עוד כילד בן חמש, השבתות של יחיאל נהרי התאפיינו בלו"ז צפוף במיוחד. עם כניסת השבת הוא יצא עם אביו מביתם שבשכונת כרם אברהם בירושלים, לתפילת ערבית בהיכל שלמה, "כדי לשמוע חזנות אשכנזית", כדבריו. "אחרי הסעודה הלכנו לטיש של האדמו"ר מגור. משם המשכנו לעדס, לשירת הבקשות שנמשכה לאורך כל הלילה. אחר כך תפילת שחרית – לפעמים אצל הסלוניקאים ולפעמים אצל העיראקים או הפרסים. אחרי מנוחת הצהריים המשכנו לעיר העתיקה, לבית הכנסת של רבן יוחנן בן זכאי. משם לשכונת הבוכרים, אל חכם שלמה סלם ששלט בכל הפיוטים העתיקים. ואז בבית הכנסת העיראקי, ללמוד טעמים עם יהודה מוצפי".

החשיפה האינטנסיבית של הילד יחיאל נהרי לעולם הצלילים על גווניו השונים לא נעצרה בבתי הכנסת ולא הסתיימה ביום השבת. "במהלך השבוע", ממשיך נהרי ומשחזר את חוויות ילדותו, "יום אחד אבא משמיע לי מוזיקה יפנית ומפנה את תשומת ליבי למקאם לאמי, ויום אחר אנחנו הולכים למנזר השתקנים בלטרון. יהודי תימני עם כיפה וילד בן שמונה עולים לקומה העליונה, ואבא אומר לי: 'יחיאל, תקשיב לתפילה, זו שירה ביזנטינית'. למחרת הוא לוקח אותי לעיר העתיקה וקונה לי קלטות עם שירה כזו, 'שתבין איפה זה יכול להיכנס לך במקאמים'".

כאשר הילד שאל את אביו "למה אנחנו עושים את כל זה", השיב לו האב: "יחיאל, זה כמו שפה. ילד ששומע בבית שלו שתי שפות שונות לומד להכיל את שתיהן. אני רוצה שתשמע גם את החזנות האשכנזית כדי שתבין מהו רגש אחר, שיהיה לך מאגר של צלילים, שהאופק שלך יהיה רחב ולא תישאר מקובע". באותם ימים, מוסיף נהרי, "לא הבנתי מה שהוא אמר, אבל עם השנים הבנתי. הוא היה אמן אמיתי".

האב זיהה את הכישרון המוזיקלי של בנו בגיל מוקדם, ודחף אותו להתפתח כחזן ופייטן. "אבי היה איש עם חזון והייתה לו תוכנית מסודרת לגביי. הוא פיטם אותי במוזיקה. אף פעם לא היה לי חופש גדול. בפעם הראשונה שהוא לקח אותי ל'בקשות' הוא ראה שאני עוזר למי שמגיש את הקפה, ונתן לי סטירה. 'בשביל זה הבאתי אותך לבית הכנסת? בשביל קפה? אני רוצה שתשב ותשמע'. בשבת שלאחר מכן ישבתי והקשבתי, וכמה ימים לאחר מכן, כשהתחלתי לדקלם קטעים שלמים שזכרתי, אבא היה גאה. הנה, הילד מוכשר כפי ששיער. הוא אמר לי: 'אני לא רוצה שתהיה מאה אחוז. אני רוצה שתהיה מעל המאה'. הייתה לו שיטת לימוד אינטנסיבית שאז שנאתי אותה, אבל היום אני מברך עליה".

"באחת השבתות ישבתי עם נשיא בית הכנסת, ואז הוא שואל אותי: 'יחיאל, מה החלום שלך? מה השלב הבא?' באותו רגע אמרתי: 'ירושלים'. זה חלום שקינן בי זמן מה, והרגשתי שדרך השאלה הזו הקב"ה פותח לי פתח לעשות את הצעד"

התובענות של האב נבעה גם מחלום אישי שלא מומש, ושהוא ביקש להגשים באמצעות בנו: "אבי רצה להיות חזן, אבל זה לא קרה. הוא היה בן של רב, וכשהיה צעיר ירד לתל־אביב ושיחק בקלפים. יום אחד הוא עלה לתיבה, ומישהו ניגש והוריד אותו משם. הוא אמר: 'אתה לא ראוי לעמוד לפני התיבה. אתה מחלל שבת'. באותו רגע אבי נדר נדר: 'אני אולי הפסדתי את ההזדמנות להיות חזן, אבל אני מבטיח לכם שיהיה לי בן והוא יהיה חזן'. לימים הוא חזר בתשובה והיה מגויס כל כולו להפוך אותי לחזן".

מקול ישראל לשערי ציון

השבתות של יחיאל נהרי, כיום בן 61, לא השתנו הרבה מאז ילדותו: אז הוא נדד בין בתי כנסת ירושלמיים, היום הוא נודד בין קהילות יהודיות בכל רחבי העולם, כחזן ופייטן בינלאומי מבוקש. לאחרונה, אחרי ארבעים שנות מגורים בפלורידה, החליט לשוב ארצה ולהשתכן בעיר הולדתו, ירושלים. בשבוע שעבר הוא נחת בנתב"ג עם המזוודות.

יום למחרת אנחנו כבר נפגשים בבית קפה ירושלמי, ונהרי ערני, מחויך ושופע חיוניות. עוד באותו ערב הופיע בקונצרט חזנות בבנייני האומה, ובשבוע הבא ייקח חלק בפסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה, ויופיע עם המוזיקאי ונגן העוד פרופ' תייסיר אליאס ולהקתו. הם יבצעו ממיטב שיריה של אום כולתום, שגם כחמישים שנה לאחר מותה נחשבת ליהלום שבכתר המוזיקה הערבית.

אחרי כל כך הרבה שנים בארה"ב, מה הביא אותך לחזור?

"הרבה זמן התגעגעתי לירושלים. באחת השבתות ישבתי עם נשיא בית הכנסת בקידוש ודיברנו, ואז הוא שואל אותי: 'יחיאל, מה החלום שלך? מה השלב הבא?' באותו רגע אמרתי: 'ירושלים'. זה חלום שקינן בי כבר זמן מה, והרגשתי שדרך השאלה הזו הקב"ה פותח לי פתח לעשות את הצעד הזה. אחרי הרבה שנים הרגשתי מיצוי, וגם הקהילה השתנתה. המבוגרים הוותיקים הולכים ומתמעטים, והצעירים רוצים לסיים את התפילה קצר ומהר. בעדס לא סיימו את התפילה לפני 11 או 12, ולא התלוננו על זה".

יחיאל נהרי נולד בירושלים בשנת 1961, להוריו בן־ציון ואסתר. האב, ממוצא תימני, היה קבלן צבע, והאם, ממוצא סורי, שימשה כתופרת עילית. בילדותה הייתה מזרחית יחידה ב"שפיצר", בית הספר העברי הראשון לבנות בירושלים. היא שלטה בשבע שפות ושימשה כמזכירתו של דניאל אוסטר, ראש עיריית ירושלים בתקופת קום המדינה.

כבר בגיל צעיר, מספר נהרי, סבתו התימנייה הרחיקה אותו מה"מורי" ואמרה לו: "תימנים אתה צריך לשלם להם כדי לשיר. נולדת עם כישרון למוזיקה, אני לא רוצה שתגווע ברעב. אני אקח אותך לבית כנסת עדס, לחלאבים, תלמד מהם ותתפרנס". כך גדל נהרי על שירת הבקשות ועל סגנון הפיוט הספרדי־ירושלמי, במקביל ללימודיו בבית הספר היסודי "חורב".

החשיפה המתמשכת למקהלות, בקשות ופיוטים, הצמיחה בנהרי הצעיר את החלום להפוך לחזן. כבר בגיל שמונה הוזמן להשמיע קטעים מפרשת השבוע בתוכנית "קבלת שבת" של מרדכי פרימן ברשת א' של קול ישראל. הפריצה החוצה הגיעה לקראת בר־המצווה. "באותם ימים הגיע לארץ החזן מאיר לוי מארה"ב, ישראלי־ירושלמי במקור, והוא פנה לראש חטיבת המוזיקה המזרחית בקול ישראל, יוסף בן־ישראל, שיעזור לו לאתר ילד פלא לכמה הופעות בקהילה שלו. בן־ישראל אמר לו: יש אחד, יחיאל נהרי. לך אליו".

"באותו זמן", מספר נהרי, "כבר הכרתי את עבדול והאב ואום כולתום, והיו לי תקליטים של שירה ערבית מהעיר העתיקה. הייתי יושב סגור בחדר שש או שמונה שעות, כותב את המילים ולא יוצא עד שאני יודע את השיר היטב. לוי דפק בדלת, הציג את עצמו, התיישב אצלנו בסלון וביקש ממני להשמיע לו קטע. אחרי שבועיים אבא שלי בא לבית הספר באמצע היום ואומר: 'יש לי שני כרטיסים'. חשבתי שהוא מתכוון לספארי, אבל הוא אמר: 'לאמריקה. מאיר לוי מזמין אותך להופיע בקהילת שערי ציון בברוקלין. זאת תהיה מתנת בר־המצווה שלך'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-14.14.39-750x498.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הופעה בשערי ציון, בית הכנסת המפורסם והמרכזי של הקהילה היהודית־חלאבית העשירה בניו־יורק, אכן הייתה פרס יוקרתי במיוחד עבור הילד בן ה־13. "אימא שלי תפרה לי גלימה, והופעתי עם ג'ו עמר ועם רפאל אלנדב, מי שהיה אז החזן מספר אחת בעולם והפך להיות המנטור שלי. אני, ילד קטן, עומד ליד אלנדב עם השני מטר גובה שלו. אחרי התפילה הייתי בכזה היי, שניגשתי לאבא שלי ואמרתי: תן לי עשר שנים, ואני אהיה פה חזן עם חוזה. אבא שלי התחיל לצחוק ואמר: אתה יודע כמה אבנים תצטרך לאכול? פה זה שערי ציון, אתה יודע מה זה להיכנס לנעליים של אלנדב? אמרתי לו: זה יקרה, זה החלום שלי".

ממנהטן לגולני

אחרי חודש וכמה הופעות בארה"ב חזר נהרי ארצה ונשלח ללימודים בישיבה התיכונית אור עציון. "אבא לא רצה שאהיה דבוק רק לבית. הוא רצה שאצא קצת, שאהיה חלק ממשהו רחב יותר. אבל לא אהבתי את זה, התעניתי. התגעגעתי לתפילות בנוסח הירושלמי ולבקשות". נהרי התגעגע לא רק לצלילי הנוסח הירושלמי של שירת הבקשות, אלא גם להתכנסות הקהילתית ולשירה המשותפת של סדרת פיוטים עתיקה, המתקיימת בשעות לפנות בוקר של שבתות החורף. בעקבות געגועיו לירושלים, המשיך נהרי לישיבת מרכז הרב בבירה. אלה היו שנות השבעים, ימי צמיחתה של תנועת ההתנחלות ביהודה ושומרון, שיצאה מבית המדרש של מרכז הרב. נהרי טעם גם מן החוויה הזאת. "היינו עם הרב לוינגר בחברון, הלכנו בצעדות, ישַנו בבוץ. הייתי חלק מזה אבל קצת מרחוק, תמיד הייתי הילד שלא אוהב להתלכלך".

ובתוך כל זה, החלום לשוב לבמה לא הרפה ממנו. חוויית ההופעה בארה"ב נחקקה בנפשו, והוא השתוקק לחזור לחו"ל. "ראיתי בית כנסת ענק עם 700 אנשים, וחשבתי לעצמי, מה, אני אחזור לעדס? רציתי להגיע למקום הכי גדול, לשערי ציון. יום אחד ניגשתי לאבי ואמרתי שאני לא נשאר בישיבה עוד יום אחד. אמרתי להורים 'אני מגיע לאמריקה, אפילו בשחייה'".

בגיל 16 נסע נהרי לארה"ב, ופנה ללמוד בישיבת "נר ישראל" הליטאית בבולטימור, מרילנד. "היינו שני סורים ושלושה איראנים בתוך 900 אשכנזים. לא ידעתי מילה באנגלית, ושברתי את השיניים ללמוד את השפה". במקביל ללימודים בישיבה ולמלגה צנועה שקיבל מהקהילה החלאבית, חיפש נהרי את דרכו חזרה לעולם החזנות, והיא לא איחרה לבוא. "יום אחד", הוא מספר, "הלכתי עם 25 סנט לקנות פפסי ודונאט, ושרתי לעצמי בקול את הפיוט 'מָעֻזִּי אָז כָּלָה קֵץ'. הרב יצחק דואק, רב הקהילה הסורית בעיר דיל שבניו־ג'רזי, שמע אותי ושאל: אתה הילד שהופיע פה לפני כמה שנים, לא? הוא סיכם עם ראש הישיבה שאבוא להיות חזן בקהילה בדיל. שמו אותי על רכבת, ארבע שעות נסיעה. אני מגיע ורואה שכל בית הוא בגודל של רחוב שלם, ובחצרות יש בריכת שחייה ומגרשי טניס. פאר שלא ראיתי אפילו בסרטים. הזמינו אותי להתפלל ערבית ושחרית של שבת, ובאותה שבת היה שם הרב עובדיה יוסף. הוא אמר להם: קחו אותו ותראו בו ברכה".

מיד לאחר השבת הוחתם נהרי על חוזה קבוע כחזן בבית הכנסת החלאבי בדיל, כשהוא בן 16 בלבד. בשנתיים הבאות המשיך ללמוד ב"נר ישראל", ושימש במקביל כחזן. המשכורת הנדיבה שקיבל מהקהילה אפשרה לו לרכוש לעצמו בגדי עילית כיאה למעמדו, ואף מכונית פאר.

עם הגיעו לגיל 18 התקשרה אליו אחותו הגדולה שמתגוררת בשיקגו, ודרשה ממנו לחזור ארצה ולהתגייס לצה"ל. נהרי התקומם; הוא סיים בשעה טובה את לימודי הישיבה, משתכר עשרת אלפים דולר בחודש ומתכנן לפתוח חנות במנהטן. דווקא עכשיו לחזור לארץ? "היא אמרה לי 'אם אתה נשאר בארה"ב, איבדת אותי לכל החיים'. עם אחותי חנה היה לי קשר מיוחד. כשהיינו ילדים היא הצילה אותי מטביעה, ותמיד הרגשתי שאני צריך לשמוע לה. הקונפליקט גדל עוד יותר כשאימא שלי גם רצתה שאחזור לארץ, בעוד אבא מעודד אותי להישאר בארה"ב ולהמשיך בחזנות. ישבתי עם עצמי בלילה והחלטתי: אני את אחותי לא מאבד. אני חוזר לארץ".

כשהגיע לבקו"ם גילה נהרי להפתעתו שאימו כבר סידרה לו תפקיד ברבנות הצבאית, אך הוא סירב להשתבץ בו. אם כבר להתגייס, הוא רוצה להיות לוחם. כך הגיע לגולני ושירת שם שירות מלא. הקושי הגדול שנהרי התמודד איתו בתקופת השירות הצבאי היה הניתוק מן המוזיקה. התשוקה אל הצלילים בערה בו והביאה אותו למעשה נועז והרפתקני במיוחד.

"היינו בלבנון איזו תקופה, והרגשתי שאם עובר עלי עוד יום בלי מוזיקה אני משתגע לגמרי. החלטתי שאני בורח לביירות כדי לשמוע מוזיקה. גררתי איתי את דוד, חבר ילדות שהיה איתי. לקחתי ג'יפ וצבעתי את לוחית הרישוי במספרים כמו האו"מניקים, 18 ו־26 כנגד 'חי השם'. החלפנו בגדים לטי־שירט וג'ינס ולקחנו איתנו אקדח ברטה. נסענו לשערי מפעל של קוקה־קולה, לקחתי משם שני פועלים זרים מקמבודיה ופקדתי עליהם להראות לי את הדרך לביירות. נסענו חצי שעה מבורג' אל־בראג'נה עד ביירות. הגענו למועדון קטנטן עם 12 כיסאות, ודוד כבר עושה במכנסיים מרוב פחד, קורא תהילים ומחליף צבעים. אמרתי לו תירגע, נדבר רק באנגלית. הרגשתי שלא הייתה לי ברירה. לא היה לי אוויר, הייתי חייב מוזיקה", מסביר נהרי.

ההרפתקה הזו הסתיימה בשלום, אך בצבא לא אהבו את המעשה הזה בלשון המעטה, ונהרי הועמד לדין. הוריו התחננו שייעזר בעורך דין בכיר שגייסו למענו, אך הוא סירב והתעקש לעמוד לבדו למשפט צבאי מול אלוף ושני תא"לים. "אמרתי להם: 'חקרתם אותי שלושה חודשים, אתם יודעים היטב מה עשיתי ואיפה הייתי. בטח ובטח שלא ריגלתי. יש לי מחלה שאפילו הקב"ן לא יכול לאבחן, אני חולה מוזיקה'". נהרי קיבל עונש של שישה חודשים על תנאי.

לאחר שירותו הצבאי נסע נהרי ללונדון, שם נשא אישה ונולדו לו שלושה בנים. משם המשיך נהרי לארה"ב, ועשור אחרי הבר־מצווה, בדיוק כפי שהבטיח לאביו, חתם על חוזה ב"שערי ציון" והפך לחזן הבית בגיל 24.

צבע העשן

מילדותו המוקדמת נחשף נהרי לעולמות מגוונים. הילד שהשתתף בשירת הבקשות בבית הכנסת עדס לצד טישים של גור, נשלח למוסדות שבאותן שנים היו בעלי אופי אשכנזי מובהק, כמו אור עציון ומרכז הרב. אני שואלת אותו כיצד חווה את הפער בין מזרח למערב.

"בילדות ודאי שהרגשנו את ההבדל, וגם נכווינו לא פעם ולא פעמיים, אבל מי שהציל אותי מרגשות נחיתות היה האדמו"ר מגור", הוא מספר על הרבי שכיהן באותן שנים בגור, הבית ישראל. "בכל ערב שבת אבא לקח אותי לטיש. כל החסידים שתו בירה לבנה, ורק לנו הגישו תמיד בירה שחורה. הייתי סקרן ורציתי לדעת למה רק אנחנו מקבלים בירה שחורה. זה בגלל שאנחנו פרענקים? רציתי לשאול את האדמו"ר, אבל אבא זיהה את השאלה מגיעה והשתיק אותי, שלא אעשה לו בושות.

"כמה שבועות לאחר מכן אבי לא הרגיש טוב, והלכתי לבד לטיש. ניצלתי את ההזדמנות וניגשתי לרבי לשאול אותו למה קיבלנו בירה שחורה. הרבי חייך ואמר: 'חיכיתי שתשאל, ואני אענה לך כדי שלא תחשוש לרגע שאתה שווה פחות. הפסוק אומר 'והר סיני עשן כולו' – מעמד הר סיני היה אפוף עשן. כשזמר עולה על הבמה, הוא בתוך ענן. העשן יוצא מפה ומפה. אתם הספרדים אין לכם סבלנות, אתם רוצים הכול ועכשיו. עליתם וטיפסתם על ההר, רציתם להגיע למשה רבנו ולחטוף ממנו את הלוחות, והעשן נגע בכם. יש לך זכות שיש לך צבע כזה, כי העשן של הר סיני נגע בך'.

"תראי מה זה תשובה של צדיק", אומר נהרי, "הוא חיזק אותי. לא גדלתי מתוסכל, הרגשתי שאני יותר טוב מהאשכנזים הלבנים, שהעשן לא נגע בהם".

בית הכנסת היכל שלמה, שנהרי הרבה לפקוד אותו בילדותו, קיים במשך השנים תפילות בנוסח אשכנזי. בקיץ האחרון התקיימה לראשונה בבית הכנסת הגדול – שהחליף בהמשך את המניין הקטן בהיכל שלמה – תפילה בנוסח ירושלמי, שנהרי לקח בה חלק. אף שבמהלך הקריירה הענפה שלו הוא הופיע במקומות יוקרתיים בהרבה, נהרי התרגש במיוחד לשמש כחזן במחוז ילדותו.

בפוסט שפרסם בפייסבוק, הביע נהרי את רגשותיו באריכות, ובין השאר כתב: "האירוע הזה מחזיר אותי 50 שנה אחורה, עת אבי ז"ל היה עסוק בכל מאודו בעיצוב אישיותי המוסיקלית… בין שירת הבקשות לבין אירוע חזנות ופיוט, לעיתים תכופות היינו מבקרים בבית הכנסת הגדול, ולבי היה מלא בהתרגשות. ואני כילד רואה את החזנים הדגולים, את המקהלה ההרמונית ואת המנצח ואת מאות ואלפי המתפללים, ועוצם את עיני ומדמיין, מתי אני יחיאל נהרי הילד אזכה, וכחזן ספרדי אזכה לעבור לפני התיבה במקום עצום ונשגב ומעורר השראה שכזה.

"בתי הכנסת הספרדיים באותן שנים וגם כיום", המשיך נהרי, "לעולם לא הגיעו לסדר הגודל האדיר של בית הכנסת הגדול בירושלים. הסדר המופתי, האקוסטיקה, העיצוב המרכז את כולם סביב עניין אחד והוא החזנות והתפילה, כשכל הפוקוס על החזן, שעל כתפיו מונחת המשימה להרים ולהתרומם יחד עם כולם אל־על, ולהיות שליח נאמן לתפילת הציבור העצום. ראוי הוא מקום אדיר שכזה להיות בית ומשכן גם לחזנות הנהדרת ורבת התוכן והיופי שלנו, בני עדות המזרח. אותו ילד שהולך יד ביד עם אביו וסופג צלילים מצלילים שונים, זכה להגשים חלום".

מעריץ את אום כולתום

מקום מרכזי בפסקול שנהרי גדל עליו תפסה כאמור מוזיקה ערבית. העילית המוזיקלית של העולם הערבי צמחה אז במצרים, עם שלושת הגדולים: עבדול והאב, שהיה חביב על האריסטורקרטים; פאריד אל־אטרש, שהועדף על ידי הרומנטיקנים; ואום כולתום, האייקון הבולט ביותר של המוזיקה הערבית.

"אני הייתי מאלה ש'התאבדו' על המוזיקה שלה", אומר נהרי. "היא הייתה מבצעת וירטואוזית, ומכל ביצוע עשתה מטעמים. היא לקחה שורה מתוך שיר, שרה אותו שמונה־עשרה פעם, וכל שורה היא אותה גברת בשינוי אדרת. דייקנית, בלי שמץ של זיוף, עם הרבה כוח, ועם זאת הרבה רוך ודרמטיות. היא עמדה על הבמה, שולטת, ולימדה אותנו הצעירים איך להיות מנהיגים על הבמה. לא שהתזמורת תסחף אותך, אלא שאתה תהיה בראש והתזמורת אחריך. לימים פגשתי את המלחינים של אום כולתום, ביניהם באלי חמדי, סעיד מקאווי ומוחמד אל־מוגי. לבצע את שיריה זו חוויה מוזיקלית אדירה. הרב עובדיה יוסף, שכידוע שימש כרב במצרים, ספג הרבה מהמוזיקה שלה. הוא הבין במקאמים ואהב לשמוע אותה".

היה אפשר לצפות שהקהל של נהרי יהיה בן דמותו, עם רקע של פייטנות ירושלמית וחיבה למוזיקה ערבית, אך נהרי מספר שהוא רואה יותר ויותר צעירים ממוצא אשכנזי, רבים מהם חובשי כיפות סרוגות. במופע שקיים לאחרונה בבני־ברק הגיעו לא מעט חסידי גור וויז'ניץ. ככלל, אם בעשורים הקודמים הייתה הלימה בין פייטנים מזרחיים ובין הקהל שלהם, כיום הקהל הצעיר הרבה יותר מגוון, סקרן ופתוח. "יש לי מזל שגדלתי עם אשכנזים", אומר נהרי. "קחי כל חזן ספרדי ותשימי אותו עם מקהלה אשכנזית, הוא אבוד. אני מרגיש שווה בין שווים".

אני שואלת את נהרי אם הוא חש הבדל בין הקהל הישראלי לקהל יהודי בחו"ל. "ההבדל העיקרי הוא שהקהל בארץ מבין יותר ברזי המוזיקה ורגיש לדקויות שלה. הוא מחפש בעיקר ביצוע מדויק. בחו"ל יש כמובן קהל גדול, והאהבה שלהם למוזיקה לא פחותה, אפילו יותר, אבל הם פחות מבינים. בואי נגיד שהם לא שפים, אבל אוהבים אוכל טעים".

איך אתה רואה את מצב הפייטנות המזרחית כיום?

"יש המשכיות, אבל אין הכוונה כמו שאנחנו זכינו. העולם הדיגיטלי נכנס מאוד חזק. אם פעם כדי ללמוד שיר הייתי צריך ללכת לעיר העתיקה, לחפור בתקליטים ולבקש מהמוכר הערבי טובה שיתרגם לי מה כתוב – למשל כשהייתי מחפש יצירות של אום כולתום – היום הכול הרבה יותר נגיש, אבל עם הנגישות יש גם זילות ועצלות. אדם ישב בבית וישמע את זה בתור מוזיקת רקע, אבל לא ילך אל המקור. לי הייתה הזכות לגדול בירושלים של שנות השישים, לספוג את המקור וללמוד מהמורים הכי גדולים. זה מה שאני מנסה לעשות היום. לאתר את מי שיש לו קול, תפיסה וחוכמה וללמד אותו, כי קול יפה זה לא מספיק. התלמידים שלי משמשים כחזנים בקהילות שונות, ואני מרגיש שיצרתי עוד נדבך של המשכיות. המטרה שלי היא שימשיכו מה שלמדנו. אנחנו בקשר יומיומי, ולפעמים אני מתייעץ איתם. מכל מלמדי השכלתי, ואני לומד מכל אחד".

הטווח המוזיקלי שהשפיע על נהרי במהלך השנים היה רחב במיוחד. בין השאר היה מסתובב בצעירותו במועדוני ג'אז נידחים בשולי מנהטן של שנות השבעים. לדבריו הוא קיבל שם את אחד השיעורים החשובים בחייו. "על הבמה עמדו אמנים עניים שיש להם אולי רק סיגריה בודדת בכיס. בסוף הלילה הם קיבלו כמה פרוטות, אבל היה להם קול אדיר והם היו ענקים במוזיקה שלהם. זכיתי להכיר אותם ולשבת אצלם בבית. שאלתי אותם: 'תגידו, אתם לא רוצים לעשות כסף?' אמרו לי: 'אתה מוזיקאי אמיתי? אל תסתכל על כסף. הוא יבוא מעצמו'. ובאמת הכסף בא. כל העניים המרודים האלה זכו להתעשר ולהקים בתי ספר גדולים. מה שעמד לנגד עיניהם היה רק דבר אחד – איך לשמח אותך. זה דבר שתמיד אמרתי לצעירים: 'גם אם יש באולם אלף אנשים ו־999 מהם לא מבינים במוזיקה, תשקיעו עבור האדם היחיד שכן מבין. תשמחו אותו. בשבילו, בשבילכם.

"הייתה תקופה שהלכתי למועדונים ערביים במנהטן כדי לראות את צורת העמידה שלהם. קיבלתי הרבה ביקורת, 'איך אתה בתור חזן הולך לשם'. אבל אני רוצה ללמוד. זאת הייתה גם הגישה של אבא שלי – ללמוד איפה שאפשר, כמה שאפשר, ממי שרק אפשר. הוא היה דוחף אותי, 'לך, לך אל סלים ברסקה (פייטן של שירת הבקשות; פ"ג). אתה חייב ללמוד את הפיוט הזה, כי משה חבושה עוד לא יודע אותו ואני רוצה שתדע אותו לפניו'".

יש תחרות?

"קנאת סופרים תרבה חוכמה, גם במוזיקה. חבריי החזנים לא תמיד האירו לי פנים. הקנאה קיימת. אבל הרב עובדיה יוסף היה מעודד אותי ואומר 'קולך עוד יישמע בבית המקדש'. הוא היה חם ואנושי מאוד, למדתי ממנו הרבה על התמסרות והתמדה, מכך שכיתת רגליים מעיר לעיר ומכפר לכפר. הייתי אצלו בבית 18 שבתות, ומכל הביקורים אצלו כתבתי יומן עם רשמים. הוא שלט במקאמים וידע לזהות מקאמים מורכבים. הייתי רועד שלא לטעות. הזיכרון שלו היה מושלם והוא היה חד כמו סכין".

אז מה עכשיו, אחרי שחזרת ארצה?

"הגשמתי כבר שני חלומות – להפוך לחזן, ולהיות חזן בבתי הכנסת הגדולים שרציתי. עולם המוזיקה יפהפה. זכינו שגדלנו לתוך המוזיקה וזכינו לחיות עם צלילים. בעולם כמו של היום, הצלילים מרככים הכול, משמחים. אנשים שלא אוהבים מוזיקה אני מרחם עליהם. איך אפשר? זה אוכל לנשמה. אני מאוד מצפה ונרגש להופיע בפסטיבל העוד, ומודה לאפי בניה על ההזדמנות. ומה עכשיו? אני לוי, אז החלום השלישי והאחרון הוא לשיר במקדש".

מופע המחווה לאום כולתום בהשתתפות יחיאל נהרי, תייסיר אליאס וויולט סלאמה יתקיים ביום חמישי, 10.11, בתיאטרון ירושלים, במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי

The post הפייטן יחיאל נהרי זוכר את השיעור שלמד מאמני ג'אז במנהטן appeared first on מקור ראשון.