מה אנשים לא יודעים על מזרחנות?

העולם הערבי חי את ההיסטוריה שלו. אני, לדוגמה, חוקר קריקטורות בעולם הערבי ומרצה עליהן. לא פעם מתייחסים בהן לדברים שקרו בשנת 600 ומשהו לספירה. אי אפשר להבין את הקריקטורה, שמתייחסת לאירועים בהווה, בלי להכיר את ההקשר שהקריקטורה מתייחסת אליו.

איך התחלת לעבוד בתחום?

סיימתי תואר ראשון במדעי המדינה ובמזרח תיכון ולא ידעתי מה אעשה. עבדתי שנה עם נוער והחלטתי שזה לא בשבילי. לא רציתי להיות מורה, אבל דווקא נראה לי מגניב ללמד את הנושא. שלחתי קורות חיים לכל מי שביקש ולא ביקש, והגעתי לפגישה עם מדריכה ארצית לעולם הערבי והאסלאם. היה שם מנהל בית ספר שחיפש מורה למזרחנות. הושטתי את היד ללחיצה: "נעים מאוד, אני המורה שלך".

איך מחיים את הלמידה בכיתה?

בתחילת הדרך רוב הקבוצות שקיבלתי היו "עזובים": מי שלא התקבלו למגמות או שהועפו ממגמות. היחס למגמה והמורל בכיתה היו בהתאם. התחלתי לקרוא להם "מזרחנים" כדי ליצור גאוות יחידה. אני משמיע להם הסכתים בנושא, לוקח אותם לימי עיון באוניברסיטה ומפגיש אותם עם חוקרים. שיעור נפתח ב"יש לכם חמש דקות למצוא אירוע רלוונטי מהיממה האחרונה" – מבחינתי, הבגרות היא רק דרך ללמד על המזרח התיכון. בעוד שנים הם לא יזכרו את הדקויות אלא את הדרך לחשוב על מדינות ואירועים.

מה קשה לך במקצוע?

על אף שסבא שלי התעסק במערכות מכ"מ ואבא שלי העלה לוויינים לחלל, קשה לי שיש תעדוף למקצועות מדעיים. אני פוגש תלמידי חטיבה שיש להם תשוקה ללמוד על המזרח התיכון, ובסוף הם בוחרים במקצוע מדעי כי נאמר להם שזה חשוב יותר. מגמה היא לא המקצוע העתידי שלך, אלא המקצוע שמעניין אותך ברגע שאחרי הצלצול. אם תרצה אחר כך ללמוד מקצוע אחר – תפדאל.

מה מסב לך גאווה מקצועית?

פעם תלמיד אמר לי "היה שיעור ממש טוב, היה שקט", אבל שיעור טוב הוא כזה שמתווכחים בו, שמתחדדים בו דברים, הוא לא רק הענקת ידע. יש לי נחת וגאווה כשאני רואה את האור על פני התלמידים כשדברים מתחברים וכשבוגרים מספרים שהם משתמשים בידע שרכשו.