קצה חוט מונח כבר בהתחלה, בביטוי מדהים בעוצמתו בהקשר המחודש שהיא נותנת לו. היא מספרת כיצד אחרי שהיא חולמת בלילה על בני ז"ל, ובחלום הוא נמצא דווקא בבית אימו ועליה ללכת אליו, ואחרי התעוררות מהשינה אל הידיעה המתחדשת בכל פעם שהוא מת, "הבוקר מתחוור לי שאני מוכרחה למצוא את בית אימי שלי. מוכרחה להתחיל להיאסף אל אבותיי" – וזהו הביטוי המדהים, וזהו קצה החוט – "ומוכרחה לכתוב את הדברים, כדי לנסות להבין אותם" (עמ' 8). יש איזה קשר בין תודעת המוות – מותם של יקירים, והתחדדות תודעת היותך בת תמותה – לבין הפנייה אל האבות.

אלא שהשילוב המתרחש לאורך הספר בין עיקרו, קטעי "אבותיי" ו"בית אימי", לבין מעט הקטעים על אודות מסעה של המחברת בעקבותיהם, ובעיקר בינם לבין קטעי בֶּני, הוא שילוב חלק כל כך, ועם זאת מסתורי כל כך, כי הדברים קשורים ולא קשורים, משקפים ולא משקפים – שאתה מבין שיש בצירוף בין נושא הספר לנמענו משהו עמוק יותר, יסודי יותר. אולי אגוז לפיצוח. אולי דווקא כמוסה שיש לבולעה שלמה. כי איכשהו היא פועלת.

וכאן מגיעה החידה השנייה. חלף בדעתי כמה פעמים סופרלטיב קצת מוזר לספר הזה, שלילי כביכול, אבל כך הוא התנסח לי: זה ספר בלתי נסבל. כלומר, עם כל כמה שהוא מהנה ואפילו מלבב, ונאמר כבר עכשיו: נפלא – זהו ספר כמעט קשה מנשוא. כי, אנחנו, או לפחות אני, איננו עמידים בפני עוצמות הרגש שהוא קולע אותנו אליו. כמה פעמים עצרתי. בלעתי. נשמתי עמוק. הוצפתי בגרון. הוצפתי בעיניים. משהו נגע באיזה לוז סמוי, באיזה גיד נשה לא־נגוע של עצם היותך יהודי, של עצם היותך בן־משפחה, של עצם היותך אדם. טוב שהייתי לבד בחדר בחמש שעות הקריאה הרצופה.

למה חידה היא? כי אין מדובר כאן בהתרגשות "רגילה". זו אינה התדהמה הצורבת מהסוג שגורמים סיפורים על השואה, או אפילו על מלחמות. גם לא בלב שבור, בהתרסקות תקוות, בקריעתה של דמות שנקשרנו אליה. זהו סיפור משפחה, סיפור שבט, מעין "סאגה" משפחתית, הנפרסת בעיקרה על פי הכרונולוגיה, אם כי עם כמה השהיות של מידע המעוררות סקרנות. הדברים המסופרים פשוטים וחיים, עתירי אנקדוטות ורצופי הומור; לא אסונות נוראים, לא דרמות ובגידות, שום מניפולציה, שום מלודרמה.

כדי להסביר את צמד המילים האחרונות, "שום מלודרמה", אפשר לספר את כל הספר ולהוכיח שאין – אבל אפשר גם להדגים בציטוט קצר ועקרוני. ראו איך אלון נוטלת שתי מילות קוד של ספרי מלודרמה וקיטש, בוחשת בהן ויוצרת מהן אבחנה מקורית: "והלוא כל אדם עשוי מסודות שאת חלקם הוא מסתיר אף מפני עצמו, ומשְקָרים שאת חלקם הוא מספר בעיקר לעצמו" (עמ' 191).

קוראים לזה אמנות

אכן, סיפור פשוט, בסך הכול, סיפור על אנשים שהיו ומה שעשו. סיפור משפחתי שיש בו לא מעט יופי ואופטימיות, ומיני ניסים או לפחות פלאים שבדמיון, ואומנם גם הרבה צער, ולא מעט החמצה, וגם מות־ילדים ומקרי מוות שלא־בעיתו – אבל אלה היו החיים; מדובר במציאות תקופתית בארצות לא מפותחות דיין, בעולם עם תוחלת חיים נמוכה. משפחת הכהן דווקא השכילה, אם אפשר לומר כך על החלטה מיסטית, לעלות ארצה מרומניה־שהייתה־אז־הונגריה בתחילת המאה העשרים ממש, וגורלה שפר עליה יחסית.

וכך, איכשהו, גם מותו של הסבא־רבא, איש מיוחד ועדין אבל כנראה גם אדם לא קל ולמוד צרות, בגיל שמונים וחמש, מכווץ את הגרון בתיאורו המאופק. כך גם מות בנו, "בן שישים וחמש וכבר כל כך שקוף שראו לו את הנשמה". הוא "נאסף אל אבותיו, כפות ידיו מונחות על המיטה פשוטות ומוותרות" (עמ' 96–97).

אבל אין אלו דווקא המיתות. גם הן, כי הן מכמירות לב, אבל ההצפה הרגשית נגרמת לא כל כך בשל טרגדיות אישיות, אלא בגלל משהו עמוק בהרבה, ולא מוגדר בקלות. קוראים לזה אמנות, אני מניח. קוראים לזה ספרות יפה. ותובנה. ורגישות. וחוכמת לב. ומידה נכונה. המתיחה הזהירה, המדויקת, של מיתר הרמיזה המקראית או התלמודית. המשיכה הקלה, המדודה, של מעשה זה או אחר שאירע בדור הסבים או הורי הסבים אל האמת הכלל־אנושית שהוא מגלה. הדריכה הרכה, המאופקת, של שורות הפואנטה.

הסיפור הוא סיפור משפחות שני הוריה של אמונה אלון, ארבעה דורות לאחור. זה מתאפשר, ונסבל מבחינת כמות הדמויות והמשפחות שעלינו להכיר, בזכות היותן של שתי משפחות אלו משפחה אחת. אבא ואימא של אמונה אלון היו בני דודים (מה שמוכיח שנישואים כאלה נושאים בחובם לא רק סיכון למחלות וללקויות, אלא גם סיכוי לכישרונות מזהירים). הפילוסוף, העיתונאי והמשורר פרופ' פינחס פלאי הכהן, ופעילת הפמיניזם הדתי והר הבית פנינה פלאי לבית הכהן.

אבותיהם של פינחס, יליד ירושלים, ושל פנינה, ילידת ניו־יורק, היו אחים. פינחס, וכמוהו אחיו הרבנים שמואל אבידור הכהן וח"כ מנחם הכהן, היה בנו של מרדכי "מוטל" הכהן. ר' מרדכי הוא יהודי חרדי שנתפס עוד מנעוריו גם לספרות חול, יצא לגיחה קצרה בגדוד העבודה, היה מראשוני הסטודנטים באוניברסיטה העברית, והקדיש את חייו שאחרי־שעות־העבודה למחקר ולכתיבה אדירת היקף בתחומי היהדות. ואילו הירשל־צבי, אביה של פנינה, נשלח בידי אביהם בצעירותו, בימי מלחמת העולם הראשונה, "לשבור שבר" בארה"ב, נעשה שם בכיר בתחום הכשרות (האיש שהכשיר את הקולה ואת הקפה לפסח), ובהוראת אביהם נשאר שם עוד עשרות שנים.

מה שמוביל אותנו לאביהם זה, ולאימם; אנו שוחים פה נגד כיוון הספר, שכן האב והאם הללו הם גיבורי חלקו הראשון. האב המייסד את קורותיה הארצישראליים של המשפחה, הוא איש־הקצה הבולט בספרה של אלון. שמו על פי הספר הוא ר' קודש הכהן, ועל פי ויקיפדיה המקובל הרב חנוך הכהן (אלון כותבת ששינתה כמה מן השמות, אך למעט מקרה זה, דומני שעשתה זאת רק בכמה שמות של אנשים שמחוץ למשפחה). אכן, איש של סערת־קודש, שפרש במידת יכולתו מן החיים כדי לגאול את העולם בתפילה – מוטיב מרכזי בספר הזה ובתולדות המשפחה – בלימוד תורה ובפרט בלימוד קבלה ובתיקון שייעשה דרך אימהות האומה רחל ולאה והתגלמויותיהן הקבליות. הוא מחכה כל הזמן לגילוי אליהו, ואולי גם זוכה לו בכל מיני אירועים מוזרים, כגון שייט פלאי הצץ במימי הים התיכון ומציל אותו כשהוא מחליט לטבול בהם בהיותו באונייה המובילה אותו ארצה.

דמותו שלא־מן־העולם־הזה של האיש שגם עשה מעשים והקים את בתי מונקאטש בירושלים, האיש שצבע עיניו מתחלף וזורה ניצוצות בהתאם למצב, היא גלעינו הגנטי של צד־החֶרג במשפחה הזאת לדורותיה. וישנה, עוד לפניו, אשתו, פייגא, האם הקדומה, בת למו"ל אמיד מהקהילה החסידית בסיגט שברומניה. כל שידעו עליה צאצאי המשפחה הוא שהיא מתה צעירה בימי הרעב והמגפות של שלהי מלחמת העולם הראשונה, סמוך לפני הכיבוש הבריטי. אלון התחקתה אחר עקבותיה בנסיעות ברומניה ובחיפושים ארכיוניים, ובספר היא גואלת את דמותה. הדמות העולה בפנינו היא של בת־תפנוקים לשעבר שהפליאה להשתלב בחיי הקושי והאתגר שהזדמנו לה מנישואיה בנעוריה לקודש: חיי חקלאות ברומניה, יוזמת העלייה לארץ שבאה דווקא ממנה כדי לממש את כיסופי בעלה, והחזקת המשפחה והבית בחיים הקשים של ירושלים הענייה.

גנטיקה של התקדשות והתגברות

זו המסגרת המשפחתית והעלילתית. ואנו חוזרים ממנה לשאלה שלנו, על המסגרת שהספר מוסיף על המסגרת הזאת: הרצאתם של הדברים באוזניו הלא־שומעות של בעלה של המספרת. אמונה אלון משרגת כאמור קטעי אבות־ואימהות בקטעי בֶּני, אך הקישורים בין הקטעים רחוקים מלנסות להצביע על השתקפות, הקבלה או לקח; הם קישורים שבאסוציאציה, הנדמים לפעמים כמתחקים אחר זרם־תודעה שוטף. זה כשלעצמו עניין עקרוני ומיסטי:

אתה ואני, הילדים שלנו, ידידים שהיו לנו במשך השנים, אנשים שאהבו אותנו ואנשים שלא, אנשים שפגשנו, אנשים שחלפנו על פניהם ועינינו פגשו את עיניהם רק לרגע – יש משהו מסעיר ומרגיע כאחד בָּאפשרות שכל אלה מחוברים זה אל זה, ואלינו, במערכת סמויה של חוטים שמשתרגים ומסתעפים בלי הרף. באפשרות שקודש, פייגא, הרומני המשופם שישבתי מולו ומול שני חבריו הבוקר על הספסל בשדרה הראשית של סיגט… עובדי הסיעוד שטיפלו בך במחלקת טיפול נמרץ… כולם קשורים, כולם כבר הופיעו או ישובו להופיע באין־סוף קיומנו ואנחנו באין־סוף קיומם (עמ' 59–60).

אבל העניין כאן עמוק יותר. יש משהו בסיסי משותף לשושלת המשפחתית שהולידה את המספרת ולבעלה. אלו ואלו אינם עוד איתנו. אך יש גם יסוד משלים: מאין באתי – ולאן הלכתי. מאין באתי – ועם מי המשכתי, והקמתי דור ילדים ודור נכדים.

סיפורם המשותף של בני הזוג אלון מגולל כאן בעיקר בצד הפנימי שלו. קורות חייו הציבוריים של השר־הרב בני השזורים גם בפעילותה הציבורית של אמונה עצמה, רק נרמזים כאן במידת הצורך ומחכים אולי לספר הבא (זה קצת נכון גם בטיפולו של הספר הזה ב"מפורסמים" אחרים במשפחה). כאן אנו מתוודעים לנפשות שנקשרו זו בזו מתוך התכה גמורה בין אהבה וקרבת לב לבין משימתיות ושיתוף ערכים. החומר הגנטי שהורישו אבותיה ואימהותיה של אמונה, והזוג־המייסד בפרט, חומר של התקדשות ושל התגברות, כמו התערבב אצל כל אחד מבני הזוג, ונישואיהם כמו הפכו את תערובת היסודות לתרכובת. אך הצל, והכורת, שקמו מפעם לפעם על ניסיונותיהם ושאיפותיהם של האבות, קמו שוב בדמות התפרצויות מחלת הסרטן אצל בני ומותו המוקדם.

הקשר העדין הזה בין מוצאה של אמונה למבואה, בין זיכרונותיה וחקירותיה על משפחתה לבין הבית שבנתה, קשר שאינו השתקפות ואפילו לאו דווקא "מעשה אבות סימן לבֶני", אלא קשר של ייעוד וקצת קשר של גורל – הוא מן הדברים המאצילים על פסוקי סיפורה מורא והוד וצביטת־לב שאינה חדלה; והוא אולי הפתרון ההדדי לשתי חידותינו.