיברתי גם בשמם. נידאל היה מאוים, ירו לבית שלו בעבר. הוא דיבר על זה, כתב על זה, הגיש תלונות למשטרה – עד שירו בו שוב ורצחו אותו".

אחד מכיווני החקירה שעלו בימים שאחר הרצח, הוא שהירי בוצע על רקע חובות כספיים שהיו לאחיו של נידאל. שעלאן משוכנע שגם אם הכיוון הזה נכון, הרצח קשור לתפקידו העיתונאי של אגבאריה. "אח שלו נעלם, אז יכול להיות שהעבירו את האיומים אליו. אבל יש לו עוד אחים, יש הורים, למה פגעו דווקא בו? בגלל המעמד שלו. כשרוצחים עיתונאי, אדם מוכר, זה מעביר מסר. השאלה אם הרצח הזה לא יגרור פעולות תגובה אחת אחרי השנייה, רצח ועוד רצח".

בשנתיים האחרונות היה שעלאן עצמו יעד לעבריינים שניסו לפגוע פעמיים בו ובמשפחתו; אלמונים ירו לעבר ביתו ומכוניתו, והשליכו מטען לחצר הבית. בכל הפעולות האלה לא היו נפגעים ולא נתפסו המבצעים, אך הן שינו את חייהם של בני המשפחה.

"אני כמעט לא ישן בלילה", משתף שעלאן. "יש לנו מסביב לבית חצר מושקעת, אבל אנחנו בכלל לא יושבים בה. חוששים שמישהו ישליך מטען בדיוק כשנהיה בחצר. יש לנו מצלמות סביב הבית, מכל הכיוונים, ולפני כל יציאה מהבית אני בודק שלא מחכים לי. גם כשאני חוזר הביתה אני מבקש מאשתי להסתכל במצלמות, ומאחי שיראה מה קורה בכביש. אם שעה אני לא בבית, הילדים כבר מתקשרים לבדוק אם הכול בסדר. הביטחון שלנו נפגע קשה".

למה העיתונאים הערבים סופגים את כל זה?

"הפושעים לא רוצים שנדווח על הפשיעה, לא רוצים שנתראיין ונספר מה קורה בעיר שלנו. הם היו שמחים שנעלים עין ולא נחשוף. אבל אני לא נופל לזה", הוא מבהיר. "כשיש מקרה רצח, אני לא רק מעתיק את הודעת המשטרה או כתב האישום. אני יורד לפרטים וכותב מה הרקע, מה הפרטים של החשוד או הנאשם, העבר הפלילי שלו. על זה אני מקבל קללות ואיומים בדרך קבע".

האיומים וההפחדות, אומר שעלאן, אינם מגיעים רק מגורמי הפשיעה אלא גם ממי שאמונים לכאורה על שמירת החוק והסדר. "כתב שעושה ידיעה על בלאגן בבית ספר, כביש לא תקין או בעיות בתחבורה הציבורית בעיר, ישר מקבל איומים. ראשי הערים מגייסים את העבריינים בערים שלהם כדי ללחוץ ולאיים, להורות לכתבים להוריד את הכתבות, ולהסיר מהרשת פרסומים נגדם. חבר שלי כתב ידיעה נגד המועצה בעיר שלו. באותו יום הוא קיבל שיחת איומים, ואחריה ירו לו ליד הבית כדי ללחוץ עליו להוריד את הכתבה".

חשבת אולי להחליף מקצוע, לעבודה שלא תסכן אותך ואת המשפחה שלך?

"אני לא עוזב", מצהיר שעלאן. "אם אני מחליף מקצוע, זה לתת לפושעים לנצח. זה שנשארתי חזק, עומד זקוף וממשיך בעבודה, חושף מחדלים ומפנה אצבע לתופעות בעייתיות – נותן כוח גם לעיתונאים אחרים. אסור לתת למקצוע הזה ללכת לאיבוד. מישהו צריך לכתוב, לומר ולצעוק את הדבר הזה. אין משטרה, אנחנו לא מרגישים את המשטרה בחברה הערבית. כשאני נוסע לנתניה, בכל רחוב יש ניידת. בכל תקרית קטנה, יש ניידת תוך דקה. פה אם אני מזמין משטרה, אני אצטרך לחכות לה הרבה זמן. להנהגה הערבית אין השפעה. לא חברי כנסת, לא ראשי ערים, לא ועדת המעקב – אף אחד לא מצליח לרתום את הציבור נגד האלימות".

"אני חי במזל"

ינאל ג'בארין, עיתונאי עצמאי שגדל באום אל־פחם, הכיר היטב את נידאל אגבאריה. "אני עיתונאי שלוש שנים", אומר ג'בארין, "בחרתי לעסוק בירושלים ובשטחים. עיתונאי שמתרחק מנושאי הפשיעה לא מאוים. אני יודע שאם ארד לעומק בדיווחים על פשיעה באום אל־פחם, האיומים יגיעו גם אליי".

"הרצח של נידאל תפס אותי במקום שבין האישי למקצועי", הוא מספר. "הייתי בבית של ההורים באום אל־פחם. זה התחיל בדיווח על ירי בעיר, דבר שאנחנו כבר רגילים אליו. אחרי שתי דקות ראינו שיש פצוע אנוש, מאוחר יותר הבנו שזה נידאל, שנורה ונרצח בדם קר. אני מכיר אותו מילדות. נידאל הקים ב־2013 אתר של חדשות מקומיות עם דף פייסבוק פעיל, והוביל את הסיקור בעיר עם קו אופוזיציוני לעירייה. הוא חשף עוולות, פרסם על מחדלי מערכת התחבורה, כתב על אוטובוסים שהיו עמוסים מאוד ותלמידים נדחסו בהם. בזכות הפרסומים שלו והעלאת המודעות לנושא, דברים שופרו ותוקנו. הוא היה אחד מאבני היסוד של העיתונות הערבית המקומית, שלוקחת סוגיות חשובות שלא יעניינו את התקשורת הכללית. הוא הביא להרבה שינויים, וגם הצמיח לעצמו לא מעט יריבים".

לדברי ג'בארין, עיתונאים ערבים שאינם חלק ממערכת חדשות חשופים גם לתביעות כספיות גבוהות. "עיתונאי עצמאי יחטוף המון תביעות דיבה, כדרך להשתיק את העבודה שלו. אם אין לו מקום עבודה שיגן עליו, הוא פשוט לא יכול לפרסם".

בימים שאחרי רצח אגבאריה, עיתונאים ערבים רבים סיפרו בתקשורת כיצד הם עצמם נפלו קורבן לאיומים, תקיפות, יריות, חרמות והוצאת דיבה בשל עשייתם העיתונאית. בזירת הרצח בלוד פגשתי את אחמד אבו־סוויס, כתב "מכאן", הערוץ של תאגיד השידור בערבית. אבו־סוויס, תושב העיר רהט שבדרום, הוא עיתונאי ותיק, כעשרים שנה במקצוע.

"אני חי במזל", אומר אבו־סוויס, "אנחנו על הכוונת של הגורמים העברייניים". בעבודתו העיתונאית הוא לא חוסך ביקורת, לא על המשטרה וגם לא על החברה שבתוכה הוא חי, ומשלם על כך מחיר אישי כבד. "אף אחד לא מבטיח לי שאסיים את היום בחיים", אומר אבו־סוויס, אב לחמישה ילדים, "זה יכול לקרות עכשיו כשאנחנו מדברים, מישהו יבוא באופנוע ויירה שני כדורים, זה יכול לקרות כשאגיע הביתה או במקום אחר. זה המצב שאני מתמודד איתו. גם כתבים אחרים מהמגזר חווים את הפחד הזה".

שכניו וחבריו של אבו־סוויס רואים בו "משת"פ של הציונים", כלשונו. "בשנת 2008", הוא מספר, "לקחתי חלק בתור במאי ביצירת סרט של משרד ראש הממשלה, שהמטרה שלו הייתה לקדם שילוב של בדואים בעבודה ובחברה בכלל. פתאום מצאתי את עצמי מוחרם, פשוט מוחרם. התחילו לרוץ עליי האשמות שווא שאני משת"פ, שאני מנסה לנשל את הבדואים מהאדמות שלהם. וכל זה על מה? על סרט שהראה פעילות חיובית ומבורכת שקורית במגזר הבדואי. זה היה חודש קשה. אף אחד לא דיבר איתי, לא התייחס אליי, רצו שמועות שאני פועל נגד הבדואים. זה היה לא קל בכלל, עלו לי מחשבות לפגוע בעצמי. ואז הגעתי לנקודה שאמרתי לעצמי: אני לא נותן להם להוריד אותי. הרמתי את הראש והמשכתי הלאה. אבל זה קשה. אתה יודע שאם תכתוב משהו נגד ראש רשות מקומית, נגד מנהיג, נגד עבריינים – תמצא את עצמך מוחרם או מודר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-15.11.31-750x559.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"עשיתי פעם כתבה על ירי בחתונות ברהט", ממשיך אבו־סוויס, "ולתוך הכתבה שורבב קטע וידאו ללא אישור שימוש. זימנו אותי לבית משפט שבטי של הבדואים וחייבו אותי לשלם אלפי דינרים, ואיימו שאם לא אשלם את הסכום יפנו לתביעה אזרחית. התביעה התגלגלה לבית משפט, ושם זיכו אותי לחלוטין וקבעו שאני לא חייב לשלם כלום. זימנו אותי שוב לבית המשפט של השבט ברהט, ודרשו שאשלם לכל הפחות הוצאות משפט. סירבתי בתוקף. הם ניסו להגיע לפשרות, לקיים שיחות. אחי אמר לי 'עזוב אותך, תשלם סכום קטן ותגמור את זה', אמרתי לו 'אין שום סיכוי. גם לא שקל אחד'. אם אני אשלם פעם אחת, זה יתפרסם, אנשים יבואו כל יום ויתבעו אותי על שטויות, ולא יהיה לזה סוף.

"קיבלתי במהלך השנים את כל סוגי האיומים. רדפו אחריי עם סכין, באמצע צילומים כשתיעדתי פעילות עבריינית נהג איים לדרוס אותי בטרקטור. התעוררתי פעם בבית חולים אחרי שהותקפתי באלימות והתעלפתי. איימו עליי שיפגעו בעבודה של אשתי, בעתיד של הילדים, כל פעם מנסים להוריד אותי מהסיפורים בכל מיני דרכים. אבל עיתונות זו אהבה, זו מחויבות. אנחנו עושים את כל זה בשם המקצוע".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/09/ינאל-גברין-צילום-באדיבות-המצולם-e1662621220375.jpeg 430w" sizes="(max-width: 300px) 100vw, 300px" />

"בסוף", הוא אומר, "אפשר להאשים את המשטרה, אבל קודם כדאי להסתכל מה קורה בחברה הערבית. יש בה גם הרבה אנשים טובים, אבל הקול שלהם לא נשמע. העבריינים לקחו ריבונות על הרחובות. כשיש ירי בחתונה, אף אחד לא קם ואומר שצריך להפסיק את זה, או לפחות יוצא בעצמו מהמקום. גורמי הפשיעה מתחזקים, והאנשים הטובים לא נשמעים".

דיאא חאג' יחיא, תושב טייבה, הוא איש רדיו נאס, המשדר בצפון בשפה הערבית, וכתב "הארץ" המסקר את הפשיעה בחברה הערבית. יחיא חווה גם הוא את התופעה, כאשר ספג איומים על חייו. "במשך 12 שנה כתבתי באתרי חדשות מקומיים", הוא מספר. "במקומונים אתה חווה לגמרי את האיומים, יותר מאשר בכתיבה בכלי תקשורת כלליים. ובשנים האחרונות התופעה הולכת ומחמירה".

עיתונאי לא זוכה בכל זאת למעמד מסוים?

"להפך, בעיני האנשים שאנחנו מסקרים, אנחנו הרעים. זה נהיה חמור יותר ויותר. עבריינים בודדים וגם ארגונים התרגלו שאפשר לאיים על כתבים, ולא מעניין אותם שום דבר. אנחנו מדווחים על העוולות שלהם, ומבחינתם זו פגיעה קשה בהם. כשאנחנו כותבים על ניצול של נשים צעירות, מקרי רצח, אלימות ועבריינות כלכלית – זה לא מוצא חן בעיניהם. אנחנו עומדים מול האנשים הכי מסוכנים, כותבים עליהם ומפרסמים את המעשים שלהם. הם גרים פה בערים שלנו, חלקם שכנים שלנו או קרובי משפחה של השכנים. הם מגיעים אלינו בקלות. בכל רגע נתון הם יכולים ליצור איתנו קשר, לדעת איפה אנחנו, לבוא לבתים שלנו או להרים אלינו טלפון, לאיים, לדרוש ולסחוט".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-16.14.23-150x150.jpeg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07-at-16.14.23-75x75.jpeg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-16.14.23-750x748.jpeg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07-at-16.14.23-90x90.jpeg 90w" sizes="(max-width: 866px) 100vw, 866px" />

אחת הידיעות שפרסם בעבר באתר חדשות מקומי, הפכה את יחיא ליעד מבחינת גורמים פליליים בטייבה. "אפילו לא כתבתי משהו מיוחד", הוא אומר. "יצאה הודעה מדוברות המשטרה על כתב אישום שהוגש נגד עבריין, תרגמתי אותה לערבית עם כמה סעיפים מכתב האישום, והעליתי לאתר. אחרי כמה ימים קראו לי לפגישה עם אותו אדם, ושם ממש איימו עליי ודרשו שלא אכתוב ולא אבדוק בעניינו. הסיטואציה הייתה ממש לא פשוטה. הסברתי להם שזו אפילו לא ידיעה שגיבשתי בעצמי, אלא תרגמתי ממה שהיה בכל אתרי החדשות. מאוחר יותר המשטרה אמרה לי שיש עליי איום ברמה גבוהה, וכדאי לי להיזהר. זו סיטואציה שבעיניי לא צריכה לקרות. המשטרה לא צריכה להודיע לי שיש עליי איומים, אלא לפעול נגד האיום הזה ולהיאבק במי שיצר אותו".

את הביקורת שלו מפנה יחיא לא רק לעבר המשטרה, אלא גם כלפי התרבות שמצמיחה את האלימות הזו. "המשטרה צריכה לטפל בפשיעה", הוא אומר, "אבל את תרבות האלימות אי אפשר לתלות באחרים. זו אחריות שלנו כחברה ערבית. בנושא הזה ישַנו בעמידה, נכשלנו. יש פה תרבות של כוחנות, של הערכה לכסף, לגורמים אלימים. זה כישלון של החברה הערבית".