"כשיש פתאום שמונה ילדים, מעריכים הרבה יותר את השקט ברגעים שהוא קיים", אומר אפרים. "כי המשמעות היא בעיקר רעש והמולה. וקניות. צריך יותר חלב, יותר לחם, יותר ביצים".

אילת: "המורה של אורי, הבן שלי, כתבה לי ביום השני או השלישי של שנת הלימודים שהילד אומר שאין לו אוכל בתיק. העברתי בראש – לזה עשיתי טוסט, לזה חביתה, הכנתי כריכים, ונכון, אחד פספסתי. אורי כנראה לא ענה לי כששאלתי מה הוא רוצה, וכבר המשכתי הלאה. אמרתי למורה שהוא צודק, ואני מגיעה לבית הספר להביא לו אוכל. הבנתי שגם זה חלק של המעבר מגידול ארבעה ילדים לשמונה ילדים, ככה בבום. ידענו שיהיה מורכב, אבל אי אפשר להתכונן באמת לשינוי כזה".

מחוץ לבית בנוה־צוף מונחות עדיין הספות הישנות שהוצאו מפני החדשות. בפנים – ערמות צעצועים משני חדרי משחקים שחוברו יחדיו. הריקוד הזהיר הזה, בין התחדשות לשימור, הוא המהות של מלאכת המחשבת העדינה שמנסים אילת ואפרים לרקום יחד, אחרי ששגרת החיים של כל אחד מהם נקטעה באחת.

אילת: "שמעתי את הילדים משוחחים על מה שיקרה בתחיית המתים. יש פה שיח, אפשר לדבר על הכול. אפשר גם לומר 'אמא הכינה את האוכל הזה אחרת', או 'אבא אהב לבלות איתנו ככה, וכאן זה שונה'"

ב־18 במרץ 2018, ג' בניסן תשע"ח, סיים עדיאל קולמן עוד יום עבודה בחפירות הארכיאולוגיות בעיר דוד, והחל לצעוד אל עבר תחנת הרכבת הקלה בירושלים. הוא התכוון לנסוע הביתה לכוכב־השחר, שם המתינה לו אשתו אילת, שאך ימים אחדים קודם לכן חגגה איתו את יום הנישואין העשירי. כשעבר ברחוב הגיא התנפל עליו מחבל פלסטיני, דקר אותו בסכין ופצע אותו אנושות. כעבור שעות ספורות נפטר עדיאל מפצעיו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 18-22-50-09-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את משפחת רימל פקד האסון ב־1 בדצמבר 2019, ג' בכסלו תש"ף. ההורים אפרים וציפי נסעו באותו ערב מירושלים לביתם שבנוה־צוף. איתם במכונית היו הבן הבכור איתי, שחגג יום הולדת 12, והתינוקת נעם, בת שלושה שבועות. כשהגיעו לצומת גבעת־זאב, נהג ערבי התנגש בעוצמה במכוניתם. ציפי ונעם נהרגו, אפרים נפצע קשה, ואיתי הגיע לבית החולים במצב אנוש. האב נותר מאז משותק בפלג הגוף התחתון, והבן נזקק לסדרת ניתוחים ועבר שיקום ארוך כדי ללמוד מחדש לדבר וללכת. גם עכשיו הוא מגיע לבית הספר רק יומיים בשבוע; שלושה ימים הוא שוהה באשפוז יום לצורך טיפולים.

שלא יובן אחרת – בביתם המשותף של אפרים ואילת יש בהחלט חיוכים גדולים שמוחלפים בין השניים. אבל אם הידיעה על חתונתם הולידה מעין אנחת רווחה ציבורית ותחושה של סגירת מעגל, לאילת חשוב להסביר ש"אין פה הפי־אנד. זו לא החוויה שלנו בשום רגע מהסיפור". "כל אחד מאיתנו היה מעדיף לחזור בזמן לשעתיים לפני האסון שלו, לשוב לחיים שהיו לו", מוסיף אפרים. "זה לא מפחית בסנטימטר מהשמחה שלנו היום, אבל גם אין כאן סיפור קלאסי בסגנון 'הייתה צרה, הצליחו להיחלץ ממנה, והם חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה'. אני חושב שעם ישראל שמח בשמחתנו כי הוא היה איתנו גם בשעת הצער. הוא שמח על הבחירה בחיים, הבחירה להמשיך, להתקדם ולא לשקוע. ואנחנו שמחים בזוגיות שיש לנו, ועדיין נבכה ב'יזכור'. העצב לא נעלם".

דייט לעשרה

המפגש הראשון בין ילדי שתי המשפחות היה אירוע מתוכנן שהושקעה בו מחשבה. "בהתחלה אפרים הגיע אליי הביתה, להיות עם הילדים שלי, והכנו ביחד ופל בלגי", מספרת אילת. "באתי לפה, לבית של אפרים, והכנתי איתם פיצות. ואחרי פעם־פעמיים כאלה קבענו דייט של עשרה אנשים. יצאנו לפארק במודיעין, מקום עם דשא ומתקנים, אכלנו ועשינו משחק היכרות נחמד שבו מסתדרים לפי הסדר על פי כל מיני פרמטרים. המפגש עבר בצורה טובה מאוד, וגם זה נס בפני עצמו. כי בסופו של דבר די הפלנו אותם זה על זה".

אפרים: "יש לנו תמונה משם, ורואים איך כל הילדים שמחים, מחייכים יחד למצלמה".

אילת: "זה כי הבטחת להם ארטיק".

"מי שישמע ביומיום הם אוכלים רק קרח שנפל מהמקפיא, אומללים", הוא אומר והיא צוחקת. "בהחלט ייתכן שאחר כך היה להם קשה, והם היו צריכים לעכל את זה. אבל באותו רגע הם שמחו".

אילת: "מטבע הדברים, כשהתחלנו לעשות שבתות יחד, עלו יותר קונפליקטים. אני חושבת שיש בבית אווירה טובה, הרמוניה, רוב הזמן הם משחקים יחד. הם גם רבים, אבל זה לא…"

אפרים: "לא שונה מבית אחר".

אילת: "נכון, לא קיצוני יותר מבית אחר. וכשהם מתעצבנים זה על זה, יכולות לעלות טענות של 'למה עברנו לפה', 'למה היינו צריכים לעזוב את החברים'. אבל זה קורה במינון סביר".

מכיוון שהבית בנוה־צוף מונגש ומותאם לאפרים ולאיתי, וגם גדול יותר מהבית בכוכב־השחר, היה ברור למדי שמשפחת קולמן היא זו שתעבור דירה. בהתאם לכך, רוב ילדיה של אילת עברו השנה למוסדות חינוך חדשים, ורק רוני המשיכה ללמוד בעפרה. "לשפץ ולהנגיש בית זה סיפור יקר שלוקח הרבה זמן", אומרת אילת, "ואני גם לא חושבת שלגיטימי לצפות שאיתי יעבור דירה". ובכל זאת, היא מודה, המעבר היה לא קל, "אפילו קשוח".

אפרים: "המשמעות לשתי המשפחות הייתה להיפרד מהרבה דברים. למשל, לא צריך שתי מערכות שלמות של כלי מטבח. החלפנו גם את המיטות והספות, כדי שיהיה חדש. ועם כל זה שטוב לנו וברור לנו מה המטרה של השינוי, כשאורזים חפצים מסוימים או מפנים מקום בארון, זה לא קל".

אילת: "אתה צריך להזיז משהו שהיה שם, חפץ שהוא לפעמים אהוב ויקר, ולא תכננת להוציא אותו ממקומו. וזה נמשך, כי בכל פעם חושבים מה לעשות בחלק אחר של הבית. למשל, הבאתי לכאן את כל הספרים של עדיאל – הגמרות שלו, המשניות. מצד אחד ברור שהם שלי, ואני רוצה אותם, ואולי הילדים ייקחו אותם יום אחד כשיגדלו. מצד שני, איפה שמים אותם? וכך גם התמונות, והמון פריטים שעוד לא הגענו אליהם".

אפרים: "חפץ כמו פמוטים לשבת – ההורים שלי מתרגשים לקנות פמוטים לכלה הטרייה שלהם, אבל המשמעות היא להזיז פמוטים אחרים שעמדו שם. כל דבר שהיה שייך למישהו, אנחנו לא זורקים לפח ולא מוסרים. שומרים לילדים או לעצמנו, גם אם ברור שלא נשתמש בו שוב".

אילת: "כל אחד נותן ערך לחפצים אחרים. יש דברים שנראים לי בנאליים, אבל מתברר שלאפרים דווקא הפריט הזה מזכיר אותה מאוד. אי אפשר לצפות את זה, מה באמת מייצג ומסמל מבחינתך. יש חפצים שקיבלו את הערך שלהם בדיעבד, כי פתאום יש בהם זיכרון. יש סיפור".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/F180318YS17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המטבח בבית בנוה־צוף מותאם לדייר שצריך לסדר את הקניות במקרר, להכין סנדוויצ'ים או ארוחת ערב, לשטוף את הכלים – מגובה כיסא הגלגלים. העיצוב הזה נעשה כמובן רק לאחר התאונה. גם חדר השינה הונגש והשתנה. "אלה לא אותן המיטות ולא אותו המטבח שהיו לפני התאונה", אומר אפרים. "אבל אילת מבחינתה נכנסה לבית שהיה של ציפי ואפרים, כי היא לא יודעת כמה הוא השתנה. גם כשהגעתי לבית שלהם בכוכב־השחר בפעם הראשונה, הייתי בטוח שנכנסתי לבית של עדיאל, אבל למעשה הם עברו דירה".

אילת: "קניתי בית שנה אחרי הפיגוע, ועברנו אליו שנתיים אחר כך. אז נכון שכבר נפרדתי, עברתי, אבל עדיין החיים שם היו מלאים בו. הייתה תמונה גדולה של עדיאל בסלון ובמסדרון. כאן חשבנו לשים בסלון תמונה של עדיאל עם הילדים, ותמונה של ציפי עם הילדים".

אפרים: "לא תמונות פורטרט שלהם לבד. משהו חי יותר".

לא לאחל מזל טוב באזכרה

מי שהכירה בין אילת ואפרים הייתה רחלי הומינר, שדכנית ומנכ"לית אתר ההיכרויות "הבאר". "שמעתי עליה בקבוצה של אלמנים ואלמנות בפייסבוק", מספרת אילת. "מישהו כתב שהיא מדהימה, שיש לה הצלחות בפרק ב'. באותו הזמן כבר התחלתי לחפש, אז החלטתי לפנות אליה".

כמה זמן לקח לך להגיע לשלב של חיפוש זוגיות חדשה?

"שנה וחצי עד שהתחלתי לדרוך בו, אבל גם בתוכו עברתי הרבה תהליכים, דברים קרו תוך כדי תנועה. צריך לזה המון אומץ. הייתה לי חברה שידעה שאני רוצה, ודחפה לעשות מעשה. צריך לומר, זה לא שמחכות לך הצעות, ולפעמים עוברות הרבה שנים עד שאלמנה מצליחה למצוא זוגיות חדשה, אבל אי אפשר להסתגל לחיים לבד. גם הילדים התחילו די מהר לשאול אותי אם אתחתן, ואם יהיה אבא חדש. בהתחלה אמרתי להם שאמא עדיין מתגעגעת מאוד לאבא, ושהלב שלה עוד לא פתוח להכיר מישהו אחר".

אצל גברים אלמנים, מציאת זוגיות שנייה היא לכאורה פשוטה יותר. ההלצה העממית הרי טוענת שבשבעה עדיין לא מנומס להציע להם שידוך, וב"שלושים" כבר מאוחר מדי. אפרים מצטדק ואומר שהיה שקוע בשנה בימי השבעה: הוא הורדם בשל פציעתו הקשה, ורק אחרי שבועיים החליטו הרופאים להעירו. "אז בשבעה לא יכלו לפנות אליי, אבל הסביבה אכן העלתה את הנושא די מהר. אני מצידי לא הייתי פנוי לזה בכלל. בכל פעם היה לי תירוץ אחר – אני בשיקום, עוד לא עברה שנה, עוד לא עברה שנה מאז שסיימתי את השיקום, ואז לא היה לי אוטו. בסוף נגמרו התירוצים".

השידוך נולד במוחה של הומינר באחד מימי שישי, כשבישלה לשבת. "היא לא הכירה אותי, אבל שמעה עליי בגלל שיחות והרצאות שאני מעביר, ומראיונות שלי בתקשורת", אומר אפרים. "היא יצרה איתי קשר והציעה, חשבתי על זה יום־יומיים, ולבסוף אמרתי שמתישהו צריך להתחיל. יצאתי לפני כן פעם אחת עם מישהי, אבל אז לא הייתי עדיין מוכן לכך, וגם היו הבדלים גדולים בינינו. נפגשתי עם אילת, ואני מניח שאחרי פגישה אחת איתי היא כבר ראתה את האור", הוא נע בין הומור ציני ורצינות.

שיחת ההצעה הראשונית הגיעה בתחילת חודש שבט, ובניסן השניים כבר התארסו. הם מזכירים שהשנה הייתה מעוברת, כך שזה היה אומנם זריז למדי, אבל לא עד כדי כך. באזכרה במלאת ארבע שנים למותו של עדיאל, אילת כבר ידעה שהיא עומדת להינשא, אבל העדיפה לא לתת עדיין פומבי לבשורה. "לא רציתי שבאזכרה יגידו לי מזל טוב. יש גבול כמה אפשר לערבב את החיים, גם אם החיים אצלנו מעורבבים כל הזמן. החיסרון נמצא כל הזמן, וכך גם הבחירה בחיים. לפעמים זה עולה ולפעמים זה. יכול להיות שבמשך ימים שלמים הכאב לא נמצא, ואז פתאום הוא מציף. ולא צריך הרבה כדי להציף. מספיק שהילד יחזור מבית הספר ויאמר מילה, או לראות ברחוב אבא מרים ילד על הכתפיים.

"אני חושבת שאנחנו נותנים לילדים שלנו מתנה כשאנחנו בוחרים לבנות מחדש את הבית. קודם כול, זו דוגמה אישית: הם רואים שלמרות הכאב והקושי, אמא בוחרת שיהיה לה טוב, בוחרת להיות שמחה. זה מגדלור שמאיר גם להם. אמא אומנם לא שוכחת את אבא, אבל אפשר להתמודד, אפשר שנשמח ושיהיו לנו חיים מלאים. שנית, אני מאוד מצטערת על כך שהילדים לא זוכרים את הזוגיות שלי עם עדיאל. הייתה לנו זוגיות טובה כל כך, ולראות את ההורים שלך יחד זה בסיס לגדילה ולהתפתחות ולקשרים שתבנה בעתיד. פה אנחנו נותנים להם את זה. הם רואים שיש אהבה, רואים איך אוהבים ומכבדים.

"חוץ מזה, בסוף מגיע השלב שבו הילדים יוצאים מהבית. אמרתי לעצמי – מה, אני אמצא את עצמי יושבת לבדי ומחכה שהם ירצו לקפוץ לבקר אותי? זה גם עול שרציתי להוריד מהם, שאני לא אהיה תלויה בהם בשום צורה. בהקמת בית חדש אני מעניקה להם מתנה. כרגע הם עדיין משלמים עליה, כי הם עובדים קשה ולא תמיד קל להם, אבל בסופו של דבר הם מקבלים משפחה. לאה קיבלה אחיות, ויש לה עם מי להיות בערב ולקשקש ולעשות הזמנה מ־SHEIN. זיו והראל מפרקים את כל החצר ובונים דברים, ואורי אוהב לשחק עם עמיחי, לבנות איתו בלגו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202213_33_03-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אפרים: "לקבל אח גדול באמצע החיים זה בונוס, לא דבר שקורה בדרך כלל".

איך הילדים שלך הגיבו כשהבינו מה מתבשל?

"כשסיפרתי להם על אילת, התגובה הראשונה שלהם הייתה 'הווו'", הוא קורץ.

אבא מאוהב.

"בדיוק".

ואחרי שצחקו עליך, הגיעה גם השאלה את מי אתה אוהב יותר?

"פעם אחת הם שאלו, ואמרתי שזה שונה. אני אוהב מאוד את אמא, ואוהב מאוד את אילת, וזה לא נתון להשוואה".

שאלות שלא העזו לשאול

עוד לפני ההצעה מהומינר, חברה טובה של אילת שמעה את אפרים בהרצאה, וחשבה לחבר ביניהם. "אמרתי לה אז – תעזבי אותי", מספרת אילת. "יש לי כבר תיקים משלי, ולקחת מישהו בכיסא גלגלים זה גדול עליי. מדי פעם היא העלתה מחדש את הרעיון, ותמיד אמרתי לא. המבט שלי השתנה בעקבות צפייה בסרט קצר שתלמידות מאולפנת בהר"ן עשו על אפרים. פתאום ראיתי את האדם שמעבר לכיסא. ראיתי איש אופטימי, עם חיות, עם בריאות נפשית. אז כשרחלי פנתה אליי, כנראה משהו בי כבר הבשיל".

מלבד ים האיחולים שנחתו עליכם אחרי האירוסין, היו גם מי שאמרו לך "למה את עושה את זה לעצמך"?

"בשלב האירוסין כבר לא. מן הסתם היו לפני כן התלבטויות ומחשבות".

אפרים מסתובב אליה ושואל – "אבל מישהו אמר לך?"

אילת: "אני לא חושבת שמישהו העז".

אילת: "זה לא שמחכות לך הצעות, ולפעמים עוברות הרבה שנים עד שאלמנה מצליחה למצוא זוגיות חדשה, אבל אי אפשר להסתגל לחיים לבד. גם הילדים התחילו די מהר לשאול אותי אם אתחתן, ואם יהיה אבא חדש"

אפרים: "ההורים שלי שאלו אותי על כך שאת לוקחת מישהו בכיסא גלגלים. השבתי להם 'מה זאת אומרת, זה אני'. אבל האמת היא שעכשיו אני קולט הרבה יותר מבעבר את ההשפעה של הנכות. לא התעלמתי ממנה לפני כן, אבל ייחסתי לה פחות חשיבות, כי מבחינתי הסיפור המורכב יותר היה האובדן של ציפי ונעם והפציעה של איתי. אלו היו התיקים הכבדים שנחתו עליי. אז בסדר, אני בכיסא גלגלים, אבל אני מסתדר. הפיזיותרפיסטית שלי עדיין אומרת שזה לא נורמלי, ושיום אחד אני אתאבל על הנכות. תראי, זה לא שכל בוקר אני מתעורר בשמחה ואומר 'איזה יופי שאני לא מרגיש חצי גוף, ושכל מעבר לספה או לכיסא הוא פרוצדורה', אבל יחסית לצרות האחרות, זו הבעיה הקטנה. היום אני קולט יותר את המשמעות, כי עד לא מזמן, כששיניתי למשל משהו בבית, חשבתי רק על הנגישות. לא הייתי צריך לחשוב אם זה נוח לעוד מישהו שחי פה, אם זה נראה כמו שהוא רוצה".

מה אמרו ההורים של ציפי ושל עדיאל, כששמעו על האירוסין?

אילת: "ההורים של עדיאל התרגשו ושמחו מכל הלב. יש לנו קשר קרוב, ואני מעריכה אותם מאוד. אמא שלו אמרה לי הרבה פעמים שהיא מקווה שאתחתן. הם הגיעו לאירוסין ולחתונה".

אפרים: "ההורים של ציפי שמחו בשבילי ובשביל הילדים. ברור להם שנורמלי יותר לגדול בבית שיש בו אבא ואמא. מצד שני, זו שוב הנכחה לכך שהבת שלהם לא נמצאת. הם נשארים כמובן סבא וסבתא של הילדים, אבל כשהם מגיעים לבקר, זה כבר לא 'לבוא לבית של ציפי'. יש בזה נדבך מסוים של אֵבֶל. אֲבָל עם כל הרגישויות, הם באמת שמחו מאוד בשמחתי. הרבה לפני שהייתי מוכן לזה, הם עודדו אותי ואמרו שאין לי סיבה לפחד".

שימור הזיכרון של ההורה החסר מעסיק עכשיו את הילדים יותר מבעבר?

אפרים: "אולי טיפה יותר".

אילת: "שמעתי את הילדים משוחחים על מה יקרה בתחיית המתים. זה מטריד אותם. הם קיבלו תשובות שמותאמות לגיל שלהם ולידע שלנו. הבסיס הוא שיש פה שיח, אפשר לדבר על הכול. זה היה ככה בשני הבתים. מדברים על עדיאל, מדברים על ציפי, מדברים על 'למה הילדים ההם הולכים לסבא וסבתא האלו ואנחנו לא'. הכול פתוח. אפשר גם לומר 'אמא הכינה את האוכל הזה בצורה מסוימת, ואת עושה אותו אחרת', או 'אבא אהב לבלות איתנו ככה, וכאן זה שונה'".

אפרים: "הם יותר מזכירים – זה השיר שאבא היה שר, זה מה שאבא אהב לעשות. אני לא חושב שמישהו מרגיש צורך להנכיח יותר, כי גם ציפי וגם עדיאל נוכחים. אני לא חושב שמישהו מרגיש שדוחקים את ההורה שלו החוצה".

אילת: "ועדיין הילדים שלי חסרים מאוד את עדיאל. זה אפילו מתחזק, כי יש פה אבא שהוא לא האבא שהם גדלו איתו, לא האבא שהם הכירו".

אפרים: "ושהם מתגעגעים אליו".

אילת: "אני יודעת איך אבא שלהם היה איתם, ואיך הוא התנהל בכל מצב, ועכשיו יש פה איש אחר שמתנהל אחרת, ואנחנו צריכים ללמוד למצוא איזונים חדשים לכל הילדים. אני מקווה שבסופו של דבר נצליח לתת להם חלקים אבהיים ואמהיים, אבל זה ידרוש מסע ארוך. אלו לא דברים שקורים ביום אחד. לאורך כל החיים יחסר משהו לילדים שלנו, ולא נוכל להשלים אותו. ננסה לתת להם בית טוב ואוהב וחם ומכיל ומחבק, וכל מה שאפשר כדי שיצאו אנשים שמחים וטובים, במגבלות המציאות".

עניין הכינוי ההורי כבר עלה כאן לדיון. הילדים קוראים להם אבא ואילת, או אפרים ואמא. "היה ברור שאין לנו ציפייה שכל הילדים יקראו לנו אבא ואמא", אומרת אילת. "זה יכול להשתנות, ויכול להיות שפעם בעתיד הילדים של אפרים ירגישו שהם רוצים לקרוא לי אמא ופעם לא, והכול בסדר. הגדולים מן הסתם לא ירצו, הקטנים אולי כן".

יש כללי חינוך בהחלטה משותפת של שניכם שיחולו על כל הילדים? שעות מחשב למשל?

אילת מחייכת. "זו הסוגיה, בה"א הידיעה. דיברנו בינינו על נושאים שידענו שהם שונים מאוד בכל אחת מהמשפחות. בדברים מסוימים חשבתי שצריך להתקרב יותר למה שהיה אצלנו, ובדברים אחרים הסכמתי להתגמש. בסופו של דבר זו דינמיקה. אני לא חושבת שיש איזה כלל שאמרנו לילדים באופן נחרץ. בנושא המחשב אמרנו – אנחנו רוצים שתשתמשו בו פחות. הילדים שלי נמצאים היום מול המסך יותר מבעבר, והילדים של אפרים קצת פחות. מנסים למצוא את עמק השווה, חושבים עד כמה ניקח את הילדים לקצה בכל נושא, מה היכולת שלנו. כל סוגיה כזו גם מעלה את המחשבה מה המניעים שלנו להתנהל באופן מסוים.

"יש שעה מוסכמת שבה הקטנים הולכים לישון, וכל אחד משכיב את הילדים שלו. אם ילד קם בלילה, הוא אוטומטית הולך להורה שלו. ברור שאם אחד מאיתנו לא נמצא, השני ב'נוכחות מלאה' לכולם, אבל לוקח זמן ליצור אמון וקשר עם ילדים שהם לא שלך".

בשבת המשותפת הראשונה, מספרת אילת, היא ואפרים ישבו עם הילדים והדגישו שמותר להרגיש, לחשוב ולהגיד כל דבר, וזה בסדר. "וגם בינינו – אני יכולה לבכות לאפרים על עדיאל, והוא יכול לבכות לי על ציפי".

באמת? את אומרת לו "אני מתגעגעת לעדיאל"?

"כן, זה קורה הרבה".

אפרים: "אני מבין את השאלה, זה נשמע בהחלט מוזר – לבכות על כתפי אשתי החדשה על אשתי הישנה. אבל צריך לזכור שפרק ב' שלנו לא נוצר מתוך זה שפרק א' לא היה טוב. אצל שנינו פרק א' נגמר בלי שרצינו ובלי שהתכוננו לכך. אני התעוררתי לזה יום אחד, אילת קיבלה קריאה לבוא לבית החולים ואמרו לה שזה נגמר. לא היה לנו אפילו זמן להיפרד. פרק ב' יכול להיות מלא וחי ומשמעותי, אבל הוא מבוסס על פרק א'.

"לאילת ועדיאל היה טוב, נולדו להם ארבעה ילדים וכולם היו שמחים. גם ציפי ואני שמחנו במה שהיה לנו – חמישה ילדים ובית ותחושה שהגענו אל המנוחה והנחלה. היא התחילה תואר שני, אני התחלתי עבודה חדשה, הרגשנו שאנחנו מגיעים לחיים הטובים, ואז זה נגמר. מהבחינה הזו, הפרק החדש לא בא להחליף את מה שהיה קודם, זה לא תמורת זה. החלטנו שעל בסיס הטוב שהיה לנו, אנחנו רוצים לנסות שיהיה טוב גם היום".

אפרים: "כל אחד מאיתנו היה מעדיף לחזור בזמן לשעתיים לפני האסון שלו, לשוב לחיים שהיו לו. זה לא מפחית מהשמחה שלנו היום, אבל גם אין כאן 'הייתה צרה, הצליחו להיחלץ ממנה'"

אפרים מציין שיש יתרון לעובדה ששניהם אלמנים – והשימוש במילה יתרון מעלה פה גיחוך משותף. "אין באמת יתרונות בלהיות אלמנים", אומרת אילת, "אבל המציאות היא שיש פה אדם שמתמודד עם סיטואציה כמו שלי, וגם אם היא שונה ואחרת, הוא יכול לדעת ולהבין על מה אני מדברת ומה אני מרגישה. וכן, מצאתי מישהו שחווה דברים בצורה עמוקה, ומסכים לדבר על זה. אז כשאני במקום מסוים, הוא מסוגל להבין. אני יכולה להבין שהוא מתגעגע לציפי וזה לא מאיים עליי, וכך גם להפך".

העיקר זה הרומנטיקה

האסונות הפתאומיים שחוו שניהם מעלים את דרגת ההומור השחור שאפרים ואילת מפרגנים לעצמם. הם גם מסרבים לחיות בצל הפחד מתאונות או מפיגועים. "הרבה פעמים שואלים אותי אם חששתי לחזור לנהוג", מספר אפרים. "אבל מה האפשרות האחרת? לעבור לסוס ועגלה? אנחנו מאמינים שהכול מגיע מהקב"ה, אבל בסופו של דבר המקרים של שנינו הם טרגיים ורנדומליים. זה לא שעדיאל היה היעד של המחבל, ולא שהנהג רצה לפגוע דווקא בנו. אולי אני היום קצת יותר לחוץ שהילדים ירכיבו קסדות בזמן רכיבה על אופניים, אבל לא מעבר לכך".

אפרים (37) נולד בשיקגו, וכשהיה בן ארבע וחצי עלה עם משפחתו ארצה, לנוה־צוף. העבודה החדשה שנכנס אליה לפני שלוש שנים הייתה ניהול מחוז ירושלים בתנועת הנוער עזרא, אבל מאז התאונה טרם חזר לעבודה סדירה. היה צריך לשקם, וגם לדאוג לילדיו שמשפחתם נחבלה. "הראל היה בגן, לא רציתי שהוא יחזור בכל יום הביתה לבייביסיטר. עכשיו אני יכול אולי לחפש משהו קבוע ורציני, אבל יש גם משימה לבנות משפחה ביחד, ועוד הרבה משימות על הדרך".

אילת (36) גדלה בירושלים, בקריית־משה. היא למדה עבודה סוציאלית ובמשך תשע שנים עבדה בעיריית ירושלים, אבל שנה וחצי אחרי הפיגוע החליטה לעזוב. "הרגשתי שאני צריכה את הכוחות כדי לטפל בבית, בילדים ובעצמי. לא יכולתי לחלוק עם אנשים נוספים את האנרגיות שכמעט אין לי. בהמשך למדתי הדרכת הורים בבר־אילן, וסיימתי שנה ראשונה של לימודי תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית. אני צריכה לעשות התמחות, כלומר לחזור למעשה לעבודה. אבל ברור לי שזה יהיה במגבלות הקיים".

היא יושבת כאן בסלון הבית, על הספה הכחולה החדשה. הוא לצידה בכיסא הגלגלים. גם בחופה, מול הנוף של הרי בנימין, ישבו זה לצד זו. "יש לי כיסא שאני יכול להיעמד בעזרתו, והתלבטתי אם להשתמש בו בחופה, אבל זה נראה לי מלאכותי", אומר אפרים. "זה לא משהו שאני עושה ביומיום, והכיסא גם לא ממש נוח לעמידה בטקס מרגש. לא נראה לי מופרך שאני אשב ואילת תעמוד לידי, אבל היא הציעה לשבת".

אילת: "הרגשתי שאנחנו צריכים להיות באותו גובה. אם זה מה שבחרנו, חלק מהעניין הוא גם לשבת בחופה. לנו זה לא היה מוזר בכלל, אלא נכון ופשוט. אולי למי שעמד ממול זה נראה מוזר".

יש רומנטיקה בפרק ב', כשסביבכם שמונה ילדים?

אילת: "ברור, אחרת לא היינו פה. זה הבסיס. חיפשתי קודם כול זוגיות לעצמי. נכון שזה צריך להתאים גם לילדים שלי, אבל לא יצאתי לחפש להם אבא חדש, לא זה הסיפור. חיפשתי אדם שיהיה לצידי, בן זוג אוהב. הרומנטיקה היא הבסיס לקשר, אחרת אנחנו לא צריכים את כאב הראש הזה".

אפרים: "אני חושב שזו הייתה דרך ארוכה לתת לי מחמאה, לומר שאני בסדר. וכן, בהחלט יש רומנטיקה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il