בדיחה מס' [1222]

מוכסן ערך "סדר" של פסח. פתח ב"כל חמירא" ושתה כוס ראשונה; קידש ושתה שנייה; אמר "הא לחמא" ושתה שלישית; סיים ב"מה נשתנה" ושתה רביעית. כיוון שקיים ארבע כוסות, סילק את ההגדה מלפניו, ציווה להביא את הכּוּפתוֹת, אכל ושבע והלך לישון.

עיכבו בנו ואמר לו: אבא, עליך אני תמה, שאתה מקצר כל כך בהגדה. אשתקד הייתי מיסב אצל זנוויל שכננו ב"סדר" של פסח, וכמה ארכה שם ההגדה; אמרו "הלל", אמרו "נשמת", אמרו "לשנה הבאה בירושלים", ואילו אתה לא אמרת כלום.

החזיר לו האב: בני, אין מביאים ראיה מן ההדיוטות. שמועה שמע זנוויל: פסח שחל להיות בשבת, אומרים "נשמת". שוב שמע: פסח שחל להיות בראש חודש, אומרים "הלל". עוד שמע: פעם אחת ביובל חל פסח להיות ביום כיפור ואומרים "לשנה הבאה בירושלים". והרי הוא, ההדיוט, בלבל כל מה ששמע ואמר הכול בבת אחת…

ההגדה של פסח אחת היא, אך לכל משפחה יש ליל סדר משלה – וליל הסדר שלנו כולל כבר שנים רבות, לצד הטקסט המסורתי, כמה בדיחות "ליל הסדר" שלקוחות מ"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב. אצלנו, בלעדי הבדיחות הללו אין "שולחן עורך". הבדיחה לעיל, אחת משרשרת "בדיחות מוכסנים" (גובי מיסים) לליל הסדר שקיבץ דרויאנוב בספרו, היא אוצר בלום. מתוך הטקסט הקצר – פנינה של הומור יהודי מאוד, דרויאנובי לעילא – אפשר לשאוב חופן תובנות על היהודים בשטחי האימפריה הרוסית של שלהי המאה ה־19. כדי לצחוק ממנה צחוק שלם צריך להכיר את מבנה החברה היהודית ב"תחום המושב", את קשייה וצרותיה, את שמחותיה ועיצבונותיה, וגם את תרבותה היידישאית ספוגת המסורת ומלאת ההומור.

מהדורתו הראשונה של ספר הבדיחה והחידוד ראתה אור ב־1922, לפני מאה שנה. אצלנו אי אפשר לעבור את ליל הסדר בלי הבדיחות שלו – אבל האם גם בעיני אחרים נותר משהו מהקסם הדרויאנובי?

[1251]

אייזיק בעל עגלה היה אומר: ברוך המקום, ברוך הוא, שנתן את השבת לישראל.

אלמלא מתנה טובה זו, לא היה יכול זקן כמוני להתקיים. אלא מה, חבל, ששבת חלה תמיד בסוף השבוע, כשאין לי כבר כוח ליהנות הימנה כהלכה.

אילו אני הקדוש ברוך הוא הייתי נותן את השבת תמיד באמצע השבוע…

יש דרויאנוב של ליל הסדר ויש דרויאנוב של שבת לאחר הטשולענט, כשאתה מתרווח על הספה וספר הבדיחה והחידוד בידך, נהנה מההומור ומתנמנם בנחת. דרויאנוב עצמו, ששמו מופיע על כריכת הספר, היה חידה בעיניי כילד. איזה מין אדם יודע להמציא כל כך הרבה בדיחות? רק אחרי שנים הבנתי שדרויאנוב לא היה בדחן, ולא כתב את אלפי הבדיחות שבספרו. אַלְתֶר אשר אברהם אבא דרויאנוב, יליד 1870, היה סופר, עורך, מתרגם ופעיל ציוני. הוא פעל בווילנה, באודסה ובתל־אביב בשלהי המאה ה־19 ובשליש הראשון של המאה ה־20. למרות הבדיחות שבזכותן נחקק שמו לדורות בזיכרון הספרותי היהודי, הוא היה איש רציני מאוד, ולמפעל כינוס ההומור שלו הייתה מטרה לא מצחיקה בעליל: לשמר את אחד המאפיינים החשובים ביותר של התרבות החיה של יהודי מזרח אירופה במפנה המאה; להנציח עלי ספר דורות של הומור יהודי, ודרכו לספר את סיפורה של חברה מסורתית שהלכה והתפוררה לעין כול באותן השנים.

שנה וחצי לאחר שדרויאנוב נפטר ונקבר בבית העלמין טרומפלדור בתל־אביב, פרצה מלחמת העולם השנייה. בתוך שנים ספורות מיליונים מיהודי מזרח אירופה נרצחו ועלו בלהבות הכבשנים. כך, בדיעבד, הפך הספר למצבה ליהדות שנכרתה, וגם זה תרם כנראה לא מעט לפופולריות שלו בארץ ישראל במחצית המאה שעברה.

[227]

בבוקר הביאו טלגרמה לרוטשילד: "מוריץ הירש מת והניח אחריו 400 מיליון". תמה רוטשילד ואמר למזכירו: שיערתי שהוא אמיד יותר…

[193]

דייר עני, לא היה בידו לשלם שכר דירה.

עמד בעל־הבית והשליך כליו לחוץ. ישב העני ושמר עליהם. אמרו לו: דירתך החדשה מהי בעיניך? החזיר העני: ברוך השם, דירה יפה ומרווחה, אף שפעה של אוויר, אלא שאין מקום לתלות את המנורה…

יהודי מזרח אירופה בפתח המאה ה־20 היו עניים מאוד. אכן, היו כמה אילי הון כמו הירש ורוטשילד, שכל ילד יהודי נהנה לגלגל את שמותיהם על לשונו, אך רבים מהילדים הללו גדלו במחסור עצום. להוריהם לא היה די לספק להם לחם לאכול, בגד ללבוש וקורת גג להיכנס תחתיה. המוצא היחיד מעוני היה הגירה, אך מרבית היהודים היו עניים עד כדי כך שאפילו איסוף מעט ממון לנסיעה היה למעלה מיכולתם, וכל שנותר להם היה לצחוק על מר גורלם.

שתי הבדיחות לעיל מגיעות מאותו הפרק בספרו של דרויאנוב – "עניים ועשירים, קבצנים וקמצנים". שמו, כשמות שאר הפרקים, הוא חלק מאופיו המיוחד של "ספר הבדיחה והחידוד". אלפי בדיחות ליקט דרויאנוב, וכחוקר רציני נדרש לסווג אותן לפי נושאים. אז איך נותנים כותרות למִקבצי הבדיחות? לדרויאנוב היו כמה שיטות. אחת מהן הייתה להתמקד בעיסוקים, וכך תמצאו פרק על "קבלנים, בורסאים וספסרים; סוחרים וסרסורים; חנוונים ותגרנים; קונים ומוכרים", ופרק על "פרנסים, גבאים, רבנים, דיינים, מגידים, שד"רים, שוחטים, חזנים, שמשים, מלמדים, סופרים, מחברים ומוכרי ספרים".

[1546]

שאלו לכלב לץ: מה טעם לקח א־להים מאת איוב הכול ולא לקח מאיתו גם את אשתו? השיב כלב: ידע הקדוש ברוך הוא שהוא עתיד להחזיר לו הכול כפליים, וחס עליו…

תקינות פוליטית לא הייתה הצד החזק של הבדיחות שכינס דרויאנוב, אך הן עסקו באותם החומרים האנושיים שמהם עשוי הומור משובח יותר ומשובח פחות עד היום הזה. כך באו לעולם פרקים דוגמת "בין איש לאשתו", "בין אבות לבנים", "בין אדם למקום", "בין אדם לחברו" ו"בין ישראל לעמים". כמו בכל הופעת סטנד־אפ בת זמננו, הבדיחות שאסף דרויאנוב נוגעות ביחסי גברים ונשים, הורים וילדים, וגם, שומו שמיים, הן כוללות לא מעט הומור עדתי, שכונס בפרק מיוחד, "שבטי ישראל". אולי זהו שמץ של פוליטיקלי קורקט בכל זאת?

[2700]

שאלה שאל יהודי רוסי ליהודי גרמני: כמה ביצים יכול לאכול על לב ריק?

השיב הגרמני: ארבע. לגלג עליו הרוסי ואמר לו: היכי תמצי? כיוון שאכלת ביצה ראשונה, שוב אין ליבך ריק. נהנה הגרמני מחוכמה זו, הלך מיד לגרמני אחר ואמר לו: שאלה יש לי לשאול. כמה ביצים אתה יכול לאכול על לב ריק? השיב הנשאל: שלוש. החמיצו פניו של הראשון, נענה ואמר: חבל שאמרת שלוש. אילו אמרת ארבע, הייתי יודע להקשות קושיה גדולה…

במגוון העדות בספרו של דרויאנוב תמצאו יֶקים והונגרים, פולנים וליטאים, אבל לא עיראקים ולא מרוקאים. זה לא מקרי. סביבתו האנושית של הסופר והחוקר הציוני הייתה מזרח־אירופית ומרכז־אירופית, וזה היה גם השדה התרבותי שהוא פעל בו.

בזכותו של פרופ' דוד אסף גיליתי לאחרונה שדרויאנוב דווקא רצה לצרף לכרכים המאוחרים יותר גם בדיחות שמקורן בארצות המזרח. "בייחוד פונה אני בבקשתי", כתב הסופר במהדורה הראשונה של ספרו, "לקוראיי מבין אחינו הספרדים ומבין אחינו שבארצות רחוקות, ולמפרע אני מחזיק טובה בעד כל חומר – ואפילו קל שבקלים – שימציאו לי".

אין לדעת מה עלה בגורל הבקשה, והאם היו מי ששיגרו לדרויאנוב בדיחות וחידודים משל יהודי ארצות המזרח. גם בפרק המילואים שנוסף למהדורות הבאות, קשה למצוא בדיחות שמוצאן מהתפוצות האלו.

[1000]

חנווני קרתני שלח מכתב לכרך, אל הסיטוני שוֹר, ואת האדריסה כתב כך: "לכבוד האדון חמור, רחוב פלוני, בית מספר זה וזה". שם הרחוב ומספר הבית נכתבו כהלכה, והמכתב הגיע אל אשר נשלח. לימים בא הקרתני לאותו כרך ונכנס אצל הסיטוני. סנט בו הלה ואמר לו: תמה אני, אם חכמה ונימוס הוא לקרוא לאדם חמור… החזיר לו הקרתני: לחינם יש לך טינה עליי. זכור הייתי שמין בהמה אתה, ושלא מדעתי נתחלף לי שור בחמור.

מאחר שמפעלו של דרויאנוב היה תרבותי־מחקרי, אך טבעי היה שיטרח למספר את בדיחותיו, למען יוכלו חוקרי תרבות בעתיד להפנות בקלות לכל בדיחה ולכל חידוד. חובבי דרויאנוב כעבדכם הנאמן מקפידים להצמיד לכל בדיחה את מספרה, והמהדרין צוחקים למשמע המספר בלבד. אך האם דרויאנוב עצמו ייחס למספרים חשיבות מעבר למראה המקום הטכני? אם לשפוט לפי איכותה ההומוריסטית של בדיחה 1000, התשובה כנראה שלילית.

[1912]

שאלו לחכם: מה בין פרה חולבת ליהודי? השיב החכם: פרה חולבת, תחילה "מגרשים" אותה ואחר כך חולבים אותה; יהודי, תחילה חולבים אותו ואחר כך מגרשים אותו…

ההומור הדרויאנובי נטוע ברובו בחיי הגלות בעיירות ובכפרים של תחום המושב באימפריה הרוסית, במציאות של גזרות, רדיפות ופוגרומים. מה עושה יהודי שמגורש מביתו בידי האציל המקומי? מתבדח על זה:

[2689]

מדרש לצים. "ויתרוצצו הבנים בקרבה: עוברת על פתחי תורה של שם ועבר – יעקב רץ ומפרכס לצאת; עוברת על פתח עבודה זרה – עשו מפרכס לצאת". נבהלה רבקה ואמרה: שמא עתידה חלילה לילד ליטאי, שהוא מצוי גם בבתי מדרשות של שם ועבר וגם בבתי עבודה זרה? "ותלך לדרוש את ה'. ויאמר ה' לה: שני גויים בבטנך". ומיד נחה דעתה. מכאן אמרו: טובים שני גויים מליטאי אחד…

לחלק מהבדיחות שליקט דרויאנוב היו גם גרסאות מאוחרות יותר, ישראליות. בדיחה מפורסמת כזו מקורה באחת מפרשיות השבוע האחרונות. נביא כאן את הגרסה המקורית ונראה אם היא תזכיר לכם את גרסתה החדשה

[2199]

שבוע ימים עשה בנימין־בינוש הצמר בבודפשט למכור צמרו. עכשיו הוא שב למרמורש: שם ביתו. ליבו טוב עליו, וכרטיס קנה של המחלקה השנייה. אחת בשנה, אחרי מכירה טובה ומוצלחת, רשאי גם הוא לטעום טעם של מחלקה שנייה, שמפונקים נוסעים בה. ממולו יושב אדם הדור בלבושו, סיגרה יפה בפיו, עיתון של גויים בידו, והכרת פניו עונה בו שמזרעו של אברהם הוא.

נכנס הקונדוקטור לבדוק את הכרטיסים, וראה בנימין־בינוש שגם אותו הדור נוסע למרמורש. תהה והתחיל דן עם נפשו: שכנו זה מי הוא, ומה לו ולמרמורש? תאמר: לחתונתו של הדוקטור הוא נוסע? אי אפשר. מעכשיו ועד חתונתו של הדוקטור יותר משבועיים, ומה יעשה כל אותם הימים והלילות? ישב וילמד משניות עם תפארת ישראל או מסכתא נדרים עם הר"ן? – תאמר: לשם שידוך הוא נוסע למרמורש? שטות! שמא כלה ראויה לו ימצא במרמורש? מי? אסתרק'ה, בתו של משה־גרשון המוכסן – בתולה שהיא למעלה משלושים? או אולי לאה'קה, בתו של חיים־יוסל המלווה? חס ושלום! משכיל הדור כמותו יתחתן בנשך מוצץ דם?… אם כן, מי הוא שכנו היושב ממולו, ומה לו ולמרמורש?

סלסל בנימין־בינוש פיאותיו, לעס זקנו – ופניו אורו: ברוך השם! יגע ומצא… מאיר כהן הקבלן פשט את הרגל, אלפים ורבבות שמט, ולעניין שמיטה גדולה זו נוסע הלה למרמורש… בתורת בעל חוב לגבות את חובו? לא; אי אפשר. הרי הוא יושב וקורא את העיתון במנוחה שלמה, ופניו שקטים ונוחים כאדם שאין לו שום דאגה בליבו. אלא מה עניינו אצל השמיטה של מאיר? עורך דין הוא, ומאיר מביאו אליו מבודפשט הבירה, כי יעמוד לימינו וילמדהו דרך, שלא יצטרך להקיא חיל זרים שבלע. השתא ניחא… ברם, גנב זה, מאיר, שרימה וזייף ועשה כל דבר אסור, כיצד אינו מתיירא לסכן נפשו ולגלות חטאיו ופשעיו לאדם זר?

שוב סלסל בנימין־בינוש פיאותיו, שוב לעס זקנו ושוב אורו פניו: מנין אתה אומר שאדם זר הוא? שמא ממשפחתו של מאיר הוא, בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר, ובבודפשט הוא יושב ועורך דין הוא?… לא; אי אפשר. כלום הוא, בנימין־בינוש, את החופה של שפרינצה אינו זוכר? לפני 26 שנים הייתה החופה, בז' אדר, בחצר בית המדרש הירוק. ואילו הלה קרוב לבן 35 הוא. לא פחות…

הרף עין – וחיוך קל רפרף לו לבנימין־בינוש על שפתיו: בנימין־בינוש טיפש, מנא לך שהוא בנה של שפרינצה, אחותו של מאיר? שמא הוא בנו של מיכ'קה, אחיו של מאיר? פשיטא!… חתונתו של מיכ'קה הייתה ב־15 בשבט, לפני 37 שנים, החופה הייתה בחצר בית המדרש של הכנסת אורחים, והלה בנו הוא, עורך דין ויושב בבודפשט. ד"ר כהן, עורך דין בבודפשט… לא; אי אפשר. דוקטור, עורך דין בבודפשט, יקרא לעצמו "כהן" ולא ישנה שמו? כלום שוטה הוא, הרוצה בלגלוגם של הבריות? על כורחך אתה אומר ששינה שמו. עכשיו מסתמא קוֹבאטש שמו. אמור מעתה: ד"ר קובאטש, עורך דין בבודפשט, ולעניין השמיטה הגדולה של מאיר דודו הוא נוסע למרמורש. ברור כשמש!

מיד קם בנימין־בינוש ואמר לשכנו היושב ממולו: מר ד"ר קובאטש, שמא מותר לפתוח קצת את החלון? השיב הלה: ודאי מותר לפתוח את החלון. אבל מהיכן יודע מר, שד"ר קובאטש אני?

נהנה בנימין־בינוש והחזיר: מהיכן אני יודע? דבר זה העליתי מפלפולי…

ביידיש זה נשמע טוב יותר"? אחת השאלות הגדולות שמעלה ספר הבדיחה והחידוד היא האם אפשר לתרגם הומור. מקורן של 99 אחוז מהבדיחות שכונסו בספר הוא ביידיש, אך דרויאנוב, משכיל ציוני, בחר לתרגם אותן לעברית. לא מעט מהן איבדו מלחלוחיתן עם המעבר לשפה החדשה והדלה עדיין, אך עוקצן של רבות אחרות לא קהה גם לאחר התרגום ולמרות הפער התרבותי. הנה לכם הבדיחה האהובה עליי ביותר בכל אוצרו של דרויאנוב קשישא

[2135]

אישה ענייה פרצה לחדרו של רבי ברוך: רבי, הושיעה נא! בתי היחידה מקשה לילד זה שלושה ימים, וכבר כלו כל הקיצים.

אותה שעה שימש הרשל במקומו של רבי ברוך ואמר לה: שובי לביתך ואספי מניין עשרה, שיאמרו "יזכור" לפני מיטתה של היולדת.

למחר באה האישה להודות לרבי ברוך. נתן רבי ברוך עין בהרשל ואמר לו: הרשל, מה טעם יש לסגולה זו?

רבי, מנהג ישראל הוא: כיוון שמתחילים לומר "יזכור", מיד יוצאים כל התינוקות…

כילד אהבתי מאוד את ספר הבדיחה והחידוד. יכולתי להעביר שעות ארוכות בקריאה בספר, מפליט צחקוקים אחרי כל בדיחה כמעט. כיום נדמה לי שמעטים הם הילדים הישראלים שיצליחו ליהנות מהבדיחות והחידודים הללו. גם בגלל פערי התרבות שהלכו והעמיקו, אך לא פחות מכך בגלל ירידת קרנה של ספרות הבדיחות. נתקלתם בספר בדיחות שיצא לאור בישראל בעשרים השנים האחרונות? אני לא.

מה כן נשאר מכל הבדיחות היהודיות הללו עד היום? מעט מאוד. אולי כמה מהבדיחות המספרות על הרשל מאוסטרופולי, שעסק בהעברת המרה השחורה מרבו, ר' ברוך ממעז'יבוז נכד הבעש"ט, ובעקבות כך הפך לנסיך ההומור היהודי המזרח־אירופי.

The post מאה שנים אחרי פרסום "ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב יש עדיין מי שצוחק ממנו appeared first on מקור ראשון.