"פעמיים תפסתי את הרכבת האחרונה לעולם הזה", הוא אומר לנו בחיוך. "הפעם הראשונה הייתה כשאבי נפטר, ואמי עוד לא ידעה אפילו שהיא בהיריון. הפעם השנייה הייתה כשהצטרפתי לקינדר־טרנספורט האחרון שיצא לאנגליה".

שלמה יהודה גרינברג היה בן חמישים כשהתמוטט בבית הכנסת, בשעה שהיה שליח ציבור בתפילת חג השבועות. שמונה חודשים אחר כך בא לעולם בנו, שלמה יהודה – בנה ה־12 של אדל, שעד אז כבר הספיקה לאבד שני ילדים. המשפחה התגוררה בסלובקיה, בעיר שזכתה לשלושה שמות, תלוי את מי שואלים ומתי: "פרסבורג בפי הגרמנים, ברטיסלאבה של הצ'כוסלובקים, ובוג'ון בהונגרית". הקהילה היהודית דאגה שלאדל יהיה בית, ואחיו ואחיותיו של שלמה פרנסו את המשפחה. "אחות של אמא, שלא היו לה ילדים, ביקשה לגדל אותי, אבל אמא סירבה. ברוך השם, אחרת הייתי בכבשן באושוויץ".

הבת הבכורה, שהייתה מבוגרת משלמה ב־19 שנים, עבדה כאחות בבית חולים. אחיו בן ה־17 עבר לבית יתומים, שחלונות הבית השקיפו אליו. "כשהוא יצא משם, אני נכנסתי. הייתי אז בן שמונה. האחיות שלי שמרו איתי על קשר רצוף, הביאו לי מדי יום לחמניות מהבית".

חודשיים לפני המלחמה, כששלמה היה בן עשר, ניתן לבית היתומים אישור להעלות עשרה ילדים בלבד על רכבת שתוציא אותם מתחומי הרייך, בדרך לאנגליה. אחד מבני משפחת גרינברג, שהיה מקורב למנהל בית היתומים, סידר לשלמה מקום שם. "גם הרב ד"ר סולומון שונפלד, שעסק בהצלת ילדים, דאג שיכניסו אותי לקינדר־טרנספורט. בסופו של דבר הצילו עשרת אלפים ילדים ברכבות האלה. אייכמן יימח שמו לקח הרבה כסף בשביל כל ילד". הרב שונפלד גם החזיק בית ספר תיכון בשפרד שבאנגליה, ולאחר שהילדים הגיעו ליעדם, הוא שיבץ שם את שלמה.

את אמו ראה שלמה בפעם האחרונה כשעמדה על הרציף. שנים אחר כך עלתה אדל על רכבת שיצאה מאותה תחנה, ובסופה של נסיעה היא נספתה באושוויץ. "לכו תדעו מה עשיתי בשעה שלקחו אותם למחנה. אולי שיחקתי כדורגל, מי יודע", נאנח שלמה

את אמו ראה שלמה בפעם האחרונה "כשהיא עמדה על הרציף, ומי יודע מה היה בראש שלה ושלי". שלוש שנים אחר כך עלתה אדל, כמו כל יהודי העיר, על רכבת שיצאה מאותה תחנה ליעד לא ידוע. בסופה של נסיעה היא נספתה באושוויץ. "לכו תדעו מה עשיתי בשעה שלקחו אותם למחנה. אולי שיחקתי כדורגל, מי יודע", נאנח שלמה.

כשהמלחמה הגיעה לאי הבריטי, כל תלמידי בית הספר בשפרד הועברו צפונה ופוזרו בין הכפרים. "נחתי בכפר סטורטפולד. כולנו הלכנו בשורה על המדרכה, כמו בטיול של ילדים, ואנשים עמדו מחוץ לבתים, הצביעו עלינו ובחרו: 'אני רוצה את זה', 'אני רוצה את זה'". שלמה היה בין ארבעת הילדים האחרונים שנותרו, וגברת עשירה אחת קלטה את ארבעתם. "היה להם בית מטבחיים של חזירים, היה לנו טוב שם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/11/BG5_0057-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כעבור שנה נפגשו כולם מחדש בשפרד. "אחרי המלחמה קיבלתי מכתב מאחותי שׂורי. היא כתבה בגרמנית, אבל אני כבר מזמן שכחתי את הגרמנית שלי. מורים ממוצא גרמני הסבירו לי מה כתוב שם". כך שמע על גורלם המר של אמו, דודתו ורוב אחיו. רק ארבעה מילדי משפחת גרינברג שרדו: יחיאל, דורקה (דבורה) "שיצאה מאושוויץ במשקל 24 ק"ג בקושי", שורי (שרה) שהוסתרה במהלך המלחמה, ושלמה עצמו. יחיאל הוא סבא של ברוך גרינברג, שמתרוצץ כעת עם המצלמה בבית צפוף־החפצים של הדוד־רבא האהוב שלו, מוקסם כאילו זו לו הפעם הראשונה כאן.

את לימודי התיכון סיים שלמה כשהיה בן 16 ("באנגליה עושים בגרות בגיל הזה"), ואז עבר לישיבה בגייטסהד שבצפון אנגליה ("אז היו בה מאה תלמידים, היום אלף"). ערב מלחמת השחרור הגיעו לשם נציגי ארגון ההגנה וחיפשו בחורים שמוכנים להגיע לארץ ישראל כדי להילחם. שלמה ושלושה חברים נוספים התנדבו. ראש הישיבה לא התנגד, אבל אמר שראוי להישאר וללמוד. לעומתו ראש הכולל, הרב אליהו דסלר (מחבר "מכתב מאליהו"), אמר שמדובר במלחמת מצווה.

"בבין הזמנים נסעתי לצרפת עם מזוודה קטנה, לכאורה למחנה עבודה. היה אסור להגיד את האמת, כי האנגלים והצרפתים היו פרו־ערבים ברובם. בחשכת הלילה עלינו עם 500 איש על סיפון 'סן אנטוניו', אוניית משא באורך של אולי מאה מטרים. היו שם יהודים מבלגיה, מצרפת, ממרוקו ומכל מיני ארצות. לא היו הרבה דתיים, והאוכל היה טרף כמובן. כולם חטפו מחלת ים והקיאו חוץ ממני, כי אכלתי רק ביסקוויטים".

אחרי נפילתה של "פלוגת הא־לוקים" בכיס פלוג'ה, נשלחו שלמה וחבריו לאותו קו בחזית. כעבור זמן קצר נדרשו לסגת בחשכה. "חבר שלי קיבל כדור בכתף, אני לא נפגעתי. הגענו לבסיס בשלום"

11 ימים נמשכה ההפלגה ממרסיי שבדרום צרפת עד לחיפה. "בכל פעם שהתקרבה אונייה של האנגלים או של האו"ם, ירדנו לדרגשים מתחת לסיפון". הם הגיעו ארצה ביולי 48', בעיצומה של מלחמת עצמאות של מדינה שזה עתה הוקמה, ושלמה נשלח למרכז קליטה ברעננה. "יחיאל אחי היה נשוי לאחות של הרב אפרים סוקולובר, רבה של רעננה", הוא מספר. אשתו של הרב הגיעה אל יחיאל בו ביום והכריזה: "הבאתי אורח". זו הייתה הפעם הראשונה שהאחים נפגשו, מאז ששלמה עלה לרכבת ההיא.

מרעננה נשלח שלמה לטירת־צבי, אבל הוא לא רצה להיות קיבוצניק והעדיף להתגייס מיד לצבא. "היה בלגן בצה"ל. מצאתי פלוגה דתית בחפץ־חיים והייתי איתם חמישה חודשים, בלי לקבל משכורת צבאית, רק חמש לירות לחודש ממח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). אחרי חמישה חודשים גילו איפה אני, אז קיבלתי תשלום רטרואקטיבית". הוא שירת בחיל מצב, "הלוחמים כובשים את הכפרים הערביים, ואנחנו מחזיקים אותם". אחרי נפילתה של "פלוגת הא־לוקים" – פלוגה דתית של הפלמ"ח, שניהלה קרב קשה בכיס פלוג'ה וכמעט כל חייליה נהרגו – נשלחו שלמה וחבריו לאותו קו בחזית. כעבור זמן קצר נדרשו לסגת בחשכה. "חבר שלי קיבל כדור בכתף, אני לא נפגעתי. הגענו לבסיס בשלום".

עשרה חודשים שירת שלמה בצבא, עד שוך הקרבות. "עם תום המלחמה אמרו לנו שאנחנו יכולים לחזור לארצות שמהן הגענו, אם נרצה, וישלמו לנו על טיסה. אני כמובן בחרתי להישאר". הוא הלך לקורס נגרות בן ארבעה חודשים, ובסיומו קיבל ערכת כלים שעדיין מצויה ברשותו – פטיש, חולץ ועוד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/11/BG5_0292-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באותם ימים הוא התגורר עם חבריו בצריף בפרדס־כ"ץ. "אחד החברים אמר שיש לו מישהי בדיוק בשבילי, וסיפר שהיא שהולכת למועדון דוברי אנגלית. הכרתי את אביה בבית הכנסת, הוא היה מורה לאנגלית ומנהל בית הספר תחכמוני בתל־אביב". אז שלמה הלך למועדון ופגש את שרה לבית שיינבאום. "באנגליה הם שינו את השם לשיין, בארץ לאילן. היא נולדה כבר בארץ, הייתה בכורה מ־12 אחים, ואני בן הזקונים מ־12 ילדים".

במהלך הדרך גם שלמה גרינברג הפך לגבעון. הוא ושרה נישאו אחרי שלוש שנות חברות, עברו לגור זמן קצר בבני־ברק ובקריית־אונו, וב־58' חזרו לרעננה. "שלושה ילדים נולדו לנו בבני־ברק, שלושה ברעננה".

קרוב לשלושה עשורים הם התגוררו בבית מדהים – לפי עדות צלָמנו – מוקף עצי אבוקדו ששלמה נטע ועצים נוספים. היו שם חתולים וכלבים. וצבים. ואווזים. ואקווריום ענק בין הסלון למטבח. "שרה אהבה מאוד בעלי חיים", מסביר שלמה, למקרה שפספסנו. הוא עבד כמורה למלאכה ובהמשך לימד גם אנגלית. במשך 27 שנים עסק בהוראה – בשכונת התקווה ("בתלמוד תורה של התימנים"), בערים שונות בשרון, ביבנה ובכפר־בתיה. בעיות בלב, שהתעוררו בגיל צעיר יחסית, הביאו אותו לפרישה מוקדמת.

לאחר היציאה לפנסיה סיירו שלמה ושרה בשומרון, כדי למצוא מקום מגורים לילדיהם הנשואים. בסופו של דבר הבת הקימה ביתה בקדומים, הבן גר בירושלים ואז במודיעין, וההורים עצמם התאהבו בעמנואל. "הקבלן שבנה את הבית הזה, קנה תמורתו את הבית שלי ברעננה. הוא הבטיח שפה יהיה לי שטח כפול ממה שהיה לי שם, אבל זה לא מה שקרה. עמנואל נחשבה 'עיר העתיד', וגם זה לא מה שהיה בפועל. העיר לא התפתחה עד שבא ראש העיר הנוכחי, חסיד סלונים, ועכשיו בונים פה הרבה".

עמנואל הייתה יישוב חרדי מראשיתה, "אבל כשקניתי את המגרש פה, אמרו לי שיש גם הרבה כיפות סרוגות". הסרוגים לא הגיעו, ומשפחת גבעון הסתפקה בקהילה קטנה של ארבעים איש. 39 שנים אחרי, שלמה מעיד שלא נותר אף אחד מהמניין שלהם. "היו לנו פה דוקטורים, מנהל בנק, רבנים. עזבו כולם. היום גם אני כבר לא יכול ללכת לבית הכנסת, אז אני מתפלל בבית. אין לי פיקוד שבת בקלנועית".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/11/BG5_0074-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הוא עבד בדפוס ישראלפוד (לימים פלפוט) כמגיה וכמנהל הארכיון, ופרש אחרי עשרים שנה, בגיל 86. שרה הייתה מורה לאנגלית עוד לפני קום המדינה, אבל לא עבדה מאז. "היא הייתה אשת ספר וידענית גדולה, אנציקלופדיה מהלכת. כל מה שעשתה היה בשלמות. אשת אשכולות ממש".

שלמה מעיד אומנם על עצמו שהוא נחלש מיום ליום, אבל אנחנו לא מצליחים לחוש בזה כשהוא מוביל אותנו לסדנת העבודה שלו במרתף הבית. אנחנו יורדים בעקבותיו לקומת החדרים, שבמרכזה קונסטרוקציה מרשימה של ברזל ועץ, מחוברת במדרגות לולייניות למרתף. דלת העץ העגולה והגדולה שברצפה נעולה, וכדי לא להקשות על המטפל הצמוד של שלמה אנחנו יוצאים לחצר, שגם ממנה אפשר להיכנס למרתף. טרסות שלמות שבנה שלמה במו ידיו ממתינות לנו שם, כולן עמוסות מדפים וחפצים. מדרגות פנימיות נוספות מובילות אותנו למתחם צר, שפה ושם עוד עומדים בו ארגזי פלסטיק ירוקים ובקבוקי זכוכית, זכר ליקב הקטן שבעל הבית הפעיל כאן.

שלמה, פורח ונרגש, מוביל אותנו פנימה. הנה ארון כלי העבודה המרשים. המחלצת הזו נקנתה בחמש לירות. כאן מגירות הברגים והמסמרים, ושם עוד אינספור חפצים שהוא שנורר מפה ומשם. זהירות, משמאל זרוק דלי שחור לצד שולחן עבודה ששלמה הרכיב משתי מיטות סוכנות, ועל שולחנות אחרים מונחים עשרות מכשירים ידניים ומכניים שלכל אחד מהם סיפור משלו. אנחנו נעים בזהירות, אבל שלמה מטפס ממקום למקום בהתלהבות קורנת, כאילו לא נזקק רק לפני רגע לכיסא־מעלית שישנע אותו מקומה לקומה בתוך ביתו. אנחנו מתרשמים, הוא לא: "מאז האירוע המוחי, לפני שנתיים, השתבש הרבה".

שרה הלכה לעולמה בגיל 93, בערב ראש השנה תשפ"ב. "נפטרה פתאום. התלבשה, ונפלה אחורה על המיטה. ניגשתי, נגעתי ולא הגיבה. נתתי נשיקה בלי לדעת שהיא כבר לא בחיים. דום לב. העיקר שלא סבלה, ברוך השם". גם מותו של הבן אוריאל, שנפטר לפני חודשים אחדים בשל בעיות לב, לא תרם כמובן לכוחות של האב.

אנחנו מטפסים חזרה למעלה. שלמה, נבוך וקורן, מתיישב על הכורסה בחיוך שובה לב. הוא מחזיק לנו את היד בחום ולוחש דברי ברכה ותודה בחמימות אין קץ. לך תסביר לו שהתודה והברכה זורמות בכלל בנתיב ההפוך.

את משפחתה הענפה והאוהבת הנציחה שרה בכריכתו של "ספר הישר", שם ציינה את שמו של כל אחד לצד תאריך הלידה שלו. שלמה לקח על עצמו להמשיך את הפרויקט. ברשימה המרגשת שהוא חושף בפנינו מופיעים כמאה שמות, ובהם החימש השלישי שנולד לו לאחרונה.

"הקבלן שבנה את הבית הזה, קנה תמורתו את הבית שלי ברעננה. הוא הבטיח שפה יהיה לי שטח כפול ממה שהיה לי שם, אבל זה לא מה שקרה. עמנואל נחשבה 'עיר העתיד', וגם זה לא מה שהיה בפועל"

The post "היה להם בית מטבחיים של חזירים, היה לנו טוב שם" appeared first on מקור ראשון.