תרגום: אלחנן שפייזר

דם זלג על פניו של ססיל. חץ הרגעה היה נעוץ בעור המחוספס שמעל אוזנו. כמה צעדים משם, אמו המורדמת התמוטטה. כף רגלה האחורית של פאולינה נקשרה בחבל ועיניה כוסו. כמה גברים ונשים משכו יחד בחבל ונענעו את גופה הגדול והעגלגל, בניסיון להרים אותה אל תוך ארגז מתכת.

"אחת, שתיים, שלוש, דחוף!", ציווה אחד מהם. "אחת, שתיים, שלוש, דחוף!"

לאחר מכן הם הכניסו מלמד בקר מתחת לגופה של פאולינה. עקצוצי חשמל זרמו לאורך גופה. היא התנודדה, ואז נפלה שוב.

חמישה פרטים נוספים של קרנף שחור, מין שנמצא בסכנת הכחדה, עברו שלבים שונים של אותו הטיפול. לצופה מן הצד זה נראה אכזרי, אבל בעיני צוות שימור בעלי החיים שאסף את הקרנפים בלפהלאלה, 230 ק"מ מצפון לעיר פרטוריה בדרום־ אפריקה, זו טקטיקה חיונית כדי לוודא שהקרנפים יישארו בחיים.

ציד הקרנפים בדרום־אפריקה הולך ומתגבר. הביקוש מגיע מאסיה ומהמזרח התיכון, שם נעשה שימוש בקרניים לרקיחת תרופות מסורתיות וליצירות אמנות. מחירה של קרן אחת יכול להגיע לעשרות אלפי דולרים. ממשלות באפריקה ובאסיה וגם האינטרפול נאבקים מזה עשרות שנים בסחר הבינלאומי הבלתי חוקי הזה. כעת, פעילי שימור בעלי חיים מנסים להציל את קרנפי דרום־אפריקה באמצעות העברתם מאזורים מאוימים אל בתי גידול חדשים, שם ממתינות להם שיטות אבטחה ואסטרטגיות שימור איתנות. התקווה היא לפתח עדרי רבייה גדולים, וכך להבטיח את קיומו של המין בדורות הבאים. חלק מהקרנפים נשלחים למדינות השכנות, כמו מוזמביק שבמזרח. זהו חלק ממאמץ יוצא דופן, מעין תיבת נח, ליצור שמורות חוצות גבולות, לאכלס מחדש פארקים לאומיים מדולדלים, לשקם מערכות אקולוגיות שיכולות לתת מענה לשינוי האקלים, וגם למשוך תיירים.

"הם לא באמת יכולים לשמור על הקרנפים כאן, ולא משנה כמה משאבים יש להם", אומר ורנר מיבורג, ראש עמותת השימור "פיס פארקס". "לכן מוכרחים להזיז את הקרנפים, אחרת בסופו של דבר נאבד את כולם. אנחנו נותנים להם הזדמנות לחיים חדשים".

בשמורת מנקטי חיו זה שנים פאולינה, ססיל ועשרות קרנפים שחורים ולבנים אחרים. בבוקר אחד לאחרונה, קבוצה של שמונה קרנפים – שבעה שחורים ואחד לבן – יצאה למסע של כ־1,500 קילומטרים משמורת הטבע שלהם בצפון־מזרח דרום־אפריקה אל שמורה בפארק הלאומי זינאווה בדרום מוזמביק. לפני ארבעים שנה עוד היו קרנפים שחורים בזינאווה, אך מלחמת אזרחים בת 15 שנה השמידה את חיות הבר המקומיות. הובלת הקרנפים הדרום־אפריקנים לשם מצריכה מסע בן יומיים כמעט, בארץ קשוחה.

מובילי השיירה היו מלאי חששות. האם ציידים יתקפו אותם, בניסיון לבזוז קרניים ששוויין מתקרב ל־500 אלף דולר? מה יקרה אם המשאית תתקלקל באזור מבודד ביער המוזמביקי? האם כל הקרנפים המורדמים שתו מספיק מים כדי לשרוד את מסעם המטלטל, בארגזים שגודל כל אחד מהם כחדר ארונות קטן?

"אנחנו פורצים גבולות", אומר קסטר ויקרי, האדריכל הראשי של המסע. "האתגר הגדול ביותר שלנו הוא לנצח את הזמן. אני לא רוצה לאבד קרנף אחד במשמרת שלנו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -d84ce98eb651-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשעות הקרירות שלפני עלות השחר, הקרנפים היו בתוך המתחמים שלהם, המכונים בומות. חלק מהחיות היו חסרות מנוחה, התרוצצו ונחררו, חשות שמשהו קורה. ססיל עמד לצד פאולינה, ועקב אחריה לכל מקום שהלכה אליו

כמו קיצוץ ציפורניים

מוקדם יותר באותו יום, בשעות הקרירות שלפני עלות השחר, הקרנפים היו בתוך המתחמים שלהם, המכונים בומות. חלק מהחיות היו חסרות מנוחה, התרוצצו ונחררו, חשות שמשהו קורה. ססיל עמד לצד פאולינה, ועקב אחריה לכל מקום שהלכה אליו.

שמורת מנקטי נמצאת בבעלותה של חברת אקסרו, יצרנית הפחם הגדולה בדרום־אפריקה, העוסקת גם בשימור בעלי חיים. ההגנה על הקרנפים כאן מפני הציידים הייתה תמיד בגדר אתגר: 4,500 כורים עובדים בשמורה, קהילות מקומיות חיות בגבולותיה, וכביש עובר בליבו של הפארק העצום. במהלך מגפת הקורונה, שמורת מנקטי איבדה הכנסות ניכרות מתיירות, מה שפגע במימון האבטחה והתחזוקה שלה. ציידים הרגו כאן 12 קרנפים בשש השנים האחרונות, כולל שלושה בהתקפה אחת בשנה שעברה. "כל האזור הזה מוכה בציד קרנפים", אומר מריוס פולס, מנהל השמורה. "אנחנו לא יכולים להגביל את הגישה, כמו שעושות שמורות אחרות".

ארגוני השימור מדווחים שב־14 השנים האחרונות קטלו הציידים כ־11 אלף קרנפים ביבשת אפריקה. יותר מ־9,000 נטבחו בדרום־אפריקה, המדינה שבתחומה חיים רוב הקרנפים בעולם. היקף הציד החל לזנק ב־2008, והגיע לשיא של 1,349 קרנפים שנהרגו ב־2015. לאחר מכן מספר הקרנפים הניצודים ירד עקב הידלדלות האוכלוסייה, אך גם בזכות מערכות מניעה טובות יותר ובריתות אזוריות חזקות יותר.

כעת מספר התקריות שב ועולה. לפי נתוני ממשלת דרום־אפריקה, בשנה שעברה נהרגו 451 קרנפים – זינוק של 13 אחוזים משנת 2020, אז סגרי הקורונה סיכלו גם התארגנויות פליליות. בששת החודשים הראשונים של 2022 כבר נהרגו כ־249 קרנפים, עשרה יותר מאשר בתקופה המקבילה ב־2021.

כיום נותרו בדרום־אפריקה כאלפיים קרנפים שחורים ו־15 אלף קרנפים לבנים. השמורות הגדולות משקיעות משאבים באמצעי מעקב אלקטרוניים ובצבאות של פקחים, ואנשיהן אף החלו לנסר את קרני הקרנפים, כדי להרחיק את הציידים. באקסרו החליטו על אסטרטגיה אחרת: הם תרמו והעבירו את כל 41 הקרנפים בשטחם – 30 לבנים ו־11 שחורים – לזינאווה. שם, הם העריכו, החיות יהיו בטוחות יותר. "משוואת העלות־תועלת כבר לא הגיונית", מסביר פולס.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -d84ce98eb651-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הווטרינר ירה חיצי הרגעה לגופו של קרנף שחור, והוא נכנע לאט לסם. אנשי הצוות נכנסו לבומה, קשרו חבלים סביב החוטם והרגל האחורית שלו, ואז כרכו כיסוי על עיניו. המטרה הייתה להצמיד משדר ושבב לקרנו של הקרנף, כדי שאנשי שימור יוכלו לעקוב אחריו במוזמביק

לאחר קבלת אישור מממשלת דרום־אפריקה, ארגנה פיס פארקס את המהלך. ממשלות ארה"ב ואירופה כבר מימנו בשני העשורים האחרונים את העברתם של 17 אלף בעלי חיים, מאנטילופות עד פילים, במטרה להחיות מחדש פארקים לאומיים מדולדלים בזמביה, במלאווי, בזימבבואה ובמוזמביק. פעילי השימור רואים בהחייאת המערכות האקולוגיות חלק ממשימה רחבה יותר: מלחמה בעוני, מניעת הכחדה המונית של מינים ומלחמה בשינוי האקלים.

בחודש מאי הועברו 19 הקרנפים הלבנים הראשונים בכביש ממנקטי לזינאווה, שמורה שהיא חלק מאזור שימור גדול יותר המשתרע על פני 160 קמ"ר, ומחבר סדרה של פארקים במוזמביק, בדרום־אפריקה ובזימבבואה. כעת הגיע תורם של הקרנפים השחורים.

כשהשמש הזורחת שטפה את הבומות בגוונים זהובים, הווטרינר פיטר רוג'רס ירה חיצי הרגעה לגופו של קרנף שחור. החיה התרוצצה, ואז התנודדה לעבר הגדר ולאט־לאט נכנעה לסם. כשרגליו של הקרנף כשלו תחתיו, נכנסו רוג'רס וצוותו לבומה, קשרו חבלים סביב חוטמו וסביב אחת מרגליו האחוריות, ואז כרכו כיסוי על עיניו – כדי למנוע מאחת החיות המסוכנות בעולם להתפרע. ויקרי השתמש במלמד הבקר כדי לגרום לקרנף לקום. משדר ושבב הוצמדו לקרנו של הקרנף, כדי שאנשי השימור יוכלו לעקוב אחריו במוזמביק. לאחר מכן החיה הובלה לתוך ארגז, מוכנה למסע שלפניה.

פאולינה וססיל היו האחרונים שעברו את הטקס. ססיל הוכנע במהירות והוכנס לארגז, דם זולג על פניו. פאולינה הייתה עקשנית יותר. בעודם מצמידים אותה לקרקע, אחד מחברי הצוות הניע מסור חשמלי, ולאחר הדבקת המשדר והשבב ניסר את מה שנותר מקרנה הארוכה של פאולינה. קרניהם של הקרנפים האחרים נוסרו גם כן. כמו ציפורניים, הקרניים יצמחו מחדש בתוך כמה חודשים. הקיצוץ הזה, שאינו גורם כאב לקרנפים, נחוץ כדי שלא יגרמו לעצמם נזק במהלך המסע בארגזים. פחות משעה לאחר מכן, כל שמונה התיבות הועלו למשאית גדולה.

רק ארבעה קרנפים שחורים ועשרה לבנים נותרו בפארק. בעוד כמה חודשים אמורים גם הם להילקח למוזמביק. "עצוב לראות אותם עוזבים, אבל כך יהיה להם סיכוי טוב יותר לשרוד", אומרת סיוויווה קוובה (30), אחת משומרות הפארק. "ככה אנחנו מנחמים את עצמנו".

בשעה עשר בבוקר יצאה השיירה לעבר גבול מוזמביק, כ־480 קילומטרים משם.

רצף תקלות

לאחר שעה של נסיעה השיירה עצרה. רוג'רס ווטרינר נוסף, שון רופר, יצאו מהמכוניות. הם שמעו לפחות שני קרנפים חובטים בדופנות הארגזים. "הוא קצת עצבני", אמר רוג'רס ליד אחד הארגזים. רופר עלה על הארגז, אוחז במזרק. הוא פתח את הצוהר, רכן פנימה והזריק את החומר לקרנף הכלוא בקופסה.

ארבעה סיירים שעקבו אחר השיירה בטנדר יצאו גם הם ממכוניתם. שניים התמקמו בשני קצות השיירה, רובי קלצ'ניקוב תלויים על כתפיהם. האחרים סיירו לאורך הכביש וסרקו את הסביבה בחיפוש אחר תנועה חשודה. קרני הקרנפים נוסרו לפני היציאה לדרך, אבל הציידים לא יודעים את זה. "זו מטרה רכה וקלה", אומר חבר בצוות המאבק בציידים. "הקרנפים הם מקור קל למזומנים לקבוצה מאורגנת היטב. ויש כאן הרבה קבוצות מאורגנות היטב".

ארבע שעות לאחר מכן, עם רדת החשכה, המשאית התקלקלה. השיירה עדיין הייתה מרוחקת כארבעים ק"מ ממבומבלה, העיר הגדולה האחרונה לפני הגבול. אחד הקרנפים התחיל להכות בארגז, משועמם וחסר מנוחה. רופר נתן גם לו מנה קטנה של סם הרגעה. בלי השפעת חומרי ההרדמה, הקרנפים היו יכולים לפרוץ בקלות את הארגזים שלהם. למרבה המזל, לצוות הייתה תוכנית גיבוי. הקרנפים הובלו למגרש חנייה בפאתי מבומבלה, שם נותק הקרון שלהם והוצמד למשאית אחרת, במקום זאת שהתקלקלה.

השיירה הגיעה למעבר הגבול לבומבו בסביבות ארבע לפנות בוקר. מלווה מטעם משטרת דרום־אפריקה העביר אותה דרך ביקורת הגבולות, עוקף שורה ארוכה של משאיות. בצד השני, נציגי כוחות הביטחון של מוזמביק המתינו בסירנות מהבהבות ללוות את הקרנפים לזינאווה.

הכבישים הלא סלולים אל הפארק קשים למעבר, והנסיעה בהם איטית. באחד הקטעים נדרשו עשר שעות לעבור 225 קילומטרים בלבד, בעוד הקרנפים סובלים מהטלטול הבלתי פוסק. באמצע הדרך התפוצצו שני צמיגים בו־זמנית. הנהג יצא להחליף אותם, ובינתיים פולס ואנשי הצוות סיפקו לקרנפים מעט מים וקפסולות עתירות חלבון, "לתת להם אנרגיה" עד שיגיעו לשמורה.

בשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי, כמעט ארבעים שעות לאחר שיצאה ממנקטי, הגיעה השיירה לשמורת זינאווה. כל החיות ירדו במשקל, אבל פולס נשם לרווחה. "הקרנפים היו די רגועים, אבל ממש עייפים", אמר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -d84ce98eb651-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עם רדת החשכה, המשאית התקלקלה. השיירה עדיין הייתה מרוחקת כארבעים ק"מ מהעיר הגדולה האחרונה לפני הגבול. אחד הקרנפים התחיל להכות בארגז, משועמם וחסר מנוחה. למרבה המזל, לצוות הייתה תוכנית גיבוי. הקרון שהוביל את החיות נותק והוצמד למשאית אחרת

משמר הקרנף

לפני שמונה שנים היה הפארק הלאומי זינאווה שקט עד כדי כך שאפילו קול ציוץ ציפורים לא נשמע בו. במהלך מלחמת האזרחים של מוזמביק, מ־1977 עד 1992, האזור היה גם שדה ציד וגם שדה קרב. החיות נעלמו. אבל מאז 2015 שיכנה קרן פיס פארקס בשמורה כ־2,400 בעלי חיים, וכיום יש בשטח כ־6,000 בעלי חיים גדולים.

פיס פארקס בנתה את הפארק מחדש. היא הקימה מגדלי תצפית, הציבה גדרות וסללה כבישים. הקרנפים היו המין ה־14 שהושב לאזור. אחת מ־19 הקרנפים הלבנים כבר הספיקה להמליט.

הקרנפים עוזרים לשמר את המערכת האקולוגית: הלבנים מסייעים להתפתחות העשבייה כשהם רועים, והשחורים אוכלים צמחים ספציפיים הפועלים כדשן טבעי כשהם מופרשים כפסולת. "הקרנף השחור ממלא תפקיד ייחודי שגורם לכל המערכת האקולוגית לפעול שוב כראוי", אומר ברנרד ואן־לנטה, מנהל מיזם השמורה. "אנחנו מעוררים גיוון, והצמחים גדלים בקצב מואץ. זה רכיב מפתח במניעת שינוי אקלים".

וכך שוב מתהלכים במוזמביק "חמשת הגדולים": קרנפים, אריות, פילים, נמרים ותאואים. "זה חשוב לכלכלת המדינה", אומר סנסאו מאבולנבה, ראש שירות ההגנה של הפארק. "הרבה אנשים יבואו לכאן כדי לראות את הקרנף השחור". אבל, הוא מודה, זה גם אתגר: "אנחנו צריכים לעשות כמיטב יכולתנו כדי להגן על הקרנפים האלה".

שינוע הקרנפים נחשב לכלי חשוב במאמצי השימור, אך כמה ניסיונות דומים כשלו בעבר. בשנות התשעים הועברו קרנפים מדרום־אפריקה לבוצואנה, ואף שהמיזם נראה כסיפור הצלחה באותה התקופה, עשרות קרנפים נהרגו שם בשלוש השנים האחרונות בגלל התרחבות הציד. הקרנפים בזינאווה ישוטטו בשמורה מגודרת ויהיו נתונים למעקב אלקטרוני, המאפשר ניטור טוב יותר. יחידה של תשעים פקחים, חמושים בנשק חצי אוטומטי, תסייר בשמורה מסביב לשעון – ברגל, במשאיות ובמסוקים.

קהילות מקומיות אינן חיות בתוך השמורה, מה שמונע התנגשויות בין הקרנפים לבני אדם. ביישובים הסמוכים מחנכים את התושבים לשימור חיות הבר, והמבוגרים נשכרים לעבוד בשמורה, כדי למנוע מהם להיכנס לתוכה לצורך ציד. עם זאת, כנופיות של ציידים כבר חדרו לפארק כדי לצוד אנטילופות. אדוארדו לואיס, אחד מהסיירים, מתאר כיצד ארבו לקבוצה כזו בשנה שעברה. "בקרוב הציידים יבואו בשביל הקרנף השחור", אומר לואיס. "אבל אנחנו מתאמנים הרבה. אנחנו יכולים להילחם בהם".

שיכון הקרנפים מחדש הוא אמצעי הגנה זמני בלבד, מודה מיבורג מקרן פיס פארקס. הדרך היחידה לשמור על חייהם של הקרנפים בטווח הארוך היא לשכנע אנשים להפסיק לקנות את הקרניים שלהם, ממש כמו שאקטיביזם הפך את הפרוות ללא פופולריות. "מה שאנחנו עושים כעת לא ייתן לנו את הניצחון במשחק הזה", אומר מיבורג. "אנחנו רק משחקים כדי להרוויח זמן".

כשהמשאית הגיעה, הקרנפים הוכנסו לבומות ומומחים בדקו את מצב בריאותם. החיות החלו מיד לשתות מים, וזה סימן טוב, אומר פולס. למחרת בבוקר שוחררה הקבוצה הראשונה. שאר הקרנפים שוחררו כעבור יום נוסף.

פאולינה וססיל היו האחרונים ששולחו לחופשי. הם יצאו יחד. בהתחלה הם עמדו ליד דלתות הבומה שלהם, לא בטוחים אם שוחררו. במשך 15 דקות הם נשארו באזור, רצים פה ושם, מרחרחים את ביתם החדש. ואז, האם ובנה רצו אל תוך הסבך האפריקני ונעלמו.

The post ניסור קרניים והובלה בארגזים: כך הצילו את הקרנפים באפריקה appeared first on מקור ראשון.