לאורך שנים ליוו אצלי את ימי אלול על תכונתם המיוחדת, שני ספרי תשובה מכוננים: הלכות תשובה לרמב”ם, ואורות התשובה של הראי”ה קוק. הרמב”ם מזמין אותנו לתהליך תשובה קוגניטיבי, שעיקרו התבוננות על שלילתו של החטא והתקדמות רציונלית ולינארית לתשובה. הרב קוק קורא להקשבה והיפתחות לתהליך של שיבה, שמתקיים בעולם כולו ובתוכנו פנימה. זוהי תנועה נסתרת ובלתי פוסקת, שבה נשמות האדם והעולם שואפות להשתכלל, להתעדן, להתקרב אל מהותן.

אני מבקש להוסיף כאן רובד נוסף לתהליך התשובה, שעשוי לאפשר קריאה עמוקה ושלמה יותר של מסעות התשובה שהרב קוק והרמב”ם מזמינים אותנו אליהם. דרך עולמם של המכורים־נקיים – הכינוי הרווח למי שנגמלו משימוש בסמים (בהמשך עוד אעמוד על משמעותו של הביטוי הזה), אפנה את המבט להיבטים הנפשיים של החטא והתשובה. הקשבה עמוקה לסיפוריהם עשויה למקד את המבט והלב בדרמה הפנימית של המסע הקסום של תשובה ותיקון, ואולי לייצר מבט אורגני ושלם יותר על האדם המשתנה.

שתי הערות לפני שנצא לדרך: בשימוש במושגים חטא, תשובה ונפילה, אני פוסע בשביליו של הרב קוק שהרחיב את ההקשרים הדתיים־הלכתיים של התשובה לעולמו הפנימי־רוחני של היחיד: אני חוטא כשאיני נאמן לעצמי; ואני שב בתשובה כאשר שהפער בין ההתנהגות והחיים שלי בפועל ובין האופן שבו הייתי רוצה שהם ייראו – מצטמצם.

הערה שנייה מתייחסת לקריאת החטא מבעד למשקפי ההתמכרות. לא כל התנהגות או דפוס חוזר הם התמכרות, ולא כל התמכרות היא מזיקה או בעייתית כמו שימוש תדיר בסמים קשים. עם זה, חווית הקצה, המפגש עם מקומות השפל, ולעומתם השינוי וכוחות הנפש שמגלים המכורים־הנקיים, עשויים להעניק השראה וקריאה מחודשת לתנועות קיומיות ומעשיות ולתהליכי תשובה שכל אחד מאיתנו עובר, בבחינת “כל מה שאנושי לא זר לי”.

המפגש עם התחתית

בחודשים האחרונים התמכרתי להסכת בשם “מכורים”, מבית תאגיד כאן. בכל פרק של הפודקאסט מראיינים המנחים, בעצמם מכורים־נקיים, גבר או אישה שצרכו בעבר סמים או אלכוהול בקביעות ועברו תהליך גמילה. כמי שהזדמן לו בעבר לעבוד מעט עם אוכלוסיות של נפגעי סמים, הסיפורים האנושיים, הכנות והחמלה שבו את ליבי. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי מתעכב בחניה ומאחר לפגישה עד שהפרק יסתיים. למכורים הנקיים, שרבים מהם עברו תהליך גמילה, יש שפה פנימית. בכל פרק חוזרים המראיינים על כמה שאלות זהות, שלדעתי עשויות לפתוח צוהר לעולם פנימי של מסע תשובה ושינוי.

“בוא נדבר על תחתיות”, מבקשים המנחים, המזדהים כ”אורי” ו”אילן”, מכל אחד ואחת מהמכורים־נקיים, שאף הם  מוצגים בשמות פרטיים בלבד. “תחתית” היא רגע שבו המכור הגיע למצב, או חווה חוויה, שהוא חש שאינו מוכן לחזור עליהם יותר. השימוש בסמים הוא תהליך “זוחל”, הידרדרות שמלווה בהכחשה. רגע התחתית, לעומת זאת, הוא רגע של עימות. רגע שבו המראָה כל כך חזקה, שהמכור כבר לא יכול להתכחש עוד למצבו. אני בבעיה, הגעתי למקום רע וזר לי.

מרתק לשמוע שרובם מתארים רגעים נפשיים או אפילו רוחניים. אחד המרואיינים מספר: “חוויתי מעצרים, ישנתי בפחי זבל, הרביצו לי, אבל התחתית שלי הייתה כשאחי – האדם היחיד שאהב אותי בעולם – בא לפגוש אותי וכל מה שרציתי ממנו או ראיתי בו זה 50 שקל למנה הבאה”. ההחפצה, ראיית האח הקרוב כאמצעי לסם בלבד, טלטלה אותו. אחת המרואיינות מתארת כ”תחתית” בקרים שבהם התעוררה מסוממת ושלחה את הילדים לבית הספר, תוך הבטחה שתבוא בשעה עשר לתת להם סנדוויץ’. היא לא הגיעה. את הרגע הזה היא מתארת כמכה שהעירה אותה (גם אם נדרש עוד זמן עד שההתעוררות הזו תתורגם לתנועה ושינוי).

הרמב”ם מתאר ארבעה שלבים בתהליך התשובה: עזיבת החטא, קבלה לעתיד, חרטה, וידוי. המפגש עם ה”תחתית”, אותה חוויה חזקה של הכרה בתוצאות העגומות והמרות של מעשיי, הוא הסדק הראשון. זוהי הכרה במציאות, שעשויה להניע את האדם ולהוליד בו רצון לעזוב את החטא. רבים מהמרואיינים מספרים על ניסיונות עצמאיים להיגמל, שהסתיימו ב”נפילה” וחזרה לשימוש. לדבריהם, מה שחסר להם בתהליך, בין השאר, היה הבנה והפנמה של המחיר שהם והסובבים אותם משלמים. ללא הכרה עמוקה ב”חטא”, עזיבת החטא לא הייתה מלאה, וממילא גם הקבלה לעתיד והחרטה לא יהיו משמעותיות דיין ויישארו על פני השטח. עיבוד נכון של “התחתית” יאפשר ניתוח עומק: מה הוביל אותי למצב הזה? מה אני לומד על הדפוסים הפנימיים שלי? ממה אני בורח?

בהיבט רחב יותר, אם מדברים על שינוי כתנועה שנוצרת מ”תשוקה” או  מ”מצוקה”, ההבנה שיש בעיה במצב הנוכחי, שמשהו חייב להשתנות – היא שלב הכרחי ביצרת המנוף לתנועה. באופן פרדוקסלי משהו, ההכרה העמוקה במשמעות החטא מאפשרת את הקבלה לעתיד, אותה הבנה שייתכן שהיכן שהוא מסתתרת צורת קיום אחרת, תמונת עתיד שונה מההווה שאיני יכול או רוצה לשאת.

המפגש עם התחתית הוא פרקטיקה שניתן לאמץ בהכנה לימים הנוראים ולמבט על השנה היוצאת: מה חוויתי השנה שאני ממש לא רוצה לחוות יותר? עם מה נפגשתי ברגע הזה? איזו פעולה עשיתי שגרמה לי לצרימה עמוקה, לכאב ולזרות מול עצמי? המבט הישיר על התחתית גורם לאדם להפסיק “לערבב את עצמו” או “לחרטט” – מושגים נוספים שחזרו בהסכת. ממש כמו מושג ה”נגיעות” מספרות המוסר, המכור מתמחה ברציונליזציה שמנרמלת כביכול את ההתנהגויות הנוחות והמזיקות שלו. למשל: “הייתי מעשן רק מריחואנה, ואמרתי לעצמי ‘הנזק הכי גדול זה שארדם על הספה בצהריים’. לא הבנתי שכבר חמש שנים מה שאני עושה זה רדום על הספה”. כך גם ההיגדים המוכרים: “אני יכול להפסיק מתי שאני רוצה”, או “אני מעשן בגלל אדם מסוים, בגלל מצב מסוים”.

“לערבב את עצמך” הוא כל היגד או אמונה פנימית שממסכים בין המציאות כפי שהיא ובין האופן שבו אני מפרש אותה. בשפה החסידית, המפגש עם התחתית הופך את “ההסתרה שבתוך ההסתרה” להתוודעות קשה, נטולת פילטרים, עם ההסתרה כשלעצמה. האדם פוגש את מצבו כפי שהוא, מכיר בחטא, ואז הלב הנשבר עשוי לחולל רצון אמיתי. “המתוודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב”, כתב הרמב”ם, “הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: ‘ומודה ועוזב ירוחם’”. ראיית החטא כשרץ, ואולי גם את העצמי החוטא כשרץ, תאפשר כניסה מלאה, ללא חציצה, למקווה המטהר.

ויתור על האוטונומיה

אותה הבנה לאן הגעתי, מובילה למושג משמעותי נוסף שעולה מסיפורי המכורים: הכניעה. זוהי הבנה עמוקה שאיני יכול לבד, הודאה בכך שלא הצלחתי בכוחות עצמי לנהל את עצמי. אני צריך מישהו שיעזור לי, ואולי יותר מזה: אני מוכן לוותר על עצמי כדי להציל אותי.

אם ההגדרה של אמון היא הפקדה של אינטרסים חשובים שלי בידי אחרים, אובדן האמון בעצמי היא הבנה שלעת הזאת אני לא מסוגל להגן בעצמי על מה שחשוב לי, ואני מחליט לתת לזמן־מה לאחר – אדם, קבוצה או שיטה – ריבונות על חיי. בשיטת 12 הצעדים, הפנייה ל”כוח עליון” כתמך הכרחי לשינוי היא אבן־דרך משמעותית. בדומה להבדל בין שיפוץ־פנים בבית ובין שבירת קירות עד היסוד, חטאים “קטנים” נוגעים בהרגלי חיים, בדפוסים של התנהגות וחשיבה. לעומת זאת, שינוי משמעותי דורש ויתור וערעור עד היסוד של היות האדם אוטונומי על חייו.

מרתק לראות שהרמב”ם מקדיש כמעט חצי מעשרת הפרקים של הלכות תשובה לכוחה ומוחלטותה של הבחירה החופשית, ולמאבק במי שמנסים להגביל אותה. כאשר העצמי התקלקל כל כך, נדרשת לעיתים השעיית הבחירה כדי לזכות בה מחדש. גם ב”כניעה רכה” – מקרים שבהם אני מודה ביני לבין עצמי כי בתחום מסוים, נניח מול אחד מילדיי, איני מצליח – הרגשתי איך “הלב הנשבר” מוליד אצלי את הנכונות להיעזר ואת הצורך לשתף במצב שאליו הגעתי.

הכניעה מולידה את השלב הרביעי במסע התשובה של הרמב”ם, שהוא וידוי דברים. כעת אני מזמין אחרים להכיר לעומק את מה שעובר עלי. זוהי פעולה שבה עצמה יש ריפוי, בייחוד כשנלווית אליה גם בקשה ומוכנות להיעזר (אחד הסימפטומים המרכזיים של התמכרות הוא הסתגרות והשתבללות).

כדי שווידוי הדברים יהיה משמעותי, יש לשים לב לכמה שאלות: מול מי מתוודים? במה משתפים? באיזה אופן מספרים את החטא או את הסיפור הרחב יותר שסביבו? מתוך הקשבה להסכת ובקריאה מעמיקה של הרמב”ם, אפשר לסמן שלושה נמענים אפשריים: א־לוהים או “הכוח העליון” בשפת הצעדים; קבוצת התמיכה או ה”רבים” בלשון הרמב”ם (“שבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם”), או “ספונסר” – מדריך שזמין לאדם בכל שעה משעות היום כשהוא נתקל בקושי שבעבר ברח ממנו, שדומה אולי לצדיק מהפרקטיקה החסידית.

בעולם של מכורים, הווידוי מזמין את המספר להתבוננות רחבה על סיפור חייו: מתי הייתה הפעם הראשונה? ממה ברחתי? מה קרה אז? במי פגעתי? ממה נהניתי ב”חטא”? מתי הוא כן נתן מענה? בכל הסיפורים בהסכת חזרו גיבורי הפרק לחוויות ילדות ונערות ראשוניות, שסבבו סביב היעדר בתחושת שייכות (להיות חלק מקבוצה שמקבלת אותי ורוצה בקרבתי), נראות (דמות מבוגר שתראה את הייחוד שבי ואת מה שאני צריך), ומשמעות (הכרה עצמית שיש בי משהו ראוי ובעל ערך להביא לעולם).

הדרישה לספר את סיפורי, להתוודות, היא קריאה לנטילת בעלות מחודשת על חיי, “להפוך לגיבור של סיפור חיי”, כקריאתו של ניטשה. בסיפור הדברים ניתן דגש על מוקד שליטה פנימי. אפשר וצריך להבין את הנסיבות שהובילו אותי לחטוא (הורים מתעללים או מתעלמים, סביבה קשה וכו’) אך הדגש תמיד יהיה על הבחירות שעשיתי. מתנועה של זרימה ופסיביות אני עומד נוכח קורות החיים שלי ומול הפרקים השונים בסיפור חיי, ומנסה להבין את מלוא המשמעות שלהם. בסיום התהליך האדם חוזר אל חייו חדש, או שמא מחדש, כפי שכותב הרמב”ם:

מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר: אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה, וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח.

ממרה שחורה ללב נשבר

ומה קורה בסוף? הרמב”ם מתאר את סיום המסע כאירוע שבו החוטא ניצב באותה סיטואציה שבה בחר בעבר לא נכון, יש לו מלוא האפשרות ליפול שנית, והפעם הוא בוחר אחרת:

איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשות, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כוח .

בהמשך מוסיף הרמב”ם את הביטוי המופלא: “ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם”. החוויה האנושית היא חד־פעמית. השינוי והתהליך שהאדם עובר, מובנה ככל שיהיה, יש בו עדיין סוד ותעלומה. האם יצליח להתמיד? האם השינוי מכונן ומחולל דיו?

המכורים, כולל אלו שכבר שנים אינם משתמשים, ממשיכים לקרוא לעצמם “מכורים נקיים”, שכן לפתח חטאת רובץ. לעד הנפילה תארוב להם כאופציה. אחד המרואיינים סיפר שאחרי 13 שנה של “ניקיון” חזר להשתמש. מסע הגמילה שלו הפעם היה קשה, כואב ועמוק יותר. האמון המחודש שיצר בעמל נפגע שנית, והאכזבה מעצמו ייצרה מעגל בושה מחודש וכולא, שהוא עצמו עלול להחריף את מעגל הבריחה והשימוש. המאמץ לתעל את הבושה לתנועה בונה, את ה”מרה השחורה” ל”לב הנשבר”, מורכב וקשה במיוחד. אך שערי הקבוצה תמיד פתוחים לנגמלים, והתנאי היחיד להיכנס לקבוצת נגמלים הוא הרצון לשינוי. כל עוד האדם לא מגיע בתודעת “אחטא ואשוב”, הוא יכול להתחיל מחדש ולעשות “תשובה על התשובה”.

יוצרי ההסכת מציגים את התהליך שעברו ביצירתו כשירות לחברה. כ”בעלי תשובה”, שעברו את התהליך בעצמם,  חשוב להם להעניק את המסע שעברו לאחרים – לאלו שנפלו יותר, ולאחרים שמתמכרים “בקטנה” מבלי שפיתחו תלות מזיקה והרסנית. במובן הזה מתקיים בהם “במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד”. החמלה, הלב הפתוח לכאבו של האחר והתביעה לכנות, הם כלים ואורות לתהליך עמוק ומשמעותי של שינוי ולידה מחדש, שהוא הלב של ימי התשובה שאנו מצויים בעיצומם.

יוחאי רוזנברג הוא מנחה תהליכי צמיחה ברשת אמית ובמאי קולנוע תיעודי

The post סם, חיים מסלול הגמילה של מכורים לסמים עשוי ללמד אותנו על דרכי התשובה appeared first on מקור ראשון.