יש שתי סיבות להתעניין ב"אסירים בגן העדן": הראשונה היא שספרות פינית בקושי מתורגמת אצלנו, וחבל. הסופרת אווה טיקה, למשל, פרסמה יותר מעשרה רומנים, מתוכם תורגמו לעברית רק שניים ("שיבת הבן" ו"טבילת הדרקון". שניהם נהדרים, מיוחדים ומומלצים, והלוואי שיהיו עוד). הסיבה השנייה היא כמובן הנושא. הרעיון של קבוצה אנושית סגורה, שנאלצת להתמודד לבד עם הטבע ועם טבע האדם, הוא מגרה חושים תמידית. אין דור בלי לפחות "בעל זבוב" או "אי הילדים" אחד. הדור שלנו, במקרה או לא, התברך בהרבה יותר מאחד. אמנם "אסירים בגן העדן" חדש לקוראי העברית, אבל הוא ראה אור ב־1974. מלבדו פגשנו לאחרונה, בין השאר, את סדרת הטלוויזיה "הצהובות" ואת הסרט המצוין ושובר הלב "משולש העצבות" של רובן אוסטלונד, המוצג בימים אלה בקולנוע. מכאן ואילך, ספוילרים על כולם מלוא העין.

העיתונאי נבחר למנהיג

מטוס בריטי בשירות האו"ם עושה את דרכו מטוקיו לאוסטרליה. על המטוס, מלבד הצוות, אוסף של רופאים, אחיות ומיילדות וגם עיתונאי אחד. המטוס מתרסק, בנוהל. מכיוון שבפרפראזה על "האדרת" של גוגול, כולנו יצאנו משולי סיפור אדם וחווה, אנחנו מיומנים בסוגת האנשים שנקלעו לטבע הלא מיושב. אנחנו יודעים שגן העדן הוא נפלא ומסעיר אבל גם מסוכן. אנחנו יודעים שיהיו כללים. שמישהו יפר אותם. שנחש הפיתוי הסמלי בוא יבוא. והשאלה הראשונה שאנחנו מיומנים לשאול היא: בקבוצת ניצולים, מי יהיה המנהיג?

גם ב"צהובות" וגם ב"משולש העצבות" בחרו לתקוף את הסוגיה בדרך המרתקת אבל הלא לגמרי מקורית: יחסי הכוחות משתנים, הכוח עובר מקום, והכוח משחית. ב"צהובות", המבוססת על סיפור אמיתי של התרסקות טיסה 571 של חיל האוויר של אורוגוואי (שהיא גם נושא הסרט "נס באנדים"), קבוצת נערות נקלעת לאי בודד, והילדה הדחויה בחיים האמיתיים עוברת מהפך. על האי היא מתגלה כיעילה ופרקטית. לראשונה בחייה היא חווה הערכה וכוח, ושניהם מוצאים חן בעיניה. ב"משולש העצבות" קורה דבר דומה: האישה שהייתה כוח העזר על הספינה, כלומר בתחתית שרשרת המזון בטיול של עשירים מערביים, מתגלה כנכס לאחר שהספינה נטרפת, והכסף והמעמד מאבדים ממשמעותם. היכולות שהיא מצוידת בהן, יכולות הישרדות של אנשים עניים שלא גדלו בערים הגדולות, הופכות לנכס המרכזי על האי. עכשיו כל הכוח אצלה.

אבל הגיבור שלנו הוא אנטי מנהיג. עד כמה אנטי מנהיג? בחנו את עצמכם: המטוס שלכם נוחת נחיתת חירום. סירת הצלה משוחררת. מה אתם עושים? מצילים את עצמכם? מסייעים לנוסעים אחרים? המְסַפר שלנו, עיתונאי פיני (ממש כמו המְסַפר בספר נוסף של פאסילינה שתורגם לעברית, "שנת הארנב") נתקף אינסטינקט גבורה עמום, ושוחה אל המטוס כדי לעודד את הנוסעים בצעקות לעלות על ספינת ההצלה. אלא שאין באמת נוסעים שזקוקים ליוזמת העידוד הזו, הם כבר עלו על הסירה מיוזמתם, ועד שהוא מגיע המטוס כבר ריק. הוא היחיד שלא מצליח לעלות על סירת ההצלה, בלי שהציל אף אחד בדרך, ונפלט אל החוף לבדו. למעט אפיזודה ניסיונית כושלת זו, הוא לא היה הטיפוס המנהיג לפני ההתרסקות ולא הפך לכזה גם אחריה. אין לו כישורי הישרדות מיוחדים, וכבר בתחילת הסיפור הוא מתאר את עצמו בלקוניות כ"הבינוניות בהתגלמותה".ובכל זאת, אחרי יומיים של חיפוש הוא מתאחד עם הניצולים האחרים, ובבחירות מאולתרות הוא נבחר לאחד משלושת המנהיגים. מה, בכל זאת, גורם לו להיבחר? מחצית מהניצולים הן נשים, מה שמעלה אוטומטית את סיכוייו, ב־1974 כמו היום. מלבד זאת עומדים לטובתו אופי העיתונאי הצופה מהצד שלו, ובעיקר העובדה שהצטרף לקבוצה באיחור, כלומר בטיימינג של מושיע. אדישות וציניות, מסתבר, הן תכונות שיכולות להשרות ביטחון.

רובינזון היה סוציאליסט

משהוכרע עניין המנהיג, הצופה־קורא המיומן בשל לעבור לשלב הבא: איזה סוג של חברה תייסד הקבוצה המתהווה? ובעיקר, איזה סגנון משטר? ב"משולש העצבות", המנהיגה החדשה מייסדת דיקטטורה מטריארכלית. המין האנושי מצטייר שם כמציית לכוח. נרפה מול שלטון, מוותר על ערכיו. המנהיגה, יש לציין, איננה מגלה תכונות אישיות מרשימות אלא כוחנות בלבד. לאמור, אולי בכל זאת צדקנו בחלוקה הראשונית.

ב"צהובות" יש רפרור מעניין ל"בעל זבוב": אחת הנערות הופכת לשעיר לעזאזל, לכליא ברק, לקורבן של המצב ושל הקבוצה. זה רפרור מעניין בעיקר כי בסיפור האמיתי, שעליו מושתתת הסדרה, לא קרה שום דבר מהסוג הזה. קבוצת הניצולים עמדה בפני דילמות אחרות. למה, בעצם, אנחנו מספרים שוב ושוב את סיפור הניצולים והכוח? למה אנחנו חוזרים עליו אפילו אם במציאות קרו, לפחות לפעמים, דברים אחרים? יש סיכוי שהתמכרנו לנרטיב על עצמנו?

ההצעה של פאסילינה על הטבע האנושי היא אולי לא המסעירה מכולן, אבל בהחלט המקורית, ואפשר לקוות שגם הקרובה יותר למציאות. בעולם של פאסילינה אנשים על אי לא יקימו דיקטטורה, אלא סוציאליזם מהול בנרפות. הם יתארגנו איכשהו, ילמדו להשיג אוכל ואפילו לזקק אלכוהול, ויחיו את חייהם בנחת. השבט אמר את דברו. אמר במובן הכי בסיסי, כי מתישהו מתקיימת על האי שיחה שבה נאמר בקול ברור שרובינזון קרוזו היה סוציאליסט. כמובן אין מנוס מהתמודדויות, מדי פעם מישהו חורג מהכללים שנקבעו והקבוצה מענישה אותו. ולא כולם ויתרו לחלוטין על הנטייה הטבעית לשמור לעצמם משהו בצד ליום סגריר, ולצבור יתרון על אלו שמצייתים לחוקים. אבל בשורה התחתונה, אף אחד לא מעלה על דעתו לנטוש את ערכי החברה האנושית שהגיע ממנה, או לצבור כוח קיצוני.

העיתונאי המדווח שלנו, כבר אמרנו, הוא ציניקן ולא נחמד במיוחד (כשהוא מדמיין את משפחתו וחבריו מתאבלים על היעלמותו הוא נזכר שבעצם אולי יש להם סיבה לשמוח). אבל דווקא הוא מציע שאולי בשורה התחתונה אנחנו לא כאלה גרועים. אחרי הכול, אנחנו אלה שהקימו את החברה האנושית הנוכחית. נכון שידענו חושך. לא בהכול אפשר להתגאות. אבל נכון ל־1974, יש גם אפשרות שלמדנו לפחות מחלק מהטעויות.

הצלה בדרך, תברחו

אין סיפור ניצולים בלי סוגיית האדם מול הטבע. הסיפור, לרוב, דומה: בהתחלה הטבע מאיים. הג'ונגל שורץ הפתעות. לא רק נחש הפיתוי, גם חיות טרף חושפות שיניים. הרעב והפחד לא מאפשרים ליהנות מהשמיים זרועי הכוכבים. בהדרגה סולם הצרכים מתמלא, החרדה שוככת, והחיבור לטבע מתרחש. זה מה שקורה גם לחברי הקבוצה שלנו: אחרי הסתגלות הם מגלים שבעצם הם חיים בקו ראשון לים, בלי זיהום אוויר ואור, עם מזון חינם (ואפילו חנות מאולתרת שבה הם מבצעים החלפות). יש להם מערכות יחסים, זמן פנוי, אתגרים בוני גוף ונפש. במילים אחרות: גן עדן. בהדרגה חלקם מתחילים לחשוב שבעצם, למה לא להישאר. בחוץ מחכות להם מלחמות, משפחות שצריך לפרנס, קונצרט החיים. חלקם פוצחים בקינות המתבקשות על ריקנות המערב, כולל החשודה המיידית: הטלוויזיה. ואנחנו, כזכור, ב־1974, שנה שבה הייתה מעט מאוד טלוויזיה. מה שמעלה את החשד המבוסס שזו לא הטלוויזיה כמו תחושת ריקנות ארכיטיפית הזורמת בדי־אן־איי האנושי מאז ומעולם.

וכאן אנחנו מגיעים לשם הספר האוקסימורוני. כי להבין שיש גם יתרונות בחיים מנותקים מהציוויליזציה זה דבר אחד, אבל הקבוצה הזו, כמו כל קבוצות האי הבודד לפניה ואחריה, לא תכננה לעזוב את החברה האנושית. למעשה היא נבהלה מאוד כשהבינה שאין לה איך לחזור, והקדישה זמן ומאמצים לחיפוש אחר חילוץ. יכול להיות שכל צורת חיים שמתרגלים אליה, ציוויליזציה או ג'ונגל, הופכת ברבות הימים לשילוב של בית וכלא, ואי אפשר בכלל לדמיין אפשרות לעזוב אותה?

חוט מקשר בין שלוש היצירות שהוזכרו כאן – הסרט, הסדרה והספר: בכולן יש דמות שמייצגת את המשמעות הנוספת של להיות אסיר בגן עדן, זו שעבורה ההצלה היא אובדן מוחלט. כשהקבוצה שלנו מתקרבת אל האפשרות להינצל, מגיע גם הטוויסט הבלתי נמנע: לא כולם רוצים בזה. למעשה, בהצבעה הם מחליטים לנסות להוציא לפועל את תוכנית החילוץ רק על חודו של קול. למה, בעצם? תשובה אחת היא שחז"ל צדקו. אין חבוש מתיש עצמו מבית האסורים. עם תוספת קטנה: האי הוא מקום סגור עם איום חיצוני, ואלו התנאים האידיאליים לפיתוח חרדה, שגרה מנחמת וחשש משינויים.

כדאי להתעכב רגע על האיום מבחוץ. בעיניי זה הרגע היפה ביותר בספר. הספר כתוב כולו בהומור מסוג שכנראה מאפיין את הפינים. רמי סערי, המתרגם המרכזי של ספרות פינית בארץ, תוהה בסוף־דבר אם סוג ההומור הזה, שאין מנוס מלכנות אותו בדיחות קרש, יתאים לקורא הישראלי. אפשר להמר שהוא יתחבב על חובבי הלקוניות, ופחות על חובבי הכתיבה הרגשנית. ובכל זאת, מבעד לכתיבה המבודחת מבליח פתאום רגע נוגע ללב, לא בטוח שמכוון: הקבוצה מזהה מטוס מגיח. הם מנופפים בזרועותיהם בהתרגשות, משוכנעים שמישהו חיפש ומצא אותם. אבל האופוריה שורדת רגעים ספורים בלבד. ואז, במקום כוחות חילוץ, המטוס פותח בירי. האי, מתברר, הוא אזור מלחמה, והמטוס הוא מטוס ללכידת עריקים. זה רגע שבו מבעד לסאטירה מבצבצת הטרגדיה, כאשר מי שנראה כאילו בא להושיע מתגלה כאויב. זוהי תמצית חוויית האי הבודד.

בחזרה לחוסר הרצון להינצל: אפשר להבין בקלות את ההתאהבות בחיים על האי. אבל פאסילינה לא מתאר רק אמירות נוגות על שומים ובצלים ודווקא נחמד כאן. הוא מתאר פאניקה ממש. כשכוחות ההצלה מגיעים וההצלה למעשה כבר התרחשה, הניצולים נמלטים אל הג'ונגל ואף תוקפים את מציליהם. ההיסטריה הזו ראויה לתשומת לב נפרדת. ממה הם מפחדים? אם הפחד הוא מאובדן החיים המנותקים, הרי ברור להם שאחרי שיחזרו לציוויליזציה אף אחד לא ימנע מהם לחזור או לחפש אי אחר. אולי הפחד הוא מהחזרתם הכפויה לא אל הציוויליזציה באופן כללי, אלא אל החיים המאוד ספציפיים שהשאירו מאחור. "תאונת מטוס" היא תירוץ היעלמות חד־פעמי, בפעם הבאה הם יצטרכו לספק הסבר. אבל הסצנה מתוארת בעיקר כהתפרצות רגשות שאין מחשבה מאחוריה, ויש בה תמצית של צורך קמאי בהתגוננות ובהגנה על המחנה, ובעיקר זרקור על רגש שכדאי להכיר בו: כן, אולי האי הבודד באמת עדיף. ובלי קשר, גאולה זה דבר מפחיד.

The post בגירסה הפינית הניצולים רוצים להישאר באי אליו הגיעו בעל כרחם appeared first on מקור ראשון.