"אני זוכר את עצמי כחייל על שפת תעלת סואץ, מסתכל על המוצב הישראלי שמעברה השני, במרחק כמאתיים מטרים ממני. רק ביצורי החול שהצבא הישראלי הקים שם – כדי למנוע מאיתנו ירי ישיר או חצייה אפשרית של התעלה – מנעו קשר עין עם החיילים. מדי פעם שמעתי את הקולות שלהם. קשה להסביר את זה, אבל למרות הידיעה שאלו האויבים שלי, לא הייתה בליבי שנאה כלפיהם. אולי בגלל ההיכרות האישית שלי בילדותי עם יהודים.

"ואז הגיעה המלחמה. זה לא דבר ששוכחים, לטוב ולרע. אני יכול לחוש עד היום את הריח של אבק השרפה מכיוון התעלה. אני זוכר גם את המהנדס המצרי שהציע רעיון מהפכני: לייבא מגרמניה משאבות גדולות, לשאוב בעזרתן מים מהתעלה, ולהתיז אותם על ביצורי החול שמולנו. כך הצלחנו לפלס דרך למשוריינים, כדי שיחדרו לתוככי סיני. החיילים שלנו מוטטו את קו בר־לב בתוך כמה שעות ונעו קדימה, אבל יחד עם זאת היה חשש שגם הישראלים יצלחו את התעלה. אני לא חציתי את התעלה, כי בשלב מסוים הועברתי לאלכסנדריה".

אנחנו נפגשים בכפר הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, מקום מגוריו בחודשים אלה, אבל האדם שמופיע מולי לא עונה על ההגדרה של סטודנט, ובכלל קשה להכניס אותו לתבניות מוכרות. שמו כאמל עבד אל־מאלכ, נוצרי יליד מצרים, אזרח קנדה ופרופסור לספרות ערבית. לאוניברסיטה בירושלים הוא הגיע בעידודו של ידידו פרופ' אלי פודה, כדי להעביר קורסים הקשורים לתרבות של מולדתו, תוך התמקדות בספרים ובסרטים שמציגים אינטראקציה בין מצרים לישראלים. "כיף לי מאוד בכפר הסטודנטים", הוא אומר בחיוך מאוזן לאוזן. "אני אומנם מתקרב לגיל 70, אבל עם הסטודנטים סביבי אני שוב מרגיש צעיר". וכאן כדאי לציין שהפרופסור הנכבד מכיר היטב את החיים הסטודנטיאליים באוניברסיטה העברית: עוד בטרם יבש הדיו בחתימותיהם של בגין וסאדאת על הסכם השלום, היה עבד אל־מאלכ לסטודנט המצרי הראשון שהגיע ללמוד במדינת ישראל.

"בשכונה שלנו התגוררה משפחה יהודית אחת, והיה להם ילד בן גילי, עזיז חביב. הפכנו לחברים קרובים, ממש כמו בני משפחה. ילדים לא מתחשבים בדעות קדומות, בפוליטיקה או בדת, פשוט משחקים את משחקי השכונה. אבל אני חייב להודות שלא כולם בשכונה היו מוכנים לשחק עם עזיז, בגלל יהדותו"

זו שעת צהריים מאוחרת, ושנינו רעבים. אנחנו ניגשים לשווארמייה הסמוכה, ועבד אל־מאלכ פונה בערבית אל חסן, אחד העובדים. נראה שהלה נהנה לשמוע את הניב המצרי המתגלגל על לשונו של הפרופסור. החייל ששכב בשוחות בין סואץ לאיסמעיליה כשרובהו מכוון לעבר חיילי צה"ל, יושב עכשיו בבירת ישראל עם צלחת שווארמה, צ'יפס וסלט.

הגישה שלך לישראל די יוצאת דופן. גם היום, יותר מארבעים שנה אחרי כינון השלום, השנאה כלפינו מורגשת היטב בציבוריות המצרית. ספרים שנמכרים בקהיר מציגים את מנהיגי ישראל כדמויות שטניות, ורשתות הטלוויזיה מחרימות כוכבים שהצטלמו עם ישראלים – אפילו אם עשו זאת בלי לדעת מי עומד לידם.

"לכל מדינה יש נרטיב משלה, ולפעמים אנשים נוטים להמשיך לחגוג את השנאה כלפי האחר גם אחרי שנחתם הסכם השלום. אני מבקר חריף של ההתנהלות הזאת, כשביד אחת פועלים יחד עם ישראל ברמה המודיעינית והצבאית נגד האויב המשותף בסיני, וביד השנייה נותנים במה לכותבים, לסופרים ולחוקרים באקדמיה שמחרימים את ישראל ומגנים אותה. חייבים להפסיק את העוינות. מצד שני, גם אצלכם יש קיצונים. ישראל צריכה למשל להילחם באלו שחוגגים את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... s/2022/11/AAA-750x631.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אני נמצא פה ומדבר בפני סטודנטים ישראלים כדי להוכיח שיש דרך אחרת, דרך של חיים ושיתוף. לא ייתכן שיהיה שלום בין הממשלות אבל שנאה בין העמים. אני רואה עצמי כנציג של העם המצרי שנפגש עם הישראלים באופן ישיר, ולא מאחורי מסכה. כולנו צריכים להשאיר לספרי ההיסטוריה את מה שקרה, ולהתרכז בשאלה מה אנחנו עושים מכאן ולהבא".

להציג ניצחון

אנחנו חוזרים אל העימות הצבאי האדיר שפרץ בין ישראל למצרים והוביל במידה רבה להסכמי השלום. זמן לא רב לפני מלחמת יום הכיפורים, עבד אל־מאלכ עוד היה סטודנט לספרות אנגלית באוניברסיטה באלכסנדריה ונמנה דווקא עם מתנגדי סאדאת. הוא וחבריו קיימו פעילות פוליטית בקמפוסים ויצאו להפגנות, חלקן אפילו אלימות. "ראינו את עצמנו אנשי העולם הגדול, לא האמנו במלחמות אלא בחופש ושלום, זכויות אדם וצדק לכל העולם. קיימנו שביתות ומחאות, ואפילו נעצרנו וספגנו מכות מהמשטרה בגלל הפעילות שלנו.

"אני קיבלתי מההורים שלי חינוך לסובלנות כלפי האחר, ובכלל זה כלפי היהודים. לי ולחבריי לא הייתה כל שאיפה לכבוש את ישראל, להגיע לגדה המערבית ולשחרר את ירושלים – אגב, אני חושב שגם לסאדאת לא הייתה שאיפה כזאת, ואני לא אומר את זה מתוך רצון להגן עליו. מצד שני, למרות התנגדותנו למלחמות, היינו פטריוטים ורצינו לשחרר מידי ישראל את סיני, כי זו אדמה מצרית. לשם כך היינו מוכנים לקחת נשק ולהילחם".

"זה היה ממש כמו בסרטים: חדר מבודד, שני כיסאות במרכזו, מנורה ותמונה גדולה של הנשיא מובארכ על הקיר. החוקר שלף מאמר שלי, וקרא מתוכו את המילים 'מעולם לא הרגשתי מצרי'. מדוע לא הרגשת מצרי, הוא שאל – ופשוט התעלם מהמשך המשפט: 'מעולם לא הרגשתי מצרי כמו שהרגשתי במהלך שהותי בישראל'"

סאדאת שמע את רחשי לב העם, וניתב אותם בצורה חכמה. הוא הכריז כי מי שמרגיש צורך לעשות מעשה כדי לשחרר את סיני, מוזמן להתגייס לצבא המצרי. "אני קניתי את ההצהרה הזו", אומר עבד אל־מאלכ וצוחק. "וככה אני, מתנגד המשטר, מצאתי את עצמי לובש מדים ומתאמן בבסיס של חיל הרגלים בקהיר. מאוחר יותר נשלחתי לחזית התעלה. אבל תאמין לי", הוא שב ומדגיש, "לא הייתה לי שנאה כלפי הישראלים והיהודים. רציתי רק לשחרר את סיני".

הוא מזכיר את סיפורו של סגן־אלוף אסף יגורי, מג"ד שריון שהוחזק בשבי המצרי במשך 46 ימים, עד ששוחרר במסגרת חילופי שבויים. באותה תקופה נהגו המצרים לראיין שבויים ישראלים לערוץ התעמולה "קול הרע"ם", ויגורי היה הקצין הבכיר ביותר שקולו נשמע שם. המצרים גם לקחו אותו לביקור בקהילה היהודית בקהיר, כדי שיספר שם כי הטענות בדבר יחס בלתי אנושי כלפי השבויים אינן אלא שקר. לאחר שובו ארצה נמתחה על יגורי ביקורת קשה בשל שיתוף הפעולה שלו עם שוביו – מה שלא מנע ממנו להפוך לחבר כנסת בבחירות 77'.

"בתקופת השבי, יגורי הופיע בטלוויזיה המצרית ודיבר בצורה מכובדת שהרשימה אותי", מספר עבד אל־מאלכ. "כתבתי אז מכתב לנשיא סאדאת, וביקשתי שינהגו בשבוי הישראלי בכבוד, וישמרו עליו שלא ייפגע פיזית או נפשית. הצעתי גם שייקחו אותו לסיור בפירמידות ובארמונות לוקסור, כדי להראות לו שאנחנו עם משכיל בעל עבר מפואר. אני לא יודע אם סאדאת אכן קרא את המכתב שלי, אבל למיטב ידיעתי, יגורי קיבל יחס טוב בשבי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/11/D334-140-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שחזור האירועים הללו ממרחק חמישים שנה עשוי להישמע לא רלוונטי, אבל כל מי שמבקר במצרים או מתוודע לתרבות המצרית, מגלה שמלחמת יום הכיפורים נוכחת שם מאוד עד היום. אזכורים של המערכה ההיא פזורים בכל מקום: במוזיאון מלחמת אוקטובר בקהיר אפשר לראות שלל שתפסו המצרים באוקטובר 73', וגם טנקים, מטוסים וטילי נ"מ שמחזירים את המבקרים אל אותם ימים. סמוך למלון רעמסס, שבו שהיתי באחד מביקוריי במצרים, נמצא "גשר אוקטובר", שקרוי על שם המלחמה. אפשר גם להבחין שהמצרים מאדירים את המלחמה ומציגים אותה כניצחון על ישראל, למרות האבדות הכבדות שספגו והכניסה של צה"ל לעומק שטחם. כך למשל, הקליפים שמפיקה יחידת ההסברה של צבא מצרים לרגל "יום הצבא המצרי" כוללים תמיד תמונות של השבויים הישראלים, כסמל לתבוסת האויב הציוני.

לפי בן שיחי, בהתרפקות של המצרים על המלחמה יש גם משום הודאה בעובדות. "צריך לזכור שבסופו של דבר ישראל סיימה את המלחמה בעמדה טובה יותר מאשר המצרים – כמובן בסיוע האמריקנים", הוא אומר. "המצרים חייבים עד היום לנחם את עצמם על האבדות, ולכן הם מנסים להתמקד בשבוע הראשון של המלחמה, שבו הם אלה שניצחו".

גולדה התרגשה

לפני כחודש הוזמן פרופ' עבד אל־מאלכ על ידי לבנה זמיר, ראש התאחדות עולי מצרים בישראל, לשאת דברים באירוע של הארגון. לצידו נאמה שם גם שגרירת ישראל בקהיר אמירה אורון, שמעניקה תמיכה לפרויקט שלו באוניברסיטה העברית. "הקשר בין היהודים לערבים במצרים של פעם היה חזק מאוד, ויכולתי להרגיש אותו במפגש ההוא", מספר הפרופסור. "הסתכלתי בעיניהם של הנוכחים וראיתי געגועים. געגועים לילדות במצרים, לשכונה, למשחקים המשותפים עם חבריהם המוסלמים והנוצרים ברחובות קהיר ואלכסנדריה. הם כל כך רצו לשמוע אותי מדבר בערבית, ואפילו שר בערבית. זה החזיר אותם לכמה רגעים לעבר, ואני מצידי הרגשתי כאילו אני פוגש קרובי משפחה אבודים".

במשך שנים רבות שררו במצרים יחסי שיתוף ואחווה בין ערבים ליהודים. עם ההכרזה על הקמתה של מדינת ישראל, חל מהפך אלים ביחסם של הערבים לשכניהם. העדויות של יהודי מצרים מספרות על הלאמת רכוש, פוגרומים והתעללות בגוף ובנפש. "כן, היו תקיפות ואנשים נהרגו, אבל בערים שלנו מרבית התושבים קיבלו את הימצאותם של היהודים, ורק טענו כלפיהם שהם מקיימים קשרים עם בן־גוריון ועם המנהיגים של ישראל", טוען עבד אל־מאלכ. עם כל גילויי השנאה כלפי היהודים במצרים, הוא אומר, עדיין אי אפשר להשוות זאת לאנטישמיות באירופה.

הקשר האישי הראשוני שלו עם יהודים נוצר כבר בילדותו. "נולדתי בכפר קטן בדלתא המצרית, ובשלב מסוים עברנו לשנתיים לעיר הגדולה דמיאט, מערבית לפורט־סעיד. בשכונה שלנו התגוררה משפחה יהודית אחת, והיה להם ילד בן גילי, עזיז חביב. הפכנו לחברים קרובים, שיחקנו וחיינו יחד כאילו אנחנו בני משפחה.

"בישראל לא מבינים את גודל האתגר שעומד בפני השלטון המצרי – להאכיל 100 מיליון פיות בכל יום. המצב הכלכלי במצרים לא פשוט, והמלחמה במזרח אירופה והקורונה רק החמירו אותו. יחד עם זאת חייב להיות שם יותר חופש לאזרחים. אנשים שהוכנסו לכלא בגלל דעותיהם צריכים להשתחרר ולקבל זכות ביטוי"

"בתור ילד, הקשר עם החבר הוא טבעי לחלוטין. אתם לא מתחשבים בדעות קדומות, בפוליטיקה או בדת, פשוט משחקים את משחקי השכונה. אבל אני חייב להודות שלא כולם בשכונה היו מוכנים לשחק עם אותו עזיז, בגלל יהדותו. לאחר מכן המשפחה שלי עברה לאלכסנדריה, ושם היו יותר יהודים. עזיז עזב לארה"ב בחלוף השנים, שינה את שמו לאוזי מוריס, ואנחנו שומרים על קשר עד היום".

לאוניברסיטה העברית הגיע עבד אל־מאלכ לראשונה בסוף שנות השבעים. לפני פגישתנו הוא שולח לי תמונה שלו מהתקופה ההיא: שערו מגודל, שפמו מטופח, לצווארו שרשרת זהב ועל גופו ג'ינס משופשף. איך מצא עצמו במדינה שזמן קצר לפני כן עוד נחשבה לאויב מר? "גולדה מאיר היא זו שנתנה לי אישור ללמוד כאן", הוא אומר ומחייך מתחת לשפם שהאפיר עם השנים. "בנובמבר 1977 הייתי סטודנט במונטריאול שבקנדה. כשצפיתי בסאדאת מגיע לישראל, התרגשתי מאוד וחשבתי לעצמי – עכשיו כשיש שלום, למה לא ללכת ללמוד שנה אחת בישראל? למזלי נפתחה באוניברסיטה העברית תוכנית לסטודנטים מחו"ל, אז שלחתי מכתב לכנסת ישראל, לכבוד גולדה מאיר, והסברתי שאני סטודנט מצרי שרוצה ללמוד בישראל. כעבור שבועיים קיבלתי מכתב תשובה ממזכירתה של ראשת הממשלה לשעבר: 'גברת מאיר מתרגשת מאוד מפנייתך, והיא מתכוונת לעזור לך לקבל מלגת לימודים בישראל'.

"ביולי 1979 הגעתי לתל־אביב. כדי לא לסבך אותי, לא חתמו לי כאן על הדרכון המצרי, אלא נתנו לי ויזה בדף נפרד. כך התחלתי מסע מרהיב של הכרת החברה הישראלית. הכרתי את הסיפורים שהופצו במצרים על ידי קיצונים, והם התגלו כשטויות. כל טענות השנאה התפוגגו במהירות נוכח הקשרים הידידותיים שרקמתי פה. למדתי באוניברסיטה העברית, הספקתי להתנדב ב'קבוצת שילר' ברחובות, וקיימתי גם ריאיון עם עמוס עוז".

הרשויות במצרים היו מודעות לכך שעבד אל־מאלכ כבר לא בקנדה. "יום אחד הגיע לקוח חדש לסנדלרייה של אבי, והציג שאלות מוזרות. 'יש לי ילד שלומד בחוץ לארץ, שמעתי שגם לך יש בן כזה', הוא אמר. זה היה כמובן נציג של המודיעין המצרי, שעשה ניסיון טיפשי ושקוף להבין איפה אני נמצא. אבא שלי אמר לאותו בחור – 'מצטער, הבן שלי לא יצר איתי קשר מאז שעזב את מצרים'. זה כמובן היה שקר, אני התקשרתי להוריי דרך קרובי משפחה בארה"ב, והם ידעו בדיוק היכן אני נמצא. הסוד הזה גם לא היה סודי כל כך: במאי 1980 הוזמנתי לאירוע רשמי שבו נכחו בין השאר נציגים מהשגרירות המצרית".

שנת הלימודים הסתיימה. הסטודנט המצרי חזר לקנדה, ושקד על דוקטורט. במקביל ללימודיו הוא כתב בעיתון "מונטריאול גאזט" מאמרים שתיארו את חוויותיו מישראל. שנים אחדות לאחר מכן, כשכבר שימש מרצה באוניברסיטה בארה"ב, הוא החליט לקחת את תלמידיו האמריקנים להכיר את מולדתו – וכמעט שילם על כך מחיר כבד.

"הגעתי עם הסטודנטים למצרים, ולאחר שהצגתי את הפספורט שלי בפני הפקיד בנמל התעופה, הוא ביקש ממני באדיבות להמתין כמה דקות בחדר צדדי. הדקות הפכו לשלוש שעות, עד שלבסוף הוא הגיע והודיע לי: 'אתה יכול להיכנס, אבל הדרכון שלך נשאר פה'. כדי לקבל את המסמכים שלי בחזרה, כך אמר, עליי להתייצב בכתובת מסוימת בקהיר, ולומר לשומר שאני אמור להיפגש עם עוואד.

"הבנתי שצפויה לי חקירה לא פשוטה. בבוקר למחרת הלכתי למקום המיועד, והגעתי לבניין בלי שלטים או כיתוב מזהה כלשהו. היה ברור לי שזהו בניין של המודיעין המצרי. הבקשה להיפגש עם עוואד הייתה למעשה קוד שאומר לאנשים שם לקחת אותי לחדר החקירות. זה היה ממש כמו בסרטים: חדר מבודד, שני כיסאות במרכזו, מנורה ותמונה גדולה של הנשיא מובארכ על הקיר. החוקר שהתיישב מולי ביקש שאספר על הביקור שלי בישראל. מתוך תיק מסמכים הוא שלף מאמר שלי, וקרא מתוכו את המילים 'מעולם לא הרגשתי מצרי'. מדוע לא הרגשת מצרי, הוא שאל – ופשוט התעלם מהמשך המשפט: 'מעולם לא הרגשתי מצרי כמו שהרגשתי במהלך שהותי בישראל'.

"החקירה המבישה הזו נמשכה ונמשכה. נשאלתי על אנשים ספציפיים שבכלל לא הכרתי. ניסיתי לשכנע את החוקר שאם אני מבקר בישראל זה צריך לשמח אותו, כי עכשיו אני כמצרי מכיר טוב יותר את המדינה הזו ואת השפה העברית. 'לישראלים רבים יש ידע נרחב על מצרים, והם כותבים על הצבא, הכלכלה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה שלנו', אמרתי לו. 'האם אתה, בתור קצין מודיעין, רוצה להישאר בור ובלי ידע על ישראל?'"

אחרי עוד כמה שעות של חקירה הוחתם עבד אל־מאלכ על התחייבות שלא ירגל עבור ישראל, ואז שוחרר לדרכו. מאז ואילך הוא נמנע מביקורים ממושכים במצרים. היום הוא מלמד באוניברסיטת בראון ברוד־איילנד שבארה"ב, ומחזיק אזרחות קנדית. הוריו עזבו את מצרים וחיו בארה"ב עד יום מותם, וכך גם אחיו הגדול. אחת מאחיותיו חיה בלוס־אנג'לס, והאחרת נשארה במצרים.

לצחוק פירושו להכיר

סירובה העיקש של מצרים להפשיר את "השלום הקר" עם ישראל מתבטא גם בקשרים האקדמיים בין המדינות. הסכמי קמפ־דיוויד דיברו על מרכזים משותפים של השכלה גבוהה לצורך פיתוח המחקר ההדדי, ובקהיר אכן הוקם מרכז ישראלי שאירח לאורך השנים סופרים ומרצים מישראל, אך המצרים מצידם מעולם לא הקימו כאן מרכז אקדמי משלהם.

לימודי העברית באוניברסיטאות המצריות נהנים דווקא מפופולריות. בשנים עברו לומדי השפה היו בעיקר אנשי מודיעין, ועם בוא השלום הצטרפו אליהם גם המדריכים במוקדי התיירות השונים. היום ידיעת העברית מאפשרת להשתלב במרכזי תמיכה של חברות היי־טק בינלאומיות, שפועלים ממצרים אך נותנים מענה למשתמשים מכל העולם.

פרופ' עבד אל־מאלכ יודע לא מעט מילים וביטויים בעברית, אך שיעוריו באוניברסיטה בירושלים מתקיימים באנגלית, כדי לחשוף אותם לכמה שיותר סטודנטים. כשאני מבקש ממנו דוגמאות לסרטים שנמצאים בסילבוס שלו, הוא מציין את "פתא מן ישראיל" (אישה מישראל), מעין סיפור רומיאו ויוליה מזרח־תיכוני. "עלילת הסרט מספרת על בחור מצרי שמתאהב בבחורה ישראלית שבאה לבקר בדהב. המשפחות כמובן מתנגדות, ושני הצעירים נאבקים על זכותם לאהוב". בגזרת האקשן הוא מזכיר את הסרט "מוהמה בישראיל" (משימה בישראל) – סיפורה של סוכנת מצרית מיומנת שיוצאת למבצעים מיוחדים בסגנון ג'יימס בונד נגד האויב הציוני. הסרט הזה, יש לציין, יצא לאקרנים בשנת 1970, לפני הסכם השלום בין המדינות. בטלוויזיה המצרית משודרת בשנים האחרונות הסדרה המצליחה "חארת אל־יהוד" (שכונת היהודים), שבמרכזה היחסים בין שכנים יהודים ומוסלמים. "אחת התופעות שאני מזהה כיום בסרטים ובתרבות המצרית היא יחס הומוריסטי כלפי ישראל. בעיניי זו נקודת אור, כי כשאתה צוחק על מישהו, זה אומר שאתה מכיר בקיומו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/AFP_32ML6GQ-750x946.jpg 750w" sizes="(max-width: 761px) 100vw, 761px" />

גם הסכמים בין ישראל למדינות במפרץ משמחים אותו. עבד אל־מאלכ עצמו התגורר באיחוד האמירויות בשנת 2017, ולימד באחת האוניברסיטאות. בתקופת שהותו שם הוא כתב רומאן באנגלית על גבר ערבי שמתאהב בבחורה מישראל. "באוניברסיטה שמחו מאוד שמרצה שלהם מפרסם ספר, הם העניקו לי פרס כספי ומגן של כבוד. מאוחר יותר, כשכבר הייתי בארה"ב, התברר לי שגורמים מסוימים באיחוד האמירויות פחות אהבו את התוכן של הספר. הם טענו שהיצירה הזו מקדמת נורמליזציה עם ישראל, ודרשו מהאוניברסיטה לבטל את הזכייה שלי. כשקיבלתי מכתב שדורש ממני להחזיר את הפרס, השבתי שאת הכסף כבר בזבזתי, אבל את המגן אני מוכן בשמחה לזרוק בכניסה לאוניברסיטה. כל זה התרחש לפני החתימה על הסכמי אברהם, ואני מאמין שהיום המצב שונה לחלוטין".

הסיפור מקבל טוויסט מפתיע כשעבד אל־מאלכ מודה שהרומאן פרי עטו מבוסס על חוויה אישית שלו. "בזמן לימודיי באוניברסיטה העברית התאהבתי בנערה ישראלית", הוא מספר במבט מבויש. "זה היה קשר חזק שהתקדם מהר ואפילו חשבנו להתחתן. אבל היא יהודייה מישראל, אני מצרי נוצרי – שני קצוות שגם האהבה לא הייתה יכולה לחבר. המשפחות כמובן לא הסכימו, וגורלנו נחרץ לחיות בנפרד. מאז אני התחתנתי, הפכתי אב לשניים והתגרשתי. היא עברה לארה"ב והקימה משפחה. אבל אני עדיין מאוהב בה, והיא יודעת את זה", הוא אומר בגילוי לב.

בקרוב הוא עומד להוציא את הספר במהדורה בערבית, וברור לו שהוא צפוי להיתקל בהתנגדות וביקורת – "אבל מה המשמעות של החיים בלי להסתכן קצת". עם זאת הוא מודה שבגרסה המקורית נכללו יותר מדי פרטים אישיים ושמות אמיתיים של דמויות בחייו. "הפעם אעבור טוב־טוב על כל מילה, כדי לא ליפול בנושא הזה".

אנחנו חוזרים לנעשה במצרים, מדינה שעוברת ימים לא קלים. משבר המזון העולמי, שנוצר בעקבות מגפת הקורונה והמלחמה במזרח אירופה, מכה בעוצמה בארץ הנילוס, שתזונתה נשענת על ייבוא חיטה מרוסיה ומאוקראינה. מנהיגי העולם שנהרו בחודש שעבר לוועידת האקלים בשארם א־שייח' דנו בפיתוח של מקורות אנרגיה ירוקה, וגם בדרכים להגדיל את עתודות המזון של מדינות נעדרות אמצעים.

"הוועידה שהוביל א־סיסי ממחישה את התהליך החיובי שעובר על מצרים", אומר פרופ' עבד אל־מאלכ. "אני תומך במאמצים לקדם את הנושאים החשובים האלה. בישראל לא מבינים את גודל האתגר שעומד בפני השלטון המצרי – להאכיל 100 מיליון פיות בכל יום. הגידול הטבעי שם אדיר, וכל הזמן צריכים להקים מוסדות חינוך, להרחיב את התשתיות ואת הכבישים ולספק צרכים בלתי נדלים. המצב הכלכלי במצרים לא פשוט, והמלחמה במזרח אירופה והקורונה רק החמירו אותו. יחד עם זאת יש לי ביקורת חריפה על השלטונות במצרים. חייב להיות שם יותר חופש לאזרחים. אנשים שהוכנסו לכלא בגלל דעותיהם צריכים להשתחרר ולקבל זכות ביטוי.

"אני משתדל להשפיע במרחב הקטן שלי. אני מאמין שבאמצעות המפגש המשותף והעיסוק בנקודות ההשקה החיוביות בין המצרים ליהודים ולישראל, אנחנו כאן בהר הצופים מייצרים את השלום. אנחנו כמו חדר לידה, שבסופו של דבר יצא ממנו משהו משמח. היהודים אינם האויבים של המוסלמים, ישראל בסופו של דבר תפתור את הסוגיה הפלסטינית, והעולם הערבי כולו ילך בעקבות המדינות שכבר חתמו איתה הסכמי שלום. אני מקווה שכל זה יקרה בקרוב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post המצרי שנלחם נגד ישראל והפך למרצה באוניברסיטה העברית appeared first on מקור ראשון.