אין כמעט מקום ציבורי שאפשר להיכנס אליו בלי בדיקת חום ממרחק, במדחום אינפרה אדום. אך שומרי השבת אינם יכולים להשתמש במכשיר בשבתות, בגלל חילול השבת. האם הדבר עלול לגרום לעיכוב בחזרה לבתי הכנסת בשבתות?

במכון "צומת" מצאו פתרון – ולא רק לבתי הכנסת, אלא גם למקומות שבהם האיום גדול יותר, כגון בתי חולים, בתי אבות או בסיסי צה"ל, שיבקשו לשמור על השבת אך גם על הבריאות. במכון פיתחו מדחום אינפרה אדום של חברת Pangea שמותקן עליו "פיקוד שבת" שחוסך חילול שבת של ממש.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מנייני הקורונה הם הזדמנות לשלב בין נוסחי התפילה השונים

– תחת מגבלות כבדות: מערכת החינוך תחזור לשגרה ביום ראשון

– מדיניות ההפחדה מפני הקורונה הוכיחה את עצמה

"יש דרישה של משרד הבריאות מבתי החולים ומבתי האבות לבדוק במדחום את האנשים המגיעים למקום", מסביר ראש מכון צומת הרב מנחם פרל. "גם בתי הכנסת, שאולי היו אחת המדגרות הגדולות של נגיף הקורונה, טרם נפתחו, ואין ספק שתנאי הפתיחה שלהם יהיו חמורים מאוד. ייתכן שבדיקת חום תהיה רכיב הכרחי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /05/IMG_15401-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כמו רבים ממוצרי מכון צומת שלהם מנגנון "פיקוד שבת", המדחום מצויד במכשיר אוטומטי, "בכל ארבע־חמש שניות המכשיר מודד חום, בין שיש מולו מישהו ובין שלא", הוא מסביר. "התוצאה מופיעה על מסך LCD בגב המכשיר – שמבחינת 'שמירת שבת כהלכתה' אינו אסור בשבת באופן חד־משמעי".

בגלל הבדיקה האוטומטית, נוכחותו של אדם מול המכשיר תגרום רק ל"שינוי הספרות על צג המדחום: במקום שיופיעו הספרות 00.0 יופיעו הספרות 36.2 וכדומה. למרבית הפוסקים הדבר מותר לכתחילה בשבת. קירוב המצח של האדם אל המכשיר גורם לשינוי זרם חשמלי".

המחיר לא זול – 795 שקלים – והמדחום אינו מיועד לשימוש ביתי, אלא למוסדות, בתי כנסת וגופים גדולים. בכותל המערבי בחנו את אפשרות השימוש במוצר, אומר פרל, אך לבסוף נסוגו מחשש שהציבור החרדי יתנגד לשימוש כזה. "ברור שאי אפשר לבלום כניסת חולי קורונה לגמרי כך, כי חום הוא אינו התסמין היחיד, אבל אין ספק שזה יכול לסייע בצורה כלשהי.

"אסור להגיע למצב שבתי הכנסת הם הגופים האחרונים שייפתחו, ופתרונות כאלה יכולים לסייע לשכנע את משרד הבריאות שאנחנו יכולים לפתוח את בתי הכנסת, ולהתנהל בצורה אחראית".

The post לקראת פתיחת בתי הכנסת: מדחום "כשר" לשימוש בשבת appeared first on מקור ראשון.

כשמשה רבנו מקבל את אות הצרעת בהגיעו למצרים, התורה מציינת: "והנה ידו מצרעת כשלג". לעומתו, אצל מרים נאמר: "והנה מרים מצרעת כשלג", בהשמטת המיקום בגופה שבה פרחה הצרעת. כנראה שהצרעת התפשטה בכל גופה, שאם לא כן, היה לו לכָּתוּב לפרש כמו אצל משה. והרי התורה קובעת שאם "כולו הפך לבן טהור הוא". אם כן, מדוע מרים ואהרון כל כך לחוצים מצרעתה? מדוע אהרון ניגש למשה בבהלה?

גם אם לא נקבל את ההכרח בכך שהפכה כולה למצורעת, ישנה תמיהה נוספת בנוגע לתוכן פנייתו של אהרון למשה, וכפי שמצייר אותה רש"י: "אם אינך רופאה בת פלה מי מסגירה ומי מטהרה? אני אי אפשר לראותה שאני קרוב ואין קרוב רואה את הנגעים, וכהן אחר אין בעולם". התמיהה גדולה, מפני שרש"י בפרשת תזריע (ויקרא י"ג, ב') כותב: "גזירת הכתוב הוא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן". אם כן, אם אין כהן אחר בעולם, כפי שטען אהרון, הרי שאין גם מי שיטמא את מרים, ואם כן, היא טהורה. וממה יש לאהרון להיבהל?

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ock_744201979-750x498.jpg 750w" sizes="(max-width: 1000px) 100vw, 1000px" />

הנצי"ב מסביר בפרשת תזריע את הטעם לכך שמצורע שכולו הפך לבן טהור. זאת מפני שתפקידה של הצרעת לעורר את האדם לתשובה ולכפר על חטאיו. אדם שצרעת התפשטה על כל גופו קיבל את העונש, מפני שהוא נמצא בריחוק כל כך גדול עד שאין לו כפרה אפילו על ידי טומאת הצרעת. כבר אין סיבה לטמאו, הוא הרי לא יחזור בתשובה בכל אופן. כפרה רגילה כזו לא יכולה להועיל לו (בדומה לסנהדרין שכל דייניה חייבו את הנאשם שהוא פטור, משום שכפרת גזר הדין לא תתקיים בו).

בדרך כלל מצורע ניגש בשפלותו לכהן והכהן מוכיחו על חטאיו, מתוודה עמו ועוזר לו לקבל על עצמו לעתיד לא לחטוא. מצורע רגיל מתעורר לתשובה דרך אופן טומאתו וטהרתו של הכהן, הדמות הרוחנית המשמעותית בעם. אך מצורע שכולו הפך לבן לא יקבל תוכחה מהכהן, היא תהיה בזבוז מילים ולא תיגע לו בנפש. אמנם אם יחזור בתשובה בהתעוררות כוחות נפש גדולים ויעלה לו בשר חי, מייד יטמא ויחזור לדין מצורע רגיל, אך כל עוד לא עשה תשובה זו, הוא נמצא בריחוקו וטומאתו הנפשית.

לגבי דברי הנצי"ב ננסה לעלות קומה. למעשה, פעמים ה"טיפול" הוא הפוך ובמקרי קיצון יש לנקוט גישה חינוכית אחרת. אדם שפעם אחרי פעם שומע כמה הוא לא בסדר וכמה יש לו עוד לתקן לא שם לבו לתוכחה וממשיך להתנהל באותו אופן, ולעיתים אף מקצין את התנהגותו, מכיוון שהתקבע בה וידוע לכל שכך הוא. מה, אם כן, הדרך להניע אדם כזה לכיוון של תשובה? האם אכן אין לו סיכוי? במקרים אלו נראה שדווקא השתיקה יפה. שתיקה רועמת, המשדרת ייאוש ואובדן תקווה. אדם כזה ש"זוכה" להתעלמות. דהיינו, אין יותר תוכחות, אין דיבורי שכנוע, כאילו הכול כרגיל – אבל זה מה שמדגיש את תחושת איבוד הדרך אצלו. הוא יכול לחשוב לעצמו שהתייאשו ממנו מפני שהוא נמצא בשפל המדרגה שממנו אין עוד תקומה. כל עוד דיברו איתו ושכנעו אותו להיטיב דרכיו ידע להתבצר בעמדתו, אך כשרואה שחדלו הדיבורים מבין שכנראה חושבים שאין בהם עוד תועלת והמצב אבוד. אמנם מסוכן לנהוג כן, אך ייתכן שאין ברירה אחרת. אולי דרך זו תעורר את אותה נקודה פנימית שוודאי קיימת בעמקי נפשו. דווקא ממקום נמוך זה מתעורר האדם ומתרומם, כשמבין שאין עוד לאן לרדת.

מרים, דווקא בגלל גדולתה ומעמדה, "זכתה" לצרעת כזו, שהרי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ומזה בדיוק היא חוששת. ודאי שאכפת לה שיש לה צרעת למרות שהיא טהורה. פחות מעניין אותה אם היא טהורה או טמאה טכנית, והשאלה שמנקרת במוחה היא האם היא נמצאת בריחוק כל כך גדול מריבונו של עולם?!

נכון שאין כהן שיטהר וממילא אין כהן שיטמא, אבל בדיוק בגלל הנקודה הזו אהרון פונה למשה. תפקידו של הכהן הוא לקרב את החוטא ולדבר על לבו, ואם כן אצל מרים, שאין שום כהן שיכול לעשות זאת, היא תישאר בלי המנגנון שנועד לעורר אותה. עד כמה חשוב לפעמים לשמוע את האמת בפרצוף: "אתה טמא!" ועד כמה זה יכול לעורר לתשובה… מרים לא רוצה להישאר בריחוק מריבונו של עולם, היא צריכה את תפילתו של משה שיתפלל בעבורה שתסור צרעתה ותשוב למעמדה.

הכותב הוא רב בבית המדרש של המרכז האקדמי לב

The post פרשת בהעלותך: האמת מעוררת תשובה appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.37.18-750x170.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />ביום הזיכרון הדס רוזנפלד אלקיים, מדליקה שני נרות, אחד לכל אחד מאחיה שנפלו, יצחקי ומלאכי. יצחקי רוזנפלד שירת כטייס בחיל האוויר ונהרג בגיל 22 במהלך טיול בנחל צאלים בעת חופשה מהצבא, בפסח תשס"ב 2002. מלאכי רוזנפלד, נרצח בגיל 26 בפיגוע ירי כאשר חזר ממשחק כדורסל לביתו בכוכב השחר. המחבלים ערבו למלאכי וחבריו בכביש אלון ופתחו לעברם בירי. חבריו שהיו איתו נפצעו בפיגוע ומלאכי נהרג בתמוז תשע"ה 2015. הדס, נשואה לאלעד, אימא לשישה, תושבת קיבוץ מעלה גלבוע – מתגעגעת אליהם בכל נשימה ומקווה שיזכרו גם את סיפור חייהם ולא רק את מותם.

הופק וצולם במועדון הגולה

בימוי עריכה וצילום: יוני מלכא

The post צפו: הדס רוזנפלד-אלקיים מספרת על אחיה יצחקי ומלאכי ז"ל appeared first on מקור ראשון.

בשיא משבר הקורונה נרשמו בישראל מעל ל-1.1 מיליון דורשי עבודה, שמהווים כרבע מכוח העבודה בישראל. ניתוח שפרסמה הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, שירה גרינברג, בדק מהם המאפיינים הדמוגרפיים והכלכליים של העובדים שהושבתו, ומי היה בעל הסיכוי הגבוה ביותר להיות מושבת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– זעם בירושלים: רחובות מרכזיים ייסגרו לטובת בעלי העסקים

– העיוותים בתוכנית הסיוע של משרד האוצר היו בלתי-נמנעים

– נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי

על פי הניתוח, השכר החודשי הממוצע של העובדים המושבתים עמד ב-2017 על 7,577 שקלים בהשוואה ל-12,136 שקלים בקרב מי שלא הושבת (פער של 38 אחוזים). עיקר פער השכר בין המושבתים והמועסקים נובע מכך שהמושבתים צעירים יחסית ועם רמת השכלה נמוכה יחסית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201619_00_09-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שיעורי ההשבתה היו גבוהים במיוחד בקרב אוכלוסיות מסוימות, ביניהן האוכלוסייה החרדית. עד השבוע הראשון של חודש אפריל הושבתו 27 אחוזים מהמועסקים החרדים בגילאי 70-25 שעבדו בשנת 2017, גבוה בשמונה אחוזים משיעור ההשבתה הכללי. שיעור ההשבתה הגבוה בחברה החרדית נובע בעיקר מהשבתת עובדים בענף החינוך. זהו גם הגורם המרכזי להשבתה בקרב נשים בכלל ונשים ערביות בפרט, לצד השבתה נרחבת בענף המכירה הקמעונאית.

נשים הושבתו יותר מאשר גברים. שיעור ההשבתה של נשים עמד על 21 אחוזים בממוצע, מול 16 אחוזים של הגברים. סיכוי ההשבתה הגבוה של נשים מתקבל בעיקר ברמות השכר הנמוכות יחסית (עד 10,000 שקלים). הנשים מהוות 56 אחוזים מסך המושבתים.https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/אחוז-המושבתים-750x438.png 750w" sizes="(max-width: 865px) 100vw, 865px" />

בקרב הצעירים נרשמו גם שיעורי השבתה גבוהים במיוחד. 46 אחוזים מהמושבתים שנרשמו בשירות התעסוקה עד תחילת חודש אפריל הם מתחת לגיל 34 כששליש מהם בגילי 24-15. כך למשל, בעוד ששיעור ההשבתה של גילי 34-25 עמד על 24 אחוזים, בגילי 54-45 השיעור עמד על 17 אחוזים בלבד. רק 15 אחוזים מהמושבתים היו בגילי 55 ומעלה.

עוד נחשף באגף הכלכלנית הראשית כי השכלה גבוהה מקטינה באופן משמעותי את הסיכוי להשבתה, עם נתון שמראה כי 89 אחוזים מהמושבתים חסרי תואר אקדמי. שיעור המושבתות בקרב אלה שאינן מחזיקות בתואר אקדמי (24 אחוזים) כפול מבעלות תואר (12 אחוזים), וקצת יותר מקרב הגברים בעלי התואר (18 ו-8 אחוזים בהתאמה). במקביל, הסיכוי להיות מושבת קטן במיוחד בקרב בעלי תואר ראשון בתחומים הריאליים – פיזיקה, מתמטיקה, מדעי המחשב וההנדסה – וגבוה יותר בקרב בעלי תואר בחינוך, משפטים, אדריכלות ובתחומי מדעי החברה.https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/התפלגות-המושבתים-750x400.jpg 750w" sizes="(max-width: 865px) 100vw, 865px" />

הגורמים להבדלים בשיעורי ההשבתה בין התחומים השונים יכולים לנבוע מירידה בביקוש לשירותים מסוימים בתקופת הקורונה, וכן מהשבתה שונה של ענפי הכלכלה בה מועסקים אותם בוגרים. ענף החינוך למשל, הושבת באופן גורף, אך במקצועות אחרים התאפשרה עבודה מהבית, ובמיוחד בענף ההייטק, בו נעשה שימוש נרחב בעבודה מרחוק.

ממצאים אלו מצביעים על התרחבות צפויה בפערי ההכנסות ואי השוויון בין משקי הבית. הנפגעים העיקריים מגיעים משכבות שקשה להן במיוחד להשתלב בשוק התעסוקה, ומרמות שכר נמוכות יותר. בנוסף, חלק ניכר מהמושבתים הם הורים לילדים, כשמחצית מהמושבתים מעל גיל 25 הם הורים לילדים עד גיל 18 וכשמונה אחוזים הם הורים ליותר משלושה ילדים. על כן, לקצב החזרה של המושבתים לשוק העבודה ישנן השלכות סוציאליות משמעותיות על הרווחה הכללית. הניתוח הראה, בין היתר, שפערים בהון אנושי – מערכת החינוך, מערכת ההשכלה הגבוהה והכשרות מקצועיות – משפיעים לא רק על השכר, אלא גם על הפגיעות במשברים כלכליים.https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/התפלגות-המושבתים-שנרשמו-750x381.jpg 750w" sizes="(max-width: 886px) 100vw, 886px" />

אך יש גם קצת חדשות טובות. מבדיקת נתוני המושבתים בפריפריה לא ניכר ששיעורם גבוה באופן מובהק מיתר האוכלוסייה. מספר המושבתים הרב ביותר הינו בנפות באר שבע, צפת וחדרה, עם שיעורי השבתה בהן גבוהים יחסית. מנגד, שיעורי ההשבתה בנפות עכו, יזרעאל-עפולה וכנרת הם הנמוכים ביותר.

The post הכלכלנית הראשית: מכנה משותף ברור בין מובטלי הקורונה appeared first on מקור ראשון.

זה מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, במקרה – אנקדוטה קטנה בשולי מאמר, סיפור לא מוכר שלוכד את תשומת הלב, ניסיון לפענח חידה סתומה – ומשם מתגלגל וצומח לעבודה ארוכת שנים, סיזיפית, שמנסה להעמיד יצירה שתספר את סיפור חייה – על רגעי השיא והשפל, המעשים והמחדלים – של אישיות אחת. פרטים ביוגרפיים על אנשי מעלה נמצאים כבר בתנ"ך, בכתבי אפלטון ובאפוסים של הומרוס, אך הביוגרפיה כז'אנר נוסדה ברומא העתיקה, כשהיסטוריונים כמו פלוטרכוס וטקיטוס העלו על הכתב את תולדות חייהם של אישים יוונים ורומים ידועים. רק במאה ה־17 הפך הז'אנר לפופולרי ביותר, ומאז אמצע המאה העשרים ביוגרפיות הפכו לתעשייה בפני עצמה, ענף מרכזי בתחום ספרי העיון.

ביוגרפים בני זמננו, בדרך כלל אנשי אקדמיה ועיתונאים, מקדישים את חייהם לחיים של אחרים: יושבים במשך חודשים בארכיונים, נוברים בכתבי יד ובפתקים ישנים, נוסעים ברחבי העולם להציץ במקומות שבהם דרכה כף רגלם של הגיבורים שלהם, יושבים לשיחות ארוכות עם בני משפחה וחברים, נכנסים לתוך התודעה של מושא כתיבתם. כיצד נראית המלאכה הזו? מה מניע אותה? אילו אתגרים היא מציבה? איך מחליטים כיצד לספר את הסיפור, מה נשאר בפנים ומה נשאר בחוץ? וכיצד משפיעות ביוגרפיות על הדימוי הציבורי של הדמויות העומדות במרכזן?

מקומו של הטעם האישי

פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית כלת פרס ישראל, היא מן המרכזיות שבכותבי הביוגרפיות בישראל: ב־1980 פרסמה את "ברל", ביוגרפיה של ברל כצנלסון בשני כרכים (עם עובד), ומאז כתבה גם על יוסף חיים ברנר, יגאל אלון ודוד בן גוריון. אל הספר על כצנלסון הגיעה בעקבות עבודת הדוקטורט שלה.

"במהלך המחקר, נתקלתי באישיותו של ברל ובחומרים עליו", היא מספרת. "בין היתר, היה דיון מפורסם ב־1933 בנוגע לשימוש של אנשי תנועת הפועלים באלימות כנגד הבית"רים, וברל יצא כנגד זה בחריפות אדירה, התפטר מכל מוסדות המפלגה והיה מוכן ללכת הביתה ובלבד שהתנועה שלו לא תנקוט אלימות במאבקים פוליטיים. שני דברים הרשימו אותי: העמדה המוסרית האבסולוטית שלו, והמרחק בין הדימוי של ברל כמנהיג כול יכול לבין העובדה שבנושא הזה המפלגה שלו הייתה נגדו. זה משך אותי, הפער בין האופן שבו ברל נתפס לבין המציאות שקרתה בפועל, וכך הגעתי לכתוב את הספר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 00817_40_02-2-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שפירא משרטטת שלושה עקרונות מרכזיים שמנחים אותה בכתיבת ביוגרפיה. "העיקרון הראשון הוא שאני לא ממציאה שום דבר", היא אומרת, "כל מה שאני כותבת מופיע בחומרים. שנית, חייבת להיות סלקציה. אם מעמיסים על הביוגרפיה את כל פרטי הפרטים שמוצאים בארכיונים, אי אפשר יהיה לקרוא אותה. העיקרון השלישי הוא שאני כותבת את מה שנראה לי כאמת, ואת כל האמת, גם מה שאולי לא מוצלח באישיות של הגיבור שלי. אין הנחות. אני לא מנסה בדיעבד להחניף לגיבורים שלי. יש כאלה שאני אוהבת יותר ויש כאלה שפחות, אבל יש לי אמפתיה מצד אחד, ומצד שני, אני מחויבת להעמיד בפני הקורא את האפשרות לשפוט את הדמות כראות עיניו, על פי החומרים שאני מביאה".

פרופ' אניטה שפירא: כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה

אני רוצה לגעת בעיקרון השני שהזכרת. איך עושים את הבחירה הזו? איך מחליטים מה נכנס ומה לא, כשמדובר בחיים של אדם?

"כאן נכנס הטעם האישי. בהחלט ייתכן שמישהו אחר יכתוב על אותה דמות ספר אחר לגמרי. לא בכדי נכתבו מאתיים ביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון. על בן גוריון נכתבות כל הזמן ביוגרפיות והן שונות זו מזו. השאלה מה להשמיט ומה לכלול היא שאלה של טעם. בעיניי, צריך למצוא שיווי משקל בכתיבה, להציג את הדמות בצורה המאוזנת ביותר, הכי קרובה לדמות האמיתית, לפי טעמי, כמובן. מישהו אחר יכתוב אחרת".

העבודה על ביוגרפיה מתחילה באיסוף החומרים – מלאכה שלוקחת שנים, אומרת שפירא, וגם היא דורשת לא מעט הכרעות. "אני נותנת העדפה ברורה לחומרים ראשוניים – ארכיונים, פרוטוקולים של ישיבות – על פני מחקרים או שיחות עם אנשים. החומרים הראשוניים נותנים לי את האפשרות להגיע לשיפוט עצמי, ולא להישען על שיפוט של אחרים. אבל חשוב כמובן גם לראיין אנשים שהכירו את הדמות. כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה. האותנטיות של החומרים מאוד חשובה לי, הכול צריך להיות מגובה ומדויק.

"אחר כך מגיע שלב הכתיבה, וגם זה עניין מסובך. כשאני מתחילה לכתוב, לפעמים הפרק הראשון, או אפילו המילה הראשונה, מכתיבים את קצב היצירה. ביוגרפיה היא בסופו של דבר סוג של יצירה: אתה יוצר דמות יש מאין, לוקח את החומרים ובורא מהם אדם, וזה תהליך מסתורי, קצת כמו כתיבת רומן. אני אוהבת שביוגרפיה תספר סיפור, תתחיל בהתחלה ותסיים בסוף, אבל יש כאן גם שיקולים ספרותיים. את הביוגרפיה של ברל, למשל, אני מתחילה בתיאור הלוויה שלו. חשבתי שרוב קהל הקוראים כנראה כבר לא יודע מיהו ברל – הוא מת ב־1944, והספר התפרסם ב־1980 – ורציתי לתת לקורא נקודת אחיזה, שיֵדע למה הוא נכנס, ולכן התחלתי עם ההלוויה. בביוגרפיה של יגאל אלון התחלתי את הפרק הראשון בצורה סטנדרטית, נולד כאן וגדל שם, ואז נתתי לאהוביה מלכין לקרוא, והוא הציע לי לפתוח את הספר בבר מצווה של אלון, כשאבא שלו נותן לו אקדח ושולח אותו לשמור על הגורן. וכך נפתח הספר".

גילוי מחודש של הדמות

ברזומה של פרופ' יוסי גולדשטיין יש אחת־עשרה ביוגרפיות שכתב, בהן ארבע ביוגרפיות על ראשי ממשלות: לוי אשכול, יצחק רבין, גולדה מאיר, וביוגרפיה טרייה על דוד בן גוריון, שראתה אור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. הביוגרפיה הראשונה שכתב גולדשטיין, פרופסור מן המניין באוניברסיטת אריאל, הייתה של אחד העם. עם תום הכתיבה השתנתה הפרספקטיבה של גולדשטיין על האדם שהעריץ.

"אחד העם היה הגיבור האינטלקטואלי של ילדותי בשנות החמישים בחיפה", הוא אומר. "כתבתי ביוגרפיה של 550 עמודים, ובסופו של דבר יצאתי ממנה די מתוסכל מהאיש. הערצתי את אחד העם, ישבתי איתו חמש שנים – ביום, בלילה, בצהריים, בערב ובבוקר – וכשאתה יושב עם מישהו חמש שנים אתה עלול לגלות שהוא איש לא נחמד, אנטיפת, מעצבן, מגעיל. וגם ההפך יכול לקרות. את הביוגרפיה של לוי אשכול התחלתי כשאני כועס עליו מאוד. הייתי חייל במלחמת ששת הימים, וכעסנו על אשכול על כך שהוא השתהה, היסס, שלא כבש את מצרים. התמונה שלי התהפכה במאה ושמונים מעלות, ואם יש ראש ממשלה שאני מעריץ, שאני רואה לנגד עיניי כראש הממשלה האולטימטיבי, זה לוי אשכול. נכנסתי לפרויקט בכעס, ויצאתי ממנו מאוהב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20_2012-09-12-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מהביוגרפיה על אשכול התגלגל גולדשטיין לכתוב על רבין. "זה התחיל באוטו, הסעתי את הבן שלי לבית הספר", מספר גולדשטיין, "והוא אמר לי: 'אבא, למה אתה לא כותב גם על רבין?'. אז כתבתי על רבין. אחרי אשכול ורבין חשבתי שאולי אכתוב גם על בן גוריון וגולדה. אין לי כאן שיטה, או פרויקט מוכן מראש לכתוב על ראשי ממשלה. שתי הביוגרפיות הראשונות שכתבתי היו על אחד העם ואוסישקין, ומשם הדברים התגלגלו במקרה".

"לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו. תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה"

השנתיים הראשונות של העבודה על ביוגרפיה כרוכות ב"איסוף מאסיבי של החומרים", לדברי גולדשטיין. "תוך כדי האיסוף אני יוצר קטלוג כרונולוגי, ובתוכו קטלוג של נושאים – דת, פוליטיקה, מפא"י, צבא ועוד נושאים שאני מתכוון לכתוב עליהם אחר כך. אחרי שנתיים אני מתחיל לכתוב, ובמקביל ממשיך לחפש עוד חומרים. פעם, לפני עידן המחשבים, הייתי עושה את זה בצורה פרימיטיבית – כותב שורה, ואחריה משאיר שתי שורות ריקות, ואז כותב עוד שורה, כי היה ברור לי שתוך כדי איסוף החומרים אני אמצא עוד משהו".

מה לגבי ראיונות עם ידידים, בני משפחה, אנשים שעבדו עם מי שאתה כותב עליו?

"לא, לא, לא. בשום פנים ואופן. אני לא סומך על הזיכרון האנושי. זה נורא מסוכן. אספר לך אנקדוטה. ב־1972 הייתי מנהל בית האומנים בירושלים, ומרים אשכול הייתה בהנהלה. יום אחד אני יושב לידה, והיא מספרת לי בדמעות שהיא חוזרת מהאזכרה של אשכול, ונזכרה שהוא רצה להתאבד כשזרקו אותו מתפקידו כשר הביטחון. עשרים וחמש שנים אחר כך התחלתי לכתוב את הביוגרפיה על אשכול, שמבחינתי היה האיש הכי חזק שיש. כולנו רוצים להתאבד לפעמים, אבל אשכול לא היה הטיפוס שהתאבד. מרים אשכול לא מספרת על אשכול באופן אובייקטיבי, אלא על אשכול שלה. זו הייתה התחושה שלה ואני מכבד את זה, אבל אני לא יכול לכתוב את זה כעדות ולהכניס לביוגרפיה. לכן אני לא מראיין אנשים, ונצמד למקורות הכתובים".

ויש גם פרטים שעלולים להביך את מושא הביוגרפיה, וגולדשטיין מוותר עליהם. "לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו", הוא מספר. "תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה. אז אני יכול להגיד שחטאתי למקצוע שלי, אבל אנחנו בני אדם. אין לי עניין לפגוע באישה מבוגרת ובמשפחה של אותו ראש ממשלה. לקחתי את כל הקטע הזה ומחקתי אותו".

ד"ר אבי שילון: "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית"

הביוגרפיות האחרונות שכתב גולדשטיין ראו אור בהוצאות ספרים אקדמיות, והגיעו לממדי ענק – הביוגרפיה של דוד בן גוריון שכתב מונה כ־1,440 עמודים. לשם השוואה, אורכה של הביוגרפיה של בן גוריון שכתב תום שגב, שראתה אור לפני שנתיים בהוצאת כתר והפכה לרב מכר, הוא כמחצית מזו של גולדשטיין.

"אני כותב בלי לנסות לעניין אף אחד", מסביר גולדשטיין. "אין לי עניין שיהיה לך נחמד לקרוא את זה. ביוגרפיה מעצם טיבה היא דבר משעמם, לא דבר מעניין. למה יש ביוגרפיה? כדי שאם מישהו מחפש חומר על אלטלנה, הוא יפתח את הספר ויקרא את הפרק על אלטלנה. אנשים בדרך כלל לא קוראים ביוגרפיה מההתחלה ועד הסוף, אלא אם כן זה סיפור מדהים, נפלא. ככלל, לא מדובר בעניין מרתק. אני אוהב את תום שגב ברמה האישית והוא כותב נהדר, אבל דווקא בגלל שהוא כתב את הביוגרפיה שלו הייתי צריך לכתוב את שלי. הוא כותב יפה ונחמד, ושואף שהספר יהיה מעניין ומרתק, אבל זו לא המטרה שלי. אני מספר סיפור היסטורי על בן גוריון מיום הולדתו עד מותו".

אמפתיה כלפי הדמות

ד"ר אבי שילון היה בתחילת שנות השלושים לחייו כשפרסם את "בגין", ביוגרפיה עבת־כרס על ראש הממשלה השמיני של ישראל, בהוצאת עם עובד. הספר צמח מתוך עבודה לתואר שני שכתב שילון על ימי בגין ובית"ר, כשבמקביל התעניין בימי הסזון.

"רציתי לכתוב ספר על הסזון מנקודת המבט של האצ"ל", אומר שילון, כיום חוקר במרכז טאוב ללימודי ישראל באוניברסיטת ניו יורק. "כשהיו לי בערך מאה עמודים, שלחתי להוצאה ואמרו לי שזה נורא מעניין, אבל שעדיף להתמקד בכל סיפור חייו של בגין, בין היתר כי לא נכתבה אף ביוגרפיה מחקרית ורצינית עליו. לא ידעתי אם הם מנסים לתת לי משימה גדולה מדי כדי שארד מזה, או להפך, שמדובר בהזדמנות אדירה. החלטתי להמר ולעשות את זה, ובמשך חמש שנים, בין התואר השני לדוקטורט, כתבתי את הביוגרפיה".

בילדותו נמשך שילון למחוזות הימין, ואף שדעותיו הפוליטיות השתנו מאז העניין שלו בימין הישראלי הפך לעיסוקו האקדמי. כך גם ניגש לכתיבה על בגין. "אני חושב שזה יתרון מאוד גדול כשיש נקודת מבט אמפתית כלפי הדמות", הוא אומר. "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית, וכך נוצר ספר שיש בו גם אמפתיה והבנה, אבל גם הרבה ביקורת. בדרך כלל מסתכלים על בגין או באהדה מאוד גדולה או בשנאה יוקדת, וניסיתי לשמור על דרך אמצע, לא להיגרר לכאן או לכאן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201713_47_27-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כדי לכתוב ביוגרפיה רצינית על בגין, צריך להתחיל מז'בוטינסקי, ולהבין את הימין – לא רק הימין היהודי, אלא גם הימין בתחילת המאה העשרים באירופה. זה אומר לקרוא ולקרוא ולחקור עוד כדי לגבש פרספקטיבה. בשלב השני התחלתי לקרוא על בגין עצמו, בעיקר ספרי זיכרונות. לא מעט אנשים שהכירו את בגין פרסמו ספרי זיכרונות שלא הרבה אנשים קראו אותם, ויש שם לא מעט סיפורים אישיים על בגין. ביקרתי גם בארכיון המדינה ובמרכז מורשת בגין, שם יש ראיונות ארוכים עם כל מי שהכיר את בגין, חומר גולמי שאפשר ללמוד ממנו הרבה. כמובן שצריך לפרש את החומרים האלה באופן ביקורתי. למשל, נהגו לומר על בגין שהוא היה אדם צנוע ולא מתעסק בכסף, וזה נכון, אבל אז אתה קורא בעדויות שכסף באמת לא עניין את בגין, כי כשהוא היה צריך לעלות לאוטובוס הגיע מישהו מהאצ"ל ושילם עליו. במידה רבה, הוא התרגל לכך שהוא לא צריך להתעסק בכסף".

בשונה מבן גוריון, שעליו כתב שילון את ספרו השני, "בן גוריון אפילוג", העוסק בשנותיו האחרונות של ראש הממשלה הראשון, בגין לא כתב יומן או פרסם תיעוד מטעם עצמו, דבר שהקשה על המחקר. "הוא כן כתב הרבה מאמרים לעיתונות ונשא המון נאומים", אומר שילון, "ולכן במהלך העבודה קראתי המון פרוטוקולים, כדי לראות מה בגין אמר. גם המבט הבינלאומי חשוב כאן – לא רק מה היה בין בגין לפרס, אלא מה ג'ימי קרטר חשב על בגין. קראתי לא מעט ספרות בינלאומית שבה בגין מוזכר, כדי להבין איך ראו אותו.

"השלב האחרון מבחינתי הוא לנסות לחשוב על הדברים דרך העיניים של בגין. יש, למשל, ויכוח גדול בשאלה מה בגין רצה בעצם לעשות עם השטחים. מצד אחד הוא איש ארץ ישראל השלמה, ומצד שני הוא רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. איך הוא מתמודד עם הסוגיה הזו? האמת היא שהוא אף פעם לא נותן תשובה מלאה לשאלה הזו, וככל שהתקדמתי הבנתי שיש דברים שבגין פשוט לא עונה עליהם באופן ישיר, וצריך להשאיר אותם עמומים. הניסיון בסוף הוא להיכנס לעיניים ולראש של בגין, ולנסות לפענח את כוונותיו".

ביקורת לצד הנצחה

השמועות אומרות שהסביבה של בגין, גם מרכז מורשת בגין, לא אהבו את הספר.

"כשהספר יצא, אנשיו של בגין אכן לא קיבלו אותו בחמימות. לא כולם, אגב. יחיאל קדישאי, שהוא ובני בגין היו האנשים הקרובים ביותר לבגין, הזמין אותי אליו אחרי שיצא הספר ואמר לי שהוא יודע שאנשי מרכז מורשת בגין נגד הספר, אבל שעשיתי דבר מדהים. הוא אמר: 'אני יודע שהספר שלך ביקורתי, ואני לא מסכים איתך על כל דבר, אבל אם אני הייתי מספר לך את כל מה שאני יודע על בגין, הספר היה הרבה יותר ביקורתי. מה שחשוב זה שהנצחת את בגין, ואני, כאיש זקן, יודע שמה שחשוב הוא להנציח את הדמות בהיסטוריה'. אני חושב שהיום, גם אוהדי בגין לא רואים את הספר באופן שלילי, אלא מעריכים אותו. הצורה שבה ספר מתפרש תלויה גם בשינויים שהחברה עוברת. אם לפני עשור הימין הרגיש הרבה יותר חלש ונדרש להגן על דמויות המופת שלו, היום הימין מרגיש הרבה יותר בטוח, ומוכן לקבל ספר שיש בו גם ביקורת על בגין".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/08/D344-081-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך התנהלה העבודה מול הקרובים והחברים של הדמויות שכתבת עליהן?

"במקרה של בן גוריון הרגישות נמוכה יותר – מדובר באדם שזכה להכרה ממסדית מעל ומעבר, והפך בעצמו למין ממסד. גם הנכד של בן גוריון, יריב בן אליעזר, יכול לבקר אותו, וגם כשישבתי עם אנשים מהמעגל של בן גוריון, כמו שמעון פרס, התחושה היא שהעיקר שאתה עוסק בבן גוריון, פחות חשוב אם תבקר אותו או לא. אצל בגין, לעומת זאת, זה היה מאוד רגיש, גם כי זו הייתה הביוגרפיה הראשונה, וגם כי כשכתבתי את הספר המשפחה שלו ואנשי מורשת בגין עדיין נאבקו להכניס אותו לקאנון הישראלי, להשוות את מעמדו לזה של בן גוריון. אני יודע בדיעבד שבני המשפחה של בגין לא אהבו את הספר".

גם שילון החליט לוותר על פרטים מסוימים. ב"בן גוריון אפילוג", שעוסק כאמור בשנותיו האחרונות של בן גוריון, אלו שרוב הביוגרפיות נוטות להתעלם מהן, הגיע לידיו סיפור מביך על הזקן שנשאר, בסופו של דבר, מחוץ לספר. "בשנותיו האחרונות, הזיכרון של בן גוריון דעך, ויש אנשים שהחליטו בגלל זה שהוא סנילי ולא צריך להתייחס אליו. בדקתי ומצאתי שבן גוריון היה בעניינים עד החודש האחרון לחייו, והיו לו המון הברקות. אבל לצד זאת, מצאתי את הגרסה המקורית של ריאיון שהוא נתן בגלי צה"ל ביום העצמאות, לפני שערכו את הריאיון לשידור.

"בן גוריון אומר שבמלחמת העצמאות הייתה מדינה שמאוד עזרה לנו, אבל הוא לא מצליח להיזכר בשמה. הוא התכוון לצ'כוסלובקיה. המראיין שואל אותו: 'צ'כוסלובקיה?', ובן גוריון אומר שלא, שזו מדינה בדרום אמריקה, ומבקש מהמראיין להזכיר לו את שמות המדינות בדרום אמריקה. המראיין מבין שלבן גוריון יש בעיה בזיכרון והוא רוצה להתקדם, אבל בן גוריון מתעקש, והם מתווכחים, כשבן גוריון מנסה להיזכר בשם צ'כוסלובקיה ולא מצליח, וכועס על עצמו. זה רגע נוגע ללב. התלבטתי אם להכניס אותו לספר. מצד אחד, יש כאן סיפור מרגש, ומצד שני ידעתי שאם אכתוב אותו זה מה שיישאר מהספר – איך בן גוריון היה סנילי בשנותיו האחרונות. ומכיוון שכל המגמה שלי הייתה להראות שבן גוריון תפקד וחשב וכתב עד סוף חייו ממש, בחרתי לא להכניס את הסיפור הזה.

"מי שיגיד לך שהוא לגמרי אובייקטיבי כשהוא כותב ביוגרפיה, אל תאמין לו", אומרת אניטה שפירא. "לכולנו יש האהבות והשנאות שלנו. אבל אני חושבת שאחרי שאתה חי עם אותה דמות במשך כמה שנים, אתה נותן לחומרים להשפיע עליך, והדעה המוקדמת שלך למעשה מתפוגגת. זה מה שקרה לי עם ברל. בסופו של דבר, הספר לא מציג מנהיג שתנועתו בוגדת בו. הכתיבה שינתה את הפרספקטיבה שלי. כשכתבתי על יגאל אלון, החלטתי לסיים את הביוגרפיה ב־1950, כשהוא היה בן 32, ולהקדיש לשלושים ושתיים השנים האחרונות של חייו פרק סיכום ארוך ודי ביקורתי. הגעתי למסקנה ששיא חייו של יגאל אלון היה כמפקד הפלמ"ח, והמחצית השנייה של חייו לוותה בתסכול מתמיד ובתחושה שהוא לא ממצה את עצמו מצד אחד, ותחושה של הרבה אחרים שהאיש איבד את הקסם שלו. הייתה ביקורת קשה מאוד על מה שכתבתי בפרק האחרון. הרבה מעריצים של אלון לא קיבלו את מה שכתבתי, והתייחסתי לזה בהבנה. אבל זה מה שהעליתי מתוך המחקר שלי, וזו לא תורה מסיני. מותר לחשוב אחרת".

The post "אל תאמין לביוגרף שאומר לך שהוא לגמרי אובייקטיבי" appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.37.18-750x170.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" /> הוריו, אחיו וסבו של אביגדור גביש נרצחו בביתם באלון מורה כאשר מחבל חדרה לישוב, נכנס לביתם ופתח באש חיה. שולשה בני משפחה נוספים שהו בבית והתחבאו בקומה העליונה הזעיקו את חברי כיתת הכוננות של היישוב ובקרב ארוך, יחד עם כוחות ביטחון רבים, הצליחו להרוג את המחבל ולחלץ את בני המשפחה תוך כדי הקרב. אביגדור הוא מוזיקאי ויוצר.



הופק וצולם במועדון הגולה

בימוי עריכה וצילום: יוני מלכא

The post צפו: אביגדור גביש שר על החיים החדשים בצל השכול appeared first on מקור ראשון.

תלמוד התורה 'תורת חיים' של הרב יצחק גינזבורג מקבץ לתוכו מגוון רחב של תלמידים – מחובשי כיפה סרוגה ועד חובשי כיפה שחורה. בית חינוך שכולו מתקיים לאורה של החסידות, כשאפילו לימודי החול מתבצעים על טהרת הקודש.

הורים רבים מחפשים תלמוד תורה עבור ילדיהם. כזה שיגרום לילד לחזור כל יום שמח ומחויך, מלא בידע תורני, מלא באהבת התורה ואהבת ה' יחד עם רצון חזק להשפיע בעולם. בשכונת הר נוף בירושלים פועל תלמוד התורה 'תורת חיים' של הרב יצחק גינזבורג, אשר הולך לאורו ובדרכו של הרבי מלובביץ'. הנכנס בשעריו יחוש בתוך זמן קצר שמדובר במוסד יוצא דופן. הרב משה גנוט הקים את תלמוד התורה ועמד מאחורי החזון שלו, ובמשך שנים ארוכות הוא נוהל על ידי הרב שילה אופן ולאחריו ע"י הרב יהודה ראב.

הרב אליהו לוי, שנכנס באחרונה לתפקיד המנהל של תלמוד התורה, מסביר לנו על הגישה החינוכית המיוחדת. "עד היום הגישה בתלמודי תורה ובחינוך נחלקה לשניים: או שיש הרבה פחד מהעולם, ואז מדגישים כמה צריך להיסגר ולשמור את עצמנו – וזה בעיניי סוגר את הילדים ולא מחיה אותם, כי אני לא מאמין בחינוך מתוך פחד. ויש גישה הפוכה, של פתיחות יתר לעולם, שבסופו של דבר גורמת לאובדן התמימות הפשוטה של הילדים. "הרעיון החינוכי של תלמוד התורה שלנו, המיישם את דרכו של הרבי מלובביץ', הוא חדש: מצד אחד שומרים על התמימות של הילדים מתוך קשר מאוד פתוח עם המלמדים, אך זאת לצד מסר שאיננו חוששים מהעולם, כי אנחנו מביאים בשורה ויש לנו מה לתת לעולם", מוסיף הרב לוי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2019/08/יצחק-גינזבורג-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כיצד זה מיושם בשטח?

"זה מתבטא קודם כול בלימוד חסידות בהעמקה וברצינות כחלק עיקרי ממערכת הלימודים, ובפרט לימוד שיחותיו של הרבי, שמוריד את רעיונות החסידות ליישום בפועל בעולם. דוגמה נוספת היא ביישום הרעיון של 'חולין על טהרת הקודש'. יש תלמודי תורה שבכלל לא לומדים לימודי חול, ואחרים שבהם דווקא יש דגש מורחב על לימודים אלה, לפעמים קצת על חשבון הקודש. אנחנו מבקשים שהכול ינבע מתוך הקודש. אם לומדים חשבון, אנחנו נספור הרבה פעמים כמה פסוקים או אותיות יש בפרשה מסוימת, והדוגמאות יהיו מתוך הקשר של תורה. מובן שלימוד החולין על טהרת הקודש הוא לא העיקר בתלמוד התורה, אלא מרכיב אחד בסך הכללי. אנחנו לומדים תורה ברמה גבוהה עם הילדים.

חשוב לנו לשמור על רמה לימודית גבוהה, ובשביל זה עובד איתנו הרב יהודה ראב. הוא מקצועי מאוד, והרים משמעותית את הרמה של הלימודים בכלל, הן לימודי הקודש והן לימודי החול, והפך את תלמוד התורה לתלמוד תורה למצוינים", מוסיף הרב לוי. לצד הלימוד, בתלמוד התורה שמים דגש גדול גם על מידות ישרות ומתוקנות ואהבת ישראל. "כל שיעור מתחיל בניגון או תפילה שכתב הרב גינזבורג שמדברת על הקרבה לבורא ועל כך שהלימוד יביא לתיקון הנפש ומתוך כך לתיקון העולם".



כשאתה מדבר על תיקון עולם, זה כולל גם עשייה של התלמידים לשם כך?

"אנחנו מדגישים מאוד את הפעילות החברתית. כל תלמיד מקדיש שעה בשבוע לפעילות למען הסביבה. יש כאלה שעושים 'מבצעים' למעוניינים, פעילויות חברתיות לסביבה, וזה דבר חשוב מאוד. אנחנו גם אוהבים מאוד הצגות, וכל כיתה מעלה הצגה כמה פעמים בשנה. יש גם מלמד מיוחד שמומחה בסיפורי צדיקים, והילדים דרוכים ומחכים שייכנס לכיתה שלהם". "כל תלמיד זוכה ליחס של 'ראש ישיבה'".

הרב אליהו לוי גדל בבית דתי־לאומי, והוא מגיע ממשפחת רבנים ידועה. סבו היה רבה הראשי של העיר תל אביב, הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, ואביו הוא הרב שלמה לוי, ראש ישיבת ההסדר בקריית גת. בשלב כלשהו בחייו התקרב לחסידות חב"ד והפך לחסיד של הרבי. "למדתי ב'מקור חיים', נהייתי קשור מאוד לרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, ומאוד נמשכתי לחסידות. בהמשך התחברתי לרב יצחק גינזבורג, לדרכו ולשיטה שלו, ומאז עבדתי הרבה בנושא של תורת הנפש, ייעוץ וחינוך. גם כתבתי ספר על מהלך החיים שלי שנקרא 'שאהבה נפשי', שמתאר את כל הדרך שעברתי", הוא מספר.

הרב לוי מציין כי המלמדים בתלמוד התורה נבחרים בצורה דקדקנית מאוד. "כל מלמד הוא אישיות ואנחנו בוחרים אותם בקפידה. הם כולם משכמם ומעלה. תלמידי חכמים שרואים שליחות בכל העבודה הזו. הם באים נטו מתוך מסירות לחזון, ומאמינים באמת שאפשר לייצר עולם שיש בו יותר תמימות ושמחה", הוא מבהיר. "המוטו של תלמוד התורה מתבטא בשלוש מילים: תמימות, יראה ושמחה. מתוך כך, אנחנו בוחרים מלמדים שמזוהים עם המסרים האלה".



מה הגישה החינוכית שמנחה את המלמדים?

"הגישה החינוכית שלנו חשובה ומשמעותית מאוד, כי אנחנו מאמינים שהחסידות נותנת ערכים שהם לא רק בעבודת ה', אלא מתבטאים גם בחינוך. לדוגמה, היכולת להתמודד עם קשיים של תלמידים בצורה נכונה: מצד אחד שלא אתן לו תחושה שהוא יכול לעשות הכול – וזו מידת היראה שהחסידות מדגישה, ומצד שני, כמה כל תלמיד יקר בעיני ה' ובעינינו. כשיש לתלמיד קושי אנסה להגיע אליו, לחוות איתו את הקושי ולנסות לפתור אותו. אמר לי פעם אחד ההורים שכל תלמיד זוכה כאן ליחס של ראש ישיבה'", הוא מוסיף בחיוך. "אפשר להבין עד כמה המלמדים משמעותיים לפי העובדה שאומנם כיום אנחנו נמצאים במבנה גדול ומרווח עם חצר גדולה, אבל ההורים מספרים שכשהיו תנאים פחות טובים, הם השאירו את ילדיהם רק בגלל האווירה הייחודית וההשקעה של המלמדים, שמתייחסים לכל תלמיד כעולם ומלואו, נענה לכל שאלה ובקשה. גם אני בתור מנהל מכיר את כל התלמידים ומשוחח עם כל אחד אחת לתקופה".

"קהל היעד רחב – אנחנו מחוברים לכולם". עוד פן ייחודי של תלמוד התורה הוא חוסר הזיהוי עם זרם ספציפי – מה שמקבץ אליו תלמידים מכל הגוונים הדתיים. "אנחנו מגדירים את עצמנו 'תלמוד תורה חסידי' אבל לא מגזרי. חוט השדרה שלנו הוא חב"ד, והשיחות של הרבי והדמויות של אדמו"רי חב"ד הם אבן היסוד של תלמוד התורה. יחד עם זאת, אנחנו מדברים הרבה מאוד על כל תלמידי הבעש"ט, ומציינים את כל המועדים החסידיים בהתוועדות גדולה. יש כאן ילדים של חסידי אשלג, חב"דניקים, כיפות סרוגות, ומה שמחזיק את הגיוון הזה זו התמימות. אנחנו נותנים מענה אמיתי לצמיחה של ילדים מתוך אהבת ה' אמיתית וחיבור אמיתי לקב"ה ולתורה, בלי קשר למקום שממנו הם מגיעים. "יש כאן ילדים עם כיפת 'יחי' לצד ילדים עם כיפת 'נ נח' ולצידם כיפות סרוגות, וכולם דרים באהבה יחד, ואין כלל שאלה כיצד כולם מסתדרים.

"כל אדם שאוהב את החסידות, שמחפש את הרוח החסידית, שרוצה עבור ילדיו יראת שמיים תמימה – אבל לא טיפשה ופחדנית, לא מרגיש את עצמו מגזרי, יכול למצוא את המקום הנכון לחינוך ילדיו אצלנו. קהל היעד שלנו מאוד רחב, כי אנחנו באמת מחוברים לכולם". תלמוד התורה פועל עבור תלמידים בכיתות א' עד ח'. עוד פן מיוחד שלו הוא שבכל שנה מצטרפים תלמידים בכל שכבות הגיל, בשונה ממקומות אחרים, שבהם נכנסים תלמידים חדשים בעיקר בכיתה א'. בימים אלה ההרשמה לכל שכבות הגיל נמצאת בעיצומה.

הרב לוי מספר כי "בכל שנה מצטרפים ילדים חדשים לכל הכיתות. בדרך כלל זה הולך במשפחות: יש משפחות שמאוד אוהבות אותנו, וברגע שקלטו את הראש שלנו, מיד העבירו את כל הילדים לכאן. כי הרוח כאן מיוחדת, אתה רק נכנס ושומע מכל כיתה ניגון אחר, שומע מלמד שמסביר בהתלהבות משהו. ברגע שהורה מרגיש את הקשר הייחודי בין המלמד לילד, הוא רוצה שהבן ילמד אצלנו. "אנחנו רוצים ליישם את תורת החסידות ולהוריד אותה לעולם כמה שאפשר", מסכם הרב אליהו לוי את הייעוד שהוא רואה לתלמוד התורה 'תורת חיים'.

ההרשמה לשנת תשפ"א בעיצומה. לפגישה אישית עם הרב אליהו לוי יש לתאם מול הרב שילה – 052-3444191, maosime@gmail.com או לרב צבי שרייבר בוואטסאפ – 058-7618199

The post בית חינוך שכולו מתקיים לאורה של החסידות appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.37.18-750x170.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"כמו כל עם ישראל אנחנו נשאר בבית ולא נצא לבתי הקברות. זה יהיה יום עצוב במיוחד. נחבק את התמונות, נזכור ונספר. אנחנו עולים כמה פעמים במהלך השנה לקברים וזוכרים אותם, אי אפשר לשכוח חמש נפשות. אני מספרת עליהן לנכדים שנולדו לנו עם השנים". סוזי מלכה, אמא של טלי חטואל מתגעגעת יותר מתמיד. בעוד כשבוע ימלאו 16 שנים לרצח המזעזע של טלי, שהייתה בחודש השמיני להריונה, ושל ארבעת בנותיה: הילה (11), הדר (9), רוני (7) ומירב (2).

הפיגוע אירע כשטלי ובנותיה נסעו ממושב קטיף לאשקלון. לנסיעתן היו שתי מטרות – האחת אישית – בדיקת אולטרסאונד למעקב הריון. השנייה לאומית – לעורר את חיבת הארץ ולהשפיע על מתפקדי הליכוד להצביע נגד תוכנית התנתקות. בדרכן, בציר כיסופים, ערבו להם חוליית מחבלים ופתחו לעברן אש תופת, לאחר הירי התקרבו המחבלים אל הרכב וביצעו וידוא הריגה בטלי ובבנות. היה זה אחד הפיגועים הקשים והמזעזעים ביותר שידעו אנשי גוש קטיף ואזרחי ישראל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01917_34_07-2-750x486.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

גם האזכרה השנתית ביום הרצח, י"א אייר, שמתקיימת מידי שנה בנוכחות כארבע מאות איש, תתקיים השנה במתכונת וירטואלית. "נעשה להן הכול פרפקט, טלי הייתה פרפקציוניסטית מדרגה ראשונה, וכך היא גידלה את הבנות, לא היה מצב שהן יוצאות לחצר בלי להסתרק ולהתלבש יפה" אומרת סוזי.

הגעגוע לא קטן עם השנים, אבל היא ובעלה מומי, משתדלים לא לשקוע ועסוקים במיזמי הנצחה ליקירותיהן. מלכה כתבה שני ספרי ילדים על נכדותיה "רוני בונבוני" ו"מירב על הבימבה הקסומה", הנכדים והנינים קוראים אותם ולומדים על בנות משפחתם. הם שומרים על קשר אדוק עם בעלה של טלי, דוד חטואל, שנישא מחדש ונולדו לו ששה ילדים. "דוד הוא כמו בן, וכך אנחנו מתייחסים גם לאשתו, הילדים הם הנכדים שלנו לכל דבר, על הקומה הראשונה שנחרבה ואי אפשר לשכוח אותה בנינו קומה שניה של טוב וחסד".

אחד ממפעלי ההנצחה שהוקם מיד לאחר הרצח המזעזע, הוא עמותת "טלי ביד רמ"ה (רוני, מירב, הילה, הדר) המסייעת לזוגות מאתגרי פוריות. "דוד היה מנהל בית הספר של בנותיי בכפר מימון", מספרת מרים ליבוביץ', מנהלת העמותה. מרים, טכנאית מעבדה ומורה לביולוגיה בתיכון, חשבה כיצד תוכל להנציח את טלי והבנות. מרים עברה טיפולי פוריות במשך 11 שנים ובעבודתה כטכנאית מעבדה נחשפה לעולמם של זוגות רבים המחכים לפרי בטן, ולכן החליטה שהדרך הנכונה להנציח את טלי והבנות תהיה לסייע בהבאת חיים לעולם. "התחלנו את העמותה בקטן, באשקלון, כיום אנחנו נותנים סיוע לזוגות בכל רחבי הארץ ואפילו לזוגות ישראלים מהעולם שבאים לעשות כאן את הטיפולים".

הסיוע שמעניקה העמותה, מתבטא קודם כל בתמיכה נפשית. "נשים נמצאות במצב מאד מורכב, הן מקבלות שוב ושוב את התשובה השלישית ושוקעות. האחות הקטנה שלהן כבר בהריון, החמה דוחקת בהן, והן מרגישות לבד. ההתמודדות היא מאד קשה, אני מכירה את המציאות הזו כי חוויתי את הכול על בשרי. בשעות הקטנות של הלילה הן מחפשות כתף, זה קורע את הלב ולא פעם אני פשוט בוכה איתן. בחברה הישראלית כולם מתערבים לך בודקים אם יש לך בטן, ואת נאלצת להתמודד עם עוד שאיבה, עוד החזרה, עוד בדיקות דם, ולפעמים תעברי את התהליך עשר פעמים עד שההיריון המיוחל יגיע. הכאב הוא עצום ואני מנסה להיות שם בשבילן".

מעבר לכך מעניקה העמותה תמיכה כלכלית לזוגות בהליכי פוריות שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לממן את ההליך היקר. "אנחנו מסייעים בכל סוגי הטיפולים, בהזרעות, ברופאים מיוחדים ובטיפולים שהם לא בסל הבריאות, כמו מיון תאי זרע".

העבודה הקשה נושאת פרי. "אין שבוע בלי הודעה על זוג שזכה להיכנס להריון בזכות המאמצים שלנו. השבוע קיבלתי הודעה מאישה בת 53 שהיא בהריון עם תאומים, אישה נוספת בת 40 שיתפה שהיא בהריון. אנחנו מקבלים מכתבי תודה והזמנות לאירועים, וזה מה שנותן לנו כוח להמשיך".

אחד המקרים שהעמותה ליוותה הוא של צעירה יתומה שגדלה במוסדות, לימים, לאחר שנישאה, היא לא הצליחה להיכנס להריון. "היא אמרה לי משפט מצמרר, אני לא קראתי לאף אחת אמא, וגם לי לא יקראו אמא", היא באה אלי הביתה, ישבנו ושוחחנו, עודדתי אותה, אחרי שנה וחודשיים נולדו להם תאומות. סוזי, אמא של טלי, באה איתי לבקר את התינוקות, והאימא ביקשה ממנה להחזיק אותן – "זה שלך" היא אמרה לה". סיפור מרגש אחר הוא של משפחה יהודית ממדינה ערבית שבדרך לא דרך הצליחה לעלות לישראל. הם הגיעו לכאן בלי עברית ובלי כסף, עזרנו להם ונולדו להן תאומות. זה היה מאד מרגש".

באחד הימים הגיעה לביתם של מומי וסוזי מלכה אישה עם תינוקת, השכנים אמרו לה שסוזי לא בבית, אבל מומי נמצא בבית הכנסת. היא המתינה לו שם, וכשיצא אמרה לו "הבאתי לכם את הילד שלכם".

"זה הניצחון שלנו, גם אחרי 16 שנים אנחנו ממשיכים לעזור ולהביא חיים לעולם" אומרת סוזי, "זו השליחות וזו ההנצחה. במקום בו נקטעו חיים נוסיף חיים".

לתרומות לעמותת טלי ביד רמ"ה

The post אמה של טלי חטואל: "אי אפשר לשכוח חמש נפשות" appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.37.18-750x170.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"שלושה קציני צה"ל נהרגו וחמישה חיילים נפצעו, בהיתקלות שאירעה הלילה בדרום לבנון בין סיירת צנחנים למחבלים מאירגון חיזבאללה. ההרוגים הם: מפקד הסיירת, רס"ן איתן בלחסן, בן 30 מרמות נפתלי, סגן לירז טיטו, בן 21 מפ"ת, וסגן דוד גרנית, בן 22 מעופרה. ארבעה מהפצועים פונו במצב בינוני לבית החולים רמב"ם בחיפה. פצוע נוסף הועבר במצב קל לבית החולים בצפת.

ההיתקלות אירעה במהלך פעילות מבצעית של סיירת צנחנים בעומק דרום לבנון. ככל הנראה, החיילים הופתעו ממארב בלתי מתוכנן של שלושה מאנשי חיזבאללה. החיילים נהרגו ממכת האש הראשונה, שנורתה מטווח קרוב. במקום התפתח קרב חריף, וכל הנפגעים חולצו ע"י מסוקים תחת אש כבדה שנורתה ע"י המחבלים". גלובס, 24.2.1999

איתן בלחסן חלם להגיע לסיירת צנחנים, כמו שני אחיו ואחותו לפניו. הוא הגיע לגיבוש, וסומן כאחד מהחיילים המצטיינים, אך בטעות שתה מים מג'ריקן ובו גם שאריות נפט, הובהל לבית החולים ולא סיים את הגיבוש. רצונו העז והמסורת המשפחתית לא הניחו לו לוותר, והוא נלחם והצליח לחזור לחטיבה. הוא עבר טירונות, קורס צניחה, סיים בהצטיינות קורס מ"כים כמדריך צניחה, והחל מסלול בחה"ן צנחנים. לאחר קורס קצינים, מסלול משמעותי ושנת קבע, השתחרר והלך לעזור לאביו במשק במושב. חצי שנה לאחר מכן נקרא ע"י מח"ט חטיבת הצנחנים לחזור לשירות ונענה לקריאה. אטיפס בסולם הדרגות והתפקידים, ואף יצא לשנת לימודים. במהלך הזמן נישא לרעיה והשניים קבעו מושבם אף הם ברמות נפתלי. בתום הלימודים חזר איתן לשירות, קיבל את הפיקוד על סיירת הצנחנים וחודשיים לאחר מכן נולדה בתו, נעם.

"את איתן הכרתי במהלך פיקודי כמפקד סיירת יעל ביחידת יהל"ם (יחידת הנדסה למשימות מיוחדות. זוהי יחידת קומנדו מובחרת הפועלת רבות בשיתוף עם יחידות מיוחדות אחרות. במקרה הזה, לצד סיירת צנחנים. ק.א). מוטי ברוך (כיום אלוף ומפקד פיקוד ההכשרות והאימונים), שנפצע במבצע מרכבות האלים, מפקד סיירת צנחנים, נפצע באחד המבצעים, ואיתן בלחסן הגיע להחליף אותו. אני זוכר שהגעתי למשרד של איתן, והחיבור היה מיידי. אבל מעבר לחיבור הרגשי, גם התחלנו לפעול יחד: מאותו רגע יצאו שתי היחידות שלנו לפעולות התקפיות משותפות כנגד אנשי חיזבאללה. תוך כדי הפעילות וככל שהתקדמנו בזמן נרקמה בינינו מערכת יחסים אחרת, שונה, עמוקה מבחינתי. והיא פועמת בי עד ימינו אלו. היא חרוטה בזיכרוני", נזכר מי שמשרת כיום כקצין ההנדסה הראשי, תא״ל אילן סבג.

תא"ל סבג מספר על התקופה ההיא, לאחר 14 שנה של לחימה בדרום לבנון, שנה לפני היציאה מהרצועה. זוהי תקופה של התקפות חוזרות ונשנות של חיזבאללה על כוחותינו ועל ישובי הצפון. "באותו זמן הייתה לחימה בלבנון, בה פעלנו נגד כוחות חיזבאללה שתקפו את השיירות ואת המוצבים. מבחינה מבצעית היו פעמים בהן פעלנו לבד, ופעמים בהן שילבנו כוחות. עסקנו גם בלחימה התקפית וגם בהגנה. בעולם של סיירת יעל, אלו היו פעולות לחימה התקפיות. על בונקרים למשל. כל אחד מאיתנו, כמפקדי סיירות, הביא את היכולות שלו, את היתרונות היחסיים של הסיירת שלו, את הידע המבצעי, פעלנו יחד והבאנו את התפוקות המבצעיות שנדרשו באותה עת.

"בסופו של דבר מדובר בשני מפקדי סיירת צעירים שנדרשו להרבה יצירתיות, תעוזה, חשיבה התקפית, שחושבים ביחד גם מקצועית וגם חברית. אני זוכר לילות שלמים של מודלים, של תחקירים, של מבצעים, של עשיה מבצעית מאוד מורכבת שלצידה סיפוק מאוד גדול".

לתפקידו זה הגיע תא"ל סבג בגיל 27. לאחר שנת לימודים בארה"ב הוא קיבל לידיו את הסיירת. "כמו שאמרתי, היה בינינו קליק מיידי, והוא נמשך עד יום מותו. החיבור היה מעבר אלינו. נוצר חיבור מאוד מאוד עמוק בין היחידה לסיירת צנחנים, חיבור בין לוחמים שנלחמו כתף אל כתף בימים מורכבים. קשר בין לוחמים שלא ניתן להפריד. אני חש בזה בכל פעם כשנפגשים באזכרה לזכרו – חיבוק מיוחד ועמוק. עד היום אנחנו נפגשים באזכרות וזה חיבור שאי אפשר להפריד אותו. גם אם נפגש בעוד 20 שנה תהיה האש הזאת. אלה חיבורים מעולמות מאוד מיוחדים. זה בעיניים".

"תוך כדי הפעילות וככל שהתקדמנו בזמן נרקמה בינינו מערכת יחסים אחרת, שונה, עמוקה מבחינתי. והיא פועמת בי עד ימינו אלו. היא חרוטה בזיכרוני"

תא"ל סבג נזכר ברגע מיוחד שאפיין את איתן. "במסגרת ההכנות לאחד המבצעים, נשארנו שתי היחידות שבת, בקריית שמונה בבית החייל, וישבנו לאכול ארוחת ערב שבת יחד עם הלוחמים. אחרי האוכל איתן אומר 'בוא רגע לרמות נפתלי, נגיד שלום לאשתי ונחזור'. אני אומר לו 'איתן, אחי, תסע לבד! אתה נוסע לראות את אשתך, אני פה, הכול בסדר'. אבל הוא אמר 'לא, אתה חייב לבוא'. עולים על הג'יפ האפור שלו, ונוסעים לרמות נפתלי. בדרך לשם הוא מספר לי על הדברים היפים שהוא מתכנן לעשות במושב.

"מגיעים לבית שלו, הוא נכנס פנימה, מפה לבנה, שולחן שבת מוכן, רעיה מחכה, נועם על השטיח, היא הייתה תינוקת אז, רעיה מקבלת אותנו בחיבוק ענק. מתיישבים, רעיה שמה סיר דגים, והוא ואני אוכלים כאילו לא אכלנו כלום. גומרים לאכול, יושבים עוד קצת, איתן נותן חיבוק גדול לרעיה ולנועם ונוסעים חזרה. אני אומר לו, 'איתן, אתה יכול להשאר לישון, אני אחזור לבד', הוא אמר 'לא, אנחנו עם הלוחמים'. והתשובה שלו הייתה כל כך ברורה וחדה, וראיתי את התשובה הזאת במציאות. כמו שהוא אכל עם הלוחמים, הוא ישן איתם. זה האיש. הוא היה אישיות לדוגמא, עם אמונה שלמה בדרך, בעצמו, בלי תפאורה, מאוד צנוע, מאוד מיוחד".

רגע נוסף שבו נזכר סבג הוא כשמונה חודשים לאחר מכן. בינתיים נישא סבג לשרית, והם נוסעים לסוף שבוע באילת. "בשישי בערב אני מקבל טלפון מאיתן, שמתפתח משהו. אני מסתכל על שרית  והיא אומרת 'ברור שאתה נוסע'.'אני משאיר אותה בת"א ונוסע לאיתן ומשם מתגלגלים לעוד מבצע".

בעומק השטח, משתף סבג את בלחסן ז"ל בתחושה פיזית, אך משמעותה נפשית עמוקה. "יש מכשיר קשר שמחובר לאצבע במין סקוץ' כזה, שאתה מזיז את האצבע ויכול לדבר והאוזנייה נמצאת לך באוזן. קוראים לזה PTT. הסקוץ' הזה לחץ בדיוק במקום של טבעת הנישואין. התחושה הזאת לא הייתה מקרית. הרגשתי שאחרי שאתה מתחתן, האחריות גוברת. זאת פעם ראשונה שאני מרגיש אחריות נוספת. אני משתף את איתן בתחושה של ה-P.T.T על האצבע. תחושה של טבעת נישואים, של דאגה למשפחה. במקום הזה, אנחנו שוכבים בחשיכה מוחלטת, הרחק הרחק מעבר לגבול מדינת ישראל, ואני מקבל ממנו תחושת ביטחון שמילים לא יכולות לתאר. הביטחון הזה לפעול לצידו והידיעה שהוא שיהיה שם בשבילי, ושאני שם בשבילו. זו מן תחושה כזאת שמתחברת לערך הרעות, לביטחון ההדדי, ולעוצמות שהוא השרה סביבו".

תא"ל סבג מספר שהקשר עם בלחסן הקרין גם הלאה. "היה קשר חזר גם עם רעיה, קשר שנשמר עד היום. לאורך השנים הקשר נשמר בעוצמה, גם אחרי שאיתן נפל. זה קשר חברי, אני מאוד אוהב לדבר איתה. יש לנו שיח מאוד פתוח ומשתף. הקשר הזה נשמר ומתעצם לאורך השנים. מהרגעים בהם עמדתי בבית העלמין ברמות נפתלי מתקשה לקבל שאיתן כבר לא איתנו, ועד ימים אלה בהם אני מוצא ברעיה חברה אמיתית, לשתף ולהתחזק. כל פעם שאני פוגש את רעיה אני מתמלא ברגשות מיוחדים של נגיעה באיתן שכל כך אהבתי והערצתי".

ספר לי קצת על איתן.

"הוא היה מקצוען, האמין בעבודה קשה, בהשקעה לפני כל משימה בכדי לבצע אותה באופן מושלם. זה משהו שאני לקחתי מהתקופה הזאת. התפיסה של הכנה לקרב, דיוק, עושים הכול עד הסוף, נבנו בעוצמות בתקופות האלה, עם אתגרים פיזיים ומנטליים באימונים לפני. אתה עושה הכול כמה שיותר דומה למבצע עצמו בכדי להיות מוכן באופן מיטבי. איתן היה מאוד יסודי והתעקש לעשות הכול הכי טוב. הוא היה מה שנקרא 'איש אשר רוח בו', זה מה שאנחנו אומרים על אנשים שהרוח פועמת בתוכם. עם הרבה צניעות, שקט ויושר פנימי עמוק, זה איתן. חדור אמונה, בלי הנחות, עם שלמות פנימית. זה אחד הדברים שאני מאוד אוהב אצל מפקדים בפרט ואנשים בכלל".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201615_33_58-750x498.jpg 750w" sizes="(max-width: 800px) 100vw, 800px" />

אתה יכול לדמיין מה הוא היה היום לו היה חי?

"בשנים האחרונות, בטח מהמקום שלי, אני מסתכל על המטה הכללי ואני רואה אותו שם, באחד מהתפקידים הבכירים. הוא היה אישיות לדוגמה, וזה מה שהוא היה אם הוא לא היה נהרג".

היית איתו בלילה בו נהרג?

"לא. זה אחד המבצעים היחידים שלא הייתי איתו. היה איתו קצין הנדסה אחר, לירז טיטו, מהיחידה לתקשור לבנון, שנפל באותו מבצע לצידו. קראו למבצע 'צמצום טווח'".

"ביום ז' באדר תשנ"ט(23.2.1999)  נפל איתן בקרב, עת הוביל את יחידתו לפעילות מבצעית יזומה נגד חוליות החיזבאללה בגזרה המזרחית בדרום לבנון. הכוח נתקל במארב מחבלים ובמהלך הקרב נהרגו שלושה קצינים: רב-סרן איתן בלחסן, מפקד הסיירת, סגן לירז טיטו, קצין הנדסה שצורף לכוח וסגן דוד גרנית, מפקד צוות בסיירת. בן שלושים היה איתן במותו. הוא נטמן בבית-העלמין של מושב רמות נפתלי. הותיר אחריו אישה ובת, הורים, שני אחים ואחות". נכתב על המבצע באתר יזכור.

מה אתה לוקח ממנו?

"הדמות שלו מלווה אותי כמפקד לאורך השנים וכיום כקצין הנדסה קרבית ראשי. אני לוקח ממנו בעיקר את השלמות הזאת. הוא כל כך האמין בעצמו, ושמר על הצביון שלו ושל מי שהוא. בצניעות שלו, בשקט שלו, בדרך שלו. הוא היה מאוד מיוחד, הדרך הפיקודית שלו הייתה שונה, שקטה, מיוחדת. זו הדרך שבה הוא הנהיג את האנשים".

אתה זוכר את הרגע ששמעת שהוא נהרג?

"כן. שמעתי שהוא נהרג כשהייתי בכניסה למחנה סירקין לפנות בוקר. אני זוכר את הרגע הקשה הזה. גם בלוויה שלו, היה מאוד קשה לעמוד שם ולהבין שהוא כבר לא יהיה יותר. איתן, פעם פסענו יחדיו במקומות רחוקים, דיברנו בעיניים. שמרנו האחד על השני, כתף אל כתף בחושך גדול, במקומות בהם הרוח מובילה, רוח הלוחמים. מקומות בהם לחברות, לרעות, יש משמעות גדולה. לילה, לילה, ממשימה למשימה, מנוהל קרב לנוהל קרב. פעם מזמן מזמן. לעד אזכור אותך, חבר יקר, אני מצדיע לך איתן".

The post "היה קשה להבין שאיתן כבר לא יהיה יותר" appeared first on מקור ראשון.

הדפים המצהיבים האלה לא נועדו לעיניים זרות, גם לא לעיניים קרובות יותר. הם הסתתרו זמן רב בתחתית ערימת מסמכים, אולי כבר נשכחו שם. אבל באחד הימים הועברו חפצים ממשרד למשרד, ניירות הושלכו לפח – וכך אחד מעובדי גלי צה"ל הבחין במקרה ברשימות מעניינות: שמותיהם של מועמדים לשירות בתחנה אי אז בשנות התשעים, ולצד כמה מהם הערות תמציתיות. בחלק מהמקרים היו אלה חוות דעת רלוונטיות למשימות המוטלות על מגישים וכתבים ברדיו: "מתנסחת נפלא", או "בעלת ש' שורקת". ארבעה מהשמות, לעומת זאת, נשאו תיוג מגזרי חד: "דתי", "דתייה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בתאגיד מתאמצים לחדש את ימי הזוהר של המאפיה השמאלנית

– גלי צה"ל – הבית של השמאלנים

– "רק לא ביבי": הרמז ששלחה בכירה בגל"צ לחייליה

האם היו אלה הערות טכניות בלבד, או שבמגירות גלי צה"ל נגנזו לאורך השנים עוד ועוד רשימות כאלה, עם סיומן של בחינות הקבלה? מה היה משקלן של הכיפה והחצאית בהכרעה אם לשבץ מועמד באחד התפקידים בתחנה? והאם התיוג נמשך גם בזמן השירות, וליווה את הכתב הצעיר בכל שליחות עיתונאית שמילא? עד לא מזמן חששו בוגרי גל"צ הדתיים לספר על חוויית השירות שלהם, אך לאחרונה החלו הזיכרונות הללו לצוף בעקבות ויכוח טוויטר סוער. מהצד האחד שלו ניצב עמית סגל, בוגר התחנה וכיום הפרשן הפוליטי של חדשות 12 (גילוי נאות: עמית סגל הוא בנו של עורך "מקור ראשון", חגי סגל, ובעבר שימש בעצמו בעל טור בעיתון). מהצד האחר – יוסי עבאדי, מדריך אקטואליה ראשי בקורס הכתבים של התחנה הצבאית, ומי שישב במשך שנים בוועדת הקבלה החורצת גורלות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0208135436015-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לאחר שעבאדי צידד בציוץ שמאשים את סגל בהטיה פוליטית, סגל לא נשאר חייב וצייץ: "בקורס הכתבים של גל"צ רוב המדריכים הדגולים שדיברו על אתיקה עיתונאית וכל הג'אז הזה התגלו כבולשביקים. עבאדי למשל התגאה שהביא להדחתו של אבשלום קור מהחדשות כי מתח ביקורת על ההטיה שמאלה של התחנה. שותפו להדרכה כתב את השם של אבשלום על הלוח ואז יידה עליו גירים בשנאה. אלה היו הימים". "עמית, קיבלתי אותך לגל"צ", ענה לו עבאדי, "אף שהיית עיתונאי עם דעה, כי אני חסיד של פלורליזם… לאכזבתי הפכת לדובר עם דעה. אני צופה בך כדי לדעת מה נתניהו רוצה להדליף. אין לך ערך מוסף מעבר לכך".

בניסיון לגלות כיצד נראו הדברים במסדרונות התחנה באותם ימים, והאם חיילים דתיים שנכנסו אליה קיבלו הזדמנות שווה לשדר, להתקדם ולהביע את עצמם, פנינו אל המעטים שחוו זאת על בשרם. רובם אכן מתארים חוויה לא פשוטה, התמודדות בלתי פוסקת מול סביבה שרואה בהם חריגים ושונים ומול מערכת שנוהגת בהם כאילו התקבלו בחסד ולא בזכות. אחרים מעדיפים להדגיש את תחושת המקצועיות ואת חוויית הלמידה, גם אם התנאים לא היו קלים במיוחד. העדויות מוצגות כאן לפניכם, מדברות מהשטח שממנו בדרך כלל לא נהוג לדווח, ומלמדות על דור שלם של כתבים ופרשנים שפרש כנפיים אחרי השירות הצבאי והגיע לעמדות השפעה בכל שדרות התקשורת הישראלית.

הכיפה הראשונה

אבינעם מאיר, בוגר ישיבת הר עציון וחניך מחזור 1995 של קורס הכתבים, היה חובש הכיפה הראשון שהתקבל לגלי צה"ל, והיחיד ששירת אז בכל בניין התחנה. "במבחני הידע הכללי היו בערך מאה שאלות", הוא נזכר. "מתוכן רק שאלה אחת הייתה על יהדות, ושתיים על נצרות. לפני שלב הריאיון האישי נכנס לאולם משה שלונסקי, שהיה אז מפקד התחנה, הרים את הדף עם תוצאות הבחינות ואמר שאני קיבלתי את הציון הגבוה ביותר. הריאיון האישי נסב רובו ככולו על ענייני דת. ישבה שם חבורה מכובדת של אנשים, שחקרה אותי על ההתמודדויות העתידיות שלי בתור כתב שומר מצוות. מה יקרה אם ישלחו אותי לסקר אירוע תרבות שאולי נחשב כ'פריצות' מבחינתי? איך אסביר לחברים בתחנה שאני לא עובד בשבת? וגם, עד כמה אני, כבחור דתי, מכיר את התרבות הישראלית?

"בדיעבד התברר שהשאלות האלה היו נכונות מאוד למה שעברתי, ובאמצעותן כנראה רצו לדעת אם אני עומד במצבי לחץ ואם אוכל להשתלב בעבודה. אבל בסוף הגיעה שאלת מחץ: 'האם אתה מקפיד במצוות יותר מההורים שלך, או שאתה יותר ליברלי מהם?'. עטיתי פוקר פייס בזמן שהגלגלים במוחי נעו במלוא הקיטור. לבסוף החלטתי לענות על השאלה הזאת בתקיפות אבל באדיבות: אמרתי שאני לא חושב שיש קשר בין הקפדה על מצוות ובין ליברליזם או אי־ליברליזם".

"כבר ביום הראשון של הקד"צ (קורס קדם־צבאי המכשיר קריינים, כתבים וטכנאים לתחנה – רמ"ב), הייתי שונה: זה היה י"ז בתמוז, והקורס נפתח בסעודה חגיגית. אני צם, והם חוגגים. בבוקר תשעה באב אמרתי לאחראית על הקורס שהיום אני יושב על הרצפה. היא שאלה אותי 'למה, מה קרה?', ואני עניתי – סתם, עזבי, לא משנה. הלכתי והתיישבתי בצד של האולם כדי לא למשוך תשומת לב, אבל החברים ראו אותי והציעו לי לשבת על כיסא. מילא הם, אבל הופתעתי מכך שאותה אישה, עיתונאית מבוגרת, לא ידעה שום דבר על תשעה באב. אני זוכר שפעם אחד העורכים במחלקת האקטואליה פתר תשבץ, והגיע להגדרה 'בנו של יצחק אבינו'. הוא לא ידע לענות עליה וחיפש אותי כדי שאגיד לו את התשובה. על דבר אחד אני חתום בגאווה", מוסיף מאיר בחיוך: "בזכותי הגיעה הנטלה הראשונה לגלי צה"ל".

הדר (שם בדוי) שירתה בגלי צה"ל בסוף העשור הראשון של המילניום. כשהתקבלה לתחנה עוד הייתה חילונית, אך במהלך השירות חזרה בתשובה. "כשהתחלתי לשמור נגיעה וללבוש חצאיות, היו אנשים שהפסיקו לדבר איתי", היא מספרת. "הם שינו את היחס אליי ב־180 מעלות, ואמרו בפירוש שהם לא אוהבים את הצעד שעשיתי.

"לא היה פשוט להיות דתייה בגל"צ. בכל ערב היה מגיע לדסק אוכל לא כשר – שרימפסים, חמץ בפסח, פיצות עם נקניק. כל ערב. פעם בחצי שנה הרס"ר היה מגיע לביקורת פתע ומכניס מישהו לריתוק, אבל בגדול – מרגע שמחשיך, אנחנו אדונים לעצמנו ועושים מה שרוצים. נאמר את זה ככה, משגיח הכשרות שלנו היה אוכל עם כולם באבו־חסן (חומוסייה לא כשרה – רמ"ב).

"נכנסתי פעם לחדרי השינה של מחלקת אקטואליה, אחרי שהפקתי תוכנית בוקר עד השעות הקטנות של הלילה. זה היה חדר שהוגדר כמיועד לבנות. כשהתעוררתי היה במיטה לידי גבר. כמובן לקחתי את עצמי ויצאתי משם, אבל לא היה מקום להתלונן על דברים כאלה. ג'וינטים כמובן עישנו חופשי. ואם בתחנה ביפו עוד היו קצת מבוגרים אחראים, בתחנה הירושלמית ברחוב אגרון הכול היה פרוץ. אנשים היו מגיעים לשם לבצע בפרהסיה את כל מה שהם רוצים. קבוצות שלמות של חיילים באו להתפרע, זה היה ממש סדום ועמורה".

מגלי צה"ל נמסר לנו בתגובה לכתבה:

"פניה של תחנת גלי צה"ל בימינו משקפים את פניה של החברה הישראלית. דלתות התחנה פתוחות לכולם, ועל כך יעידו פרחי העיתונות הגדלים מקורס לקורס, בערוגת גלי צה"ל. החיילים המוכשרים המשרתים אצלנו מגיעים מכל רחבי הארץ, שכבות האוכלוסייה, המגזרים והעדות. יחד הם חלק מפסיפס חברתי אדיר המורכב מהפריפריה שבדרום ובצפון, מהאולפנות והישיבות, מהמושבים, מירושלים וממרכז הארץ. גלי צה"ל, המציינת בימים אלה 70 שנה, גאה על העושר התרבותי והמגוון הרחב בשידוריה".

יוסי עבאדי מסר בתגובה לטענות שהועלו נגדו:

"במשך השנים שהייתי מעורב בכך, גל"צ הקפידה על מיון מקצועי וחסר פניות, שבחר על פי כישורים והתאמה לתפקידים, בשאיפה מתמדת לשלב מלש"בים מהפריפריה וממגזרים שונים. על הכתבים בתחנה נאסר אז להביע עמדה פוליטית בשידור או בפומבי. בהתאם גם לא התקבלו לגל"צ מלש"בים אשר הביעו במיון עמדה פוליטית, מכל הצדדים, למעט במקרה אחד.

"לגל"צ התקבלו מצטיינים, ולראיה – התחנה הובילה בשיעורי ההאזנה לאורך העשורים שבהם שירתי בה, ורבים מחייליה הצליחו גם בתפקידים אחרים, בתקשורת ומחוצה לה. אין בסיס לטענות על הטיה פוליטית של גל"צ, חייליה או המיון אליה בשנים ההן. מקורן של הטענות הוא במחנה פוליטי שמנסה להצדיק פוליטיזציה של התחנה, בתירוצים של ריאקציה ו'תנועת מטוטלת'.

"קורס הכתבים בגל"צ אכן היה מאתגר ותובעני, ובו בוגרי תיכון למדו עיתונאות אובייקטיבית בעזרת הדרכה עניינית ובונה והסתגלו לנורמות צה"ליות, והתחושות הן בהתאם. אין בסיס לטענות על השפלות בקורס".

אבי ברזילי סירב להגיב לטענות שעלו בכתבה.

הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון

The post תיבת הפנדורה של שילוב דתיים בגלי צה"ל נפתחת appeared first on מקור ראשון.