מו סיזלאק מוכר בתור הברמן בסדרה הידועה "משפחת סימפסון". בעונה 13 פרק 3, הוא וחבריו מבקרים בתערוכת אמנות. קרל, עמיתו של הומר סימפסון לעבודה בכור הגרעיני, נבוך. "אני לא מבין את כל גלגלי העין פה, מה זה אמור לסמל? גלגלי עין?" מו מסביר: "זה פומו… פוסטמודרני". המבט המבולבל של החבר'ה מעיד שהם עדיין לא מבינים. במבטא ניו־יורקי מוגזם, מו מפרט: "נו, ככה: Weird for the sake of weird".

כשראיתי את הפרסום לכנס "בניין שלם" שהתקיים במהלך הקיץ, חשבתי מיד על מו סיזלאק והגדרתו הקולעת לפוסט־מודרניזם. נושא ההרצאה הראשונה בתוכניית הכנס הוא "לחיות טהרה בעולם פוסטמודרני". המונח "פוסטמודרני" מופיע תדיר בשיח הציוני־דתי בתקופתנו: בשיעורי אמונה, בחדרי מורים, בחוברות של רבנים ובספרים. "פוסטמודרניזם" הפך לאיום מרכזי במסגרת דאגותיה של הציונות הדתית להווה ולעתיד.

אלא שלמען האמת, מדובר באיום שלא ממש קיים. הסיבה לכך איננה התגובה המורכבת והחכמה של הרב שג"ר, מהמנהיגים הציונים־דתיים היחידים שלקחו את הפוסטמודרניזם ברצינות וטרחו ללמוד אותו לעומק; אלא מפני שהפוסטמודרניזם שנגדו הציונות הדתית יוצאת הוא איש קש. פוסטמודרניזם הפך למונח כולל לרשימה ארוכה של דברים שהציונות הדתית מתנגדת להם. השימוש המופרז והשגוי במושג הזה, מקשה על דיון מעמיק באתגרים רציניים.

ברוב המקרים, רבנים ומנהיגים ציונים־דתיים מגדירים את הפוסטמודרניזם כעמדה רלטביסטית קיצונית, השוללת כל אפשרות של ידע אנושי מוסמך ואמין. לפי הרב שלמה אבינר, למשל, הפוסטמודרניזם "לא מציע כלום. זה החידוש שלו. אין אמת מוחלטת. לכל אחד האמת שלו. איש באמונתו יחיה. אין ערכים מוחלטים. לי יש ערך זה, לך ערך אחר" ("פוסטמודרניזם – מה זה?"). באופן דומה, הרב יגאל לוינשטיין, בחוברת שהופצה תחת הכותרת "מפת דרכים למבוך הפוסטמודרני", מגדיר את התנועה כמכוונת לעמדה ש"אין אמת כלל", וממילא "לחיים אין כל טעם ופשר, אין אמת מוחלטת, ואין משמעות כוללת, הכל יחסי ונזיל, חולף וסתמי".

הרב חיים נבון לוקח את הטיעון הזה כמה צעדים קדימה. הוא פחות מדגיש את הצד האפיסטמולוגי – תיאוריות של ידע – ויותר את מגמת ה"פירוק", הדחף ההרסני לחתור תחת נורמות חברתיות, מוסדות ותובנות מקובלות באשר הן. "אין כאן פירוק לצורך בנייה, אלא פירוק כמהלך סופי ומוחלט" (מכים שורשים, עמ' 62). בעלון "עולם קטן" (גיליון 860) הסבירה גלי בת־חורין ש"פוסטמודרניות מרקסיסטית" היא "אידאולוגיה מונוליטית עם ערך אחד ומטרה אחת טוטלית – להשמיד את כל הקיים".

כמובן, כותבים אלה רואים בפוסטמודרניזם משהו רע והרסני: "ישנן תפיסות שכולן פסולות", קובע בהקשר זה הרב צבי טאו. לדבריו, הפוסטמודרניזם הוא "תוצאה של דמיון, ריקנות, אבדן דרך וייאוש מצלם אלוקים שבאדם". מגמה זו אינה רק פסולה ומוטעית, אלא זדונית: "הם אינם עצמם מאמינים במגמות שאותן הן מובילים" (האומץ לעצמאות, עמ' 7, 12).

תמונת מצב, לא אידיאולוגיה

קיים מרחק ניכר בין תפיסת המונח פוסטמודרניזם בשיח הרבני והחינוכי הציוני־דתי, ובין מובנו בספרות האקדמית והמקצועית. ישנן כמובן נקודות השקה, אבל הפוסטמודרניזם בעיני הציונות הדתית נראה שונה מאוד מהאופן שבו הוא משתקף אצל אמנים, פילוסופים וחוקרי תרבות. בעצם, פוסטמודרניזם הוא זרם אחד מתוך זרמים רבים במאה העשרים של רעיונות בתחום הסוציולוגיה, הפילוסופיה והאמנות, אשר מתנגד לאופטימיות של הנאורות והמודרנה. הוא מתאר את מצבו של האדם בסביבה של קפיטליזם מאוחר ושל טכנולוגיות חדשות ודינמיות, שנמצאות בכל מקום ומגבירות את המודעות למגוון הרחב של החוויה האנושית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01716_21_10-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

זוהי תרבות שהאדם מתקשה למצוא בה קרקע מוצקה. בעקבות זאת פוסטמודרניזם מעדיף אירוניה, משמעות מקומית ומשחקי מילים ושפה, במקום הביטחון בהתקדמות, שהיה נחלת הנאורות. הוא יוצר ספקנות בנוגע לסיפורי־על (מטא־נרטיבים) שמתיימרים להסביר הכול, ומאמץ סגנון אמנותי ותרבותי שמעוניין פחות במציאות עצמה ויותר במשחק. הפוסטמודרניזם היה נושא רחב לדיון במחצית השנייה של המאה העשרים, ובינתיים ירד מזמן מסדר היום התרבותי והאינטלקטואלי.

למרות השימוש הרחב במילה "פוסטמודרניזם", הדוברים הציונים־דתיים אינם משקפים ניסיון כן ורציני להבין את הפוסטמודרניזם במונחים שלו עצמו. למשל, בפי דוברים אלה הפוסטמודרניזם הוא תנועה בעלת אג'נדה חברתית ופוליטית ברורה, עם שאיפה לשליטה תרבותית. כפי שמסביר הרב אבינר, זהו "זרם מחשבתי השולט בכל המערב, וגם עלינו". או, לפי הרב לוינשטיין, "תיאוריה פילוסופית" שמחוברת עם "תנועה ממשית ששמה לה למטרה להיאבק למען קידום אותה תיאוריה".

אבל הפוסטמודרניזם בעיקרו אינו תנועה אלא "מצב", בלשונו של ז'אן פרנסואה ליוטר. בראש ובראשונה, אדם נולד לתוך הקשר פוסטמודרני של רוויה מתקשורת המונים, של מודעות עצמית היסטורית, של קושי למצוא קרקע תרבותית ומחשבתית מוצקה, של כלכלה קפיטליסטית שולטת, של טכנולוגיה שמובילה תרבות ושל קושי להאט את הקצב. רבים מבין הפוסטמודרנים מודעים לכך שמצב זה אינו תמיד חיובי, קל או בריא. במובן זה, אין אפשרות להסכים או לא להסכים עם המציאות הפוסטמודרנית, מפני שהפוסטמודרניזם בעיקרו הוא תיאור מצבו של האדם בעידן הקפיטליזם המאוחר, ולא מערך של אמונות או אידיאולוגיה.

גם כאשר בני אדם יוצרים תרבות פוסטמודרנית או נוקטים עמדה פילוסופית פוסטמודרנית, במקרים רבים מדובר יותר בסגנון אמנותי מאשר באידאולוגיה פוליטית. סגנון זה כולל טשטוש גבולות בין תרבות גבוהה ופופולרית, פסטיש (יצירה שנוצרה כקולאז' מחלקים של יצירות אחרות), הצבה זה לצד זה של דברים שלכאורה אינם קשורים, היעדר מבנה נרטיבי קוהרנטי, ובעיקר אירוניה – הרבה מאוד אירוניה. אפשר לקחת כדוגמה לתרבות פוסטמודרנית את סדרת הטלוויזיה "סיינפלד" (שנהנית מפופולריות רבה בשכבת גיל מסוימת בציונות הדתית), שהיא "תוכנית על כלום". בין אם אוהבים את ההומור ובין אם לאו, זה אינו החומר שממנו בנוי מניפסט פוליטי־אידיאולוגי.

ואכן, חלק מהביקורת על הפוסטמודרניזם, בעיקר מחוגי השמאל, נסובה על היעדר האג'נדה הפוליטית שלו. לפי מבקריו, הפוסטמודרניזם אינו מציע חלופה פוליטית לכישלונה של האופטימיות המודרנית ושל האמונה שהישגי המדע יובילו לפוליטיקה רציונלית ומוצלחת. נטישת הפוליטיקה היא חולשתו של הפוסטמודרניזם. מרקסיסטים רבים (שבקרב דוברים בציונות הדתית נחשבים בטעות כחלק מהפוסטמודרניזם) תוקפים את הפוסטמודרניזם מפני שהוא מבכר אירוניה ומשחקים על פני ניסיון ממשי לשפר או לשנות את העולם. יש כאן אלמנט של "פירוק", אבל פחות כמהלך פוליטי ואידאולוגי ויותר כמשחק לשם האירוניה, וכמובן אין כאן שום דבר שהוא "סופי ומוחלט". פוסטמודרניזם אינו אידיאולוגיה בעלת עמדה מעשית ברורה ומכוונת, בוודאי לא כוללנית.

ספקנות איננה שלילת האמת

הפוסטמודרניזם כולל דיונים על אפיסטמולוגיה ותורת הידע, וביקורת על האופטימיות של הנאורות ביחס לרציונליות של בני אנוש ולאוניברסליות של אותה רציונליות, אך הדוברים הציונים־דתיים מגזימים כאשר הם מתארים זאת כרלטיביזם קיצוני. הפוסטמודרניזם מבין שידע אנושי הוא תלוי תרבות, ובכך הוא צודק. הידע הוא בין השאר "הבניה חברתית", וזאת מפני שאין "נקודת מבט משום מקום", אם לשאול מונחים מפיטר ברגר ותומס נייגל (שניהם דמויות שמרניות בנוף האקדמי). אנחנו יודעים היום דברים שלא היו ידועים בדורות קודמים, ואלה שגדלו בזמן מסוים, בתרבות מסוימת ובשפה מסוימת יבינו את המציאות בדרך אחרת מאלה שגדלו בזמן אחר, בתרבות אחרת ושפה אחרת.

ועם זאת, ישנו מרחק רב בין המודעות להבניה החברתית החלקית של הידע האנושי, ובין האמונה כי אין כל אמת או מוסר וכי אין דרך להפריד בין אמת לשקר מעבר למצב הרוח החולף של אדם יחיד. מודעות לכך שאין מילים או משפטים "שקופים" לחלוטין, או עמדה של ספקנות כלפי "מטא־נרטיבים" – סקפטיות כלפי סיפור, נקודת מבט או מסגרת רעיונית אחת שכוללים את כל האמת – בכל זאת משאירים מקום לידע מקומי, או לנרטיב קטן או זהיר יותר. כפי שטוען כריס גאוונס: "רלטיביזם מוסרי הוא ייחודי – גם בתוך החוגים הפילוסופיים וגם מחוצה להם – בכך שהוא מיוחס לאחרים, כמעט תמיד כביקורת, יותר משהוא עמדה מוצהרת של אדם כלשהו" (בערך על "רלטיביזם מוסרי" באנציקלופדיה המקוונת לפילוסופיה של אוניברסיטת סטנפורד).

גם אם יש כאלה שנוטים באופן מעמיק לרלטיביזם, הם אינם מייצגים את התרבות והפוליטיקה הסובבת. התרבות העכשווית אינה מאוכלסת באלה שזנחו כל ניסיון להגיע לאמונות שכליות או מוסריות. להפך, אנשים רבים בכל מחנה טוענים שהם יודעים דברים, ומשתדלים לחיות לפי ערכים שהם מאמינים בהם עד עמקי נשמתם. במקרים רבים הם מנסים לשכנע, לחנך ואף לכפות על אחרים את אמונתם. אלה שבשמאל מנסים לשכנע אחרים להצטרף אליהם, ואלה שבימין פועלים בדרך דומה.

כך למשל, אלה הדוגלים בזכויות ללהט"בים, ואף בשינוי ההגדרות המקובלות של מין ומגדר, אינם פועלים לשם פירוק והרס של סדרי עולם, אלא מפני שהם מאמינים שקיימים בני אדם שההגדרות הקיימות והחוקים הקיימים עושים להם נזק, ומשוכנעים כי יש דרך להפוך את העולם למקום טוב יותר. ייתכן שהם טועים, אולי אפילו באופן קיצוני, אבל פועלם אינו נובע מ"פירוק לשם פירוק". גם אלה שדוגלים בדברי הבל, למשל המתנגדים לחיסונים, ינסו לשכנע את השומעים באופן מדעי שחיסונים גורמים לאוטיזם. הם מאמינים בשטויות, אבל זו אמונתם הכנה.

באופן דומה, גם כאשר היסטוריונים מסכימים על העובדות היבשות, הם עשויים שלא להסכים על הפרשנות הנכונה ועל מדרג החשיבות של אותן עובדות. עמדתם עשויה להשתנות בהתאם לגישתם הערכית והמתודולוגית, ואף להיות מושפעת מתרבות, ניסיון חיים ומבנה האישיות. ועם זאת, במסגרת כתיבתם המקצועית, היסטוריונים אלה יכולים, פעמים רבות באופן סביר לחלוטין, לנסח במדויק את עמדתם ולהגן עליה. הם אינם מתייאשים מכל ניסיון להכריע, בטענה שאין הבדל בין אמת לשקר.

במאמר מוסגר ובאופן אירוני ניתן לומר שהשיח על הפוסטמודרניזם בתוך הציונות הדתית הוא בעצמו פוסטמודרני. הפוסטמודרניזם אוהב להדגיש את המשחק והסמל במקום העיסוק בעולם עצמו, ולהתייחס בכובד ראש אירוני לנושאים לא חשובים. בשיח הציוני־דתי, המונח "פוסטמודרניות" הוא סימן ללא מסומן, סמל ריק, דיון רציני על דבר מה שלא קיים בעולם. המילה מצביעה על תופעה אינטלקטואלית ותרבותית שקיימת בעיקר בדמיונם של בני השיח עצמם. מה יכול להיות יותר פוסטמודרני מזה?

איום מלכד

אז מה גורם לדוברים ומנהיגים בציונות הדתית להשקיע כל כך הרבה בפולמוס נגד עמדה שלא ממש קיימת? לשאלה זו ייתכנו שתי תשובות. הראשונה היא, בפשטות, חוסר ידיעה. כאשר לא מקדישים זמן ומאמץ לשמיעה נדיבה של עמדות מחוץ למחנה של השומע, אז משקיעים זמן ומקדישים מאמץ לפולמוס נגד יריבים מדומיינים.

אך ייתכן שיש סיבה טובה ומשכנעת יותר: פאניקה מוסרית. הפאניקה המוסרית, מונח שפיתח הסוציולוג סטנלי כהן, היא דרך ללכד קבוצה באמצעות הצבעה על אויב, המוגדר כמסוכן, גם כאשר אותו יריב אינו מהווה איום של ממש. הפאניקה מלכדת את הקבוצה המפחדת. כפי שלימד אמיל דורקהיים, כל חברה זקוקה לסוטים, כדי להגדיר עבור חברי הקבוצה הנורמטיביים מה הם ערכי הקבוצה.

פאניקה מוסרית היא דוגמה קיצונית של התופעה הזאת. אויבים מזוהים או נוצָרים לא מפני שהם באמת מאיימים, אלא מפני שהאיום מלכד את חברי הקבוצה המאוימת. ככל שהאיום מוקצן יותר וככל שהתגובה לאיום קולנית ורגשנית יותר, הניסיון לגבש את הקבוצה יהיה מוצלח יותר. כדי למלא את התפקיד המלכד, נושא הפאניקה המוסרית צריך להשתקף כרחב ולהיות מוצג כאיום של ממש על בסיסי החברה. פוסטמודרניזם הפך לסל שניתן לזרוק אליו רשימה ארוכה של תופעות, שהמשותף להן הוא שמנהיגים רוחניים בציונות הדתית אינם מרוצים מהן. בנוסף, נושא הפאניקה המוסרית צריך להיות מעורפל ורחב דיו כדי לחסום את האפשרות של פתרון, שהרי הפאניקה היא לא באג אלא פיצ'ר. הנהגת הקהילה וחבריה זקוקים לפאניקה כדי שהיא תשמש לליכוד חברתי.

הפאניקה המוסרית חוסכת מההנהגה את הצורך להתמודד באופן ישר עם שאלות קשות ואתגרים אמיתיים. טענות פמיניסטיות או שאלות שמעלה הקהילה הלהט"בית הן אתגרים אינטלקטואליים ודתיים של ממש. קל יותר לדחות שינויים במבנה המשפחה או בתפיסת המגדר בחברה הסובבת כחלק מ"איום פוסטמודרני", במקום להבין לעומק מדוע השינויים האלה קורים. קל יותר לדחות את הביקורת על הלאומיות, במקום להתמודד עם החשש שלאומיות קיצונית עלולה להפוך לסכנה מוסרית.

אין לי מניות בפוסטמודרניזם, אבל יש לי מניות רבות בציונות דתית, בתורה וביהדות. ישנם אתגרים רבים שעומדים בפנינו. כקהילה דתית אנחנו חזקים מספיק, ובוודאי שהתורה חזקה מספיק, כדי להתמודד בשוק הרעיונות מבלי להיאבק באנשי קש.

ד"ר יואל פינקלמן שימש עד לאחרונה כאוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית

The post איש קש: המערכה הרבנית נגד הפוסטמודרניזם מעוררת מבוכה appeared first on מקור ראשון.