במשרדו של עמר לחמנוביץ בתל־אביב תלויים על הקיר שני עמודים מוגדלים וממוסגרים מהעיתון שהוא עורך בחצי השנה האחרונה, "ישראל היום". לא מדובר בעותק של הגיליון הראשון, שהיה שותף לו אי־אז ב־2007, ולא הטור הראשון שפרסם. אחד מהם מתעד ריאיון שנעשה עם עמוס עוז, והשני מנציח את מדור הספרות הראשון שהודפס בעיתון והוא חתום עליו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... PKeGrXoAU0Lbz-750x875.jpg 750w" sizes="(max-width: 823px) 100vw, 823px" />

הבחירה הזו היא הצהרה ברורה לכל מי שנכנס לחדר – כאן יושב עורך ראשי קצת אחר ממה שהכרתם או ממה שיכולתם לצפות. ואכן, על אף שלחמנוביץ הוא עיתונאי ותיק שנמצא ב"ישראל היום" מיומו הראשון ועוד לפני כן עבד בכמה כלי תקשורת אחרים, מינויו לתפקיד העורך הראשי של העיתון הגדול בישראל הפתיע לא מעט אנשים בברנז'ת התקשורת הישראלית. אולי זה קשור לעובדה כי על אף שערך את המוסף הפוליטי של העיתון במשך כמה שנים טובות, דעותיו הפוליטיות אינן ידועות לאיש. אולי זה כי אין לו חשבון טוויטר, ביצת התקשורת המקוונת שבה לכל עיתונאי יש דעה כמעט על כל דבר. ואולי הדבר קשור לאישיותו השקטה והמופנמת יחסית, שעליה מעידים לטובה כל מי שעובד או עבד איתו מתישהו.

מכיוון שזהו הריאיון הראשון שהוא מעניק למעשה אי פעם, אני מבקש ממנו תחילה לספר על עצמו. הוא יליד 79' וגדל בראשון־לציון, "ציונות דתית שקצת נעלמה מהערים הגדולות, שכונות רגילות של פעם", כדבריו. המשפחה הייתה דתית לאומית קלאסית, אביו הרצל היה מזכ"ל המועצה הדתית בעיר, דמות מוכרת יחסית בקהילה. הוא נפטר לפני 13 שנה מדום לב בגיל 58, ולדברי לחמנוביץ מדובר באירוע המשמעותי ביותר בחייו. "זה קרה פתאום, ללא שום התראה מוקדמת, כשעבד במשרד. אני הייתי אז בן 29, כבר נשוי עם ילד בן שמונה חודשים", הוא משחזר, "לא התמודדתי עם האירוע הזה עדיין, לא הסתכלתי אליו באמת בעיניים. גם לא באמצעות כתיבה, על אף שאני אדם כותב. יכול להיות שייקח עוד עשור עד שאגע במות אבי, אם אפשר להתמודד עם זה בכלל. אני חושב שהאירוע הזה הפך אותי לאדם עמוק יותר, ובין השאר מעסיקות אותי שאלות כמו מה יהיה איתי בעוד 15 שנה, כשאגיע לגילו". אמו מורה לחינוך מיוחד, ומתגוררת כיום בסמוך אליו בעיר מודיעין. את ילדותו הוא מתאר כבנאלית למדי, מלבד גמגום שליווה אותו בילדות ומלווה אותו עד היום, סוגיה שעוד ניגע בה בהמשך. יש לו אחות אחת, גדולה ממנו בארבע שנים, המכהנת כשופטת בבית משפט השלום באשדוד. במסגרת אותה ילדות בנאלית לדבריו, הוא למד בבית ספר ממ"ד בעירו, במכינה בגבעת־שמואל ואז חצה את הכביש ללימודים תיכוניים באמי"ת גוש דן.

ב־1997, אחרי שסיים את התיכון, למד לחמנוביץ במכינת יתיר אצל הרב משה הגר. היותו של ראש המכינה שריונר לשעבר גרמה לו ולתלמידים רבים אחרים להתגייס לחיל על אף שיכלו לשרת ביחידות חי"ר. "יצאתי לקורס מט"קים", הוא מספר, "אבל זה לא היה בראש שלי אז הועפתי משם והפכתי לטען־מח"ט. היינו בגולן במשך שלוש שנים ומאז אני אוהב את האזור מאוד ומחובר אליו". אחרי השחרור עבד שנתיים כמלצר במסעדה כשרה של אייל שני בתל־אביב, ואז יצא לטיול ארוך במזרח.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201820_23_35-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אני לא אדם של מחנות אלא של כלל ישראל ואהבת ישראל, על אף שאם פורטים לערכים ולתפיסת עולם אני כנראה בימין. אני חושב שעצם העובדה שלא התבטאתי פוליטית מביאה לי כעיתונאי וכעורך עיתון יתרון עצום – אני נטול פניות, וכשמישהו מהמערכת הפוליטית רוצה לדבר איתי הוא לא זקוק לחישובי מסלול – הלנו אתה או לצרינו"

בשנת 2002 התחיל הקשר שלו עם עולם התקשורת, כשהוא התחיל ללמוד כתיבה ותסריטאות בבית הספר קאמרה אובסקורה. "אז המוסד הזה היה מאוד אליטיסטי ושמאלני", הוא מספר, "הייתי במחזור של 300 איש, שמתוכם שני דתיים, אני אחד מהם. אחרי חופשת הקיץ הראשונה, הדתי השני כבר יצא בשאלה ונותרתי הדתי היחיד". איכשהו, זה דווקא היה טבעי מבחינתו: "תמיד חיפשתי את עצמי במחוזות שאינם הציבור שלי", הוא אומר, "כילד צעיר כתבתי למגירה סיפורים, לא בדיוק מה שכל חבריי עשו. קראתי דברים יותר מאתגרים, ובכלל, תמיד חיפשתי את השונה, מה שמלווה אותי מאז. אני מרגיש בנוח במקומות שבהם אני לא אמור להרגיש נוח. במקום שבו לא מוחאים לי כפיים. במקומות שבהם אני חלק מקבוצה שדומה לי, אני מסתדר פחות. כך סיימתי שם את התואר אחרי שלוש שנים וחצי, ושם התחברתי להרבה אנשים מהתעשייה".

כלומר, הפכת לשמאלני.

צוחק: "למדתי בקמרה אובסקורה בשנים האחרונות לחייו של אדם ברוך, ואף זכיתי לכמה שיחות קצרות איתו ושעות במחיצתו. אני חושב שאיכשהו בשנים ההן, כאדם דתי וצעיר במוסד תל־אביבי בוהמי, הנוכחות שלו הבהירה עבורי שאפשר להרגיש זר בבית, ובבית גם במרחבים זרים לכאורה.

"האמת היא שאף פעם לא ראיתי את עצמי כאיש פוליטי אלא כאיש מקצוע, כלומר כותב ועיתונאי. אני זוכר שהתחלתי לעבוד כמבקר אמנות במקור ראשון בשנים 2004־2005. מוסף התרבות דאז של העיתון, 'השבועון', הופץ במקומות רבים כולל בקאמרה אובסקורה, ואני זוכר את המבטים המורכבים שהופנו כלפי המוצר הזה – מצד אחד אמנות ותרבות ברמה הכי גבוהה, מצד שני לא הרבה ידעו אז מה זה מקור ראשון חוץ מהעובדה שמדובר בעיתון של דתיים.

"הייתי ביישן מאוד, וזה היה עניין מורכב. היום הרבה יותר קל לי להסביר שאני לא אדם של מחנות אלא של כלל ישראל ואהבת ישראל, על אף שאם פורטים לערכים ולתפיסת עולם אני כנראה בימין. אני חושב שהעובדה שלא התבטאתי פוליטית מביאה לי כעיתונאי וכעורך עיתון יתרון עצום – אני נטול פניות, וכשמישהו מהמערכת הפוליטית רוצה לדבר איתי הוא לא זקוק לחישובי מסלול – הלנו אתה או לצרינו. מי שמעריך את זה ומבין שניתן לשים את העיתונאות כערך עליון, יפנה אליי ללא חשש. מי שחייב לדעת באיזה צד אני – כנראה לא".

את התקופה במקור ראשון הוא זוכר לטובה: "מלבד הכתיבה במוסף התרבות, הייתי גם עורך זוטר בדסק, ואז נכנסתי למוסף הספורט ולתהליך ההקמה של מוסף שבת, שבו כתבתי בכל שבוע טקסט ביקורתי־הגותי על היצירה שהוצגה בשער. זו הייתה תקופה חלוצית שקצת מזכירה לי את מה שקורה בישראל היום עכשיו. אני כאן 15 שנה ופתאום ניתנת לי האפשרות להיות חלוץ, זה דבר נדיר ומשמח".

בשנת 2006 הקים מו"ל מקור ראשון דאז, שלמה בן־צבי, את העיתון "ישראלי" עם שלדון אדלסון. לאחר כשנה חל בין השניים קרע, ישראלי נסגר, ולחמנוביץ היה חלק מקבוצת עיתונאים שהלכה עם עורך ישראלי, עמוס רגב, להקים את ישראל היום, שהיה בשליטה בלעדית של משפחת אדלסון. "התחלתי כעורך משנה בספורט, אבל אמרתי לעמוס רגב שאני גם רוצה לכתוב על ספרים והתחלתי בפרסום של טור צד על ספרים אחת לשבוע. זה צמח, וב־2008 השקתי מדור ספרים בעיתון היומי. ב־2009 קמו המוספים של סוף השבוע, וגדלנו. יצרנו מוניטין של מקום ספרותי, נישה איכותית ומעמיקה בעיתון פופולרי, וקיבלנו על כך את פרס ברנשטיין".

ב־2009 היה לחמנוביץ בצוות המייסד של המוסף הפוליטי "ישראל השבוע", ושימש כעורך תחת גונן גינת ואודי רבינוביץ. ב־2012 מונה לסגן עורך המוסף, וב־2014 מונה לעורך הראשי בן־לילה, לאחר מחלה פתאומית של גונן גינת.

תמיד חיפשתי את עצמי במחוזות שאינם הציבור שלי. כילד צעיר כתבתי למגירה סיפורים. קראתי דברים יותר מאתגרים, ובכלל, תמיד חיפשתי את השונה. אני מרגיש בנוח במקומות שבהם אני לא אמור להרגיש נוח. במקומות שבהם אני חלק מקבוצה שדומה לי, אני מסתדר פחות"

במשך שמונה שנים אתה עורך את המוסף הפוליטי של העיתון הגדול בישראל, ואיש אינו יודע מהן עמדותיך הפוליטיות. קצת מוזר, לא?

"לא מוזר בעיניי. אני חושב שיש די־אן־איי של כלי תקשורת, וישראל היום הוא ציוני־ערכי ובעיקר לא ציני ולא מנוכר למתרחש פה. גבולות הגזרה שלנו הם בימין, אבל זה לא אומר שכל מי שנמצא פה צריך להצהיר משהו פוליטי. אני איש מקצוע, החשיבה שלי מקצועית, והמטרה שלי היא שהעיתון יתפקד בצורה מקצועית לעילא ולעילא. כמובן – תוך כדי שמירה על ה־די־אן־איי ועל האג'נדה שלו. לדעתי, אם אתה לא עסוק באשרור של הדעה הפוליטית שלך ומתעסק בכלים המקצועיים, תשרת טוב יותר את האג'נדה שלך. לדוגמה, להציף סוגיות כמו המשמר הלאומי, לפרסם את תחקיר השחיתות בבל"ד, לסקר את הנעשה בהר הבית באופן שוטף וקרוב. להתעסק בחוסר המשילות בנגב ובגליל, וכמובן במערכת המשפט. במשך שנים היה חשוב לנו להגיד את הדברים בטורי דעות ועם פטישים בראש, אבל הכלי העיתונאי העיקרי הוא הסיפור, החשיפה, קביעת סדר יום. ולפעמים שכחנו שזו המנה העיקרית".

"אני רואה לנגד עיניי שתי מטרות עיקריות כעורך ראשי. האחת היא חיזוק האתוס העיתונאי. במשך 15 שנה היינו שחקן פוליטי־אידיאולוגי משמעותי, וטוב שכך, כי נתנו קול שלא בא לידי ביטוי מספיק בתקשורת הישראלית. מצד שני, לא נתפסנו מספיק ככלי עיתונאי שמייצר סדר יום, שמייצר פולו־אפ, שמעלה אייטמים בלעדיים שמייצרים סדר יום במשך שבוע. זהו האתגר הגדול שלי. בחצי השנה האחרונה עשינו את זה עם עיתונאים שהצטרפו ממקומות אחרים וכמובן עם עיתונאים שהועצמו מתוך המערכת. הקו של העיתון חזק יותר מכל טור כזה או אחר, ולכן כל הדיבורים על כך שישראל היום השתנה ונהיה כך או אחרת, מגוחכים בעיניי. הדבר היחיד שהוא נהיה זה ענייני. הענייניות והמקצועיות הן נר לרגלנו. נביא הקלטות של איזנקוט שטובות לנתניהו, ונביא הקלטה שפחות נוחה לו או לאיילת שקד או לכל אחד אחר. אין אצלי את המשחקים האלה.

"חשוב לי להדגיש את הנקודה הזו: אנחנו עיתון ימין, אבל לא עובדים אצל הימין. כלומר, אנחנו חשים ביטחון עצמי מאוד מבוסס לגבי הזהות שלנו – כעיתון ישראלי, ציוני, שתומך בזהות היהודית של המדינה ובערכי המחנה הלאומי. אנחנו לא מנוכרים למציאות בישראל ולא מחפשים בדווקנות את הרע בה, אך לא חוששים להציף את הרע ולקרוא לתיקונו, אבל כל זה לא אומר שאנחנו חייבים משהו למישהו. אנחנו בוחנים כל סיפור במשקפיים של ערכי העיתון, כל דבר יטופל בכלים האתיים העיתונאיים ועל כך לא יהיו פשרות – לא לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. כנגזרת מכך ברור בעיניי שראש ממשלה – ולא חשוב מי – יחטוף תמיד אש תקשורתית יותר מהאחרים. זו תהיה ביקורת עניינית ולא פרסונלית, אבל ביקורת תהיה. כך היה כשבנט כיהן כראש ממשלה – ביקרנו אותו ללא הרף, כך עתה כשלפיד מכהן, וכך יהיה אם נתניהו ישוב לשלטון. אחראי המשמרת צריך לדאוג למה שקורה פה – משילות בנגב ובגליל, מלחמה חסרת פשרות בטרור, יוקר מחיה, תחבורה לפריפריה, ולא חשוב אם קוראים לו בנימין, בני או יאיר".

משימת־העל השנייה שעומדת מול עיניו של לחמנוביץ היא בתחום הדיגיטל: "היינו בפיגור עצום של עשור מהמתחרים. אנחנו עדיין בפיגור, אבל משקיעים המון מאמצים. בחצי שנה עלינו בטראפיק ב־40 אחוז, עשינו איחוד דסקים בין הפרינט לדיגיטל, מהלך מאוד דרמטי במערכת שהיה באוויר לא מעט זמן ואני הוצאתי לפועל במהירות. היום הכול עולה קודם בדיגיטל, ויש לזה כוח. ה'פוש' הנכון והטיפול הדיגיטלי הנכון עושים את העבודה. אנחנו לא מורידים לרגע את הרגל מהגז של הפרינט – זה הכוח שלנו, התפוצה הגדולה, מדובר בשתי זרועות שצריכות להיות בעיניי באותה איכות ובאותה עוצמה, ואנחנו בדרך לשם. עלינו דרמטית במספרי החשיפה עוד לפני שנגענו בנראות של האפליקציה, ויש לנו תוכניות מכאן ועד הודעה חדשה. אנחנו משפצים את האולפן, גייסנו מנהל אולפן חדש, אנחנו בונים מערך פודקאסטים ועוד.

"אנחנו חייבים להיות בשלישייה הראשונה של הדיגיטל בישראל, ואנחנו בדרך לשם. היינו במקום השביעי־שמיני מתוך אתרי החדשות, היום כבר במקום רביעי־חמישי – על סף השלישייה הראשונה. נכון שהשלישייה הזו – מאקו, וואלה ו־ynet נמצאים בפער גדול יחסית מהשאר, אבל נגיע גם לשם. השתפרנו מאוד, ובדיגיטל רואים את הפירות די מהר. אנחנו במאמץ עילאי בעניין הזה, 24/7, חשיבה דיגיטלית מיידית ומערך סושיאל חזק כולל טיקטוק לדור שלא נוגע היום בפרינט. לא נשקוט עד שנהיה בפסגה של אתרי החדשות בישראל. דסק החדשות הוא הלב הפועם של המערכת, ואת זה גיליתי מחדש רק בחודשים האחרונים, אחרי שנים בבועת המגזינים".

מה האסטרטגיה שלך לשתי המטרות הללו?

"כל הדברים האלה אפשריים לדעתי רק אם אתה לא מסתכל על המקצוע כקרדום פוליטי לחפור בו. כולם עושים פוליטיקה? קרא לי טיפוס רומנטי, אני חושב שאפשר להיות עיתונאי מקצועי ולאהוב את הבאת הסיפור בלי להסתכל את מי או את מה זה משרת. בחצי השנה האחרונה חיזקנו את העיסוק בנושאי הליבה שקבענו לעצמנו, באמצעות גיוס עיתונאים ממקומות אחרים והעצמת כתבים שעובדים פה. כשנכנסתי לתפקיד היה לי קשה מאוד לשכנע חלק מהעיתונאים לשקול להגיע לישראל היום. הדבר הזה השתנה לחלוטין. היום זה מקום נחשק ואנחנו רואים את זה בפניות אלינו. זה לא אומר שאנחנו מתחנפים לברנז'ה. אני לא זקוק לתעודת כשרות מ'העין השביעית' או מכתבי הברנז'ה, ואם הם ייתנו לי אותה – אני מיידית אחשוד בכך. אבל אנחנו חלק מהתקשורת. ישראל היום לא יכול להיות מחוץ לגדר. אחרי 15 שנה כאן אני מכיר את כל הסטיגמות לתוך הפרצוף, לא מתרגש מהן אבל חושב שיכולנו לעשות יותר בתחום הלחם והחמאה של המקצוע".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/09/DSC_4481-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לחמנוביץ החליף בתפקיד את בעז ביסמוט, שבינתיים נעשה למועמד במקום ריאלי מאוד ברשימת הליכוד לכנסת. "אני עיתונאי ולא שחקן פוליטי", הוא מעיד על עצמו, "אני מודע לכךשאנחנו במדינה שבה לכל אחד יש דעהולכל אחד דחוף להביע אותה, אבל חושבשיש עוד ערך לעיתונאות מקצועית נטושמסתכלת על המקצוע כערך. אני איששל אחורי הקלעים, עורך קלאסי, ומאמיןששושלת של מאות שנים של עורכיעיתונים שישבו במערכת ועשו מדי ערבעיתון מוכיחה את עצמה גם היום. זה לאאומר שאני מתחבא או שיש לי בעיה עםקדמת הבמה, אבל בעיניי עורך עיתון הואלא שחקן פוליטי, והוא צריך לזכור את זהבכל בוקר".

אחרי חצי שנה בתפקיד, יש לחצים שהופתעת מהם?

"יש לחצים, אבל לאנשים לפעמים קשה לפענח אותי וזה יתרון. חוששים להגיע אליי כי לא יודעים מי אני בדיוק, ואם אני איתם או לא. יש פניות מכל הכיוונים, אבל יש לי חופש עיתונאי מוחלט וגיבוי מלא מהמו"לית ד"ר מרים אדלסון, שיחסי העבודה שלי איתה נפלאים. יש לה הערכה עצומה לעיתונאים ולחופש ביטוי ודעה, ובין כל התרומות האדירות של שלדון ז"ל ושלה למדינת ישראל, לחוסנה ולמוסדותיה – ישראל היום ככלי תקשורת תופס בעיניי מקום מרכזי ביותר".

אקשה עליך בעניין הזה, כי לא סוד שהעיתון תמך בנתניהו במשך תקופה ארוכה, ושכנראה בעקבות ההקלטות בתיק 2000 חל שינוי ביחס אליו. כשאתה מוסיף לכך את פיטוריה של קרוליין גליק, הגענו למצב שבו לחלקים בימין יש תלונות כלפיכם בהקשר הזה. ימין שהייתה לו תחושה שסוף־סוף יש עיתון שמביע את דעותיו, ופתאום הוא מפנה לו עורף.

"אני חוזר על משפט שבעיניי מתמצת הכול: אנחנו עיתון ימין, אבל אני לא עובד אצל הימין. אנחנו לא עמותת ימין אלא עיתון, וזה בדיוק ההבדל. כל השיקולים שלי הם מקצועיים נטו, ואני מנטרל כל שיקול פוליטי או אישי. נפרדתי כאן מאנשים שהיו חברים שלי ועבדו איתי מהיום הראשון, כי קיבלתי החלטה להתנהל באופן מקצועי נטו במטרה לקדם את העיתון, לחזק אותו לעשות את העיתונות הכי טובה שיש. זה אולי נשמע קלישאה אבל ככה אני מרגיש, ויש אנשים שזה לא מוצא חן בעיניהם, ואם הם נפגעו ברמה האישית ולא נמצאים פה יותר אז הם מציגים כאילו החזיקו פה את נר הימין דולק, וברגע שעזבו זה לא עיתון ימין יותר. זה מגוחך בעיניי".

שני המרכיבים העיקריים בימין הישראלי הם המאסה המסורתית־עממית־מזרחית שמיוצגת בעיקר בליכוד, וציונות דתית, אשכנזית ברובה. בעוד במנדטים ברור שהחלק הראשון הוא המרכזי, בתקשורת אין לו כמעט ייצוג. הציונות הדתית הקטנה מספרית, לעומת זאת, מצויה בתקשורת בייצוג יתר, ואתה – תרצה או לא תרצה – מגיע ממנה.

"מה שמדאיג אותי זו הרמה של העברית. אני רואה את זה אצל עורכים צעירים מאוד שמגיעים מעולם דיגיטלי, יש להם אתגרים לא פשוטים ברמת העברית והם עוד כאלה שאמורים להיות עורכים. אנחנו עובדים כדי לחזק את העניין הזה, ומדובר באתגר תרבותי גדול הרבה מעבר לעיתונות"

"זו פוליטיקה של זהויות, ואני בכלל לא בטוח שאני בשדה הזה. אני העורך הראשי, אני לא העיתון. לעיתון יש דרך, הוא נאמן לקוראיו, מדבר בצורה ערכית־מסורתית. אנחנו רואים מי הקהל שלנו. לאייטם של זמני כניסת ויציאת צום יש טראפיק גבוה אצלנו. אנחנו מכבדים את הקהל שלנו. אז אולי תעודת הזהות שלי משייכת אותי לקבוצה שציינת, אבל זה לא אומר שאני מכניס את עצמי לגטו רעיוני־מחשבתי. אני אדם של אהבת ישראל וכלל ישראל, וכזכור לא אוהב להיות חלק מעדר כלשהו. תמיד סירבתי להיכנס לקבוצת הוואטסאפ של העיתונאים הדתיים, 'שובי נפשי', מעולם לא הייתי ברשימות המשפיעים של המגזר – שלחלק מהן אתה היית אחראי במוצש – אף פעם לא הייתי אישיו במגזר וזה כנראה אומר שיש לי אישיות עצמאית וחשיבה מורכבת. אני לא אוהב את שיקוף העיתון דרך העורך הראשי שלו. אני רואה בעצמי ראשון בין שווים, ומאמין בעבודת צוות.

"שיח זהויות הוא לא המגדלור שלי, על אף שיש בו דברים שהם ודאי נכונים. לנו יש הכול במערכת, וזה היופי של העיתון והיופי של החברה הישראלית, הגיוון. זה חוזק שצריך לשמר וזה לא קל. כל הזמן מנסים לתייג ולמתג. אמרו עליי הרבה דברים בלי שמכירים אותי בכלל. למשל, שיש לי דעות יוניות. מהיכן הביאו את זה? כי נתתי פעם הרצאת אורח איפשהו?"

ודעותיך?

"אני ציוני שמאמין שצריך לדבר על סוגיות ולא על הגדרות. אני חושב שבסוגיות המרכזיות אני בהחלט ימין, אבל לא תופס את עצמי שייך למחנה מסוים. יכולים להיות דברים חברתיים שבהם אני לאו דווקא ימין מסורתי. אני ימין מדיני וחברתי, אבל לא מכניס את עצמי למחנה. הדיבור על מחנות סוגר אותנו".

הוא מתגורר במודיעין, אשתו אורית עובדת כמנהלת הדרכה ברשת ישרוטל, ויש להם שלושה ילדים: אביתר (14), ליבי (10), ועברי (5).

אי אפשר להבין זאת מקריאת הכתבה, אבל לחמנוביץ מגמגם. לדבריו הגמגום היה חריף יותר בעבר: "זו לא הייתה טראומת ילדות, אבל תמיד היה מחסום ואני מרגיש שהוא הוסר. אני נואם בכנסים, מדבר עם אנשים, מראיין. זה תמיד היה ברקע, אבל לא כאישיו חברתי. חשוב לי לדבר על זה, בעיקר כי אם יש נער או נערה מגמגמים שקוראים את הכתבה, אני רוצה להמליץ להם להסיר את השריונים שהם שמים על עצמם ושאני לגמרי יכול להבין מדוע. זה קשה, אבל מוכיח את עצמו. אולי בפעם הראשונה תהיה מבוכה, אבל לטווח הארוך זה ניצחון, תמיד. אני דוגמה לעובדה שזה לא מעצור לשום דבר. הריאיון הראשון שעשיתי היה אתגר, היום לנאום בפני מאות אנשים זו לא בעיה. כשאתה בסיטואציה של כוח תגמגם הרבה פחות, רק שצריך להגיע לסיטואציות האלה כדי לדעת את זה. לפעמים אנשים עוברים חיים שלמים בפחד, ואני שמח שהצלחתי להגיע למצב שבו אני מראיין ונואם, משהו שלפני עשר או עשרים שנה לא יכולתי לעשות. זה הניצחון שלי".

לחמנוביץ הוא איש של מורכבות ותהליכים, אבל הדברים המרכזיים בחייו הגיעו יחסית בהפתעה. מותו של אביו, מינויו לעורך המוסף הפוליטי של ישראל היום, ובמידה לא קטנה גם מינויו לעורך הראשי.

"זה מעניין ונכון", הוא מאשר, "אומנם אני אדם של תהליכים ולוקח לי זמן להבשיל, אבל אני יכול גם להתמודד עם סיטואציות משבריות והפתעות, לטובה או לרעה. אני קר רוח ולא מאבד כל כך מהר עשתונות. זה היה תמיד, רק שהיום אני מכיר טוב יותר את עצמי מאשר לפני עשר שנים. לפני עשור לא הייתי מוכן לתפקיד הזה, היום כן. אני לא טיפוס קפריזי אלא מתון בהתנהלות, וזה מסייע. יש לי סבלנות, אני לא שובר כלים במהירות – אבל כשצריך לעשות קאט אני יודע לתפקד בצורה מפוכחת".

הופתעת כשקיבלת את התפקיד?

"לא בניתי על התפקיד הזה במשך הרבה שנים. מצד שני הייתי בכל צומת אפשרי בעיתון, ואין מישהו שמכיר את הארגון האנשים וה־DNA של העיתון כמוני. אחרי שביסמוט עזב מוניתי להיות העורך הזמני אחרי שיחה עם המו"לית, שהייתה היכרות מאוד ישירה ונעימה. חודש כעורך זמני הספיק לי כדי להבין שהתפקיד טבעי לגמרי עבורי".

הבהיל אותך להיות פתאום העורך הראשי של העיתון הגדול בישראל? 

"זה היה תהליך שעברתי עם עצמי. הבנתי שמעניין אותי להוביל את החזון שלי ואת הדברים שאני חושב שצריך להעצים וגם לתקן, אין הרבה הזדמנויות כאלה בחיים. די מהר הבנתי גם שזה לא מבהיל אלא הזדמנות. הזדמנות להוציא לפועל דברים, לקדם ולהשפיע. גיליתי את העוצמות שיש בי לקבל החלטות ולעמוד בלחצים. בחצי השנה האחרונה אני מרגיש כמו גרסה חדשה של עצמי, וזו מתנה ענקית".

מהי הגרסה החדשה שלך?

"תמיד היה לי נוח בבועה של הספרות, הספורט, המוסף, שם עשיתי מה שראיתי לנכון אבל זה היה בקנה מידה קטן יחסית. הגרסה החדשה שלי היא שאני לא פוחד להוביל שינוי בעיתון כולו, יכול לדבר עם אנשים, להדריך אותם, להוביל קבוצה גדולה שרואה בי מישהו שאפשר ללכת אחריו. דברים שהיו בתת־מודע ולא פרצו החוצה עד עכשיו".

יש בתפקיד הזה הרבה כוח.

"נכון, אבל לא נכנסתי לתפקיד בגלל הכוח שיש בו. אני מודע לכוח שיש בתפקיד אבל זה לא מעניין אותי אלא לעשות תוכן טוב, לקבוע סדר יום ולהתעסק בעיתונות".

ובינתיים קם דור חדש שמבחינתו ישראל היום ו"ישראל בידור" הם לא עיתון ועמוד אינסטגרם, אלא שני ספקי תוכן לגיטימיים.

"זו שאלה שמעסיקה אותנו יום־יום. לפני שלושה חודשים הקמנו ערוץ טיקטוק שאנחנו לא מעלים בו בכלל חומרים של העיתון אלא דברים רכים־לייט כדי שהנוער ידע שיש דבר כזה ישראל היום. אלה תמורות טבעיות שצריך לראות איך מתמודדים איתן. אני מאמין שבעוד עשר שנים פחות עיתונאים יהיו קשורים למערכת מסוימת וגם לזה צריך להתכונן, כבר היום יש עיתונאים עם מאות אלפי עוקבים, זה לא רק עמית סגל וערן סוויסה, זו תמורה שאני לא רואה בה אסון אלא דבר טבעי.

"מה שמדאיג אותי זו הרמה של העברית. אני רואה את זה אצל עורכים צעירים מאוד שמגיעים מעולם דיגיטלי, יש להם אתגרים לא פשוטים ברמת העברית והם עוד כאלה שאמורים להיות עורכים. אנחנו עובדים כדי לחזק את העניין הזה, ומדובר באתגר תרבותי גדול הרבה מעבר לעיתונות. יש לנו תפקיד בחברה כגוף תוכן. יש גם שיח פוליטי שיש לו תרומה לכך, בכלל לא עסוקים אצלנו בשיח תרבותי. בקונגרס הציוני בבזל, שם הייתי לא מזמן, לא היה שום פאנל או שיח על הזירה התרבותית. זה שיח שנעלם בכלל מההוויה הישראלית, שיח תרבותי־יהודי קיים כיום רק בארה"ב. חשוב לי מאוד להציף את העובדה שלתקשורת יש אחריות בעניין הזה. הרוח היא זו שמחזיקה אותנו. אפשר להיסחף אחרי הטיקטוק וההייטק, אבל צריך גם רוח – ואני מתכוון להשקיע בכך".

The post עורך ישראל היום: "אנחנו לא עמותת ימין אלא עיתון, וזה כל ההבדל" appeared first on מקור ראשון.