כשד"ר נורית וגנר הייתה תלמידה בבית הספר לאחיות, היא נשלחה לשחרר הביתה קשיש בתום אשפוזו. "המשפחה שלו לא הגיעה לשחרר אותו, אז קראו לי ללוותו לביתו, ויחד עם האמבולנס הגעתי לראש־העין. הורדנו אותו שם, דפקנו בדלתות השכנים כדי לבדוק מי יכול לקבל אותו, ואף אחד לא ענה. נהג האמבולנס היה לחוץ מאוד לנסוע ולא הייתה לי ברירה. הייתי רק בת 18 וחצי. השארתי אותו יושב על כיסא בפתח ביתו ונסענו בחזרה. כשהגעתי לתל השומר נכנסתי להנהלה ואמרתי להם: 'שלא תעזו לעשות לי את זה שוב'. לא הפסקתי לבכות עד למחרת".

האירוע הזה זכור לה בתור אחד מאלה שעיצבו את דרכה המקצועית. כשפגשה את פרופ' מרים הירשפלד בחוג לסיעוד של אוניברסיטת תל־אביב, חברו השתיים לפרויקטים משותפים בתחום האתיקה וזכויות האדם בסיעוד – ולפני כחודש פעולותיהן הובילו אותן לצעוד בארמון המלוכה התאילנדי, ולקבל יחד את אחד מפרסי הסיעוד היוקרתיים ביותר בעולם מידי נסיכת תאילנד.

16 שנה אחרי הירי והחוק על שמו, שי דרומי עדיין מחכה למשילות בנגב

בנחלים שבמורדות הכרמל נמצאות אבני חן ששוות מיליונים

דתיי רצף היו כבר בפולין: מתי ואיך נולדה המסורתיות האשכנזית

"הכול היה מלא הדרת כבוד", נזכרת הירשפלד בטקס הענקת פרס הנסיכה סְרִינָגָרִינְדְרָה, שנערך ב־31 באוקטובר. "קיבלו אותנו בנמל התעופה, נסענו במרצדס עם נהג במדי צבא, וכולם הצדיעו לנו. הלינו אותנו במלון הכי מפואר בתאילנד, ובהכנה לטקס לימדו אותנו במשך שעות איך לקוד קידה ואיך מקבלים את הפרס. הבנו שעלינו לעשות תנועה מסוימת עם היד כשנקבל את הפרס, ואז להציג אותו בפני הקהל. בקבלת הפנים שערכה לנו הסתדרות האחיות התאילנדית עשיתי את אותו הדבר, עד שמישהי העירה לי שאת התנועה הזאת עושים רק ל'רויאלטי'".

המפגש עם הנסיכה מאהה צ'קרי סירינדהורן, שהעניקה את הפרס הממלכתי, היה הרגע המרגש ביותר. "יצא לנו לדבר קצת בארמון", אומרת הירשפלד. "היא אישה מעניינת מאוד, שדוברת שש שפות וכתבה ספרי ילדים וספרים על הנסיעות שלה. בארוחה גם ישבתי ליד ראש ממשלת תאילנד. הוא אמר לי שישראל מדינה חזקה ושהוא היה שמח להגיע לבקר בה".

ד"ר נורית וגנר: "כשהצוות קטן צריך לפעמים להחליט במי מטפלים קודם, האם להחליף לחולה את החבישה או להיענות למישהו ש'רק' מבקש כבר שלוש פעמים כוס תה"

"הם משקיעים המון בסיעוד שם, שולחים אחיות מצטיינות ללימודי דוקטורט בארצות הברית ובאנגליה, ומייחסים המון חשיבות לסיעוד ולשירותי הבריאות באופן כללי", אומרת וגנר. "הריאיון שלנו בטלוויזיה שודר ב־21 ערוצים. אנחנו לא מכירים דבר כזה פה בארץ. הרגשתי שהם באמת מתעניינים ורוצים לדעת. הם התעניינו במשחק ההדמיה שפיתחתי לקבלת החלטות בדילמות אתיות לתלמידי סיעוד ולאחיות, ומאוד רצו לשמוע על מערכת הבריאות וביטוח הבריאות שלנו".

לשתיהן יש קורות חיים מקצועיים ארוכים ומרשימים. וגנר (81) גדלה בחיפה, ואת לימודי הסיעוד שלה סיימה בתל השומר. היא גם הכירה שם את בעלה דני, כשנפצע בפעילות צבאית ביטבתה ושותק ברגליו. בהמשך עבדה בארצות הברית בשני בתי חולים, ואחר כך הייתה אחות אחראית בבית לוינשטיין ואחות בתי ספר ברמת־השרון. היא הפכה את בית הספר לסיעוד של קפלן לשלוחה של בית החולים הדסה והאוניברסיטה העברית, ובהמשך עבדה בהדסה ברפואה חברתית ועסקה בבריאות הציבור והקהילה. את הדוקטורט שלה עשתה באוניברסיטה העברית, והוא עסק בגורמים המשפיעים על אחיות בקבלת החלטות בדילמות אתיות בבתי חולים. בעלה כלכלן במקצועו, ויש להם שני בנים – אורי ויובל. יובל, ששותק מצווארו ומטה בעקבות תאונה כטייס מסוקים בחיל האוויר, ייסד את עמותת "נגישות ישראל", שמטרתה להפוך את ישראל למדינה נגישה בכל תחומי החיים לאנשים עם מוגבלויות.

הירשפלד (80) נולדה בניו זילנד להורים פליטי שואה מאוסטריה. כשהייתה בת שש חזרה עם משפחתה לווינה, ושם הוכשרה כאחות. היא עבדה בבלינסון, ואחרי מלחמת ששת הימים נשלחה למחלקת ההתאוששות ברמב"ם. "עד היום אני לא יכולה לשמוע את השיר 'ירושלים של זהב' בגלל כל החיילים שהגיעו לשם, יותר מתים מחיים". בהמשך התמחתה בסיעוד אונקולוגי ובפסיכיאטריה בארה"ב, והוסמכה בתחום הגריאטריה בסן־פרנסיסקו. את הדוקטורט שלה עשתה באוניברסיטת קליפורניה בסן־פרנסיסקו, וכשחזרה ארצה הייתה אחראית מטעם אוניברסיטת תל־אביב על תוכנית שריכזה חמישה בתי ספר לתוכנית אוניברסיטאית. במשרד הבריאות התרשמו מהישגיה, והיא מונתה לאחות הראשית של ארגון הבריאות העולמי מטעם ישראל. בז'נבה עבדה 14 שנה. בגיל שישים הקימה במכללת עמק יזרעאל את החוג לסיעוד, ולימדה בו עד יציאתה לגמלאות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 616_0_x-large-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 820px) 100vw, 820px" />

לתאילנד הן הגיעו לאחר שבלשכת האתיקה בארץ החליטו להגיש את מועמדותן לפרס המפורסם בתחום. "מדי שנה, הסתדרויות האחיות בעולם כולו מגישות מועמדים לפרס", מסבירה וגנר. "בוועדת הפרס הבינלאומית יושבות האחות הראשית לשעבר של ארה"ב, האחות הראשית לשעבר של אנגליה ופרופסורית חשובה מיפן. הן החליטו לבחור בנו בגלל הפעילות שלנו בנושאי אתיקה וזכויות אדם".

משחקי מוסר

עוד בילדותה חונכה וגנר על אמות מידה מוסריות מחמירות. "כשהייתי ילדה הלכתי פעם ברחוב עם חבר שלי מהגן, והורדנו מחזירי אור ממשאיות. אבא שלי מצא אותם בתוך קופסת נעליים, תפס את היד שלי ולקח אותי מבית לבית כדי להחזיר אותם. זה היה השיעור הראשון שלי במוסריות. הנושאים האלו היו מרכזיים מאוד בחינוך אצלנו".

כשהייתה האחות הראשית של בתי החולים בהדסה, נתקלה וגנר בסוגיות אתיות רבות. אחת החשובות שבהן הייתה האוטונומיה של המטופל בקבלת ההחלטות על הטיפול בו. "בעבר התפיסה הייתה שהרופא הוא שקובע, והגישה כלפי המטופלים הייתה פטרנליסטית. הדברים האלו השתנו במשך השנים, ובעצם ליוויתי את השינויים שחלו בנושאים האלה, של העברת הכוח למטופלים".

שאלות האתיקה הובילו אותה לפתח משחק הדמיה לקבלת החלטות בדילמות אתיות. "הבנתי שרוב הבעיות שאחיות מתמודדות איתן הן סוגיות של 'כאן ועכשיו'. אלה לא שאלות של מדיניות כמו 'חוק החולה הנוטה למות', שדנים בהן ארוכות בוועדות, אלא בעיות המחייבות מענה מיידי. למשל, כשצריך להודיע לחולה הודעה קשה – נניח, הרופא בא ואומר: 'לא ננתח אותך כי המצב שלך הידרדר ואין בכך טעם'. לחולה יש ציפיות להגיע לניתוח – ופתאום הוא נותר אובד עצות. יש דרך להעביר הודעות כאלה. הדיון במקרה הזה הביא לבניית נוהל להעברת הודעה קשה, ובהמשך הוא גם נלמד בבתי הספר לרפואה.

"או, למשל, השאלה האם להאריך חיים בידיעה שלחולה לא תהיה איכות חיים. את יכולה למצוא את עצמך מול חולה אונקולוגי במצב קשה, שהמשפחה רוצה להמשיך את הטיפול שלו בכל מחיר, אבל הצוות רואה שאין טעם ושזה רק גורם לסבל נוסף. איך מכריעים בין הרצון של המשפחה מול רצון החולה? או, מה עושים במקרה של אחות שטועה ומבקשת מעמיתתה לא לדווח עליה?"

פרופ' מרים הירשפלד: "מדינות המערב לוקחות את האחיות הכי טובות מהפיליפינים, ובסופו של דבר מי שנשאר בכפר שהן יצאו ממנו נותר ללא טיפול. אנחנו מרוקנים את אנשי המקצוע מתוך הכפרים"

כשפרשה וגנר מהדסה ביקשו ממנה במִנהל הסיעוד במשרד הבריאות להקים את לשכת האתיקה של האחיות בישראל בהסתדרות האחיות. "ניסחנו קוד אתי שמתאים לצרכים שלנו בארץ, ושלחנו אותו לכל האחיות בדואר, אבל חששנו שהוא יגיע למגירה ובזמן אמת לא ייעשה בו שימוש". לכן פיתחה וגנר את משחק ההדמיה, שמדמה מצבים אמיתיים בסביבה מוגנת ומחייב את כולם להשתתף ולדמות מצבי אמת בתוך כיתה, בשעה שיש אפשרות לדון בכל מצב ולהבין את הקונפליקט בין הערכים המתנגשים. "הרעיון הוא שהסטודנטים יהיו מסוגלים לקבל החלטה ולנמק אותה על בסיס ערכי הקוד האתי. השיטה הזאת הפכה לחובה בכל בתי הספר לסיעוד". בהמשך נערכו סדנאות רבות לאחיות ברחבי הארץ, במטרה לקדם את השיח האתי. "רצינו שהידע לא יישאר רק באוניברסיטה", מסבירה וגנר, "אלא שהוא באמת יונחל לרוחב המערכת".

דרכה של הירשפלד לעיסוק באתיקה התחילה אף היא בעברה הרחוק. "כשהיטלר נכנס לווינה בשנת 1938, אמא שלי אמרה: 'איך לא ידענו? היינו יכולים לדעת'. כשאנחנו לא מתעסקים בפוליטיקה, הפוליטיקה מתעסקת בנו. ההורים שלי היו סוציאליסטים שיצאו מהקהילה היהודית, אבל ברגע שהאש לובתה הם חזרו אליה, כי הגישה שלהם הייתה שצריך לעמוד לצד החלשים. הנושא הזה תמיד היה בחינוך שלי, וככה הגעתי לוועד המנהל של 'רופאים לזכויות אדם'. מבחינתי, צריך לעמוד לצד החלש בכל דבר – בבקשת סליחה מעולי תימן על העוול שגרמו להם רופאים ואחיות, או מחיילים שעשו בהם ניסויי אנתרקס, או מהבדואים שתמותת התינוקות אצלם היא פי שישה מאצלנו.

"אני ונורית עובדות כבר שנים עם אחיות פלסטיניות באמונה שבריאות היא זכות בסיסית שמגיעה לכל בני האדם. ביהודה ושומרון, מציקה לי העובדה שיש יישוב יהודי עם שירותי בריאות פנטסטיים ולידו כפר ערבי שבקושי מקבל משהו. אני חושבת שהגברת המענה הרפואי לאוכלוסיות האלה פועלת בסוף גם לטובתנו. כשהפוליו התעורר בשנה האחרונה, הוא הגיע לאשקלון ואשדוד דרך הביוב שזרם מעזה. החיידקים לא נעצרים במחסומים ולא בגבול, ואת הווירוס לא מעניין אם יש לו אישור ביטחוני או לא".

הן עסקו בזיהומים בבתי החולים גם בסדנאות שערכו במשותף לאחיות ישראליות ופלסטיניות. "יותר אנשים מתים בבתי חולים מזיהום מאשר בתאונות דרכים", אומרת הירשפלד. "אני תמיד אומרת שצריך לפקוח עיניים ולהתבונן על המערכת. כשהייתי במכללת עמק יזרעאל ראיתי שבבתי החולים נשים ממוצא אתיופי מנקות את הרצפה. אמרתי לעצמי – למה הן לא יכולות להיות גם אחיות? יצרנו בשבילן קורס הכנה לסיעוד, ויש כבר שישים אחיות שעברו בזכותו את הבחינה הממשלתית. מבחינתי זה הישג גדול יותר מכל דבר אחר שעשיתי".

לא הכול ידוע

אחת השאלות החשובות בתחום האתיקה הרפואית היא הדיווח על טעויות. "אחד הסטודנטים שלי עבד בבית חולים פסיכיאטרי", מספרת הירשפלד, "ונחשף שם להתנהגות לא הוגנת של הצוות לאחד החולים. הוא בא אליי ושאל מה לעשות. המלצתי לו לדווח לרופאים לזכויות אדם. בסוף הוא החליט לא לדווח. בסיום הקורס הוא נתן לעצמו את הציון הכי נמוך בסמינר. הוא אמר לי: 'אני מרגיש שלא פעלתי כמו שרציתי. פחדתי לאבד את העבודה שלי'".

לדברי וגנר, בעיית הדיווח מעוררת שאלות אתיות כבדות. "באחד הדיונים אחות סיפרה לנו על עמיתה שעבדה איתה ופוטרה מבית החולים בגלל טעויות בחישוב מינונים של תרופות. אחר כך היא גילתה שהיא עובדת בבית חולים אחר, ולא הצליחה לישון בלילה מחשש שהיא מסכנת חולים. בעבר ניסו לעזור לאחות הזאת, ויכול להיות שבעבודה החדשה שלה היא כבר למדה ונזהרה יותר. האם צריך לפטר אותה? לא בטוח. התקשרתי להנהלה, ואמרתי להם לשים עין על האחות הזאת. כלומר, אפשר גם לטפל בדברים בעדינות".

הירשפלד גוזרת משאלת הדיווח על תקלות וטעויות גם דילמה אתית אישית. "אני זוכרת את עצמי עם אישה שהילד שלה היה במחלקה הנוירוכירורגית במצב נוראי. היה ברור לנו שהוא הולך למות. לא ידעתי איך לעזור לאמא הזאת, לא היו לי כלים. והשאלה הייתה, אם את לא יודעת איך להועיל, האם מוסרי להישאר? מה את עושה כאן? כל אידיוט יכול לסדר מיטה. כל אחד יכול לקחת חולה ולרחוץ אותו. אבל באמת לעזור? בשביל זה צריך הרבה ידע. התשובה שלי הייתה שצריך להישאר וללמוד כמה שיותר.

"באופן כללי יש בעיה של חוסר ידע. היינו מצפים שאחיות ידונו בנושאים האלה בהפסקות האוכל שלהן למשל, אבל זה לא קורה, משום שאין להן זמן וחסרים תקנים. ישראל היא אחת המדינות עם הבריאות הכי מתקדמת ותוחלת החיים פה גבוהה, אבל אנחנו ממש לא במקום הראשון מבחינת מה שקורה בבתי החולים ובקהילה. למשל, כשמחליטים לאשפז אדם מבוגר בלי העובד הפיליפיני שלו, זה פשע".

אפרופו עובדים זרים, מעניין שהתאילנדים רוצים לשמוע מאיתנו על הסיעוד בארץ ומעניקים לכן פרס, ובסוף האזרחים שלהם ושל מדינות המזרח הרחוק מטפלים בזקנים שלנו.

וגנר: "זו תופעה שקיימת בכל העולם. הם נוסעים גם לאנגליה וארה"ב".

הירשפלד: "באופן כללי, טיפול ממושך נשען על נשים עניות. מדינות המערב לוקחות את האחיות הכי טובות מהפיליפינים, ובסופו של דבר מי שנשאר בכפר שהן יצאו ממנו נותר ללא טיפול. אנחנו מרוקנים את אנשי המקצוע מתוך הכפרים".

וגנר: "כל עובד כזה עובר דרך סוכנות מקומית בארץ המוצא, והממשלה הפיליפינית גוזרת רווח. היא בניגוד עניינים מול האוכלוסייה שלה. מאידך, זכותם של העובדים לשפר את מצבם הכלכלי".

הירשפלד: "בישראל יש 60 אלף עובדים זרים בסיעוד. באוסטריה לוקחים עובדים מצ׳כיה ואוקראינה ומולדובה. ארצות הברית לוקחת מאפריקה. ספרד לוקחת מדרום אמריקה. זו תופעה גלובלית".

סוגייה נוספת שהשתיים נדרשו אליה היא הגזענות בבתי החולים. "היה מקרה שהתפרסם בתקשורת על יולדת שלא הסכימה שאחות אתיופית תיילד אותה", נזכרת וגנר. "בבית חולים אחר עלה מקרה של יולדות שלא רצו להיות בחדר האשפוז עם יולדות ערביות. יש שני ערכים שמתנגשים: הרצון של המטופלת להיות עם שכמותה מול העובדה שהמערכת לא רוצה לתת יד לגזענות. אבל גם יש כאן עניין של תמריץ כלכלי לבתי החולים. ההנהלות רוצות לגייס כמה שיותר יולדות לבית החולים, כי כל מאושפזת מכניסה לבתי החולים הרבה כסף. בבית חולים אחד, כשמטופלת לא הסכימה לשכב בחדר עם יולדת ערבייה אמרו לה שהיא מוזמנת לשכב במסדרון.

"השימוש בהתאמה תרבותית כהסבר לגזענות העסיק אותנו, ודנו בו בוועדה של משרד הבריאות. במקרה של בית החולים ההוא נאלצנו ממש להתערב. נפגשתי עם האחות הראשית של המחלקה, ראינו את המבנה של המחלקה, והבנו שיש בעיה של ביקורי בני משפחה רבים אצל יולדת אחת, שמפריעים ליולדות שלידה. אפשר להגביל את כניסת הקהל ולהסביר שזה נובע מהצורך במנוחה ומרצון למנוע זיהומים, ולדרוש שלא יבקרו יותר משני אורחים שנכנסים לחדר".

ד"ר וגנר: "נפגשתי עם האחות הראשית במחלקה, והבנו שיש בעיה של ביקורי בני משפחה שמפריעים ליולדות. אפשר להגביל את כניסת הקהל ולהסביר שזה נובע מהצורך במנוחה ומרצון למנוע זיהומים, ולדרוש שלא יבקרו יותר משני אורחים שנכנסים לחדר"

במקרה של המיילדת האתיופית, בסוף צריך גם את שיתוף הפעולה של היולדת. אז מה עושים?

"במקרה ההוא הוציאו את האחות כדי להגן עליה, אבל באמת היה ויכוח בלשכת האתיקה אם זה היה המעשה הנכון, האם היו צריכים להתעקש. יכול להיות שלאחר מעשה הבינו שזו הייתה החלטה שגויה, אבל חובה לבחון אותה ולהסיק לקח לעתיד".

בנושאים האלה יש משמעות לעולם הערכים של מי שיושב בוועדות האתיקה האלו, ועולה השאלה האם ההרכב שלהן אכן מגוון. לצורך העניין, אם אשתו של השר המיועד בצלאל סמוטריץ', שאמרה שלא נעים לה להיות בחדר אחד עם אישה ערבייה הייתה חברה בוועדה כזו, סביר להניח שהיא הייתה תומכת בעמדה אחרת.

"זה אכן קורה לא מעט. הופעתי בפני הכנסת בדיון על הנושא הזה, ושם אחת ממנהלות מחלקת היולדות הגנה על זכות היולדת לבקש להתאשפז ליד מישהי כמוה. אני חשבתי שזה לא נכון. אז יש בינינו ויכוח, והוויכוח הוא לגיטימי. אז היא חושבת שזכותה של היולדת שחוויית הלידה שלה תהיה נפלאה, אני חושבת שהיא שוגה, אבל אפשר להתווכח וגם למצוא פתרונות. הרי אי אפשר לדבר על שוויון בטיפול ולעשות הפרדה".

הירשפלד: "מה שחשוב בהקשר הזה הוא לשמוע דעות שונות. אני מלמדת בסמינר של בנות חרדיות, ומעניין אותי לדון בנושאים האלה דווקא עם אלו שבאים מעולם ערכים שונה משלי".

למה בכוח

לפני עשרים שנה, מספרת וגנר, היא עסקה במסגרת ארגון "רופאים לזכויות אדם" בטיפול המוגש לאסירים המאושפזים בבתי חולים. "הם מגיעים לבתי החולים ואוזקים אותם בארבע גפיים או באלכסון, מחשש שיברחו. זו מדיניות שמהווה עינוי לחולה. זו החלטה הגיונית אם יש סיכון לצוות או חשש מבריחה, אבל גילינו מספר לא סביר של מקרי איזוק. גם אסירים שיצאו לחופשה נאזקו, וגם כאלה שעמדו לצאת לחופשי.

"התקיים דיון רב משתתפים בוועדת מזוז, ונקבעו נהלים טובים יותר, אבל לצערי אחרי עשרים שנה אנחנו שוב פועלים עם ההסתדרות הרפואית במרבית בתי החולים כדי שרק מי שבאמת מסוכן יהיה אזוק. על החולים האלה שומרים כבר שוטרים ואנשי שב"ס, והם עדיין אוכלוסייה שצריך להתייחס אליה בכבוד ולטפל בה כמו בכל מטופל אחר. אי אפשר לטפל בהוגנות באסיר אזוק, זה אוקסימורון".

יש גם שאלה של האיום הגובר על הצוות הרפואי – לא רק מצד אסירים שעלולים להיות מסוכנים, אלא גם מצד מטופלים רגילים ובני משפחותיהם.

"גם שם יש דילמות מוסריות. אגב, זה נושא ותיק מאוד. לפני שנים, כשעבדתי כמדריכה באחד מבתי החולים, היה מטופל שנהג באלימות כלפי רופא במחלקה האורתופדית. ברור שהמטופל לא היה בסדר, אבל בתחקיר שלאחר מכן שאלתי את הצוות למה הוא כעס כל כך. זו גם שאלה שצריך לשאול, מתוך הבנה שהצוות יכול לצמצם את המקרים האלה.

"כשהצוות קטן צריך לפעמים להחליט במי מטפלים קודם, האם להחליף לחולה את החבישה או להיענות למישהו ש'רק' מבקש כבר שלוש פעמים כוס תה. אנחנו בלשכת האתיקה היינו הראשונים להעלות את המודעות לעניין האלימות, וכתבנו מכתב מטעם לשכת האתיקה לכל חברי הכנסת, אבל במקביל עשינו גם כל מיני הכשרות לאחיות. ניסינו ללמד איך להרגיע אנשים, איך להקשיב ולא לבטל, איך להתמודד מול כעסים ותסכולים של חולים ולהבין שלעיתים הם מוצדקים. אם אחות מאבדת סבלנות בגלל לחץ, מותר שתצא להפסקה קצרה ותבקש מאחות אחרת להחליף אותה כדי להימנע מעימות".

הירשפלד: "לפעמים ההבדל יכול להיות במילה קטנה, ביחס ובגישה. למשל, להגיד משפטים כמו 'לא שכחתי אותך, אני תכף חוזרת אליך', או 'עכשיו אני צריכה להיות עשרים דקות עם חולה שזקוק לי, אבל אחר כך אהיה איתך'".

וגנר: "ועדיין, זה כמובן לא פוטר את המדינה מלדאוג שתהיה שמירה טובה על הצוותים ושיחושו ביטחון. כשהתחלנו לעבוד עם לשכת האתיקה העברנו סקר בין האחיות לגבי הדילמות שהן מתמודדות איתן, ונדהמנו לגלות את עוצמת החשש מגילויי אלימות מצד מטופלים. זו הייתה הפתעה גמורה בשבילנו, והתוצאות חזרו על עצמן שוב ושוב בסקרים".

הירשפלד: "זה נושא שמעורר שאלה קשה: האם נכון להגיד לחולה שנהג באלימות שהוא לא זכאי לקבל טיפול? אולי אם אין לו צורך בטיפול דחוף אפשר להשתמש בסנקציה כזאת, אבל מה עושים אם הוא חולה סוכרת שזקוק לטיפול, או אם הילד שלו צריך טיפול?"

מעמד האישה

הסתקרנתי לראות איך השתיים ייגשו לדון, בתור מומחיות לאתיקה רפואית, בשאלת מחדל החלפת העוברים במחלקת ההפריה החוץ־גופית בבית החולים אסותא ראשון לציון. במקום להשיב כאחד האדם ולדון בשאלת "האמא האמיתית", שעניינה את כולנו, הן עונות תשובות מעניינות לא פחות, שמדגימות חשיבה אתית מורכבת יותר, ואולי מועילה יותר, מאשר הקביעה הרגשית בעיקרה של הקשר בין ההורים לילוד. הירשפלד משיבה ש"אחד העקרונות המרכזיים הוא 'אל תזיק'. תמיד צריך לשאול מה יעשה הכי פחות נזק. בנושאים כאלה חשוב לבחון דרך פעולה אחת מול האחרת, ולמדוד את הנזק האפשרי בכל אחד מהתרחישים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _22_36-e1670489874363.jpg 650w" sizes="(max-width: 300px) 100vw, 300px" />

וגנר, מנגד, מתייחסת לאינטרסים הכספיים שהובילו לדבריה לטעות. "כל המכונים הפרטיים האלה", היא אומרת, "למה הם קיימים? משום שבחוק ההסדרים החליטו להגביל את מספר ההפריות ביחידות בבתי החולים, ולעומת זאת במכונים הפרטיים לא הגבילו והם פורחים עכשיו. התקינה של עובדי המעבדות אולי לא מספקת ועושים שם הפריות במספרים עצומים. עובדי המעבדות כבר התריעו שבסוף תהיה טעות. יש גם טכנולוגיה שיכולה לסייע במניעת טעויות כאלה, אך היא יקרה מאוד".

סיעוד נחשב כיום לאחד מהמקצועות המבוקשים ביותר להסבה מקצועית, ואף שווגנר והירשפלד ממליצות עליו בחום, הן לא חוסכות מלפרט את הקשיים הכרוכים בו. "זה מקצוע פנטסטי אבל בעייתי", אומרת הירשפלד, "כי הוא תמיד נחשב כתחום שליד הרפואה. בסוף זה מקצוע של נשים, על כל המשמעויות שיש לזה, ובראשן העובדה שמרגישים את ההיררכיה. כשאת מגיעה למערכת את מגלה שהרופאים תמיד מעלייך".

וגנר: "זה תלוי באיזו מערכת את נקלטת. דברים משתנים לטובה. אני לא אומרת שאין חסרונות, אבל במקצוע הזה יש לך יכולת להשפיע על אנשים וגם חופש לבחור ולפנות לתחומים שונים. אין עוד מקצוע שבו יש כל כך הרבה אפשרויות להתאים את המשרה למבנה המשפחתי שלך, וגם ללמוד במקביל ולהתפתח ולהתקדם".

הירשפלד מסכימה: "יש לי חברות רופאות שלמדו לפחות כמוני אבל לאף אחת מהן אין קריירה מגוונת כמו שלי. הן רופאות מעולות, אבל רובן נשארו במקום אחד כל החיים, ואין להשוות לעומת האפשרויות שהיו לי. אבל מבחינת היחס מרגישים את ההבדל. כשהייתי בארגון הבריאות העולמי, כלפי חוץ אנשים חשבו שאני מלכת העולם, ובתוך הארגון יכולתי להגיד דברים בתור אחות, אבל רק כשמוניתי לדירקטורית המילים שלי היו שוות משהו. אנחנו קוראות את המחקרים של הרופאים, אבל הרופאים לא קוראים את המחקרים שלנו. למשל, עכשיו הם מגלים דברים שאחיות פרסמו לפני ארבעים שנה על הטיפול בחולה הגוסס".

וגנר: "אני זוכרת שפעם הזמינו אותי להרצות בכנס בינלאומי בתחום האתיקה. ביקשתי אישור ממנהל בית החולים לצאת לכנס כחברת הנהלה, והוא כתב לי, ואני שומרת את זה עד היום, 'בשביל מה?'. שאלתי אותו אם הוא היה מעז להגיד דבר כזה לרופא שמבקש לצאת לכנס, והוא מיד אישר את הנסיעה. אבל כן, זו דוגמה להתנשאות שאנחנו חוות לפעמים".

הירשפלד: "בלשכת האתיקה יושבות שלושים מהאחיות הבכירות ביותר בארץ. כולן משכילות עם רזומה עשיר ומפואר, שותפות להנהלת שירותי בריאות בארץ, ועדיין לעיתים הדברים נעשים באווירת התגוננות. אבל הדילמות האתיות לא נגמרות, וחשוב לקדם את השיח האתי ולהיות מעורבים בתוך המקצוע וגם במקומות שהמדיניות נקבעת בהם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post פרס הסיעוד היוקרתי של נסיכת תיאלנד הוענק דווקא לשתי אחיות מישראל appeared first on מקור ראשון.