גיא חן חיכה במשך זמן רב לשיחת הטלפון הזו, ולבסוף היא הגיעה: מבוקש פלסטיני שניהל עם שב"כ משחקי חתול ועכבר זוהה בוודאות בביתו. המשמעות – פעולה מהירה תאפשר ללכוד אותו סוף־סוף. אבל ההצלחה המודיעינית הפכה כעבור דקות לדילמה אכזרית של חיים ומוות.

"את המידע קיבלתי מאחד המקורות שלי, שגר סמוך למבוקש", משחזר חן. "ערכנו בדיקה נוספת ומצאנו שהוא צודק. המחבל הגיע כנראה לכמה שעות, להגיד שלום לאישה ולילדה ולהצטייד בכסף ובאוכל. הקפצנו לשם מיד כוח מסוערב מיחידת דובדבן, ונפגשנו איתם בשטח כדי להעביר תדרוך בנוהל קרב מזורז. במקביל עמדתי בקשר עם המקור, וביקשתי ממנו להישאר בבית – גם כדי שימשיך להציץ ולראות אם האיש עדיין בביתו, וגם כדי שלא ייחשף. בנינו לו סיפור כיסוי שיסביר מדוע לא הגיע לעבודה, כי ידענו שהיעדרות סתמית במקביל למעצר מבוקש תדליק נורות אדומות ותחשוף אותו כמשתף פעולה.

"הכוח יצא לשטח, ובינתיים המשכתי לתשאל את הבחור שלי. שאלתי אותו בפעם האחרונה אם הוא בטוח שראה את המבוקש, והוא השיב בחיוב. כששאלתי איך ראה אותו, הוא ענה – 'הסתכלתי מהחלון לעבר הבית שלו'. ואז אני שואל: 'בזמן שאתה ראית אותו, האם הוא ראה אותך?'. כשגם התשובה לשאלה הזאת הייתה חיובית, הבנתי שמבצע המעצר עלול להיות גזר דין מוות למקור שלי, בהיותו האיש היחיד שידע שהמבוקש נמצא בבית. זו החלטה קשה מאוד, שלא נמצאת בסמכותי המלאה. יצרתי קשר עם הכוח וביקשתי מהם לעצור רגע בצד. המפקד בשטח לא הבין מה השתבש אצלי, אחרי שאני הייתי זה שדחף לפעולה מהירה ונחרצת. בזמן העצירה התקיים דיון ותכלול של שיקולים שונים, ובהם גם ההבנה שתהיה הזדמנות נוספת לעצור את המבוקש הזה. לבסוף הוחלט לחדול את המבצע".

"היו לי מקורות שאהבתי מאוד וחיכיתי לשיחות ולמפגשים איתם, והיו שסלדתי מהם באופן אישי והייתי צריך להתאמץ כדי לשחק את המשחק. כולם הבינו שעם כל היחס האישי, אני פה בתפקיד – להגן על מדינת ישראל. אם סיכול פיגוע כרוך בסיכון המקור, הבחירה תהיה להציל חיי ישראלים"

היחסים הגורליים וההפכפכים שנרקמים בין רכז שב"כ למקורותיו עומדים במרכז רבים מהסיפורים בספרו החדש של חן, "מֻחַ’אבַּרַאת" (מודיעין, בערבית). בימים אלה הוא השלים את גיוס מימון ההמונים לצורך הוצאת הספר ששקד על כתיבתו במשך שלוש שנים. חן מתאר בו ממבט אישי את עבודתו של רכז שב"כ ואת המקורות שהוא מגייס מתוך קיני הטרור, חלקם מחבלים שחצו את הקווים. הוא מספר גם על מבצעים עלומים שלא נחשפו עד היום, בעיקר מתקופת האינתיפאדה השנייה, אז עבדו בשב"כ יומם וליל כדי למגר את הטרור.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/AFP_32LY6YK-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

רכז שב"כ, מסביר חן, אחראי על גזרה שיכולה לכלול כמה כפרים, מחנה פליטים או חלק מעיר. משימתו היא שמחבלים שמתגוררים בשטח "שלו" לא יבצעו פיגועים. דרך הפעולה העיקרית היא לאתר ולגייס אנשים שיש להם נגישות למידע – כלומר, כאלה שקרובים לפעילי הטרור, או אפילו משתייכים בעצמם לארגונים.

"בתחילה אתה צריך לשכנע אותם לשתף פעולה", מסביר חן. "בשלב השני, אחרי הגיוס, עליך להכשיר אותם ואז להפעיל אותם. לעבודת הרכז נלווה סיכון תמידי, ואתה צריך לוודא שהמקורות שלך דוברי אמת, ולבנות איתם יחסי אמון".

עם חלק מהמקורות שלו רקם חן קשר אישי עמוק, והם הפכו עבורו למעין בני משפחה. לדבריו, יש לכך השפעה ישירה על איכות החומרים שהם מספקים לו, וגם על המחיר שהם מוכנים לשלם למענו. "לפעמים הם הולכים רחוק מדי, עד כדי סיכון חייהם, ודווקא הרכז הוא זה שצריך לשמור עליהם".

קרה שהקשר הטוב עם מקור דווקא הפריע ומנע פעילות?

"היו לי מקורות שאהבתי מאוד וחיכיתי לשיחות ולמפגשים איתם, והיו שסלדתי מהם באופן אישי והייתי צריך להתאמץ כדי לשחק את המשחק ולהעמיד פנים שהם הדבר הכי חשוב לי. כולם, אלו שאהבתי ואלו שפחות, ידעו שאני תומך בהם, מחזק אותם ודואג להם. לצד זאת הם גם הבינו שעם כל היחס האישי, כל הסודות הכי כמוסים שסיפרו לי וכל הפגישות הממושכות, אני פה בתפקיד ויש לי משימה – להגן על מדינת ישראל. והם גם ידעו שאם סיכול של פיגוע התאבדות יהיה כרוך מבחינתי בסיכון המקור, הבחירה תהיה להציל חיי ישראלים".

בין צעקות לסימפטיה

הקריירה הביטחונית של חן החלה בסוף שנות השמונים, כחייל בגדוד 890 של הצנחנים. ב־1988 עבר קורס מ"כים, ואחר כך יצא לקצונה. המג"ד של חן, בני גנץ, הבטיח שייקח אותו אליו אחרי הקורס, אך לא עמד בהבטחתו. מי ש"משך" אותו בסופו של דבר היה מח"ט גבעתי יום־טוב סמיה, וחן שירת כמפקד מחלקה וכמפקד פלוגה בחטיבה הסגולה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _202216_21_53-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"ב־92' השתחררתי, ואחר כך למדתי ארבע שנים במכון וינגייט. הוכשרתי כמורה לחינוך גופני, אבל מעולם לא עסקתי במקצוע. במקום זה ניגשתי לבחינות בשב"כ, התקבלתי, ועברתי מסלול הכשרה של רכזים וחוקרים שכולל קורס ללימוד השפה הערבית וקורס ארוך מאוד ללימוד מיומנויות כמו כתיבת דו"ח מודיעיני, הפעלת מקורות ותחקור. לאחר מכן הוצבתי כרכז שטח באזור רמאללה. לא היה לי זמן הסתגלות, נשאבתי כמעט מיד להתמודדות עם האינתיפאדה השנייה שפרצה אז. עוצמת האירועים וההיקפים החריגים תפסו את מערכת הביטחון בהפתעה. את הפיגועים התחיל פת"ח, ועד מהרה הצטרפו אליו חמאס והחזית העממית. כולם הפנו את נשקם אלינו. זו הייתה תקופה לחוצה, מרובת משימות ואתגרים, שהובילה אותנו לפעמים לקצוות ולאזורים בלתי הגיוניים".

אוקטובר 2000, החודש הראשון של האינתיפאדה השנייה, היה גם חודש החתונה שלו. חן לא ממש השתתף בהכנות לאירוע, בגלל משימותיו הביטחוניות, אבל בהגיע הרגע הוא לבש חליפה וצעד אל החופה. לפתע, חבר מהעבודה ניגש אליו ואמר לו בשקט: יש לך טלפון מהמשרד. חן חייך, משוכנע שזו מתיחה, אך החבר הבהיר לו במבט רציני: זאת לא בדיחה, צריכים אותך דחוף.

"התעסקתי אז במבצע לסיכול טרור", מספר חן. "פעיל חמאס שהתכוון לבצע פיגוע התאבדות היה תחת הפיקוח שלי, בתא השטח שהייתי אחראי עליו. בתחילת החתונה העבירו לי טלפון, וכך התעדכנתי שהפעיל מתכנן לנקום את מותו של אחד מחבריו, שנהרג ברמאללה. התחלתי מיד לתדרך את מי שהחליף אותי בעבודה, ומסרתי לו מידע על מקומות שאיש החמאס ההוא נהג להסתתר בהם. אשתי והרב היו בהלם. בשלב מסוים הרב לקח לידיו את המיקרופון, וקרא לחתן לתפוס את מקומו תחת החופה. כולם מחכים, אבל מה אגיד להם – שאני באמצע שיחה שנועדה לסכל פיגוע?

"במהלך האינתיפאדה היו מקרים דומים – כלומר, לא עוד חתונה, אני עדיין נשוי לאשתי האהובה, אבל היו הקפצות באמצע אירועים משפחתיים וחופשות זוגיות. באחד המקרים הספקתי להגיע למלון בצפון, ללכת ללובי ולקבל את המפתח לחדר, ואז התקשרו אליי שאגיע מיד לשטח. לגמרי נשאבתי לפעילות, לא משנה אם הייתה לי מחויבות לאישה ולילדים – הכול תמיד התגמד אל מול העשייה המיידית בשטח. לא פעם אשתי אמרה שלא הכרתי את הבנות הגדולות שלנו, וגם הן נטרו לי טינה על זה".

כשאני מבקש ממנו לשרטט את דמותו של הרכז ואת התכונות הדרושות ממנו כדי למלא את תפקידו, חן אומר שאין לכך תשובה מוחלטת. "כמו שאומרים בערבית – כל שייח' והדרך שלו. הניסיון לשרטט קו אחיד של תכונות הרכז נועד לכישלון, כי כל רכז הוא שונה, וכל אחד עובד אחרת, בהתאם לאופי שלו. יש רכזים שצועקים על המקורות שלהם ומפחידים אותם כדי להשיג מידע, ויש שעושים ההפך, מכילים ומעודדים ומעוררים סימפטיה. התכונה המשותפת לכולם היא גמישות. אתה חייב להיות גמיש, להתאים את עצמך לסיטואציה ולבנאדם עצמו".

לקראת כל פגישה עם מקור, מספר חן, הרכז אוסף מידע ורקע אישי, כדי להגיע מוכן ולמצות את השיחה. "הפגישה היא מבצע שמתוכנן לפרטי פרטים. זה מתחיל בשאלה כיצד המקור יגיע למקום, ברגל או ברכב, ממשיך בתוכן הפגישה עצמה ומסתיים בפרדה. רוב הפגישות ממוקדות ויש להן מטרה ברורה: לקבל מידע איכותי שיאפשר לסכל פיגועים. אנחנו עובדים לפי צי"ח (ציון ידיעות חשובות) מודיעיני, ויודעים בדיוק מה צריך לשאול. עם זאת, השיחה תתנהל כמובן בצורה רגישה, נגיש קפה וכיבוד כדי להשרות אווירה נוחה, ולא נתחיל בהפצצה של שאלות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/F221019OF87-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"בשיחה עצמה יש נוהג של שאלה חוזרת – נרצה לשמוע מהמקור שוב ושוב את אותו הסיפור, כדי להשוות את הגרסאות שלו־עצמו ולוודא שהוא לא סתם מספר לנו סיפורים, ולמעשה משקר. ברגע שהוא מסיים למסור את כל הידיעות שהביא מהבית, אנחנו מתחילים לשאול אותו שאלות ולבקש ממנו מידע ספציפי. השלב האחרון הוא תדרוך – הכספים שהוא יקבל, המשימה הבאה וחידוד כללי זהירות כדי לא להיחשף".

אף שיש לפגישות מסגרת קבועה, במקרים חריגים הרכז עשוי לסטות ממנה, כשהוא מרגיש שיש צורך לייצר אווירה שונה. "בסופו של דבר אנחנו עובדים מול בן־אדם, ואם אתה מזהה שהוא קצת מאבד את זה, נחלש, נמצא בלחץ – אפשר לקחת אותו לפעילות שוברת שגרה. אתה יכול למצוא את עצמך יוצא איתו לחצי יום בילוי בתל־אביב, הולכים לחוף הים, למלון, לאירוע. כמובן, גם פעילות כזאת היא מבצע לכל דבר. חייבים לשמור על זהירות, ואסור למקור להיחשף. שלא יקרה שאיזה שוהה בלתי חוקי מאותו הכפר יזהה אותו מסתובב בתל־אביב עם מישהו לא מוכר. אז אתה שם עליו תחפושת, מאפר אותו אם צריך, ובמקביל דואג שיהיו סביבכם אנשי שב"כ סמויים. גם יום בילוי כזה מסתיים בדו"ח של הרכז".

מה גורם לפלסטינים לעבוד בשביל שב"כ, כשהם יודעים שהמחיר של שיתוף הפעולה עם "האויב הציוני" עלול להיות קטלני?

"יש כמה מניעים אפשריים. מצד אחד – כסף, טיפולים רפואיים שאפשר לקבל בישראל, או אישורי עבודה; ומצד שני – תחושת אי שייכות ברחוב הפלסטיני, וגם צורך בדמות אב".

ומה לגבי שיתוף פעולה תחת איומים?

"אפשר תמיד לאיים, אבל במקרה כזה, גם אם תצליח לגייס אותו כמקור, הוא לעולם לא יהיה מקור טוב. יש משמעות לממד הקשר האישי. האדם הזה צריך להבין שאתה חבר שלו, ואתה הכול בשבילו. הרי החיים שלו נמצאים בידיים שלך. אם תשתמש בצורה לא נכונה בו או במידע שהוא העביר, אתה מסכן אותו".

מחבל מעבר לדלת

לפחות מקור אחד של חן אכן שילם בחייו על שיתוף הפעולה עם ישראל. היה זה פלסטיני שהתחתן בשליחות השב"כ עם בת למשפחה שהייתה מעורבת עמוקות בפיגועי טרור. הקרבה שלו למשפחה העניקה לו ולמפעיליו גישה למידע איכותי במיוחד, אך בסופו של דבר הוא נחשף ונרצח. "בחור רזה ונמוך, פניו עטורות שפם דק ומשקפיים מרובעות", מתאר אותו חן. "היה לו צחוק מתגלגל וקול מיוחד. הכינוי שלו היה 'הזמיר', כי הוא אהב מאוד לשיר. כל פגישה נפתחה בעשר דקות של שירה: הוא היה מזמר לנו, לבקשתו, קטעים של אום־כולתום או פריד אל־אטרש. בסיום ההופעה הזאת הוא היה מבסוט, הרגיש שהוא כוכב. אהבתי אותו, הרגשתי מחובר אליו, והייתי מוכן להקדיש את עשר הדקות היקרות בפגישה כדי לגרום לו להיפתח אלינו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/11/5555תמונה-גיפ-e1667419036697-750x498.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/11/5555תמונה-גיפ-e1667419036697-768x510.jpg 768w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/11/5555תמונה-גיפ-e1667419036697.jpg 1024w" sizes="(max-width: 626px) 100vw, 626px" />

מה הרגשת כשהוא נרצח?

"זה לא פשוט. הוא לא היה מבחינתי רק מקור או כלי. הוא דיבר איתי על הקשיים שלו, גילה סודות אישיים, סיפר כמה הוא אוהב את הילדים שלו – וגם כמה הוא נגעל מאשתו ושונא את המשפחה שלה, שחושבת רק על מעשי טרור. אני נזכר בו לעיתים קרובות. כשאתה מאבד מקור באופן טרגי כל כך, זה משאיר בך צלקות".

"בתחילת החתונה שלי עדכנו אותי שפעיל חמאס בשטח 'שלי' מתכנן פיגוע. התחלתי מיד לתדרך את מי שהחליף אותי בעבודה, ומסרתי לו מידע על מקומות שהאיש נהג להסתתר בהם. אשתי והרב מחכים בינתיים תחת החופה, אבל מה אגיד להם – שאני באמצע שיחה שנועדה לסכל פיגוע?"

את היחסים הקרובים בין רכז למקורותיו מלווה תמיד תחושה של כבדהו וחשדהו. מתח מתמיד, שמבוסס על ההנחה שמי שחצה את הקווים והפך למשתף פעולה, יכול לחצות אותם שוב. כך קרה למשל בפברואר 1994, בתקרית שבה נרצח נועם כהן ז"ל, רכז שב"כ צעיר ומבטיח. "נועם הפעיל מישהו ממשפחת אבו־חמיד, משפחת טרור מוכרת מאזור רמאללה", מספר חן. "בשלב מסוים הם קבעו שנועם יבוא לאסוף אותו מנקודה בפאתי רמאללה. אותו מקור הגיע לשם עם שני מחבלים, צעק להם בערבית 'זהו הקצין', והם פתחו באש. נועם ושני אנשי השב"כ שהגיעו איתו נפגעו מהירי. הוא עוד הספיק לדווח על הפציעה, חולץ משם והגיע לבית החולים, אבל מת מפצעיו.

"סיכונים כאלה קיימים תמיד, אבל היום מקפידים בשב"כ על ביטחון כוחותינו, והרכזים נמצאים תחת אבטחה כשהם בפגישות או ביציאה לשטח. לפני שמגייסים מקור עורכים סדרת בדיקות לגביו, ומוודאים כל הזמן שהוא לא עלול לסכן את הרכז שלו. היו כמה מקרים מצערים, אבל היום זה קורה פחות".

חן עצמו לא מספר על מקורות שבגדו בו, אבל גם הוא היה לא פעם בסכנת חיים. "ב־2003, בעיצומה של האינתיפאדה, קיבלתי טלפון ממקור: שני מבוקשים נכנסים לבית בכניסה לכפר שלו. הגענו לשם ומצאנו רק מבוקש אחד, את השני לא. היחידה שפשטה על הבית איתרה כלי נשק והייתה מאושרת, אבל אני לא הייתי שקט. עליתי עם מאבטח לגג, והשקפתי לעבר הכפר כדי לנסות להבין לאן ברח המבוקש הנוסף. פתאום הבחנתי בבוטקה קטנה בפינת הגג, והחלטתי לבדוק מה יש שם. אנחנו מתקרבים, אני מחזיק בידית של הדלת, וכבדרך אגב אומר למאבטח – תהיה ערני. הדלת נפתחת, ומולי בטווח אפס עומד המחבל השני, עם רובה מכוון אלינו. הוא היה מבוהל לא פחות מאיתנו, ולכן כנראה לא ירה. בשבריר שנייה זיהיתי אצלו מצוקה ופחד, הסטתי את הרובה של המאבטח וצעקתי בערבית ובעברית 'לא לירות'. קפצנו על הבחור, נטרלנו אותו ועצרנו אותו. אחרי המעצר שאלתי את המבוקש למה הוא לא ירה בנו וברח. לא הייתה לו תשובה ברורה, אבל הוא הבהיר לי שבפעם הבאה שתהיה לו אפשרות לירות בי, הוא בהחלט עלול לנצל אותה".

בתקופת האינתיפאדה השנייה נפגש חן גם עם מחבלים עצורים, שלימים הפכו לבכירים מאוד בחמאס. "בשיחות שלי עם המנוולים האלה נדהמתי למצוא מולי אנשים חכמים, כריזמטיים וממוקדים. הם אנשים קיצוניים מאוד, אבל במפגשים איתנו הם היו אדיבים, חייכנים, לחצו לנו ידיים ודיברו איתנו על חינוך, תרבות ופוליטיקה. תרבות השקר והמשחק נוצלה אצלם כדי לקדם אידאולוגיה רצחנית. חלק מהאנשים האלו שוחררו במהלך השנים בעסקאות, ולדעתי זאת הייתה טעות גדולה. הם מנהלים את חמאס, מתחזקים את הקשרים עם האיראנים, ואחראים לפעולות טרור שנרצחו בהן יהודים רבים".

החמושים נותנים את הטון

בשיחה עם חן ובסיפורי המבצעים שהוא מגולל בספרו צפה ועולה שוב ושוב ההשפעה של עבודתו על חייו האישיים. מלבד ההיעדרויות הממושכות והבלתי צפויות מהבית בשנות השירות, הוא אומר, יש גם "שריטות" שהוא נושא עד היום, שלוש שנים לאחר פרישתו. "כרכז הגעתי לשטח מיד אחרי פיגועים, ונחשפתי לזוועות. אחת הזירות הקשות שאני זוכר היא מהאירוע בוואדי חרמיה, סמוך לעפרה. תאא'ר חאמד, צעיר פלסטיני מהעיירה סילואד, צלף שם והרג שבעה חיילים ושלושה אזרחים. אני זוכר שהגעתי וראיתי עשר אלונקות מסודרות זו לצד זו. הגופות היו מכוסות בסדינים לבנים, ומתחת לחלקם בצבצו נעליים צבאיות.

"אם אתה מזהה שהוא קצת מאבד את זה, נחלש – אפשר לקחת אותו לפעילות שוברת שגרה. יוצאים לחצי יום בילוי בתל־אביב, הולכים לחוף, למלון, לאירוע. חייבים לשמור על זהירות, שלא יקרה שאיזה שוהה בלתי חוקי יזהה אותו. אז אתה שם עליו תחפושת, מאפר אותו אם צריך, ובמקביל דואג שיהיו סביבכם אנשי שב"כ סמויים"

"זה היה פיגוע קשה לפענוח, והמבצע ללכידת המחבל היה לא פשוט. כשהגיעו אליו התברר שסבא שלו לימד אותו עוד בילדותו להשתמש ברובה ציד. כשגדל הוא רצה להתחתן עם מישהי, אביו לא הסכים, והוא התעצבן, לקח את רובה הקרבין שלו והתמקם על גבעה. משם הוא ירה בחיילים שעמדו במחסום, בחבריהם שיצאו לראות מה קרה, ובאזרחים שעצרו במקום.

"באירועים אחרים הייתי צריך לזהות נרצחים, והפרצופים האפורים שלהם נחרתו אצלי בראש. אני מניח שכל אחד מושפע מהחוויות המפוקפקות האלו בצורה אחרת. אותי זה הפך לאדם שחרד לביטחון הילדים שלו".

במה זה מתבטא?

"כשאנחנו יוצאים לבילוי משפחתי במסעדה, אשתי יודעת שהכיסא שפונה לכיוון הכניסה יהיה שלי. משם אני סוקר כל מי שנכנס למסעדה, ולא נרגע עד שאני 'מזכה' אותו. המטבח יזכה תמיד לביקור, כדי שאוכל להיות בטוח שהשטח סטרילי. כשיש פועלים ערבים באזור הבית שלי, אני נמנע מלעמוד בחוץ. כבר שנים אני מחוץ לשטח, אבל אני עדיין חושש שיקשרו אותי עם השם הערבי שלי ויאתרו אותי. בכלא יושבים עד היום אנשים שעצרתי, תחקרתי במשך שעות, ואפילו ניסיתי לגייס".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... P2002121605164-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2002121605164-350x250.jpg 350w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2002121605164-750x537.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היית ממליץ לבחור צעיר שמשתחרר משירות קרבי להיות רכז בשב"כ?

"כן. אם יש לו אישיות מתאימה, והוא מבין את הוויתורים והקשיים והמחירים שצריך לשלם לפעמים – אני ממליץ בחום. יש בשירות הביטחון הכללי אנשים מצוינים, מחויבים, מקצועיים ורציניים, שלא באים 'לעבודה' אלא 'לעבוד'. כשהם מצליחים הם שמחים מאוד, וכשהם מפספסים הם לוקחים ללב".

הפגישה שלנו מתקיימת בתקופה שהטרור שוב מרים ראש. קבוצת "גוב האריות" משכם הצליחה לבצע סדרת פיגועים ולצבור אהדה בקרב צעירים, וגם אם צה"ל סגר עליה לבסוף, לא חסרים אחרים שילכו בדרכה. אני מבקש מחן לחבוש את כובע הפרשן ולהסביר את הסיבות להתחממות, שבשטח כבר זוכה לתואר אינתיפאדה. "הצעירים שמובילים היום את האירועים לא מכירים את האינתיפאדה שהייתה ואת ההשלכות שלה", הוא אומר. "ההסתה שהם סופגים – מהמשפחה, מהרשתות החברתיות ומצד גורמים רשמיים ברשות הפלסטינית – מגבירה את הרצון לעשות פיגועים. אני לא אומר שכל ערבי עלול לצאת ולפגע, יש הרבה אנשים טובים, אבל מי שקובע את הטון הם אותם חמושים.

"כשאנחנו יוצאים לבילוי משפחתי במסעדה, אשתי יודעת שהכיסא שפונה לכיוון הכניסה יהיה שלי. משם אני סוקר כל מי שנכנס למסעדה, ולא נרגע עד שאני 'מזכה' אותו. גם המטבח יזכה תמיד לביקור, כדי שאוכל להיות בטוח שהשטח סטרילי. כשיש פועלים ערבים באזור הבית שלי, אני נמנע מלעמוד בחוץ"

"במקביל יש ביהודה ושומרון אינפלציה של כלי נשק, והמשימה לאתר ולהחרים את כולם היא סיזיפית. היד של ישראל אמורה להיות הרבה יותר קשה. אולי צריך להנחות שכל חמוש המזוהה כפעיל טרור ומסכן את חיילי צה"ל, דמו בראשו. אני לא בטוח שהמערכת שלנו מוכנה לקבל החלטה שכזאת".

איך צה"ל ושב"כ חודרים לארגון כמו "גוב האריות"? מה הדינמיקה שהביאה בסופו של דבר את הבכירים להסגיר את עצמם למנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית?

"פעילות יזומה, התקפית, מתמשכת ונחושה של הצבא, שהתאפשרה בעזרת מודיעין איכותי ומדויק של השב"כ, העבירה את המסר לאותם מחבלים: מדינת ישראל תדע להגיע אליכם בכל מקום, גם אם תסתתרו עמוק בתוך הקסבה בשכם. אותם מחבלים המציגים עצמם כגיבורים, ומוכנים כביכול למות מות קדושים, מתנהגים למעשה כפחדנים עלובים ומסגירים עצמם כדי לקבל הגנה. לתגובה המהירה של שב"כ והצבא הייתה חשיבות מכרעת בשימור ההרתעה כלפי פעילים אחרים, שתכננו לחקות את ההצלחה הקצרה מאוד של 'גוב האריות'. חשוב מאוד ששב"כ והצבא ידאגו ש'חיי המדף' של מחבלים וארגונים כאלה יהיו קצרים מאוד, לא רק כדי למנוע מהם להוציא לפועל פיגועים, אלא גם כדי לסכל חקיינות".

בתקופה האחרונה אנשי ביטחון פלסטינים מצטרפים למעגל הטרור; מנגד, ממשלת ישראל ממשיכה להאמין בחיזוק מנגנוני הרשות כדי לשמור על היציבות. מה העמדה שלך בדילמה הזו?

"ההישענות על מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בעייתית, כי יש להם אינטרסים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם האינטרסים הישראליים. בשטח הפלסטיני יש כל הזמן הכנות לפיגועים, אבל כמי שהיה שם אני יכול להבטיח לך שיש גם המון פעולות סיכול מתחת לפני השטח, ואף אחד לא יודע ולא ידע עליהן. מדינת ישראל צריכה להגן על אזרחיה ולתת להם תחושה של ביטחון. האם היא מצליחה במשימה כיום? לטעמי, לא באופן מלא".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post רכז השב"כ לשעבר חושף את הצד העלום של המלחמה המתמדת בטרור appeared first on מקור ראשון.