במלחמת יום הכיפורים היה המחזאי יהושע סובול מילואימניק בחזית שברמת הגולן. באחד הימים הראשונים של המלחמה הוא ראה מהקרקע את מטוסי חיל האוויר שחגו במטרה לתקוף שיירת שריון סורית. "הסורים בתגובה ירו טילים על המטוסים. מעל ראשי מטוס חטף טיל, התפרק לחתיכות וצנח ארצה כמו אבוקה בוערת. היה ברור שאיש לא ניצל מהמטוס", הוא מספר. חלפו מאז כמעט חמישים שנה, אבל מראה המטוס המרוסק והציפורים שחגו סביבו בשמיים אינו מניח לסובול, ומאז מעסיקה אותו שאלת החורבן. המחזה החדש שלו, "מחכים לציפורים", הוא דרמה קומית מוזיקלית המתרחשת בעולם פוסט־חורבני שבו כל מי שניצל מגיע למקום היחיד על פני כדור הארץ ששרד. חמישה שחקנים מפיחים חיים בהצגה ב־12 דמויות, בהן פקידת קבלה במלון בשנגחאי, שמשוכנעת שבמקום שכן המלון שלה ותכף היא תתחיל לקבל אורחים, רופא שיניים מנברסקה שבטוח שהקליניקה שלו נמצאת שם ומרצה מסקוטלנד שחושבת שבטריטוריה הזאת נמצאת האוניברסיטה שלה. לדברי סובול "המחזה נקרא במקור "שירת הציפורים המתות", או "רקוויאם לציפורים", והוא בעצם מדבר על מצב שבו כל העולם נחרב, ולאחר מכן אנשים צצים מתוך החורבות. לאט־לאט מתברר שכל אחד מזהה את המקום שהיה שלו לפני שהעולם חרב. מדובר באנשים שהם בהלם, ומתוך ההלם שבו הם נמצאים הם גם לא לגמרי מודעים שהעולם נחרב. בהדרגה כל הדמויות יוצרות חברה חדשה, והן מקימות עולם חדש".

סובול, במאי תיאטרון, מחזאי, תסריטאי, סופר, עיתונאי ופזמונאי, ויצירותיו גדושות בביקורת חברתית ופוליטית. חלקן עוררו מהומות. הבולטות שבהן סביב "סינדרום ירושלים" בתיאטרון חיפה, שהביאה למחאות ימין ולהתפטרותו מהתיאטרון. אבל את המחזה החדש הוא כתב דווקא לאנסמבל התיאו־טרון, אנסמבל ירושלמי של יוצרי תיאטרון דתיים וחילונים, היוצרים תוך חתירה לחיבור בין עולם התוכן היהודי לבין המדיום התיאטרוני. בבית הקפה בכיכר רבין בו אני נפגשת איתו ועם בתו ד"ר נטע סובול, הוא מספר על העבודה עם האנסמבל. "היה בינינו דיאלוג, ניהלנו דו־שיח פתוח. היו דברים שהם הלכו בהם לקראתי, והיו דברים שאני הלכתי לקראתם. הראיתי את ההצגה הרחבה, היה דו־שיח פתוח, חיברתי אותם לבמאית יעל ניברון שלקחה לידיים את מלאכת הבימוי". כתיבת המחזה החלה אחרי שיחה של סובול עם בתו, שהיא מרצה לפילוסופיה ויהדות. "היה בינינו שיח סביב מדרש חז"ל שלפיו לפני שא־לוהים ברא את העולם שלנו הוא היה בורא עולמות ומחריבן", היא מספרת, "השיח היה על איך בעצם חורבן הוא מהלך הכרחי ביצירה הא־לוהית. כל יצירה נבנית על חורבן שקדם לה".

נטע: "גדלתי בבית מאתגר שאם אני לא בעניינים אני מרגישה את זה היטב. כשהלכתי ללמוד, היה לי ברור שאלמד משהו אחר ממה שגדלתי עליו, וכך הגעתי לקבלה ולזוהר"

לדבריה גם הציפורים הן מוטיב חוזר, במיוחד בקבלה: "לפעמים מבנה הנסיעה שלהן הוא סימן, לפעמים הקבוצה שהן עפות בה. הבסיס של זה הוא שכל העולם נברא כך ששום דבר בו לא קיים כשלעצמו, ואחד קשור לשני. כל העולם בנוי על מערכות היחסים. האחדות, היא אחדות של ניגודים, דבר שחבל שהוא לא יותר נוכח בחיים שלנו".

יהושע, כתבת בעבר בעיקר לתיאטרונים רפורטוארים, מה לך ולאנסמבל קטן?

"זה מחזה שיש לו מתכונת רחבה ומתכונת מצומצמת. אפשר להעלות אותו על במה ענקית עם 30-40 דמויות או כמחזה קאמרי עם קבוצה קטנה של אנשים שמשחקים דמויות שונות. נכון שכתבתי מחזות שעלו על במות גדולות ברחבי הארץ והעולם, זה צד אחד של הכתיבה שלי, אבל יש לי גם כתיבה לאנסמבל קטן. כשאנשי התיאו־טרון פנו אליי ובראשם נתנאלה תירוש, המובילה את הלהקה, נפגשנו והם שאלו אותי אם יש לי מחזה שיש לנו עניין משותף בו, הצעתי את נושא חורבן העולם, שכאמור מעסיק אותי שנים, וגיליתי שלא רק אותי. מתוך החורבן ניסינו יחד לבנות משהו חדש".

סובול, בן 83, נשוי לעדנה, מעצבת במה. הוא גדל בתל־מונד ולמד בתיכון חדש בתל־אביב. הוא למד ספרות והיסטוריה בסמינר אורנים ופילוסופיה בסורבון בפריז. כשלמד בפריז שמע על עלילת דם שהתפתחה נגד סוחרים יהודים בעיר. וכתב על הנושא, בעקבות זה הוא הפך לכתב "על המשמר" בפריז. כשחזר לארץ כעבור שנה החל לעשות כתבות שטח לאותו עיתון. כתבותיו על שכונות מצוקה בשנות השבעים שימשו מאוחר יותר חומר רקע לכתיבת המחזה "קריזה". בהמשך כתב שלל מחזות, המפורסם שבהם הוא "גטו", שהפך אותו למוכר בעולם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/11/צילום-יעל-אילן2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתו נטע, בת 52, למדה משחק ובשנות העשרים לחייה הייתה שחקנית. לאחר מכן עזבה את התיאטרון ולמדה תואר ראשון כללי. אחד הקורסים ששבה את ליבה עסק בדת ובמיסטיקה, וככה הכירה את ספר הזוהר.

מה המקום של היהדות בחיים שלכם?

נטע: "בחיים שלי זה דרך החיבור לכתבים, והייתה תקופה שזה יותר השפיע עליי".

יהושע: "אם נטע דיברה קודם על אחדות ניגודים, אני גדלתי בבית שהייתה בו משפחה מורחבת שלכל אחד הייתה שם דעה אחרת – סבתי, אמי, דודתי ודודי כולם גרו תחת קורת גג אחת, וכל אחד החזיק בדעה אחרת. דודי היה במקור חסיד גור והייתי מתלווה אליו לבית הכנסת המאולתר שהוקם בתל־מונד".

סובול גדל על ברכי היידיש, וכתב שלושה מחזות המשלבים את השפה. כששואלים אותו מה היהדות שלו, הוא מדגיש את השילוב בין השפה היהודית ליידיש. "היהדות היא מזיגה של הרבה תרבויות ושפות", הוא אומר, "אם היינו נותנים ביטוי מלא לכולם החיים התרבותיים שלנו היו עשירים מאוד. לצד העבודות שלי ביידיש, ראיינתי בשנות השבעים בעיירות הפיתוח אנשים יוצאי צפון אפריקה, מרוקאים, תוניסאים, לובים, עליהם כתבתי את המחזה "עצבים" ואת השיר "ילדים זה שמחה". היהדות שלי היא יהדות מכילה. מכירה בכל הזרמים שחדרו לתוך היהדות ושהיהדות התעשרה בהם במהלך הדורות. אני רואה את עצמי כפלורליסט בגישה שלי. אני אתאיסט".

מה דעתך על מצב התיאטרון כיום? נדמה שמחזות זמר קלילים דוחקים את ההצגות "הכבדות" והביקורתיות.

"המצב עגום. התיאטרון, כמו כל התחומים האחרים, הפך לגוף שמעוניין למכור. אנחנו חיים בתרבות של מכירה. בתוך הדבר הזה התיאטרון, שהיה אמור להיות משוחרר לחלוטין משיקולי רווחיות וכדאיות, נפל קורבן למנטליות של קורח ועדתו. מה שתיאטרון צריך להיות בעיניי זה להעמיד מראה לחברה ולהראות לה איפה היא עומדת ולאן היא הולכת. זו לא אמנות נחמדה. היא לא באה להגיד לקהל כמה הוא נחמד. זו צריכה להיות אמנות שבאה להגיד לקהל – אנחנו נשקף לכם אתכם במראה מוגזמת. שתראו אילו כוחות פועלים בכם ולאן אתם הולכים. וזה כרגע לא קורה בבמות המרכזיות שלנו".

יהושע: "התיאטרון, כמו כל התחומים האחרים, הפך לגוף שמעוניין למכור. אנחנו חיים בתרבות של מכירה. בתוך הדבר הזה התיאטרון, שהיה אמור להיות משוחרר לחלוטין משיקולי רווחיות וכדאיות, נפל קורבן למנטליות של קורח ועדתו"

לסובול שני ילדים: נטע, ויהלי סובול, יוצר וסולן להקת "מוניקה סקס". אשתו של יהלי היא השחקנית עדי גילת, כך שכשהם מתכנסים לארוחות משותפות, השיחות סובבות סביב תרבות ופוליטיקה. לדברי נטע "זה בית שהוא כמו כל בית, עם שיחות מעניינות. זה בית שתמיד הייתה בו אידיאולוגיה מאוד ברורה, ובית מאתגר שאם אני לא בעניינים אני מרגישה את זה היטב. כשהלכתי ללמוד, היה לי ברור שאלמד משהו אחר ממה שגדלתי עליו, וכך הגעתי לקבלה ולזוהר".

ההורים חששו שתחזרי בתשובה?

יהושע ממהר להשיב: "אני לא חששתי. בעיניי הדבר החשוב ביותר שהורים יכולים להעניק לילדים שלהם זה חופש. עד כמה שאני זוכר, לא ניסיתי להכתיב לנטע תעשי כך או אחרת, לא התערבתי בזה בכלל, וגם כשהלכה ללמוד משחק, לא אמרתי לה יופי, וכשעזבה את התיאטרון לא אמרתי אוי ואבוי".

נטע: "אני חושבת ששמחתם קצת".

יהושוע: "תיאטרון זה הימור מיום ליום".

הדעות הפוליטיות במשפחה נעות בין שמאל לשמאל יותר. מה חשבתם על התרסקות העבודה ומרצ בבחירות?

יהושע: "כעסתי מאד על מרב מיכאלי, אני חושב שהיא עשתה טעות איומה, זה מה שאני חושב. בבחירות האלו מה שעמד על הפרק זה לא אם נגשים את הסוציאליזם בגוון כזה או אחר, אלא מאבק על השלטון עצמו. ישראל בעיניי צריכה להגיע למצב שיהיו בה ארבעה גושים שייצגו כל אחד מגזר חברתי אחר. אני חושב שזה יקרה עם הזמן בכורח הנסיבות, ילמדו ויבינו שאתה צריך להתלכד עם אנשים שקרובים אליך בדעותיך, ולא להיות עקשן אלא להתפשר. האידיאולוגיה הנכונה בארץ היא אידיאולוגיה של פשרה ולא ניצחון של אחד על השני".

מה דעתך על תפקודו של גנץ כשר ובכלל?

"בדיעבד הוא עשה טעות קרדינלית גדולה מאוד, בזה שכאשר הוא היה המפלגה הגדולה ביותר, הוא לא הבין שהתפקיד שלו הוא לאסוף סביבו קואליציה שתייצג את מגוון הדעות בחברה הישראלית. הטעות הזאת היא טעות של אדם שהוא חסר אינסטינקטים פוליטיים נכונים. למעשה הוא חסר חושים פוליטיים. אפשר להגיד על ביבי מה שרוצים, אבל חושים פוליטיים יש לו. הוא חיה פוליטית מדרגה ראשונה. חיה שיודעת לקרב אליה גם בעלי חיים אחרים שלא אוכלים בדיוק את אותו המזון. זה מה שנקרא תבונה פוליטית".

נגד בנימין נתניהו הפגנת.

"מה שיש לי נגד ביבי זה דבר אחד. כשהוא הואשם בארבעה סעיפי אישום חמורים מאוד, הוא היה צריך מרצונו הטוב לפנות את מקומו ולהגיד, אני אטפל במשפט ואם אזוכה אני אחזור, ואם לא, אז אני לא ראוי להיות ראש ממשלה. החוק הזה קיים לגבי שרים, ולא ברור לי למה הוא לא קיים לגבי ראש ממשלה. רבין התפטר בעקבות פרשת הדולרים, אולמרט התפטר כשהועלו נגדו חשדות. אם אני עומד למשפט, אסור שהמורא שלי יהיה על התביעה או על השופטים או מי שלא יהיה, אני צריך לבוא למשפט כאחד העם. במקרה של נתניהו הוא עשה את כל המניפולציות כדי לא לעמוד למשפט. אני לא יודע מה יהיה בעתיד, אני מקווה שהוא ימנע מהשותפים שלו להעביר את פסקת ההתגברות לגביו".

סובול, כאמור, הוא אדם בעל אוריינטציה פוליטית חזקה, והתבטא רבות בתחומים שונים. בין השאר אמר על טרור העפיפונים ב־2019 כי "ניסיתי לדמיין את עצמי ילד ברצועת עזה בימים האלה. כששכנים שלי או נהרגים או נפצעים, או קרובי משפחה, מוחזרים הביתה כנכים או כגופות מנוקבות, מה הייתי עושה בתור ילד? הייתי מפריח עפיפון הצתה".

קל לך להזדהות עם האויב יותר מאשר עם בני עמך?

"בתור מחזאי אחד הדברים הקשים במקצוע הזה הוא להבין את האויב שלך, לחיות את המנוגד לך מבפנים. וכן, להיות ילד בעזה זה גיהינום, מה זה אומר? אני לא בשלטון, אבל אם הייתי, אז הייתי מנסה לנרמל את היחסים".

אתה יכול להסתכל בעיניים לילדים בעוטף עזה אחרי אמירה כזו?

"אמרתי את הדברים מכיוון שחשבתי שאם אני הייתי ילד בעזה, הייתי חש שמעבר לגבול יש אנשים שבגללם אני חי בזבל".

ילדי עוטף עזה חיים בחרדה, והחיים שלהם קשים לא פחות.

"נכון, והפתרון הוא לדאוג שיהיה טוב לילדים פה ולילדים שם".

למה אתה מזדהה יותר עם הכאב שלהם?

"אני לא מזדהה יותר עם הכאב שלהם. אני מזדהה עם הכאב של הילדים בעם שלי חזק מאוד, וגם נתתי לזה ביטוי. אני חושב שצריך לנהל דיאלוג פתוח בין המגזרים השונים בחברה הישראלית, להבריא את החברה. היא מורעלת היום בשנאה בין המגזרים השונים".

The post יהושע סובול מציג מחזה חדש ומאשים: "התיאטרון הפך לגוף שמעוניין למכור" appeared first on מקור ראשון.