אני לא מפחד מספרי כפירה. אין לי בעיה שהילדים שלי יקראו את "מוצא המינים" של דרווין או את "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. את הדברים הנכונים שיש בהם אשמח שיקבלו, ועם השגיאות, כשהן מופיעות בצורה מפורשה וגלויה, אפשר להתמודד בקלות יחסית. סרטי דיסני, לעומת זאת, מפחידים אותי מאוד, ואני משתדל מאוד לצפות עם הילדים בכל סרט חדש, ואחר כך לשבת איתם על כוס שוקו ולהבין יחד מה בעצם ראינו עכשיו, איזה מסר ביקשו אולפני דיסני להעביר לנו ולמה הוא לא נכון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– נתניהו מזהיר: "מאגרי הנשק של חיזבאללה צמודים למאגרי גז"

– המלצת החוקרים: להחזיר בהקדם את ילדי הגנים עד כיתה ד'

– ישראל לא מוכנה: הכתובת רשומה על הסיפון של המכלית הבאה

הגרסה החדשה של "מולאן" מדהירה את הפמיניזם של דיסני מן המאה ה־20 למאה ה־21, ובדרך גורמת לו לאבד את הרכות, את המורכבות ובעיקר את חוש ההומור. בעשור האחרון מפיקה חברת דיסני עיבודים חדשים (בגרסאות "לייב אקשן") לסרטים הגדולים מתקופת הרנסנס של האולפנים בשנות התשעים. אבל יחד עם העדכונים האסתטיים, שלפעמים הם מוצלחים יותר (כמו ב"היפה והחיה") ולפעמים פחות (כמו ב"מלך האריות"), מעדכנים בדיסני גם את תוכן העלילה ואת המסרים הגלויים והסמויים שלה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/09/08655921-750x886.jpg 750w" sizes="(max-width: 813px) 100vw, 813px" />

מבחינה קולנועית צרופה אין הרבה מה לומר על הגרסה המצולמת של "מולאן". אחרי שהוסרו כל האלמנטים המשעשעים (מושו, הצרצר, האבות הקדמונים), ונמחקו גם כמעט כל השירים (חלקם הומרו בדיאלוגים מייגעים), לא נותר בו שום עניין מנקודת מבט בידורית. וכיוון שהעלילה שוכתבה מן השורש – אין בו גם הרבה ערך נוסטלגי. אבל כחרך הצצה לשינויים שעברה התודעה הפמיניסטית בתוך עשרים שנה, מדובר במסמך מרתק.

פמיניזם הוא לא רעיון חדש באולפני דיסני. היפה והחיה, למשל, הציג כבר בשנות התשעים קריאה חתרנית, "מתקנת", של אגדת־עם צרפתית בניחוח שוביניסטי: בעוד שהאגדה מהמאה ה־18 סיפרה על נערה שלומדת אט־אט להתעלם מהחיצוניות הגברית המחוספסת ולהאמין בטוב הלב שמסתתר תחתיה, דיסני סיפרו סיפור הפוך לחלוטין על גבר שנדרש לעדן את עצמו וללמוד לבטא את הרגישות החבויה בו. גם מולאן, כמובן, היה סרט פמיניסטי כבר בגרסה הראשונה שלו, ולכן דווקא השינויים שנעשו בו מייצגים בצורה חדה כל כך את השינויים שעבר הפמיניזם עצמו.

נתחיל בהתחלה. מיהי בעצם מולאן, ומה מניע אותה אל עבר הצבא? בסרט הראשון, מולאן היא נערה רבת תושייה אבל גם קצת מגושמת. היא לא מוצאת את עצמה בעולם הנשי, העדין והמאופק, אבל גם לא מפגינה יכולות "גבריות" מיוחדות. למעשה, בשלבים הראשונים של האימונים היא מפגרת אחרי הגברים ועומדת על סף הדחה. רק תחושת מחויבות עמוקה כלפי הקיסרות והמשפחה דוחפת אותה ללכת למקום שאינו טבעי עבורה, ולעשות מעל ומעבר לנתוני הפתיחה שלה.

בסרט המעודכן, לעומת זאת, מולאן נולדה כשהיא מלאה בצ'י, אנרגיית החיים של המיסטיקה הסינית שמתפקדת קצת כמו "הכוח" של מלחמת הכוכבים (נגיד בסצנה הנהדרת אצל השדכנית, כשמולאן מחריבה את הבית בפעולות גמלוניות? אז בסרט החדש היא דווקא כמעט מצילה אותו בפעולה אקרובטית מרהיבה). אבל כמו אלזה מ"לשבור את הקרח", גם מולאן נדרשת להחביא את הכוח שלה כדי שלא יעורר פחד מהסביבה. ממש כמו אלזה, גם מולאן בוערת בתשוקה לתת לכוח שלה ביטוי, למרות המגבלות החברתיות שמעודדות את קיומו אצל גברים בלבד (וממש כמו ב"פרוזן", כאשר הוא נחשף נרתעים ממנה הגברים בפחד ומכנים אותה "מכשפה"). גזירת הגיוס שהוטלה על משפחתה אינה אילוץ כואב אלא הזדמנות לעשות צדק, והאתגר היחיד שהיא צריכה להתגבר עליו במהלך האימונים הוא רכישת האומץ להרשות לעצמה לבטא את יכולותיה (שהרי אין פערים טבעיים בין גברים לנשים – רק דיכוי גברי שמונע מהאישה לממש את עצמה).

האגדה הסינית המקורית, מהאלף הראשון לספירה, חותמת במילים: "כאשר שני ארנבים רצים זה לצד זה, איך תוכל לומר מי זכר ומי נקבה?". אם לא יחסמו את דרכן, יכולות הנשים להגיע להישגים שאינם פחותים מאלו של הגברים. אולם בסרט החדש מולאן לא מסתפקת בכך. הפעם המפקד דווקא רומז לה שלא אכפת לו אם היא אישה או גבר (בדומה למדיניות "אל תשאל, אל תספר" של צבא ארה"ב משנות התשעים), אולם מולאן עצמה מבקשת את ה"אמת". כל עוד תסתיר את זהותה, נאמר לה, לעולם יישארו כוחותיה פגומים. לכן הפעם זהותה הנשית של מולאן לא נחשפת במחדל, עקב פציעה, אלא היא עצמה מסירה את המדים הגבריים, פורעת את שׂערה (שוב, בדיוק כמו אלזה) ודוהרת אל שדה הקרב כאישה שלא מוכנה להתכופף בפני התבניות הגבריות אלא סוללת דרך נשית משלה.

מולאן החדשה בטוחה יותר בעצמה, אך גם קשוחה ומאיימת יותר. בסרט הקודם, כשנחשפה זהותה, חמלו הגברים על מולאן וחסו על חייה – אולם בסרט הנוכחי הם ממצים איתה את מלוא חומרת הדין (וכדי שלא להרוג את הגיבורה באמצע הסרט, הוגדר מלכתחילה שהעונש על התחזות הוא גירוש). מולאן הישנה גם הייתה רכה יותר. היא היחידה שאספה בזרועותיה את הבובה הנטושה משדה הקרב והניחה יד מנחמת על כתפו של המפקד. גילויי החולשה הללו נמחקו כליל, ובמולאן החדשה, כמו בחבריה הגברים, לא נותר שמץ של רחמים.

על מה בעצם ניטשת המלחמה בסין? ומיהו האויב האמיתי? בסרטים של שנות התשעים השאלה הזו לא הייתה חשובה במיוחד. נלחמים כי נלחמים; כי יש "אנחנו" ויש "הם", ויש אינספור דרכים גרפיות ומוזיקליות לייצר עבורנו את ההבחנה בין "אנחנו" ובין "הם". אבל בסרטים המעודכנים אין משמעות לקבוצת השתייכות, אלא לערכים בלבד. לכן, למשל, המלחמה בין סימבה לסקאר הופכת למאבק על איכות הסביבה, וניצחונו של סימבה הוא ניצחונה של האקולוגיה.

בגרסה החדשה של מולאן מתברר שההבדל המהותי בין הסינים לאויביהם הוא בשאלת מעמד האישה. הדמות העיקרית שנוספה בגרסה החדשה של הסרט היא שיאן לאנג, מכשפה המלווה את צבא האויב ומסייעת לו. מדובר, לכאורה, באנטגוניסט, באויבת המושבעת של מולאן. אך כאשר הן נפגשות מתברר ששתיהן נמצאות באופן עמוק באותו צד של המתרס, שמצידו השני ניצבים הגברים כולם. גורל המלחמה כולה ייחרץ לא על פי אומץ ליבם ונאמנותם של חיילי הקיסר, אלא בשל המהפך הפמיניסטי שאותו הם ישלימו, בניגוד לחיילי האויב (שהתכונה הבולטת של מנהיגם הנוכחי היא לא אכזריות אלא שנאת נשים).

סרטי "הרנסנס השני" של דיסני (שהתחיל סביב יציאתו לאקרנים של "לשבור את הקרח" ב־2013) מתאפיינים בכך שאין בהם רומנטיקה. בשעה שבת הים הקטנה מסרה את נפשה על אהבה של גבר, ואפילו הסיפור הטרגי של הרקולס הסתיים איכשהו באהבה גדולה והרמונית בשנות התשעים, את הגיבורות החדשות של דיסני זה לא כל כך מעניין. המניפסט המוצהר ביותר נגד אהבה רומנטית הוא כמובן 'פרוזן' על שני חלקיו, השם ללעג את כריסטוף האומלל שמנסה שוב ושוב להציע נישואין לאנה, ומעלה על נס את דמותה הא־מינית של אלזה, שלא מגלה שום עניין בתחום ומצהירה ש"kisses won't save the forest". אפילו בין וודי לבו ב"צעצוע של סיפור 4" (שנוצר כשחברת פיקסאר כבר נרכשה על ידי דיסני) ההתמקדות היא בחברות ביניהם ולא ברומנטיקה.

בעדינות וביעילות הצליחה דיסני לשרש את הרומנטיקה גם מהגרסה החדשה של מולאן. בעוד שבגרסה של 1998 סיפור האהבה עם המפקד לבלב בעדינות, ובסרט ההמשך של 2004 הבשיל לכדי חתונה, בגרסה של 2020 מולאן, בדיוק כמו אלזה, נשארת רווקה. במקום לחזור לביתה ולהסיר את מדי הצבא, כפי שמדגישה האגדה הסינית המקורית, מולאן 2020 נענית להזמנה של הקיסר לשמש כקצינה בצבאו, וכך היא ממשיכה, אולי עד עצם היום הזה, לממש עד תום את כוחותיה בעולם עקר וקר שאין בו הומור, חמלה או אהבה.

סרטי דיסני לא צברו את הפופולריות העצומה שלהם מהאוויר, והמסרים שחוזרים בהם שוב ושוב יכולים לסמן בצורה פחות או יותר מדויקת את האתגר הגדול הבא. אם במחצית השנייה של המאה הקודמת הייתה זו הרומנטיקה המוגזמת לעיתים שהפכה לחזות הכול, הרי שבמאה ה־21 סרטי דיסני מציגים פירוק של הקשרים הזוגיים, המשפחתיים והלאומיים לטובת ערכים מופשטים אך נוקשים של שוויון. ואם האתגר שלנו במאה ה־20 היה לשים גבולות לאהבה המתפרצת, הרי שהאתגר החדש הוא להעיר את האהבה שבין איש לאשתו, את האמון שבין אדם למשפחתו ולעמו, ואת החמלה והעדינות ביחסים בין מגדרים ומגזרים. ואת ההומור. חייבים להחזיר את ההומור.

The post מולאן 2020: פמניסטית סינית בלי חוש הומור appeared first on מקור ראשון.

כשאני נתקלת במשהו שכתבתי בעבר, לרוב אני מתייחסת לממצא בחיוך סלחני: איזו נאיבית הייתי. הרעיונות נראים לי בדרך כלל בוסריים ופשטניים. אילו הייתי כותבת את הדברים היום, כך נדמה לי, התוצאה הייתה בשלה יותר, מרשימה ומתוחכמת יותר. לעיתים קורה ההפך: אני ניצבת משתאה לנוכח הגרסה המוקדמת של עצמי, מתפעלת ממה שהייתי מסוגלת אליו ואף מרגישה שאבדו לי יכולות שהיו לי בצעירותי. כך או כך, אני של היום לא מרגישה "עומדת מאחורי הדברים" של אז.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– סוכות בימי קורונה – האם יש סיבה להקל?

– השיטה היפנית לניצחון על הקורונה: לחץ חברתי חריף

– סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן

זה היה המקרה של הפרשן והפילוסוף שמואל דוד לוצאטו (שד"ל). אלא שאצלו לא מדובר היה בדף מן היומן או במערך שיעור, אלא בספר שלם שכתב בימי נעוריו.

שד"ל, יליד 1800, היה איש תנועת ההשכלה היהודית, מראשוני חכמת ישראל וראש בית המדרש לרבנים בפדובה שבאיטליה; משורר, פרשן מקרא, בלשן עברי, פילוסוף, חוקר ספרות ומתרגם. בהיותו בן עשרים בלבד, כתב פירוש לספר קהלת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ounted-on-wood-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... unted-on-wood-350x250.jpg 350w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... unted-on-wood-750x537.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את הפירוש קיבלתי משכני יונתן בשיא, שבשנים האחרונות הוציא לאור את פירושו של שד"ל למקרא במהדורה מוגהת ומהודרת. ההקדמה של שד"ל לפירושו על קהלת נקראת כמו מותחן, שבו שד"ל מתפקד כבלש מושחז הבוחן את הספר בזכוכית מגדלת כדי לתפוס את "הפושע". זאת לאור טענתו המפתיעה שמחבר ספר קהלת הוא לא פחות מזייפן ורמאי.

בעברית מופתית, שנונה ואף מחורזת, פורס בפנינו שד"ל את טיעוניו. ראשית, לא ייתכן ששלמה המלך חיבר את הספר. שהרי כיצד יעלה על הדעת ששלמה, החכם מכל אדם, שלימד בספר משלי חכמה ומוסר ודיבר נגד ההתמכרות לתענוגים, יאמר בספר קהלת כי אין טוב אלא לאכול ולשמוח? ואם נאמר שאלה נשיו שהטו את לבבו, הלא ידוע ששלמה הכביד את עולו על העם ולא עודד אותם לחיי עונג ותפנוקים. את שיר השירים המיוחס לשלמה ניתן להבין כפשוטו; גם החכמים והחסידים בוחרים להם אישה, ואין בכך איוולת. אבל איך אותו שלמה יכתוב ספר שלם המצהיר שאין לאדם בחירה חופשית ושולל את הישארות הנפש?

לא רק מבחינת התכנים סותר קהלת את משלי, ממשיך וטוען שד"ל הצעיר, אלא גם מצד הלשון: לשון המשלים מתוקה, ואילו לשון קהלת מגומגמת. "סוף דבר כי בין משלי וקהלת מרחק רב, כרחוק מזרח ממערב וכרחוק צפון מתימן, והיות אב אחד לשניהם איך יאומן?"; ואם בכל זאת נניח ששלמה חיבר את הספר, מוסיף שד"ל ומקשה, מדוע לא ציין את שמו? ואם רצה להסוות את זהותו, למה הותיר את הכינוי "בן דוד מלך בירושלים"?

תוספות מלאכותיות

מכל זה מסיק שד"ל שספר קהלת נכתב בתחילת ימי בית שני על ידי זייפן. הזייפן, ששמו היה קהלת, רצה להיתלות באילן גבוה ולהטעות, ולכן ייחס את דבריו לשלמה בן דוד. ואולם, חכמי דורו לא הלכו שולל. הם ידעו שהמחבר הוא קהלת הרמאי. על כן הגיהו החכמים את הטקסט, ובכל מקום שבו נכתב "שלמה בן דוד" הם תיקנו לקהלת. הם לא מחקו את התואר "בן דוד בירושלים", משום שרצו לשים את הכותב היומרני ללעג ולקלס.

ברגע שהגענו למסקנה הזו, אומר שד"ל, אנו פטורים מליישב את הסתירות שבספר קהלת או את התפיסות התיאולוגיות הבעייתיות שמצויות בו: "נוכל לפרש כל דבר כמשפטו… ואם יהיה דבר מגונה בעקבו כרוך, קולר תלוי בצוואר קהלת, והמלך שלמה ברוך".

בהתאם לתפיסה זו, שד"ל אינו מהסס לערוך את ספר קהלת, להשמיט ולתקן את הכתוב. זאת משום שלדעתו, החכם שטרח לפַסֵק את הספר יגע ועמל (לחינם, לדידו של שד"ל) לטשטש את הדעות הכוזבות המופיעות בספר במטרה "להכשיר" אותו. הנה דוגמה: אחרי שלאורך הספר הכותב הטיל ספק בהישארות הנפש, נאמר בסיום קהלת: "וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱ־לוֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (יב, ז). איך ייתכן שאדם יתקומם נגד דברי עצמו, מקשה שד"ל. לפיכך הוא קובע כי "תיקון סופרים הוא", וכך מחצית הפסוק מושלכת לתוך סוגריים.

ראיה נוספת: בסוף הספר מתוארים פגעי הזקנה, ולכן, אומר הכותב, כדאי לבָּחור לחטוף ולאכול כל עוד הוא בריא וצעיר ו"כַּפָּתו רעננה". והנה, ההמלצה "שְׂמַח בָּחוּר בְיַלְדוּתֶיךָ" (יא, ט) איננה מתיישבת עם הסיפא "וְדַע כִּי עַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱ־לוֹהִים בַּמִּשְׁפָּט", ולפיכך גם מילים אלו נידונות לסוגריים. אליבא דשד"ל, כל התוספות "יראות השמיים" הללו הן "תיקון סופרים" מודבק, שנועד לעמעם את המסרים הבלתי־מוסריים ולמַתק את הדברים בקורטוב משפט וצדקה.

בפסקנות של בן עשרים מכריז שד"ל: "מוטב לתלות הקלקלה במקולקל, ולהסיר הבגדים הצואים מן התורה ומן הנביאים, ולתיתם על ספר קהלת המלא תחלואים". את פירושו חותם שד"ל במילים: "כל משכיל יראה בעיניו כי הבל הבלים אמר קהלת".

בהיותו מודע לצעד הנועז שלו, פונה שד"ל לקורא ה"הולך בדרך חדשה, דרך לא כבושה", ואומר לו שגם אם יש לו קושי עם ההצעה החדשנית, הרי שבסופו של דבר הוא יחזיק לו טובה "כי העליתיך מתהום המבוכות על דִברַת ספר קהלת".

"התחלה קטנה של פילוסופיה יהודית"

הפירוש הביקורתי והמהפכני של שד"ל לא פורסם. חלפו להן 38 שנה, ובמכתב שמשגר שד"ל בשנת 1858 ליצחק בלומנטל בווינה, אנו שומעים נימה אחרת:

הנני מבקש מחילה וסליחה מבעל ספר קהלת (יהיה מי שיהיה), כי אז בימי עלומיי, בזמן שאדם רואה בדמיונו כל העולם תחת כפות רגליו, וחושב כי בחוכמתו ובגבורתו… יעשה גדולות ויפעל נפלאות, אז חם לבי בקרבי נגד קוהלת שאומר "הבל הבלים", "מה יתרון לאדם בכל עמלו".

כיום, ממשיך שד"ל במכתבו, מעטים הם הספרים שהעניקו לו תועלת גדולה כמו ספר קהלת. המאמר "הכל הבל" לימד אותו כי מי שחי רק להנאת עצמו הוא הבל, אבל מי שחייו ועמלו לזולתו – איננו הבל.

כדרך הקדמונים שביקשו לגנוז את קהלת ולא עשו זאת, גם שד"ל המבוגר רצה לגנוז את פירושו, אך בסופו של דבר החליט להוציאו לאור רק בגלל קצת דברים טובים שראה בו. הספר פורסם ב־1860, ארבעים שנה לאחר כתיבתו. במכתב לידיד אחר, ב־1863, שד"ל כבר מקדים את זמנו של ספר קהלת לסוף בית ראשון, ומודה: "וספר קהלת יקר עתה בעיניי מאוד, והוא בעיני התחלה קטנה של פילוסופיה יהודית […] שלא הגיע לימי הגדלות ולא הבשילו אשכולותיו ענבים", אולי בגלל חורבן הבית. על כל פנים, ראוי לעיין ולחקור בו הרבה.

שד"ל הבוגר סבור שהספר מלא ב"אמונת ההשגחה", ומה שמתואר בו הוא "הספק הנולד מזמן לזמן בלבות המאמינים". כאשר חותם קהלת את ספרו, מסביר כעת שד"ל, הוא פונה לקורא ואומר: אם דבריי הולידו אצלך ספקות – שמע את סוף דבריי: "את הא־לוהים ירא". אך אם זה ה"סוף דבר", לשם מה כל ההתפלספות והחקירות לפני כן? אלא, מבאר שד"ל, שרוב חטאי בני האדם נעשים מאהבת התענוגות או מאהבת הממון כדי להוריש לבניהם. לכן חשוב היה לקהלת להתפלמס ולהוכיח שהכול הבל. גם אם אדם יצבור נכסים – מי יודע אם יתקיימו בניו או אם יתקיים העושר בידיהם, וגם מה הנאה תהיה לו אחרי מותו אם בניו יהיו עשירים. בכך יתרחק האדם מבקשת המותרות.

"ואני שבילדותי דיברתי דופי על קהלת", מביט שד"ל בן ה־63 על עצמו בן ה־20, "הנני מודה כי הוא היה רבי ומורי ומלמדי להועיל, והוא אשר הדריכני בדרך אשר הלכתי בה כל ימיי, והיא לשמוח בחלקי, ולהבין כי אין יתרון לאדם בכל עמלו".

שרבוטים בעלי ממשות

חייו של שד"ל היו קשים. שני אחיו מתו בצעירותם. בהיותו בן שלוש שלח אותו אביו ללמוד תורה, משום שחשש שלא יספיק לקיים את מצוַת לימוד תורה גם לבנו זה. בגיל 14 נפטרה אמו, ושמואל הצעיר נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה. הוא עזב את בית הספר ולמד באופן עצמאי. בהמשך חייו שָכַל את אשתו הצעירה וארבעה מילדיו, בהם בנו הבכור, האהוב והמוכשר, שנקרא אוהב־גר, על שם מחקרו של האב על תרגום אונקלוס. שד"ל לא תמיד התקבל בקרב החכמים, וכתביו עוררו מחלוקת. חמש שנים לאחר שהוציא לאור את הפירוש לקהלת הוא נפטר שבע תלאות, חולה, עני ועיוור.

כמאה שנה אחרי שד"ל חי באירופה הפסיכיאטר היהודי ויקטור פרנקל. בתקופת השואה איבד פרנקל כמעט את כל בני משפחתו ועבר ייסורים רבים. בהיותו בן למעלה משבעים כינס פרנקל הרצאות שנשא ודברים שכתב. את התבוננות האדם על חייו מדמה פרנקל למתבונן בלוח השנה. לא לוח דיגיטלי ולא יומן, אלא לוח שנה של פעם, שדפיו היו נתלשים עם כל יום שעבר. ישנן שתי דרכים, כותב פרנקל, להתייחס ל"לוח השנה" של חיינו:

הפסימיסט משול לאדם שרואה בחרדה ובעצב, איך לוח הקיר שלו, שבכל יום הוא תולש ממנו דף, פוחת והולך עם כל יום חולף.

כנגד זה, הרי האדם המסתער על החיים בעוז מעשה, דומה למי שמסיר דף אחר דף מן הלוח שלו כל יום שעובר, ומתייק כל דף בקפידה נאה עם קודמיו, לאחר ששרבט מאחוריו קצת רשומות יומן. הוא יוכל להגות בגאווה ובקורת רוח על העושר שנאצר ברשומות אלה, על כל החיים שכבר חי אותם במלואם.

מה אכפת לו אם יחוש שהוא מזקין והולך?… למה יתקנא באדם צעיר? שמא על האפשרויות הפתוחות בפני אדם צעיר?… "לא תודה", יאמר בלבו. "במקום אפשרויות יש לי ממשויות בעברי, לא רק ממשות המלאכה אשר עשיתי והאהבה אשר אהבתי, אלא גם של הסבל שנשאתי באומץ רוח".

(ויקטור פרנקל, הזעקה הלא נשמעת למשמעות, עמ' 124)

בפרפראזה על דבריו של פרנקל, גם אם יצירה מוקדמת מכילה יומרות וטעויות – עדיין יש בה "שרבוטים" ראויים, עדיין יש בה "ממשויות". הפרי איננו רק הדבר השלם, המוגמר והמדויק. יש לשמור חסד גם לפרי הבלתי שלם, בזכות החלקים הטובים שבו. שד"ל מודע היטב לחולשותיו של הפירוש שכתב בגיל צעיר. "החיבוק" לפירוש הפגום והחלטתו בערוב ימיו להביאו בקהל ספרי ישראל, מבטאים בעיניי החלטה לפנות מקום לחלקים בחיינו שאינם שלמים. אולי דווקא שד"ל ופרנקל, שחייהם היו רוויים בצער ובסבל, יכולים ללמד שעושר נאצר גם ברשומות שאינן שלמות.

"וחג האסיף תקופת השנה". ישנן תקופות במעגל השנה ובמעגל החיים שבהן אנחנו עסוקים באיסוף, בסיכום, בספירת מלאי, בהתבוננות בעצמנו־של־פעם. טוב שנזכור אז כי החיים, כמו גם המילים, ראויים לעין טובה, ראויים להיאסף כמו יבול ברכה, על הליקויים שבהם וחוסר השלמות.

The post חיבוק למרד הנעורים: הפירוש השנוי במחלוקת לקהלת appeared first on מקור ראשון.

כפי שנהגתי בשנים קודמות בשבת שבחג הסוכות, ברצוני לתת כבוד לכמה פסוקים בספר קהלת ולראות כיצד משתלבים הם בשיטת פרשנות המקרא של הרמב"ם.

בפתיחה למורה הנבוכים מדגיש הרמב"ם את חשיבותו של המשל. כדי להגיע לעומק דברי התורה, הוא כותב, עלינו להבין את סודות הסגנון המקראי שבמרכזם מצוי המשל:

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דעה: על פי תהום: בחסות איראן, ארגוני טרור גוררים את לבנון לאסון

– המלצת החוקרים: להחזיר בהקדם את ילדי הגנים עד כיתה ד'

– סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן

ודע כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים ע"ה וידיעת אמיתתו, הוא הבנת המשלים וענייניהם ופירוש מילותיהם. כבר ידעת אומרו יתברך: "וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה"; וידעת אומרו: "חוּד חִידָה וּמְשֹׁל מָשָׁל". וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה: "לְהָבִין מָשָׁל וּמְלִיצָה דִּבְרֵי חֲכָמִים וְחִידֹתָם". ואמרו במדרש: "לְמה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמוקים וצוננים, ולא היה אדם יכול לשתות מהן. מה עשה פיקח אחד? סיפק חבל בחבל ומשיחה במשיחה, ודלה ושתה. כך היה שלמה: מִמשל למשל ומִדבר לדבר, עד שעמד על בוריה של תורה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1288445713-750x773.jpg 750w" sizes="(max-width: 931px) 100vw, 931px" />

ישנו הבדל יסודי בין ההגות המקראית להגות הפילוסופית. בעוד שהפילוסופים משתמשים בשפה טכנית, המקרא משתמש במטפורה ובמשלים. לכן, רבים טועים בהבנת הרעיונות שהמקרא מנסה להציג. המשימה הראשונה היא הבנת מהותו של הטקסט – האם הוא כפשוטו, או שמא משל הוא. ואף אם לא תמיד נבין מהו הנמשל, עדיין יש חשיבות רבה בהבנה שלפנינו משל, כך שלא נטעה להבינו כפשוטו.

סכנת פישוט היתר

ועדיין, לא כל המשלים המקראיים הם באותו סגנון. הרמב"ם מבחין בין המשל הספרותי והמשל הנבואי. המשל הספרותי נוצר במכוון ובמודע. המשל הנבואי, לעומת זאת, הוא תוצאה של יצירה בלתי מודעת, שבאה בהתגלות. המסר הנבואי בא מ"שפע" שמקורו מעבר לאדם, מגיע באופן בלתי מודע לדמיונו של הנביא, ומתלבש בלבוש הפלסטי של המשל. רק מאוחר יותר הנביא מודע למשל שיצר. בין שני סוגי משלים אלו קיים הבדל גדול. אל הסוג הראשון יש לגשת בשיטות של ניתוח ספרותי, אך את הסוג השני יש ללמוד לפי עיקרון שונה – עיקרון פסיכולוגי. פרשנות החזונות הנבואיים דומה יותר לפרשנות החלום מאשר לפרשנות טקסט.

אולם קיימת סכנה נוספת שהרמב"ם מזהיר אותנו ממנה, והיא סכנת פישוט היתר. יש משלים שבהם לפרטים יש משמעות. אך במשלים אחרים יש להסתכל על הסיפור הכולל, והרמב"ם מזהיר מפני ניסיונות מופרזים וחסרי תוחלת לפרש כל פרט:

והבן זה ממני מאד… לא תבקש כל חלקי העניינים אשר באו במשל ההוא ותרצה שתמצא להם דבר נאות בדבר הנמשל. כי זה יוציאך לאחד משני עניינים: או שיטה אותך מן העניין המכוון במשל, או יטריחך לפרש עניינים אין פירוש להם, ולא הושמו בו לפרשם. ותגיע מזאת ההטרחה לכמו זאת ההזיה העצומה, אשר יהזו בה ויחברו בה רוב כיתות העולם בזמננו זה, להיות כל אחת מהם רוצה שתמצא עניינים למאמרים, לא כיוון בהם אומרם דבר ממה שירצוהו. אבל תהיה לעולם כוונתך ברוב המשלים ידיעת הכלל, שידיעתו היא המכוונת.

טענה נוספת של הרמב"ם היא, שלעיתים הנמשל מפוזר בין משלים הנמצאים במספר מקומות במקרא, ולא נוכל להבין את הנמשל אלא אם נחברם. כאן מגיעים אנו לדוגמה מספר קהלת, שהרמב"ם מפרש, בעקבות חז"ל, כמשל ליצרי האדם. זו לא פוליטיקה, אלא פסיכולוגיה.

הקטע הראשון הוא מפרק ד: "טוֹב יֶלֶד מִסְכֵּן וחָכָם מִמֶּלֶךְ זָקֵן וּכְסִיל אֲשֶׁר לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד". והקטע השני מפרק ט: "גַּם זֹה רָאִיתִי חָכְמָה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וּגְדוֹלָה הִיא אֵלָי. עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ".

וכך כותב הרמב"ם (מו"נ ג, כב):

וכבר אמרו שיצר הרע יתחדש בבן אדם בעת לידתו, "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". וכמו שאמרה התורה, "מִנְּעֻרָיו". ושיצר טוב אמנם יִמָצֵא לו אחר שלמות שכלו. ולזה אמרו: נקרא יצר הרע "מלך גדול", ונקרא יצר טוב "ילד מסכן וחכם", במשל הנשוא לגוף האדם והתחלף כוחותיו, באומרו "עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו'". כל אלו הדברים נמצאים כתובים להם ז"ל [=בחז"ל], מפורסמים.

הרמב"ם מתאר כאן את המאבק בין היצרים: המלך הזקן הוא היצר הרע. הוא "זקן" כי יש לו השפעה מתמשכת; הוא משאיר את משקעיו הרעים בנפש מאז הלידה. הילד המסכן והחכם הוא היצר הטוב – החיבור שבין תבונה ומוסריות. הוא חלש הרבה יותר מהיצר הרע, ועדיין הוא נדרש למלט את האדם מהמצודים של "המלך הזקן", היצר הרע המזיק לאדם.

ומדוע להשתמש במשל כדי לתאר זאת? אולי כדי ליצור הפתעה או רושם חזק יותר על האדם כאשר יגלה את הנמשל המסתתר בתוכו. אולם לעיתים המשל בא לכסות, כדי למנוע את הסכנה שהדברים עלולים לגרום למי שאינו ראוי להבינם.

הוגים שונים מבחינים בין סוג כזה של משל אלגורי, ובין כתיבה המשתמשת בסמלים: האלגוריה מכסה את מה שאפשר היה גם לכתוב בצורה מפורשת, ואילו השימוש בסמלים דווקא מגלה רעיונות שאינם נגישים בכתיבה ישירה. האלגוריה היא דרכה של הפילוסופיה הרציונליסטית, ואילו הסמל – של המיסטיקה. לכאורה, הרמב"ם כולו רציונליזם. אך כשהוא מתאר את המשל הנוצר בתהליך נבואה, זה דומה יותר לסוג השני – משל הבא לגלות אמיתויות או אף תחומים הסגורים בפני האדם.

אצבע על הירח

משל מהמזרח הרחוק מתאר לנו אדם המצביע באצבעו על הירח. שני אנשים, אחד חכם ואחד סכל, מביטים עליו. החכם מסתכל על הירח, הסכל על האצבע. הנמשל הוא כמובן המשל בעצמו. ואכן, הרמב"ם הדגיש את הסכנה הגדולה המאיימת על מי שיקח את המשלים "על פשוטיהם". אולם אולי טעות בידינו, ולמרות הכול משל זה מטעה?

מי שמסתכל על האצבע אינו בדיוק סכל. הוא אכן לא מבין את הנמשל, אבל מבין שעושים כאן שימוש במשל. חכמים רבים פנו לרמב"ם כדי להבין את הנמשל ואת המסר שבספרי המקרא. ברבים מהמקרים משתמש הרמב"ם בפירושיו אלו בפילוסופיה, שברבות השנים התיישנה ואיננה רלוונטית יותר. אנו פנינו לרמב"ם דווקא כמו הסכל שבמשל האצבע, הרוצה ללמוד לא על הירח אלא על האצבע; לא על הפילוסופיה שהתיישנה, אלא על עצם הרעיון החשוב שרבים מסיפורי המקרא הם משלים, ואין להבינם כפשוטם. דברים אלו של הרמב"ם לא פג טעמם ולא נס ליחם.

The post סודות המשל: בין המקרא לנבואה appeared first on מקור ראשון.

01 זיכרון ילדות תרבותי. אחת ההצגות הראשונות החרותות בזיכרוני היא "מעגל הגיר הקווקזי" של ברטולט ברכט, עם זהרירה חריפאי הנפלאה. אבא שלי לקח אותי. הוא גם זה שהכין את רשימות הקריאה שלי: מז'ול ורן ואריך קסטנר, דרך "אגדות לבית דוד" ועד לאורי צבי גרינברג.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– המלצת החוקרים: להחזיר בהקדם את ילדי הגנים עד כיתה ד'

– מאבק מצפה כרמים: מתווה שקד להצלת ההתיישבות

– סוכות בימי קורונה – האם יש סיבה להקל?

02 יוצר שאתה אוהב במיוחד. גדול משוררי ישראל מאז יהודה הלוי, משורר ונביא ומחוקק: אורי צבי גרינברג. זכיתי להכירו, ללמוד את שירתו מאבי ישראל ע"ה ולהוציא לאור (עם בתי קרני) את ספר השיעורים שלו בשירת אצ"ג "דמע ונוגה, דם וזהב", וללמד את שירתו בעקבות השיעורים ששמעתי. חוץ ממנו – ספריה של רוני אלדד־שאשא. בתי, שכתבה ספר שירים נפלא "יבוא" וספר ילדים שזה עתה יצא לאור – "מערבולת". ותאמינו לי – אני אובייקטיבי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02013_17_33-2-750x664.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

03 עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. עם בנימין זאב הרצל. לא ברור לי באיזו שפה היינו משוחחים, אבל בהנחה ששיחה כזו הייתה יכולה להתקיים – הייתי מראה לו מה השגנו, ממרחק הזמן. איך למרות האיחור הנורא בהגשמת הציונות והקמת מדינת ישראל רק אחרי ההשמדה – החזון קם ונהיה. מדינה חזקה וטובה. הייתי גם מברר איתו כמה דברים. דחוף.

04 עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. עם ראש הממשלה. אבל תנו לי יומיים־שלושה, כי יום אחד לא יספיק כדי לתקן את כל מה שלא נעשה או נעשה עקום. להתחיל בהר הבית ולהמשיך בתנופת בנייה בהתיישבות, טיפול נכון במגפת הקורונה ובאויבי ישראל מבית ומחוץ.

05 באיזו סדרה היית רוצה להשתתף כשחקן אורח. הייתי שמח לשחק איזה "שייגעץ" ב"שטיסל". אולי כך הייתי לומד להכיר טוב יותר את "אחיי יהודי הפיאות" (אצ"ג מפורש).

06 ספר שקראת פעמיים. "מאה שנים של בדידות", גבריאל גרסיה מארקס. קצת אנטישמי אבל סופר ענק.

07 מאכל שאתה לא יכול לעמוד בפניו. רגל קרושה. הנה שמתי את זה כאן.

08 מי מצחיק אותך. קרני, אביגיל, מיכל, רוני ואוריאל – ילדיי. והנכדים ירשו את ההומור של הוריהם. גם רעייתי אליאורה מצחיקה, רק שאני מפחד לצחוק…

09 עם מה אתה נרדם. בערב שבת – בתוך חמש דקות עם עיתון (הרשימה המפורטת שמורה במערכת). בשאר ימות השבוע – עם התוכניות ליום המחר.

10 מה שם קבוצת הווטסאפ המשפחתית שלכם. הקבוצה הגרעינית נקראת "לול תרנגולות" על שם אחד מכינוייה של אליאורה אשתי בנעוריה ("לולו"); המשפחה המורחבת, כולל האחיינים, מנהלת גם היא קבוצה, ושמה "דחקות". חוש הומור משובח הוא תנאי לחברות.

The post "הייתי מראה להרצל מה השגנו, ממרחק הזמן" appeared first on מקור ראשון.