מאחורי גבו של שר השיכון יעקב ליצמן בלשכתו החדשה תלויה תמונת ענק של הר הבית, מזכרת מהשר אורי אריאל שישב כאן עד מאי 2015. נראה שלשר או לקודמיו במשרד לא היה זמן להחלפת התפאורה, נוכח משבר הדיור של מדינת ישראל המתגלגל משר שיכון למשנהו. בגיל 71, ליצמן נכנס למשרד בשרוולים מופשלים ומתחיל לעבוד. בשבועות הראשונים בתפקיד כבר הספיק לפגוש לא מעט ראשי ערים, כולם מהפריפריה, ובפיו הצעה: לקלוט קהל חרדי ולסייע בפתרון מצוקת הדיור המתמשכת של הציבור הזה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– אדמה בוערת: "הפלסטינים הפכו ההצתות לשיטת פעולה"

– עדות מהסגר על העיר החרדית: "תחושה קשה של עלבון"

– "קריאת אזהרה לכולם": הקורונה מתפשטת ברש"פ במהירות

חלק מראשי הערים נבהלו מהדרישה שלך. הוספת אוכלוסייה לא עובדת לאוכלוסיות פריפריה היא לא מתכון להצלחה.

"אני לא מוכן לקבל מצב שראש עיר יגיד שהוא לא רוצה חרדים", אומר ליצמן בכעס. "אם הוא היה אומר את זה על ערבים, היו על זה כותרות בכל העיתונים. למה על חרדים מותר? ולי אסור להגיד שאני לא רוצה לעזור לראש עיר כזה. אני חושב שזו חוצפה ואני אגיד לך יותר מזה, כשנכנסתי לתפקידי מה המכתב הראשון שקיבלתי? מראש עיריית יבנה שהוא לא רוצה חרדים. זו חוצפה. אבל המכתב עשה דווקא טוב, כי זה נתן לי רעיון דווקא כן לשלוח ליבנה חרדים. אני באמת שוקל את זה. אני מתכוון לשוחח עם ראשי הערים ולעבוד איתם יחד, אבל אם הם יתעקשו נגד החרדים, אני אפעל. זו גזענות לשמה".

נתונים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה תומכים בכך שהעברת אוכלוסייה שעובדת פחות לעיר שתושביה מתקשים ממילא, מזיקה לערים החלשות. עדיף היה לשלב אותם בערים חזקות, או לחלופין לבנות מוקדי תעסוקה וכדומה באותן ערים.

"הנתונים שמסתובבים על חרדים עובדים הם לא אמיתיים", הוא פוסק. "למה עיר כמו בני־ברק לא מוכת אבטלה?"

כי יש שם המון שטחי מסחר.

"לא רק, כי שם או הגבר עובד או האישה עובדת".

אתה יכול להבטיח לאותם ראשי ערים מנגנון תמיכה?

"אני לא הולך לשחד ראשי ערים שיביאו חרדים, אני לא חושב שצריך לתת כסף כדי להביא חרדים. אני יכול להגיד שבערד למשל, עם ראש העיר הקודמת טלי פלוסקוב היה טוב. נפגשתי עם בן־חמו כשהוא נבחר, ואמרתי לו: 'אתה רוצה אותנו בקואליציה או באופוזיציה? אני מוכן לשתי האפשרויות, אבל תן לנו מה שמגיע לציבור החרדי – חינוך'. מה הוא ענה לי? 'תתחייב שלא יגיעו עוד חרדים לעיר, ואני אתחייב לך'. אמרתי לו 'זו אנטישמיות לשמה'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02011_57_10-7-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"לא נתפצל"

אבל לא רק מצוקת הדיור של בוחריו מעסיקה בימים אלה את ליצמן, אלא גם – ואולי בעיקר – תסיסה פנימית במפלגתו. בשבוע שעבר פרסם ארי קלמן באתר "בחדרי חרדים" נתונים פנימיים המפלחים את גודלם היחסי של החסידויות והפלגים השונים בתוך אגודת ישראל, המפלגה החסידית בתוך יהדות התורה המאוחדת, לצד דגל התורה הליטאית. בין היתר עולה כי חסידות גור, המחזיקה זה שנים במקום ובתפקיד הראשון וברוב מוסדות המפלגה, מביאה לקלפי רק כ־17% ממצביעי אגודת ישראל.

לפי הנתונים האלה, היה ראוי אולי שסגן השר פרוש ינהיג את המפלגה. מחצית מהמצביעים שלכם מגיעים מהחסידויות שהוא מייצג.

"הוא לא מייצג אותם. גם הוא וגם אני וגם אייכלר וטסלר כולם מייצגים את כולם. אין לפרוש שום טאבו על המצביעים, פה ושם יש גם חסידויות שאיתו. דבר שני, אני לא מפחד מבחירות פנימיות, זה לא הנושא. הבעיה היא שאם הולכים לבחירות פנימיות, איך אני יכול למנוע מדגל וש"ס להתמודד אצלי, או מנפתלי בנט?" הוא תוהה, ספק בצחוק ספק ברצינות. "אם יהיו בחירות באותו יום לדגל, אגודה, ש"ס וימינה – יכול להיות שכן", הוא מבטל למעשה את האפשרות לפריימריז באגודת ישראל. "אני כפול מפרוש, תשאלי כל אחד. אני בטח לא מפחד".

האם נכונות השמועות שפניכם לפיצול אחרי הורדת אחוז החסימה, הצעה שהעלה לאחרונה ח"כ ישראל אייכלר?

"אייכלר אמר שיביא את ההצעה לאישור מועצת גדולי התורה, והיא לא תיתן יד לשום פיצול. אנחנו עובדים יחד".

ולסיום, בעניין מלכה לייפר נקבע כי היא כשירה לעמוד לדין וחודשו הליכי ההסגרה נגדה. אחרי כל הטענות על מעורבותך בפרשה, מה אתה אומר היום?

"מה שהיה לי להגיב אמרתי במשטרה. עניתי על כל השאלות. זה היה במסגרת פניות הציבור. צריך לזכור שהיו חילוקי דעות על ההסגרה בין בתי המשפט. זה עבר ליועמ"ש, והמלצת המשטרה היא נגד החוק כי לפי החוק המשטרה לא ממליצה. אבל אני סומך על היועמ"ש והפרקליטות".

האם תפרוש במקרה של הגשת כתב אישום נגדך?

"אני בטוח בעזרת השם שלא יוגש".

הכתבה המלאה מחר (ו') במוסף יומן של מקור ראשון

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/שער-e1593680623862-229x300.jpg 229w" sizes="(max-width: 684px) 100vw, 684px" />

The post "אני כפול מפרוש, תשאלי כל אחד. אני לא מפחד" appeared first on מקור ראשון.

באחת הסצנות האחרונות של הסרט "משחק ילדים" נראה מעוז חדד בן ה־12, עטור סרטים כתומים, הולך ברחובות היישוב אבני־איתן שבגולן. "אני תמיד מתגעגע לחברים שלי בכפר", הוא מספר שם, שנתיים אחרי הפינוי מחבל עזה. "יש משהו שונה בין החברים בכפר־דרום לחברים מהיום. החברים מכפר־דרום הם חברים מהגן ומכיתה א', חברים ממש, מאז שהייתי תינוק, עם כל הדברים שעשינו יחד. וכאן, כמה זמן אני מכיר את החברים כאן?"

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בעקבות המחאה ברשת – מחלקת קורונה ליולדות באיכילוב

– התגובה לפרובוקציה של חיזבללה צריכה להיות חדה וכואבת

– צפו: הנשים מ"תפילת הנערות" נפגשות אחרי 15 שנה

הבמאי נעם דמסקי עקב ב"משחק ילדים" אחר כמה ילדים כבני 10 מהיישוב כפר־דרום. המצלמה ליוותה את משחקי החבורה הצעירה בשנה המתוחה שקדמה להתנתקות, וביום העקירה עצמו (אני זכיתי להיות התחקירן והמפיק בפועל, בחלקים שצולמו בגוש קטיף). שני ילדים עמדו במרכז הסרט: מעוז חדד, שאביו אייל היה חקלאי בגוש; ואביחי איובי, שנולד לאחר מות אביו אפרים איובי הי"ד, שנרצח בפיגוע טרור בעת ששימש נהגו של הרב חיים דרוקמן. ילד נוסף שבלט בחבורה וכיכב בכמה מהסצנות היה אברהם בר־אילן.

ארבע שנים לאחר ההתנתקות נפגש מעוז עם חבריו מכפר־דרום בהקרנת הבכורה של הסרט בכיכובם, במרכז בגין בירושלים. מאז הם לא התראו, עד עכשיו. במלאת 15 שנים לחורבן גוש קטיף החלטנו להפגיש שוב את החבורה ההיא, כדי לשמוע כיצד הם רואים במבט לאחור את אירועי הימים ההם, ומה הם נושאים איתם גם היום. המקום הטבעי לקבץ בו חברי ילדות שגדלו יחד וחוו אירועים לא פשוטים הוא מקום מגוריהם מהעבר; במקרה של מפוני ההתנתקות זה כמובן בלתי אפשרי. נפגשנו לפיכך בשבי־דרום בנגב המערבי, יישוב שמתגוררות בו כיום כ־15 משפחות מכפר־דרום.

המשתתפים מקדמים זה את זה בחיבוקים וטפיחות, אבל ניכר שהחוט שחיבר ביניהם ניתק לבלי שוב. חדד מספר כי לכל אורך השנים האלה, לא ראה את חבריו גם על המסך; מאז הקרנת הבכורה הוא לא שב לצפות בסרט. "פחדתי לראות, כי אני אחד המכחישים. זה כאילו נובע ממקום של 'ממשיכים הלאה, קדימה', אבל זה לא באמת. יש אצלי הרבה דברים לא פתורים. חוץ מזה, התפדחתי לראות את עצמי שם כילד".

איובי זוכר את הצפייה הראשונה כחוויה מפחידה. "הרגשתי חשוף מאוד, אבל מאז ראיתי את הסרט עוד כמה פעמים, ועברתי איתו תהליך התבגרות. המצלמה תפסה את הילדות שלי, אבל לא את כולה. לא תמיד היה לי נוח לראות את זה, ובכמה סצנות רציתי לחדד ולומר 'אבל רואים פה רק זווית אחת'. יש למשל סצנה שבה אנחנו משקיפים על השכנים הערבים שמעבר לגדר ומדברים עליהם. כנער רציתי לצעוק על אביחי הילד שמוצג בסרט, ולנסח מחדש את השיח שרואים שם. היה לי קשה גם לראות את עצמי מתעמת עם החיילים ביום הגירוש. חיילים צריך לכבד. לא היה פשוט לראות את זה".

15 שנה אחרי, מה נשאר לכם מגוש קטיף?

איובי: "הרבה מהאישיות שלנו מגיעה משם, היא פועלת מהמקום הזה ומהחוויות שעברנו בגוש. אני תמיד צוחק שאת הצבא שלי עשיתי כבר בגיל שמונה".

חדד: "כששואלים אותי 'מאיפה אתה', אני אומר שאני חצי משם. בסופו של דבר גדלתי בגוש קטיף, לא ברמת הגולן, שההורים שלי עברו אליה. הגוש עיצב אותי. זה מותג, כמו סיכת סוף מסלול".

קיים הרצון לחזור לשם, או שזו תחנה שעברתם ומבחינתכם היא נשארה מאחוריכם?

בר־אילן: "אני לא יודע אם אני ספציפית אחזור לגוש קטיף, אבל יש לי חלום שיחזרו לשם, ואשמח אם זה יקרה".

חדד: "אבא שלי, שגדל בכפר־סבא, אומר שהוא לא יחזור לחבל עזה. אמא שלי כן חיה את זה, כי מגיל חמש היא גדלה בגוש קטיף, ביישוב גני־טל. צריך להבין שיש פה משהו מעבר לשאלה אם הסתדרת אחר כך בחיים. זו שריטה עמוקה: חיילים זרקו אותי מהבית, ואני שירתי אחר כך בצבא, לבשתי אותם המדים כמו האנשים שהוציאו אותי. זה לא מעבר דירה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/07/D909-107-750x502.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אני אישית מחובר היום לאזור ירושלים, לטרסות ולאבן. אין לי מה לחפש על החוף. אבל מצד שני, גוש קטיף זה גוש קטיף. אם עולים לשם – אני קודם כול מתייצב, לפחות להקמה וכדי להרגיש את האנרגיה. ואם יהיה לי טוב שם, יכול להיות שאשאר".

איובי: "אני לא חושב על זה כל יום, אני אדם שעובר הלאה, אבל ודאי שיש לי תקווה ענקית שיחזרו לגוש קטיף. וברור לי שאם זה יקרה, אני לא אוכל שלא לחזור. זה יהיה חזק ממני. רוב הוותיקים כאן, בשבי־דרום, עוד לא התחילו לבנות את בית הקבע, וכך גם אמא שלי. מבחינתה יש לה בית אחר, גם אם הוא לא קיים".

לקנא בבכי ובצעקות

אביחי איובי עצמו יעבור בקרוב לגור בבית שהוא בונה בשבי־דרום. הוא בן 26, נשוי ואב לשתיים. המקצוע שלו הוא מוזיקה: יש לו להקת חתונות, "אורות גבוהים", והוא מלמד נגינה בישיבה התיכונית במצפה־רמון, שהוא למד בה בנעוריו. מעוז חדד (25) בונה ומסתת באבן בירושלים, ומתגורר כרגע ב"חוות צאן קדר" שבאזור מעלה־אדומים. גם הוא עוסק במוזיקה – כותב, מלחין ושר – ובימים אלו עולים ליוטיוב שירים ראשונים משלו. אברהם בר־אילן (25) הוא סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן, נשוי ומתגורר בלוד. במפגש השתתף גם היוצר והבמאי נעם דמסקי, ששמר על קשר עם בני החבורה לאורך השנים.

בצילומים מהתקופה שלפני הגירוש, ניכר שאתם לא מסכימים לדבר על האפשרות שהוא יתרחש. היום, כמבוגרים, אתם חושבים שיכולתם אולי להיות מוכנים טוב יותר למה שאירע במציאות?

חדד: "היה משהו ילדותי בלהגיד שזה לא יקרה, ושאנחנו לא מדברים על זה. הייתה התכחשות – 'השם בצד של הטובים, אנחנו הטובים, אז כנראה לא יהיה גירוש'. האמירה של הרב מרדכי אליהו, 'היֹה לא תהיה', נתנה חותמת שסגרה מבחינתנו את הסיפור. בתור הורה הייתי מציג מבט מפוכח יותר, מסביר שיכול להיות שזה כן יקרה. בדיעבד נגרם שינוי ביחס שלי כלפי כל דמות סמכותית, במיוחד כשהיא מגיעה עם תואר רב".

איובי: "אצלי הערך של הרבנים לא נפגע, ואת זה אני זוקף לזכות אמא שלי, שהייתה שם כדי לכוון, לדבר ולהסביר. אצלנו שוחחו על הכול, כל דבר נעשה בשיתוף עם הילדים, אם כי אני העדפתי לא לדבר על זה. כשאמא שלי הביאה קרטונים לבית, מרוב כעס שרפתי אותם. ערב לפני הגירוש אמא כינסה את כולנו ושאלה מה אנחנו רוצים שיהיה מחר, מה נעשה ומה לא נעשה, איך ניגש לזה. בסוף החלטנו שנכתוב משהו בכניסה לבית.

"אמא אף פעם לא פחדה לדבר על הכול, כי זה הקו שלה בחיים. כהורה אני כל הזמן שואל את עצמי איך היא הצליחה לעשות את זה גם בתקופות שהייתה לבד, איך תמיד שמרה על הרבה אמונה והרבה כבוד לתלמידי חכמים".

בר־אילן: "גם אצלנו דיברו. לא הרבה, אבל כשהנושא עלה, אבא שלי אמר שזה יכול לקרות. כשרבנים אמרו 'לא יהיה', העמדה שלו הייתה: צריכים לכבד את מה שהם אומרים, אבל ייתכן שכן יהיה. היחס שלי לרבנים לא השתנה, אבל נוצרה אצלי הבנה שאם אהיה איש ציבור – ולא שאני מתכנן להיות – אדע שאי אפשר להבטיח ל־8,000 איש שמשהו לא יקרה".

איובי: "צריך להבין שאם רב היה בא ואומר משהו אחר, פשוט לא היו מקשיבים לו, היו קוטלים אותו. יצאו גם נגד רבנים שאמרו לא לסרב פקודה. הציבור רצה לשמוע דברים מסוימים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02022_12_58-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"היו תושבים שנקטו הכחשה מודעת", אומר נעם דמסקי. "יום לפני הגירוש, אחד התושבים ראה אותי מסתובב ביישוב עם המצלמה ואמר לי: 'נעם, מה תעשה עם כל חומר הגלם הזה? הרי לא יהיה כלום. עוד מעט נעשה סעודת הודיה'. היו גם שבחרו לא לדבר על אפשרות הגירוש כדי לא לפגוע במאבק. אחת האמהות השוותה את זה למאבק על חיים של ילד: נלחמים עליו עד הסוף, מתעסקים בכאן ועכשיו ולא ב'מה יקרה אם'".

כפר־דרום היה יישוב תורני מאוד. אני זוכר את שיחות החיזוק בבית הכנסת בימים האחרונים. עד כמה העקירה השפיעה על האמונה שלכם בכללותה?

איובי: "אצלי לא עלו שאלות כאלה. התחנכתי על כך שהכול אמונה – גם ההתמודדות עם הפצמ"רים או עם חדירות של מחבלים. חינכו אותי שהקב"ה הוא המשענת הכי גדולה שלנו, וחייבים להיעזר בו בכל מקום בחיים. הכול נתון לביקורת, לשאלות ולתהיות, אבל הקב"ה תמיד מנצח. אני רואה היום את הבת שלי, ילדה בת שלוש וחצי – היא הסוכן הכי טוב של אלוהים פה בעולם".

בר־אילן: "לא היה לי שבר אמוני. הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עליי. גם לא נראה לי שזה האירוע הכי קשה שהיה לעם ישראל מבחינה אמונית".

חדד: "המסע האמוני שלי לא בהכרח מושפע מהגירוש. היה לי שבר, אבל לא מהסיפור הזה ספציפית. אני כן זוכר את עצמי מדבר הרבה עם הקב"ה. יושב בקראווילה בגולן, נשען על הדלת, מביט לשמיים ויוצאות לי דמעות בלי שאבין מאיפה זה בא. הגירוש נתן פרופורציה. א־לוהים הוא גדול, והוא יכול גם לגרש אותך ולמעוך אותך ולעשות לך הרבה דברים בלי שתבין למה. ואז אתה יכול לבחור להתלונן, או לקחת זווית אופטימית ולומר לו תודה על הטוב שיש לך".

בסצנות שצולמו שלוש שנים לאחר ההתנתקות אומרים הילדים שהם מצטערים על שלא נאבקו בכוח רב יותר נגד הפינוי מבתיהם. כשאני שואל אם כך הם רואים את הדברים גם היום, חדד משיב: "יש סכנה באמירות בדיעבד. ברמה האישית הרגשתי בגירוש שאסור לי לבכות כי מצלמים אותי. ממש החזקתי את הדמעות, אמרתי לעצמי 'תהיה גבר'. זה משקל שהלך איתי אחר כך. לא הוצאתי כלום, הייתי קפוץ, וזה השאיר אצלי מטענים. אם אתה שואל אותי היום מה הייתי רוצה לשנות, התשובה היא: לא להיות קשה עם עצמי אלא לשחרר. ראיתי בסרט את אביחי – משוחרר, בועט, צועק, בוכה – וקינאתי בו".

איובי: "היום אני במקום אחר לגמרי, אבל אם הייתי חוזר עכשיו לגיל 11, נראה לי שהייתי עושה את אותו הדבר. בגיל ההתבגרות הייתי מוציא אפילו יותר כוח. אני לא בטוח שהיום הציבור שלנו בכללותו היה מתנהג אחרת, למרות שהוא עבר מאז דרך ארוכה והגיע לעמדות מפתח. כוח לא היה עוזר, כי למשטרה יש יותר כוח, ולאריק שרון היה כוח בלתי נגמר. אם הייתה מתקבלת החלטה דומה היום, המאבק היה נראה אותו הדבר, פחות או יותר".

בר־אילן: "אבא שלי לא רצה שנעבור טראומה. הוא גם לא ראה עניין להתאמץ עוד קצת במאבק, ולכן לא הייתה אצלנו בבית דרמה מיוחדת. אני חושב שזה היה טוב. לא הייתי משנה את המאבק שלנו, גם אם זה היה קורה בגיל מאוחר יותר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... P_00112001253-750x517.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

חדד: "כשהחיילים נכנסו אלינו הביתה והתחיל ויכוח, הרגשתי שאני מת לעוף משם. האווירה נהייתה צפופה, הכול היה כבד. התחושה שלי הייתה – יאללה, בואו נצא כבר. הם הגיעו, הם ניצחו, בואו נחתוך לסצנה הבאה".

איובי: "בנווה־דקלים הגירוש נמשך כמה ימים, והיו בתים שהצבא הגיע אליהם יותר מפעם אחת. אצלנו בכפר־דרום, כל משפחה שהגיעו אליה – זה היה כדי להוציא אותה, בלי דרך חזרה. הם רצו לסיים הכול בתוך יום, בלי להשאיר כלום. אגב, כמה ימים אחרי שיצאנו אמא שלי הציעה לי לחזור לכפר־דרום כדי לקחת דברים. לא רציתי, ועל זה אני מתחרט".

עם הגב לפצמ"ר

כפר־דרום לא היה "עוד יישוב" בגוש קטיף; הוא שכן במיקום מבודד, מוקף אוכלוסייה ערבית, וסבל במשך השנים מירי פצצות מרגמה ומפיגועי טרור קשים. בעקבות הפיגוע ב"אוטובוס הילדים" בנובמבר 2000, שבו נרצחו שניים מתושבי כפר־דרום ונפצעו ילדים רבים, הוחלט לפתוח ביישוב בית ספר יסודי וכך לחסוך מהתלמידים את הנסיעה לנווה־דקלים. התוצאה הייתה שילדי כפר־דרום לא נפגשו כמעט עם בני גילם מהיישובים האחרים בגוש קטיף.

כשאני שואל אם אחרי העקירה הייתה תחושת הקלה מסוימת מכך שתקופת הפצמ"רים והפיגועים תמה עבורם, בר־אילן משיב: "כילד קטן לא הרגשתי שאני נמצא במקום לוחץ, או שיש פחד מסביב. מתרגלים לזה. לא חששנו ביומיום".

חדד: "גם אני כילד לא באמת חוויתי את הקושי, ולא התייחסתי בכובד ראש לכל המציאות. קיבלתי את זה כמובן מאליו. אלו היו החיים שלנו, ולא הכרנו משהו אחר. כמו שבחורף יורד גשם, בכפר־דרום ירדו פצמ"רים. בחוויה שלי, החיים שם היו טובים".

איובי: "אשתי רננה תמיד שואלת 'איך אתם לא שרוטים עם כל מה שעברתם שם'. אני לא חושב שאני שרוט, אבל יש הרבה שאריות. האידיאל במגורים שם, המקום הסגור, ההערצה לחיילים שסביבנו והדם שחיבר בין כולם – כל זה יצר משהו שגם נתן לנו גב, ולכן לא כל כך נשרטנו. הקהילה הייתה מגובשת, המשפחות היו מחוברות מאוד. הייתי שמח לגדל את הילדים שלי בקהילתיות כזו ומתוך אידיאל כזה. אני לא מכיר היום מקום שהדברים קיימים בו כך. גם שבי־דרום זה לא כפר־דרום. רוב המשפחות לא גרו שם, וכשמנסים לפעמים להחיות את רוח כפר־דרום, זה לא זה. במשפחה שלנו כפר־דרום נמצא בדי־אן־איי, ואצל ההורים עוד יותר.

"הפחד אף פעם לא גרם לי להימנע מללכת אל חבר או סתם לצאת החוצה. גם לא פיתחתי חרדה מפצמ"רים. אבל כן, היה פחד. אני זוכר את עצמי יושב בשולחן שבת וחושב מה עדיף – שהגב שלי יהיה לכיוון החלון, או לכיוון דלת הכניסה. חמישה פצמ"רים נחתו לנו בבית, אבל אמא שלי תמיד ניתבה את הפחד לאמונה, לא לשיתוק. דווקא המציאות שהגיעה אחר כך שיתקה אותי. אתה יודע מה זה להיות סגור חמישה חודשים במלון כמו בכלוב? לקחו לי את כל המובן מאליו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02022_12_57-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

חדד: "גם אצלי – הגירוש נמשך יום אחד, אבל כל הקושי בא אחר כך. נגמרה ה'מסיבה', ואתה לבד עם עצמך במציאות החדשה".

באחת הסצנות החותמות את "משחקי ילדים", חלק מהמצולמים מביעים חוסר רצון לשרת בצה"ל בבוא העת. למרות זאת, בסופו של דבר כולם התגייסו. בר־אילן הגיע ליחידת אגוז, חדד לגדס"ר גולני, ואיובי, שהתגייס לאחר נישואיו, שימש ראש לשכתו של החזן הצבאי הראשי ונגן בלהקת הרבנות הצבאית.

השירות הצבאי שלכם הושפע מחוויות העקירה?

בר־אילן: "התגייסתי רק ב־2015, אחרי מבצע צוק איתן, והכעס על צה"ל כבר פחת. צריך לזכור שאחרי גוש קטיף היו אירועי עמונה, ובהם צה"ל לא השתתף. ובסוף כולנו חיים פה בארץ, וכל ישראלי אוהב את צה"ל. אנחנו שלושה בנים במשפחה, וכולנו שירתנו בצבא".

חדד: "הגעתי לכלא במהלך השירות הצבאי, וברור לי שזה קשור לפינוי. היה סיפור לא הוגן, האשימו אותי בהמרדה של הצוות נגד המפקד. המג"ד שאל אם יש לי משהו להגיד להגנתי, ואמרתי לו: 'שמע, אני מגוש קטיף במקור'. כשמפקד הצוות האשים אותי בחוסר מוטיבציה, עניתי: 'באמת לא התגייסתי עם הרבה מוטיבציה, אבל אם הגעתי עד לפה – שנה אחרי תחילת המסלול, חודשיים לפני שהוא מסתיים – איך אתה אומר שאין לי מוטיבציה? אולי אין לי הרבה ממנה, אבל אני נושך שפתיים ומתגבר על זה יום־יום. זה הסיפור שלי'. הוא אמר לי: 'אנשים כמוך לא מתאימים לנו', והעיף אותי מהצוות. זה פתח אצלי המון כעס, שהוביל בהמשך גם לעריקות ולכלא. בסוף סיימתי בטוב יחסית. בעיניי ברור הקשר של כל זה לגוש קטיף. כולם נכנסים לצבא כטירונים צעירים ומתלהבים, ואני הייתי מבואס ביום הגיוס. הייתי מפוכח ופחות נאיבי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02022_12_55-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איובי: "לשמחתי, המרד שלי הגיע בגיל צעיר, ובתחילת התיכון הוא כבר עבר. בתקופה שאחרי הפינוי היה לי קשה לראות חיילים, היה לי קשה עם דגל ישראל ועם יום העצמאות. אצלנו במשפחה זה גם פגע ביום הזיכרון. תמיד היינו מגיעים להר הרצל, וקצת לפני הגירוש הפסקנו להגיע, כי הרגשנו ששרון פגע בנו. הפסקתי בכלל ללכת לטקסים. כשכבר הייתי בתיכון, אחי הקטן שאל פעם את אמא שלי למה אין לנו דגל ביום העצמאות, ואז היא תפסה את עצמה ואמרה שצריכים לחשב מסלול מחדש. מאז חזרנו בשלבים לחגוג את יום העצמאות, אבל לא לטקס בהר הרצל. גם אחרי שהצבא הצליח להחזיר אותי עוד יותר לטקסים ולממלכתיות, ימי הזיכרון שלי עדיין מופנמים מאוד".

בר־אילן: "בשנה־שנתיים שאחרי הגירוש לא חגגנו את יום העצמאות, כי היה קצת קשה, אבל בהמשך זה השתנה".

חדד: "ההורים שלי לא מניפים דגל ולא חוגגים את יום העצמאות עד היום. אני אוהב להתנהג הפוך מהמקום שאני נמצא בו: השנה הייתי ביישוב מסוים שלא ממש חגגו בו, אז אמרתי – מה זה השטויות האלה. שמתי דגל ישראל ועשינו מנגל".

המכולה עוד לא נפתחה

לקראת סוף המפגש החבורה מבקשת לשמוע מדמסקי על מה שהתרחש מאחורי הקלעים של צילומי הסרט. כילדים הם לא חשבו על הזווית שלו, היום זה מעניין אותם יותר. "התחלנו לצלם סרט עם מבוגרים מיישוב אחר בגוש קטיף, וראיתי שהם מדברים כמו דוברים ושליחים במשימה, וזה לא מעניין", מספר דמסקי. "עברנו לצלם בני נוער, הצטרפנו אליהם למבצעי 'פנים אל פנים' בשדרות, אבל מהר מאוד גילינו שגם הם כבר הפכו לשליחים מגויסים, ולסרט זה לא היה טוב. אני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי – הולכים על ילדים.

"כשהגענו לכפר־דרום, הרב ואנשי המזכירות לא התלהבו מהרעיון. גם אחרי שהשגנו הסכמה עקרונית, החתימו אותנו על חוזה עם הרבה סעיפים. בסוף סוכם שמי שמעוניין – יצטלם, ובהדרגה הצלחנו לרכוש את האמון של רוב התושבים. היה מי שהמשיך להתנגד, וכעס עליי כשהבן שלו השתתף בצילומים. ביום האחרון ראיתי אותו יושב מחוץ לבית שלו. הוא קרא לי ואמר: נעם, אני שמח שהיית פה וצילמת".

הקהילה שתועדה בסרט לא הצליחה לשמור על אחדותה לאחר העקירה. רק 15 משפחות מתגוררות בשבי־דרום, והשאר מפוזרות – ביישוב נטע במזרח לכיש, בבית־חגי בדרום הר חברון, באבני־איתן בגולן ועוד. "לא רציתי ללכת לרמת הגולן", מספר חדד. "בכיתי כל הדרך לשם. זה היה בשבילי כמו גירוש שני: עכשיו מגרשים אותי מהחברים שגדלתי איתם. אני זוכר שאמרתי פעם לאמא שלי שאני רוצה לחזור לחברים מכפר־דרום, והיא הסבירה לי שאין יותר כפר־דרום. במעבר דירה יש לך תמיד לאן לחזור, לנו אין. זה נמחק".

איובי: "תקופת חטיבת הביניים הייתה מתסכלת. גרנו אז באשקלון, ולא היה לי עם מי לדבר. זה היה סיוט. בכפר־דרום לא הייתה לנו טלוויזיה בבית, כי זה לא עניין אותנו. הייתי מגיע מבית הספר, זורק את התיק והולך לחברים. בית הספר בכפר היה שכן, הצלצול שלו היה השעון המעורר, ופתאום צריכים לנסוע באוטובוס לבית הספר, והאינטראקציה עם חברים נעשתה שונה, וזה לא היה כיף. אמא שלי צפתה את הזעזוע ואת הכאפה שנקבל, ולכן לא הלכנו כמו רוב המשפחות לגור במגדלים באשקלון עד שיבחרו מקום ליישוב הקבע, אלא שכרנו בית צמוד קרקע עם חצר, לא רחוק מהחוף. אולי זה מזער נזקים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02022_12_59-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

העקירה השפיעה מאוד על היחס שלהם למושג המקום. לא במקרה, השיר הראשון והטרי של חדד נקרא "רכבת הנדודים". "יש לי שריטה במובן הזה", הוא אומר. "מצד אחד אני תמיד מרגיש צורך לבנות לעצמי מקום, ומצד שני יש בי זמניות. בגולן הקמתי לי זולה, והרסו לי אותה כי היו צריכים לבנות שם. זה היה עוד גירוש פרטי קטן, שהעצים אצלי את תודעת הזמניות. גם כשהגעתי לבת־עין בניתי מיד, ומצד שני המשכתי הלאה".

איובי: "הגירוש גרם לי להתקבע, לא לחכות שאחרים יחליטו בשבילי איפה אחיה. שרון ומנהלת ההתנתקות החליטו בשביל אמא שלי איפה היא תגור, ולכן מאז הגירוש תמיד היו לה ארגזים בבית, כי או־טו־טו עוברים. הכול היה ארעי, שום מקום הוא לא הבית. עד היום יש לה מכולה שהיא לא פתחה. אותי האירועים זרקו מהר ומוקדם לחיים הבוגרים, לחפש עוגן ולהיות עוגן".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post 15 שנה אחרי שנפרדו – מה נשאר בנפש של ילדי גוש-קטיף? appeared first on מקור ראשון.

לזכותו של הסופר הוותיק יוסף בר יוסף יצירות ספרותיות רבות, בעיקר מחזות אך גם ספרות יפה. המוטיב הבולט, החוזר ונשנה ביצירות הפרוזה שלו, הוא המוטיב הביוגרפי, שבמרכזו יחסי אב־בן והתחרות, קנאה, שנאה, אהבה, שבין הסופר החי יוסף לבין אביו, יהושע, הסופר המת. יהושע בר יוסף היה ללא ספק הבולט בין שניהם, וקהילת הספרות הישראלית רגשה לא פעם בגללו. הוא בלט באישיותו המרדנית, הבלתי קונבנציונלית והאגוצנטרית וביצירותיו. לא ייפלא שהאב יהושע הוריש לבנו שפע של זיכרונות משפחה מרים־מתוקים וחשבונות אישיים שמסולקים שוב ושוב, במסווה זה או אחר, ביצירות הפרוזה של הבן יוסף.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ספרים במספרים: הטוב, הרע והמוזר שיצאו לאור ב-2019

– מההתנתקות ועד עמונה: הקצינים ששכחו מהי אלימות

– דו"ח תלונות הציבור: מי מככב, מי ננזף והילדים ששלחו בקשות

הנובלה הראשונה בספר החדש, "אבא", גם היא מסע של סילוק חשבונות מאוחר עם המרורים שהשביע האב יהושע את משפחתו ובייחוד את אשתו הראשונה, החרדית; ועם היחסים האמביוולנטיים בינו לבין בנו הבכור יוסף, בעיקר בשנות ילדותו ונעוריו של הבן. זו לא נובלה גרועה, והיא גם לא חסרת עניין. שהרי חייו של האב יהושע היו מופע מתמיד של רעש וצלצולים, ודמותו מעוררת עניין מעצם ההמולה שנלוותה אליו בחייו. אולם מאחר שאין בספר שלפנינו חידושים רבים והביוגרפיה של יהושע בר יוסף מוכרת למדי וזכתה להנצחות ספרותיות חוזרות ונשנות, אפשר היה בהחלט לוותר על הגרסה הנוכחית. מה גם שהסופר עושה ניסיון קלוש בלבד להסוות את האופי האוטוביוגרפי של הנובלה ולהקנות לה מאפיינים של יצירה ספרותית בדיונית ומבוססת דמיון יוצר. העובדה הזאת מכשילה אותו וגורמת לסיפור תולדותיו להידמות לאלה שנוהגים לפרסם, לרוב בהוצאה עצמית, אנשים שעברו את גיל השמונים ומחליטים להעלות על הכתב את זיכרונותיהם למען הדורות הבאים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 18_04_36_v0.2-750x497.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עם זאת, מן הראוי לציין את הכתיבה הרגישה, שנותנת ביטוי לרגשות המושתקים ולקושי שהיה לילד יוסף ביחסיו עם אביו האגוצנטרי. יש בנובלה גם מספר קטעי הווי יפים, רגעים מחיי בית הכנסת החסידי במאה שערים ביום כיפור, בית כנסת של קהילה שאינה יודעת שהיא כבר מתפרקת, ש"יצא לו שם שלא מעט מהמתפללים הצעירים שבו… פוזלים החוצה לעבר האפיקורסיות והעולם החילוני…". גם שכונת מונטיפיורי בתל אביב מופיעה בנובלה זו, כפי שהייתה בשנים שסביב שנות הקמת המדינה: שכונת עוני תל אביבית שהתייחדה בתערובת העדתית שבה – אשכנזים ומזרחים, ותיקים ועולים ניצולי השואה, שרבים מהם התגוררו בה בתנאי עליבות מחרידים.

"את הצריף העלוב ההוא… ואת החצר הרמוסה בקדמתו עם עץ החושחש המרוט אני זוכר עד היום…". למקום זה הביא יהושע בר יוסף את אשתו עם בנם, כשאילץ אותה להיפרד מירושלים ולעזוב את הקהילה החרדית של בתי אונגרין שבה נולדה וגדלה לצד משפחתה. ויש גם פורטרט מכמיר לב של האב יהושע כשהוא יושב בלב "החבורה", בשולחן של שלונסקי ואלתרמן ושות' בכסית, "וברור שהוא לא בפנים, לכל היותר הוא מתדפק…", דיוקן של איש תלוש ושאפתן שיוצא קירח מכל הצדדים.

העילוי המקפץ

הנובלה השנייה, "בן", שונה לגמרי מקודמתה. הדובר הוא אותו בן־של־אבא מהנובלה הראשונה, אבל הסיפור בדיוני, אפילו עם יסודות סוריאליסטיים וקבליים. יש בו יסודות אוטוביוגרפיים – העלילה מתרחשת בעיקרה ב"בתי אונגרין", מקום מגורי משפחת סבו וסבתו של הסופר, והדמויות ברובן כנראה בנות משפחתו – אך היא ממריאה מעל לביוגרפיה, בלתי צפויה ולא מציאותית. במרכזה שלוש דמויות, שגם אם היו קיימות במציאות הסופר בנה אותן מחדש בדמיונו.

אחת מהן היא דמותו של נחום, דודו הרווק של המספר ובנם של הסבתא והסבא האהובים עליו. נחום כבר בן שלושים ואינו שש להתחתן, תופעה חריגה בחברה החרדית המקדימה בנישואים. הוא עוסק ללא הרף, רדוף אובססיה, בשואה. במהלך המלחמה, כשהוא עוקב אחר הידיעות "משם", ובשנים הראשונות של המדינה, כשאובססיית המוות מתחלפת באובססיה משיחית: "הוא מסתובב בשוק בעיר העתיקה, עוקב אחרי כל סוס וחמור… מחפש גם בין הקבצנים…". יש לנחום עוד מאפיין חריג: "הקפיצה המיוחדת שלו, קופץ לגובה מבלי לזוז ממקומו, כמו צפרדע. אבל צפרדע קופצת קדימה ועל ארבע, והוא קופץ למעלה וידיו מושטות גם הן למעלה… וזה קורה לו כאילו מעצמו…". הקפיצות האלה מזכירות תיאורים של רגעי אקסטזה והתגלות אצל חסידים וצדיקים, ונראה שלכך מכוון בר יוסף.

הדוד נחום מסרב לכל השידוכים אך נושא לבסוף לאישה את גולדה, נערה פליטת שואה מבולבלת ומוזרה שאיבדה את כל זיכרונותיה, אך יש לה מדי פעם הבזקי תמונות, שמות ותחושות־גוף "משם", רדופת תודעה של בריחה מתמדת.

וכשהאובססיה של נחום והנפש הפצועה של גולדה נפגשות נולד ילד מופלא, עילוי ב"חדר" ובישיבה, שגם הוא מפליא לקפוץ ולעשות סלטות באוויר. אמו הגאה, המוזרה והקצת משוגעת מפחדת שבנה יצחק נועד להיות המשיח, כי היא שמעה מבעלה נחום ש"הוא מוכרח לבוא עכשיו… אחרי מה ש…". גולדה נרגעת רק כשיצחק'לה עושה מה שלא־יאה־למשיח לעשות, כלומר קופץ. קפיצה אחת יותר מדי.

הדיבורים המקוטעים שמגלים טפח ומסתירים טפחיים, הקפיצות הנועזות והמציאות החרדתית, וגולדה שיוצאת לפומבי עם ליפסטיק אדום־כדם על שפתיה – מעשה שלא ייעשה בשכונה השמרנית ובמשפחה הסגפנית והצנועה שלה – כל המתחים, הסודות והסתירות מתלכדים אל סופו של הסיפור היפה והרגיש הזה. אחד מיוצאי הדופן ביותר בספרות הישראלית שקראתי.

אדישות לגורל הדמויות

ולבסוף, הנובלה השלישית, "סבתא דינה". חוטים רבים קושרים אותה לכאורה לשני הסיפורים הקודמים, משום שגם ברקע שלה ירושלים החרדית שבהמשך "רחוב שטראוס צפונה". אבל בכך נגמר הדמיון. למען האמת, לא ברור לי האם זה בכלל "סיפור". תוך כדי קריאה התרשמתי שזהו בעצם מקבץ של פרגמנטים ספרותיים שחוברו יחדיו בחיבור שתפריו בולטים לעין. לעומת היופי של הנובלה "בן", והתחושה הפלאית שמועצמת בזכות החיסכון הקיצוני במילים בכלל, ובמילות־שיחה בפרט, שגורם לקורא לרצות להשלים את הפערים מעצמו, בנובלה "סבתא דינה" נדמה שהכול להיפך.

הנובלה עמוסה במילים. אשדי־אשדות מילים ותיאורים שאינם מצדיקים את ההשתהות עליהם, ובעיקר "קטעי יומן" אין־סופיים של גיל ההתבגרות, שבוסריותם אינה משווה להם חן נעורים אלא הופכת אותם לבנאליים וקלישאתיים.

מהלכי הסיפור מתנהלים בשני אפיקים: האחד הוא של דינה, אלמנת צה"ל שמגדלת את בנה היתום מיכאל ובבדידותה מיטלטלת מגבר עלום־נוכחות אחד לאחר; והשני הוא של מיכאל, הילד והנער היתום, שמילדותו ועד בגרותו ועד בכלל כולו בלבול ונטישות. את היומן שלו מתחיל מיכאל לכתוב בגיל אחת־עשרה, "עוד בערב לאחר הלוויה". שבוע אחרי הלוויה הוא כותב "איננו, זה מה שכולם אומרים עליו, איננו. אז איך זה שהאיננו הזה ממלא אותי כל כך?… זה מה שנהיה מאבא שלי, משהו מר, אבל גם מתוק, כי הרי ברור שהוא שם, בתוך הבכי, גם אם זה כלום…". לא ממש סביר לכתיבה ברמה של ילד בן אחת־עשרה.

הזיוף וחוסר האמינות שמתגלים בראשית הסיפור חוזרים שוב ושוב בהמשכו. למשל בקשר בין מיכאל למירי. הנערה, שהיא לכאורה אהבת חייו, מגיעה לחדרו של מיכאל ומוצאת את היומן פתוח על השולחן: זהו מעשה כשל פרוידיאני הכי שקוף ולכן הכי לא־ספרותי ובלתי משכנע שיש. היומן מכיל הרהורים אדולסצנטיים אודות טומאה וטוהרה ומין ורוחניות, מהסוג שכל מתבגר כותב כמותם ביומנו ומקפיד להחביא אותם היטב מעיני הזולת. מירי כמובן קוראת מה שמיכאל כתב עליה ביומן ונוטשת אותו. המלאכותיות של הסצנה מצביעה שוב על החולשה המהותית של הסיפור, שאינו בנוי על יסודות עמוקים דיים ומרפרף מעניין לעניין ללא הסבר והנמקה פסיכולוגית או עלילתית.

לאחר הנטישה הזאת מיכאל חוזר בתשובה. אבל לאחר זמן הוא נוטש את אשתו וארבעת ילדיהם. הכול חפוז ושרירותי ולא מנומק, והסיפור נקטע בפתאומיות מבלי לספק שום הסבר למה שקרה, כאילו נפלה על הכותב עייפות או נמאס לו. הוא נחפז לעוד קטע על סבתא דינה לפני שהוא חוזר אל מיכאל שנוטש את הדת, נושא אישה שנייה, ובסוף שניהם נוטשים גם את הבן הזה והוא נמסר לסבתא דינה – שחולה, כמובן, בסרטן ומוסרת את הילד לאימוץ.

לא מן ההכרח שכל המרכיבים האלה – גם אם הם קצת מוגזמים בהצטרפם יחד – ייצרו סיפור גרוע, אבל לטעמי זה מה שנוצר כאן. לא רק משום שהסיפור ברובו חסר ערך ספרותי ועלילתו אינה מעניינת, אלא גם משום שהקיטועים השרירותיים וה"הדבקות" של חלקי הסיפור מייצרים תחושה שאפילו הסופר איבד את סבלנותו לסיפור ושהוא אדיש לגורל דמויותיו. גם קטעי הרפלקסיה וחשבונות הנפש אינם מצטיינים בעומק או במקוריות. בסיכומו של דבר, למרבה הצער אין לסיפור המאכזב הזה תכלית או שיא רגשי ועלילתי כלשהו; אין בו גרעין אותנטי של אכפתיות יצירתית והזדהות עם הדמויות, וכולו כמעשה טלאים שנדמה שנתפר כלאחר יד ושהוא נגמר כאילו לא היה. חבל, כי בר יוסף הוכיח רק שבעים וכמה עמודים קודם לכן באותו הספר שהוא יכול אחרת.

אבא, בן, סבתא דינה

יוסף בר יוסף

הספריה החדשה, 2020, 180 עמ'

The post האב, הבן וחרדת הנטישה appeared first on מקור ראשון.