אברהם חי את חייו בארץ כנען. הוא מתהלך בארץ, סוחר עם אנשיה, נלחם עבורם, קובר את מתו בתוכם ונחשב ל"נשיא א־לוהים" בעיניהם. בכיסו הבטחה אלוהית לבעלות על הארץ שבה הוא חי. אבל דבר אחד מגביל אותו: הוא אינו יכול לבוא עם תושבי הארץ בקשרי חיתון. המורכבות הזו מועצמת לאחר מות אשתו האהובה. אברהם משנס את מותניו ועושה את מה ששרה הייתה עושה לו הייתה בחיים. זהו הסיפור המרכזי של הפרשה: שליחת העבד לחרן, למצוא שם אישה ליצחק.

לפני צאת העבד לדרך, משביע אותו אברהם: "אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ, כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק".

צמד המילים ארץ ומולדת, מזכיר לנו פסוק אחר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ". אף שנצטווה לעזוב את מקומו ולהגיע לכנען, אברהם אבינו אינו מעלה בדעתו להתחבר בקשרי חיתון עם הכנענים, צאצאיו של חם המקולל. בדיון המתנהל עם עבדו מתבררת התמונה:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. ה' אֱ־לֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת, רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה.

ארץ ומולדת הם חבלי ארץ, בית הוא משפחה. 'אם לא הבנת עד עכשיו', אומר אברהם לעבדו, 'הרי לך אמירה מפורשת. אני מבקש להמשיך להיות קשור לשמיות, מקור משפחתי'. ההגעה לארץ אינה אומרת שאברהם הופך לחלק מאנשי הארץ ההיא. בזהותו, על אברהם להישאר קשור למשפחתו.

מבחן לא מציאותי

זהו הרקע למדרש הרואה בקושיותיו של אליעזר ניסיון כושל לברר האם יצחק ראוי לבתו שלו:

"כְּנַעַן בְּיָדוֹ מֹאזְנֵי מִרְמָה לַעֲשֹׁק אָהֵב" (הושע יב). כנען – זה אליעזר. בידו מאזני מרמה – שהיה יושב ומשקיל את בתו, ראויה היא או אינה ראויה. לעשוק אהב – לעשוק אהובו של עולם, זה יצחק. אמר אולי לא תאבה ואתן לו את בתי. אמר לו, אתה ארור ובני ברוך ואין ארור מתדבק בברוך (בראשית רבה, חיי שרה ט).

על דרך זו יש להבין גם את המבחן שעורך אליעזר על הבאר:

וַיֹּאמַר ה' אֱ־לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

בתוכנית זו, המסופרת לנו שלוש פעמים, יסוד המקריות הוא הנדבך העיקרי. המבחן נראה בלתי מציאותי לחלוטין. אליעזר מאתגר את ריבונו של עולם בהתרסה גלויה. 'נראה אותך', אומר העבד, 'הלא אברהם הוא אוהבך, ובכן, "הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם". כך, לדעתי, קראו חז"ל את דברי אליעזר, ותגובתם הקשה לא איחרה לבוא:

ארבעה הן שתבעו שלא כהוגן; לשלושה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, כלב, שאול, יפתח. אליעזר אמר "והיה הנערה אשר אומר אליה וגו'" – הא אילו יצאה אמה אחת והשקתו, היה משיאה לבן אדונו? אתמהא! (בראשית רבה, חיי שרה ס, ג).

בקשתו של אליעזר מוגדרת בפי חז"ל כתביעה שלא כהוגן, שהרי מה היה עושה אילו יצאה שפחה אחת והייתה משקה אותו על פי תנאיו? האם היה משיאה ליצחק?!

הנגדה לישמעאל

ובכל זאת, הניסיון הצליח. ותנאיו המופרזים של אליעזר נענו:

וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת … וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ….

ב"הפוך על הפוך", האל נענה לדרישתו הלא הוגנת של אליעזר, בלשון המעטה. אפשר שבמעמקי ליבו קיווה אליעזר כי לא תימצא אישה כזו בשל תנאיו הבלתי אפשריים, המתחזים למבחן אולטימטיבי של אשת חסד הראויה להתדבק בזרעו של אברהם. אליעזר הציב רף גבוה מאוד, הרבה מעבר לבקשתו הצנועה של אדונו אברהם, וההפתעה הייתה מוחלטת.

סיפור הניסיון על הבאר חוזר על עצמו שלוש פעמים בפרשתנו, עם הבדלים נדרשים. אף שהנמען של הסיפור משתנה, נראה כי בסופו של יום הכתובת היא אנחנו, הקוראים. האריכות והחזרה מטרתם לדעתי אחת – ליצור הנגדה בין נישואי ישמעאל לנישואי יצחק. בפרשה קודמת מוקדש לעניין זה פסוק אחד, לקוני, עובדתי ומלא משמעויות: "וַיֵּשֶׁב בְּמִדְבַּר פָּארָן וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". להגר לא הייתה כל התלבטות. היא לא הרחיקה נדוד למצוא אישה לבנה, בנו של אברהם.

בפרשה זו אנו נחשפים לממד נוסף בסיפורי האבות, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. קיום מצוותו של האל "לך לך" אינו עניין טכני בלבד, המקוים באמצעות מעבר פיזי ממקום למקום. המעבר הוא רק הצעד הראשון ליצירת "גוי גדול". לא רק הישיבה הפיזית במקום אחר היא האתגר, אלא פיתוח חיים מלאי תוכן, מוסריים וערכיים, על גבי פיסת קרקע זו.

The post פרשת חיי שרה: ההגעה לכנען לא הפכה את אברהם לחלק מאנשי הארץ ההיא appeared first on מקור ראשון.