מלבד מרכזיותו של תחום ההייטק בכלכלה הישראלית זהו גם הענף הכי גלובאלי שלה. יזמים ומפתחים חיים עם דלת מסתובבת בין ישראל לכל מוקדי הפיתוח בעולם כשהסמל המרכזי שלהם הוא עמק הסיליקון. הפאנל "מקשרים את אומת הסטארט אפ" בוועידת "עם עולם" של מקור ראשון, עסק במתחים של היזמות הישראלית באקס-טריטוריה ההייטקיסטית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– הדוד סם כוכב נופל: די לאמריקניזציה בישראל

– השר פרץ לשרים: העבירו את המשרדים לירושלים

– "היהודים באים" – סיוט שמרני נפלא

יסמין לוקאץ', המייסדת והמנכ"לית של "אייקון", ארגון שמטרתו לגשר בין עולם ההייטק הישראלי ועמק הסיליקון טוענת כי יש חשיבות לשהות שם, "ישראל, בניגוד לשווקים אחרים אם יזם ישראלי ייצר רק לשוק המקומי הוא לא יהיה ראוי להון סיכון, בניגוד ליזם אמריקאי או יזם באסיה. עמק הסיליקון הוא המכה של ההייטק. היזם הישראלי הוא מצליח וחכם ויצירתי יש לנו מותג טוב לקדם ואנחנו פועלים לקדם אותו".

אודי ענתבי, דירקטור וורקפלייס בפייסבוק, עושה את המסע ההפוך – אחרי 18 שנים בעמק הסיליקון הוא מתכנן לחזור לארץ בקרוב. "הגעתי לתובנה שהבת שלי חוזרת לארץ להתגייס, והבן שלי עולה לכיתה י' והבן הקטן יהיה בכיתה ז'. אם הבת שלי היתה נשארת פה בקולג' סביר להניח שהיינו נשארים כאן, אבל הנסיבות הסתדרו והחלטנו ללכת על זה. פה יש את אמזון, אבל בארץ יש בית".

יחד עם זאת ענתבי עדיין מדגיש כמה עמק הסיליקון משמעותי ליזמים ישראלים, "בשני סטארט-אפים הצלחתי עם גיוס הכסף ועם מכירת החברה בזכות העובדה שאני חי בלב החונטה הזאת. הכול קרה במקרה, תוך כדי מפגשים ואירועים. זה לא קורה מקביעת פגישה בזום".

מייקל אייזנברג, שותף ומנהל בקרן ההון סיכון "אלף" (Aleph) גדל בארצות הברית אבל בחר לחיות ולעשות עסקים דווקא בישראל. אייזנברג מערער על האמונה כי ישנה חשיבות לשהות דווקא בעמק הסיליקון. "אחד הדברים שעידן הקורונה לימד אותנו שלא חייב להיות פיזית באותו מקום. אין תחליף ללחיצות ידיים ואין ספק שהריכוז הגדול של טכנולוגיה והון סיכון הוא בעמק הסיליקון, אבל אני חושב שעכשיו אני אסע הרבה פחות מבעבר. יזם ישראלי יכול לנהל מישראל סטארט אפ עולמי ולשווק בכל העולם, היום זה אפשרי".

ביחס לענפים אחרים הייטק כמעט לא נפגע מהקורונה אבל השפיע על ההתנהלות בענף. משתתפי הפאנל, בוחרים להדגיש את הצדדים החיוביים יותר בהתמודדות עם המגיפה. "כמות הסטארט-אפים שהתחילו בעידן הקורונה סביב נושא הוידאו היא מדהימה", אומר אודי ענתבי, "הופעות חיות במוזיקה דרך וידאו למשל. רעיונות אחרים של למידה מרחוק ולחבר אנשים. פייסבוק הולכת להוביל מהלך דרמטי של גיוס אנשים מכל העולם לעבודה מהבית ולממש טכנולוגיות שיאפשרו לנו לעבוד מהבית יותר ביעילות. זה הולך להריץ הרבה סטארט-אפים. זה משחק מאוד טוב לישראלים, שמאוד טובים בחדשנות".

יסמין לוקאץ' חושבת שאנחנו נכנסים לעולם חדש – לא יהיו כנסים ואירועים גדולים כל-כך מהר וגם הרגלי העבודה ישתנו: אנשים יעבדו יותר מהבית, ולא ייסעו חצי עולם בשביל פגישה של שעה כפי שהיו עושים בעבר. "אני מקווה שנוכל לקחת את הלימון הזה ולהפוך אותו ללימונדה ואפילו ללימונצ'לו", אמרה.

ההייטק הישראלי הוא סיפור הצלחה עולמי, ומשתתפי הפאנל הם דוגמא חיה שלו: יסמין לוקאץ' היא משקיעה ובין האנשים המשפיעים ביותר בעמק הסיליקון. אודי ענתבי הקים מספר סטארט-אפים מצליחים. מייקל אייזנברג מנהל את אחת מקרנות ההון סיכון המצליחות ביותר. כלם פוגשים על בסיס יומיומי יזמים ישראלים צעירים. הם דנים בשאלה מה גורם להייטק הישראלי להצליח כל כך, ומתלבטים אם זה משהו בדנ"א, בשמש הישראלית או בים התל-אביבי.

"ישראלים לא אוהבים לקבל מרות", אומרת לוקאץ', "סוגרים לנו את הדלת ואנחנו נכנסים מהחלון".

אודי ענתבי מוסיף: "זה לא שישראלים חושבים מחוץ לקופסא, פשוט אין להם קופסא. וגם המכונה שמייצר הצבא ב-8200 שמזינה את התעשייה ומתחזקת. זה מאוד מייחד את האקו-סיסטם הישראלי"

כולם מדברים על הערבות ההדדית הקיימת בישראל – ובקהילת ההייטק הישראלית היא חזקה במיוחד. אייזנברג, שהקים לאחרונה את מיזם "מדינה למופת" אומר שעשה את זה בגלל אותה רוח של ערבות הדדית. "אחד הדברים שלומדים בצה"ל ובסיפור הישראלי הוא ערבות הדדית. אפשר להתחרות, אבל שמים את הדגל לפני הרווח. ההתגייסות והנכונות לעזור היא באמת מייחדת את ישראל".

קהילת ההייטק של פאלו אלטו, שיסמין לוקאץ' היא אחת המובילות החשובות שלה אומרת שזה גם מסייע לתדמית של ישראל, ששומעים עליה לא רק בהקשרים ביטחוניים אלא גם בהקשרי יזמות והצלחה עסקית. וגם מסייע מבחינה עסקית: "מה שעובד לטובתנו זאת האהבה של ישראל. באחד הכנסים שלנו הגיעה איזו מנהלת בכירה שאמרה לי "אמא שלי תהיה גאה בי" ולא הבנתי למה אמא שלה תהיה גאה בה שהגיעה לאירוע עסקי והיא אמרה לי "לא עשיתי שום דבר יהודי כבר כל כך הרבה זמן"

The post מ-8200 ועד עמק הסיליקון – ישראל היא אומת הסטארט-אפ appeared first on מקור ראשון.

אלקנה פיקאר, תושב יצהר שהורחק מנהלית מביתו לפני כשנתיים, תובע את שירות הביטחון הכללי על סך 70,000 שקלים בגין פגיעה בפרטיות ולשון הרע, לאחר שזה הפיץ תמונה שלו, רעול פנים באירוע של התפרעות ערבים בסמוך ליצהר. עורך דינו קובע כי "השב"כ גרם במזיד לפרסום רושם מוטעה על מרשי".

התביעה שהוגשה ביוני אשתקד היא על רקע תמונה של פיקאר הנראה רעול פנים שפורסמה בזמנו על ידי השב"כ כדוגמא להתפרעויות אלימות של תושבים מיצהר, לצד כתבות שפורסמו בין היתר ב"ידיעות אחרונות" על אלימות תושבים ונערי גבעות. לטענת פיקאר, פרסום התמונה פוגע בשמו הטוב, בייחוד לאחר פסק הדין בעניין הרחקתו.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

למה לא ישראל: המדינה שניצחה את הקורונה

הרש"פ: אחרי שנמנע סיפוח, נילחם על הכרה בנו במדינה

המאבק על התר"ש: הרמטכ"ל בנאום לאוזני פקידי האוצר

בערעורו על ההרחקה המנהלית בבית הדין הצבאי לערעורים, קבע בית הדין כי חסרות ראיות חד-משמעיות למעורבות ישירה של פיקאר במעשי אלימות, או בהסתה אישית לאלימות. בנוסף, קיצר בית הדין את הצו במחצית.

התמונה שפרסם השב"כ הוצגה לפיקאר בערעור המנהלי שהגיש ושימשה ראיה בהליך המנהלי עליה הגיב פיקאר במסגרת ההליך ומסר את התמונה בהקשרה המלא: מדובר היה בתהלוכה של מאות פלסטינים לכיוון יצהר שנתקלו בכוחות צבא ויידו לעברם אבנים. הכוחות הדפו את הפלסטינים בין היתר בשימוש בגז מדמיע- הסיבה לכך שתושבי יצהר שנכחו במקום במטרה להגן על היישוב מפני התהלוכה חבשו כיסויים לפניהם.

בכתבה מוצגת על פי התביעה תמונה חתוכה של פיקאר (36), אב לשישה ותושב יצהר המשמש בית עבור נערי הגבעות. על פי הנטען בתביעה, "עוד כאשר שומעים את ההסברים של אנשי השב"כ באמצעות העיתונאים לפיהם על האלימות של רעולי הפנים יצהר נוצר רושם ברור וחד משמעי כי פיקאר מציג עצמו כ"עובד סוציאלי" ובפועל הוא פועל באלימות נגד פלסטינאים- ומדובר בשקר ביודעין על חשבון שמו הטוב".

בעקבות הגשת התביעה ביקשו בשירות הביטחון הכללי באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים לקיים את הדיונים בדלתיים סגורות, היות ודיון פתוח "עלול להביא לחשיפת מידע אשר פרסומו אסור לפי דין". אולם שופטת בית משפט השלום בירושלים מיכל הירשפלד דחתה את הבקשה משום עקרון פומביות הדיון. "עקרון פומביות הדיון הוא עקרון יסודי בשיטתנו. אין מקום לפגוע בעקרון כבר היום  אך ורק מהחשש שמא יהיה מקום לעשות כך בעתיד" כתבה השופטת בהחלטתה, וקבעה כי בבקשה לקיום בדלתיים סגורות לא הצביעה הפרקליטות על מסמך או טענה שלטעמה פרסומו אסור על פי דין.

בעקבות דחיית הבקשה, נפתח המשפט בחודש פברואר בדלתיים פתוחות. הדיון הבא נקבע לספטמבר כשעד אז עסוקים הצדדים בהגשת ראיות.

"התכלית הראשונה של הדיון נועדה להציג לביהמ"ש ולציבור את העובדה שהשב"כ פירסם תמונה של פיקאר מחוץ להקשר שלה, ובאופן שגרם במזיד רושם מוטעה לכלל הציבור כאילו הוא רעול פנים ועושה פעילות אלימה" אומר עו"ד מנשה יאדו מארגון חוננו המייצג את פיקאר. "ההקשר הכללי של התמונה שונה לחלוטין, כפי שנוכיח בבית המשפט. חשוב לשמור על החירות והכבוד של המתיישבים, שנשללים מהם על ידי צווי מעצר מנהלים ואחר כך במין סוג של פרופגנדה מנהלית, שמגלים טפח ומסתירים טפחיים".

תגובת השב"כ:

״העניין המדובר תלוי ועומד בבית המשפט ובהתאם לכך התייחסות המדינה לתביעה תמסר במסגרת זו בלבד.״

The post תושב יצהר תובע את שב"כ על לשון הרע appeared first on מקור ראשון.

בפאנל בהנחיית צביקה קליין, במסגרת ועידת "עם עולם" של "מקור ראשון", דווח על עלייה חדה בפתיחת תיקי עלייה לישראל בעקבות הקורונה. שי פלבר סמנכ"ל הסוכנות היהודית, והאחראי על העלייה והקליטה בארגון סיפר על עלייה מדהימה של 400% במספר תיקי העלייה החדשים מצרפת בחודש מאי האחרון לעומת מאי 2019, ועל עלייה של 23% במספר תיקי העלייה החדשים מדרום אמריקה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– סוף סוף יוכח תודעתית שההתיישבות אינה מכשול לשלום

– השר פרץ לשרים: העבירו את המשרדים לירושלים

– "זהות יהודית לא יכולה להתבסס על ביסלי ובמבה"

"אנשים לא רק מביעים עניין בעלייה", אמר פלבר, "אלא גם עושים מעשה. אחוז האנשים שעולים מקרב פותחי התיקים נע בין 60-80 אחוזים, כך שמי שכבר פותח תיק עליה, רוצה באמת לעלות".

זאב גרשינסקי מנכ"ל ארגון 'נפש בנפש' המעודד עליה מצפון אמריקה דיווח על 'גידול מעריכי' במספר תיקי העלייה. בחודש אפריל האחרון הייתה עלייה של 50% במספר התיקים לעומת אפריל 2019. למעשה בחודש מאי ראינו הכפלה לעומת מאי אשתקד, ובשבוע הראשון של חודש יוני מספר תיקי העלייה כבר הגיע לכלל התיקים של יוני 2019. גרשינסקי סיפר שרואים גידול גם במספר הנפשות בקרב המשפחות המתעניינות בעליה וירידה בגיל המתעניינים. "זה מלמד אותנו שמשפחות שבשנים הקודמות קצת היססו לעלות, חוזרות עכשיו לתמונת העלייה, ורוצות לעלות".

אריאל קנדל, מנכ"ל ארגון 'קעליטה' המעודד עליה מצרפת אמר בדיון שאחת הסיבות להתעניינות הגוברת בעלייה לארץ נובעת דווקא מהסגירה של ישראל בזמן הקורונה. "יהודי שנמצא בחו"ל ואומרים לו שהוא לא יכול לבוא לארץ, האפקט הפסיכולוגי של זה מאוד חזק". קנדל סיפר על מחקר שהתקיים לפני שנה ומתוצאותיו עלה שארבעים אחוזים מיהודי צרפת מעוניינים לעלות לישראל, בעקבות הנתון הזה קנדל טען שהמדינה צריכה להשקיע יותר בהעלאתם וקליטתם של יהודי צרפת. "השאלה בסוף היא לא האם אנחנו רוצים, אלא כמה אנחנו רוצים", אמר קנדל. "הסיפור בסוף הוא סיפור של השקעה. אם המדינה רוצה מטעמים ציוניים וכלכלים להרוויח עולים שיעלו ויתרמו למדינה היא צריכה להשקיע וזה אומר לא רק בחירום".

קנדל דיבר על הצורך להשקיע גם בקליטתו של הנוער וסיפר על תכנית 'מחוברים' של משרד החינוך והחברה למתנ"סים העוסקת בכך ועומדת בפני סכנת סגירה. קנדל גם התייחס לטענה שיותר קשה להקצות עכשיו תקציבי עליה בעקבות משבר הקורונה. "העולם היהודי מאוד נפגע מהקורונה. ואם מדינת ישראל תחליט מחר על תקציב קורונה הוא לא יכול להיות רק למי שגר עכשיו בישראל, אלא גם למי שרוצה לעלות".

זאב גרשינסקי הזכיר שהדאגה לעולים אינה מוטלת רק על משרד הקליטה. "לעולה החדש שמגיע לפה יש נגיעה כמעט לכל משרד ממשלתי, ולכן כלל משרדי הממשלה יכולים לבוא ולהגיד אנחנו לוקחים את זה על עצמנו ומקצים תקציבים שמיועדים לעולים חדשים. צריכים לוודא שהגל הזה לא מתפספס ושאנשים יבואו ויצליחו לעבור את משוכות הבירוקרטיה. אם לא נצליח בטווח הקצר בקליטה, עלול להיווצר אפקט שלילי שיגרום לאיבוד עולים פוטנציאליים. בטווח הארוך זו השקעה שמחזירה את עצמה".

שי פלבר סיפר שהסוכנות הגיעה לסיכום עם מרשם האוכלוסין על קיום ראיונות עליה באמצעות הזום. בנוסף, הוא דיווח על השקעה של למעלה מעשרה מיליון דולר בהלוואות לקהילות יהודיות במצוקה. "אנחנו רוצים שכל היהודים יבואו ויעלו לישראל אבל בינתיים יש לנו גם מחויבות לכך שהקהילות ישגשגו וימשיכו להיות יהודיות. בסוף אנשים יבאו מתוך הבניה הקהילתית. קהילה יהודית חזקה תניב עליה, והיא טובה גם לקהילה עצמה וגם לישראל".

The post בזכות הקורונה – עלייה חדה בפתיחת תיקי העלייה לישראל appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-12.19.16-750x234.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />בפתח היום הרביעי של ועידת "עם עולם" של מקור ראשון, שוחחנו עם שרת העלייה והקליטה הנכנסת, פנינה תמנו-שטה (כחול לבן) על האתגרים העומדים לפתחה ולפתחנו. כזכור, בתחילת השבוע אמר יו"ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז'י) הרצוג לעורך מקור ראשון חגי סגל, כי צפויים לעלות לישראל כרבע מיליון יהודים ב-3 עד-5 שנים הקרובות, בעקבות התעניינות שיא בעלייה לישראל, בין השאר בשל משבר הקורונה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– למה לא ישראל: המדינה שניצחה את הקורונה

– השר פרץ לשרים: העבירו את המשרדים לירושלים

– המאבק על התר"ש: הרמטכ"ל בנאום לאוזני פקידי האוצר

תמנו-שטה התייחסה לנתונים ואמרה כי "זה אפילו לא חלון הזדמנויות אלא מסלול חדש של שגשוג של העלייה; הזדמנות נהדרת שיותר יהודים יעלו לישראל". תמנו-שטה מוסיפה כי יש עלייה של 400 אחוזים בהתעניינות בעלייה מצפון אמריקה, כך על פי נתוני ארגון "נפש בנפש". עוד אמרה כי ישנה עלייה של 100 אחוזים בפתיחת תיקי העלייה מצפון אמריקה.

תמנו-שטה: "ברור שיש כאן פוטנציאל גדול יותר, ואנחנו מעמידים תכנית לאומית, שלא תהיה חד שנתית או דו שנתית, אלא תכנית חומש כדי לדאוג לקליטה מיטבית".

היה ניסיון של ממשלת ישראל להשיק תכנית בשם "צרפת תחילה" אחרי הפיגועים בצרפת, היה שיא מסויים אבל המספרים ירדו. חלק מהעולים חזרו לצרפת, ואחרים שיתפו את בני משפחותיהם בקשיים שלהם בישראל. המצב היום הוא שיהודי צרפת מעדיפים להגר לארה"ב וקנדה.

תמנו-שטה: "זו נורת אזהרה והארה שמבהירה שעלינו לעשות בדק בית פנימי. הקהילה מצרפת קרובה לליבי, הכרתי אותם לראשונה בגיל 16 בעת ביקור שם. אני חושבת שאנחנו צריכים ללמוד מה גורם לצרפתים-יהודים שהגיעו לכאן לעזוב – ולתקן. זה הכישלון שלנו".

האם בתקופת הקורונה וקיצוצים בתקציב – יש סיכוי בכלל להשיק תכנית עתירת תקציב?

"הקורונה הביאה איתה אתגר כלכלי בינלאומי, לא רק לאומי. המשימה שלי להביא את התקציב המדובר דווקא בגלל המצב והקורונה. הבית הוא שלהם כמו שהוא שלי ושלך. הבית פתוח והממשלה שאני חברה בה שמה בקווי היסוד שלה, סעיף 7, את עידוד העלייה והקליטה וההשקעה הכלכלית והתקציבית בנושא. אני אמונה על התיק אבל גם על המאבק על התקציבים".

כאשר נשאלה מה היה יכול להיחשב כהישג מבחינתה, אמרה תמנו-שטה ש"צריך להביא לפה מספרים של יותר מ-50 אלף עולים בשנה, ולהגיע לחצי מיליון עולים ב-5 השנים הבאות. אבל לצד זה, לא רק לאהוב את המטוסים שנוחתים עם עולים, אלא לאהוב את העולים".

סוגיה נוספת שתמנו-שטה מתכוונת לקדם היא העלייה של הממתינים באתיופיה. "אנחנו צריכים להיות יותר מחוברים לערכים היהודיים שלנו" היא מקדימה, "אסור להיות במצב של משפחות קרועות בהן ההורים שם באתיופיה וילדים פה בישראל. זה אינטרס שלנו לסיים עם סוגיית המחנות באתיופיה בשנת 2020. יש לאחד בין המשפחות מבחינה הומניטרית, ולהבין שחלק מהממתינים הם 'זרע ישראל', ומגיע להם לעלות על פי חוק השבות. הם לא קיבלו יחס ראוי בשנים האחרונות".

ביבי אמר בבחירות שיש לכך תקציב ושהוא מתכוון להעלות את כולם באופן מיידי.

"יש מחוייבות של ראש הממשלה נתניהו וגם של ראש הממשלה החליפי, יו"ר מפלגתי, בני גנץ".

אז תוך כמה זמן זה יקרה?

"אני שרת עלייה והקליטה הראשונה בת הקהילה, ואני מתכוונת ליישם את זה במהרה. תבין שבשנת 1991, במבצע שלמה, תוך פחות מ-48 שעות הביאו לישראל 14 אלף עולים".

והיום יש 7,000. אז מה הבעיה להעלותם תוך זמן קצר?

"אני לא אכנס למספרים. אבל כשאנחנו רוצים, אנחנו יודעים לעשות את זה. אי אפשר לעודד עלייה אבל לא להעלות את יהודי אתיופיה או את בני המנשה".

על הממתינים היא אומרת כי "על רגל אחת, מדובר על אנוסים שהיו חלק מ'ביתא ישראל', והרי יהודים לא יכולים להמיר את דתם. ועדיין אני רוצה לומר לך, שאת הפרדת המשפחות, מדינת ישראל עשתה זאת, לא אף אחד אחר".

אז זו שלומיאליות?

"בעיניי כן. מעלים 2 מתוך 4 ילדים. זו החלטה של פקידים שעשו בעיניי רע מאוד. צריך לזרז ולחבר בין משפחות. זה לא יהודי לנתק בין משפחות".

אבל איפה הקו האדום? יו"ר הסוכנות היהודית הקודם נתן שרנסקי אמר בזמנו שהבעיה היא שאי אפשר "לסיים את העלייה" מאתיופיה, כיוון שתמיד יגיעו עוד אנשים וימלאו מחדש את המחנות.

"אפשר להגיד זאת על כל מדינה. ממתי אנחנו מפסיקים לעלות מכל מקום אחר בעולם?"

אבל לא כולם עולים מתוקף חוק השבות כרגע.

"שיבדקו. הם עולים מאתיופיה מתוקף חוק הכניסה ואיחוד המשפחות. אין דבר כזה לסיים עלייה משום מקום בעולם. ויש גם זכאי חוק השבות באתיופיה".

אז מתי זה קורה?

"אני עובדת במלוא המרץ בשיתוף פעולה עם משרד ראש הממשלה ועם ראש הממשלה החליפי, הייתה לי פגישה טובה עם שר הפנים אריה דרעי, ואני רוצה להביא את הנושא לשולחן הממשלה כמה שיותר מהר".

The post שרת העלייה על קליטת יהודי צרפת: "עלינו לעשות בדק בית פנימי" appeared first on מקור ראשון.

לדף הוועידה ולשידורים המלאים לחצו כאן

ללוח זמנים מלא של הוועידה לחצו כאן

For English – Click Here

12:00 – עכשיו בוועידה – סנטנד-אפ: קומיקאים מספרים על חוויות בארץ הקודשhttps://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-12.02.00-750x423.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

***

11:40 – עכשיו בוועידה – עם אחד: חמישה ערכים משותפים

מנחה: סיון אלוני, מנהלת פרויקט "הייעוד המשותף שלנו", ניו-יורק

הרב יעקב מדן, ראש ישיבת ההסדר הר עציון

עמוס ידלין, ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, ישראלhttps://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -afe7c9ad425c-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

***

11:05 – עכשיו בוועידה – אחד על אחד: מנכ"ל OFJCC פאלו-אלטו ומייסד Z3, עם ניר ברוידא, סמנכ"ל בינהhttps://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -06-10-110738-750x422.png 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

***

10:15 – עכשיו בוועידה – מקשרים את אומת הסטארט-אפ: חיבור בין קצוות בעסקים

מנחה: ריקי ממן, פרשנית כלכלית במקור ראשון ועמיתת מחקר בפורום קהלת

יסמין לוקץ', מייסדת ומנכ"לית ICON

מייקל אייזנברג, שותף-מנהל בקרן ההון-סיכון אלף (Aleph)

אודי ענתבי, מנהל ארגונים בפייסבוק

***

09:30 – עכשיו בוועידה – כאן זה בית, כאן זה לב: עלייה לישראל בעקבות הקורונה

דברי פתיחה: פרנק מלול, מנכ"ל ומייסד I24NEWS

מנחה: צביקה קליין, כתב התפוצות של מקור ראשון

אריאל קנדל, מנכ"ל קעליטה

שי פלבר, סמנכ"ל הסוכנות היהודית ומנהל היחידה לעלייה וקליטה

דברי סיכום: מאוריסיו בלטר, מנכ"ל "מסורתי עולמי"https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -06-10-101350-750x421.png 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

***

09:02 – עכשיו בוועידה – אחד על אחד: צביקה קליין מראיין את שרת הקליטה והעלייה פנינה תמנו-שטהhttps://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -06-10-090649-750x422.png 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

***

הוועידה הבינלאומית הראשונה של מקור ראשון "עם עולם" בנושא העולם היהודי אחרי משבר הקורונה ממשיכה הבוקר (ד'). כתבנו צביקה קליין יראיין את שרת הקליטה והעלייה פנינה תמנו-שטה, ריקי ממן תנהל פאנל בנושא אומת הסטארט-אפ, ועוד!

אתם מוזמנים לעקוב אחרי הועידה באתר ובעמוד הפייסבוק של מקור ראשון.

The post צפו: ועידת התפוצות הבינלאומית של מקור ראשון, יום ד' appeared first on מקור ראשון.

בניו זילנד חגגו אתמול את סוף הקורונה והניצחון המתוק על המגפה לאחר שיכלו לה. אחרי 75 יום של בידוד הכריזה ראש הממשלה, ג'סינדה ארדרן, כי ניתן לקיים אירועים ציבוריים ופרטיים ולהשיב לסדרה את פעילות בתי העסק והתיירות. האם אחרי שבישראל הצליחו להשטיח במידה משמעותית את עקומת התחלואה, יכולנו למצוא את עצמנו במציאות כמו בניו זילנד, ואם כן, איפה טעינו?

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– התכנית לחינוך יהודי במדינות חבר העמים בסכנת סגירה

– גופי הבטחון נערכים לריבונות: "הר הבית יהיה הטריגר"

– מוזיאונים הם לא הפתרון להתבוללות בתפוצות

במדינת האיים היפיפייה שבדרום האוקיינוס השקט חיים כחמישה מיליון בני אדם. בדומה לישראל היא סגרה את שעריה בשלבים המוקדמים של התפרצות המחלה והורתה לתושביה להיכנס להסגר. בניגוד לישראל, שיצאה מהנחיות הסגר במהירות רבה וללא פיקוח ובקרה על משמעויות החלטות הממשל, בניו-זילנד לא ויתרו והמשיכו את הוראות הסגר הקיצוני עד להחלמת אחרון החולים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 06/AFP_1T24SW-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

22 אזרחים מתו בניו זילנד מהמחלה, ומספר החולים עמד על פחות מ-1,500. כל עוד יצליחו במדינה הרחוקה למנוע את כניסת הווירוס עם נשאי מחלה זרים המגיעים אליה, הם בהחלט יכולים לנשום לרווחה. הנחיות הסגר הקיצוניות הן אלו שאפשרו לה להיות המדינה הראשונה בעולם המבטלת באופן גורף את כל מגבלות הקורונה. מלבד כמובן איסור על כניסת זרים למדינה ובידוד תושבים השבים אליה ממדינות אחרות.

לרבים פה בארץ נראה שלא היינו רחוקים מהמציאות הנוכחית בניו זילנד. בניגוד לישראל, בניו זילנד המשיכו את תקנות הסגר עוד מספר שבועות אחרי שבישראל ביטלו אותם. עכשיו ברור שאצלנו זה כבר אבוד, כשהחלטות היציאה מהסגר וההקלות ניתנות כאן כמו בסחר מכר של מרוצי סוסים. מנהלי אולמות האירועים ששבתו רעב ודרשו לפתוח את לאירועים המוניים זכו לאישור ויוכלו לקיימם. מנגד, אמנים ומפעילי בתי הקולנוע שקולם לא רם מספיק, יישארו סגורים. אך אל דאגה, גם בפניהם הממשלה תתקפל בקרוב.

מצויד ברושם הטוב שעשו מהלכיה של ראש מדינת ניו זילנד, ארדרן, בת 39 בסך הכול, ביקשתי לבחון מה הסוד הניו זילנדי. כיצד במדינה שמשמשת את האנושות בעיקר כלוקיישן מרהיב לצילומי סרטי מדע בדיוני כמו אווטאר ושר הטבעות הצליחו לנצח במקום שאחרים נכשלו. וגם, האם באמת היינו קרובים בישראל להישגים יפים כמו שם?

"להשוות את ישראל לניו זילנד זה לא פייר", אומר לאתר 'מקור ראשון' הרב אהרן אליקים הכהן, שליח חב"ד בעיר אוקלנד בניו זילנד. הוא מסביר כי המשמעת של אזרחי ניו זילנד הייתה הרבה יותר חזקה. "ישבנו במשך חודשיים שלמים של בידוד והכל היה סגור לחלוטין וזה פשוט עבד. גם כשיצאנו מהבידוד יצאנו בצורה מדורגת וזה היה אפקטיבי", הוא מתאר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-14.26.11-750x729.jpeg 750w" sizes="(max-width: 987px) 100vw, 987px" />

במובנים רבים ההשוואה בין תנאי החיים של אזרחי ניו זילנד לאלו שבישראל היא לא הוגנת. הניו זילנדים חיים ללא צרות אמיתיות, במרחבים עצומים ובבתים נמוכי קומה. הבידוד החברתי מובנה במדינה ולכל אדם או משפחה יש חלקת אדמה ובית פרטי רחב ידיים. הבידוד שם הוא ללא ספק הרבה יותר נוח מאשר בדירות הקטנות של הישראלים כשלרבים גינה או מרפסת הן חלום נכסף. הכהן מסביר כי הסגר בניו זילנד שנמשך חודשיים היה כמעט זהה לזה שחווינו בליל הסדר בישראל. "נאסר על האזרחים לצאת מהבית, אלא רק לקניות ולספורט. והכול הכול היה סגור מעבר לכך וללא יוצא מן הכלל. ראש הממשלה שלנו אמרה בתדרוכים בכל ערב שעכשיו זה הזמן ליהנות מהחצר האחורית. לאנשים כאן היה לאיפה לצאת ולא היה את הלחץ לצאת ולהתפרק כמו זה שהיה אצלכם בישראל. לכל אחד ליד הבית יש מסלול הליכה ופארק שאפשר לו לעשות ספורט. אנשים לא נצמדו אחד לשני כי יש פה מרחבים מאוד גדולים".

משרד הבריאות הניו-זילנדי הפעיל מערך הסברה ברור ושקוף בפני הציבור שהציג עמדות ברורות ולא סותרות. הרשויות במדינה הכריזו על ארבע דרגות של מצבי חירום בהתאם לקצב התפשטות הקורונה. כעת מצב החירום הורד לרמה 1, הנמוכה ביותר. הכהן: "כשהבינו שניו זילנד נכנסת לסיפור, המציאות כאן עלתה לרמה 3 ונתנו לציבור יומיים לפני שהורו לכולם להיכנס לסגר מלא ולרמה 4, שהיא רמת האיום הגבוהה ביותר".

החזרה לשגרה בניו זילנד מאפשרת כעת למשק במדינה בה האוכלוסייה קטנה יחסית לשטחה, להתאושש בצורה מהירה ולשוק העבודה לחזור לעצמו. לתושבים מצפה, לפחות לעת עתה, רווחה כלכלית ובריאותית לאחר שהתגברו על המגיפה. אזרחי המדינה נענו לקריאות הממשלה ונכנסו לסגר לא בכדי. השלטונות המקומיים דאגו לבצע זאת בשעה שהוכיחו כי הסגר לא יפגע בתושבים. "מיד עם תחילת המשבר הממשלה הזרימה לאזרחים סכומים מאוד נכבדים כדי שישבו בבית ולא ייצאו", אומר הכהן. "בשבוע הראשון, כבר כשהודיעו שמוטל הסגר, שילמו משכורות של 12 שבועות קדימה לעובדים וזה בעצם נתן ביטחון כלכלי לאנשים".

את השבועות האחרונים בילו התושבים במדינה בשלווה יחסית ולא נלחמו יותר מדי כדי להחזיר את החיים לשגרה. בזמן שבישראל יצאו קבוצות שונות להפגין, ומגזר כלכלי כזה או אחר מחה בתורו על שלא נותנים לו לשוב לפעילות, בניו זילנד שררה דממה. שליח חב"ד למדינה לא רואה בכך רק עניין חיובי. "עם כל היופי של המדינה הזאת, בסופו של דבר ניו זילנד לא מאתגרת בשום צורה את תושביה, לא לטוב ולא למוטב. הכול רגוע ושקט לכל הכיוונים וככה גם צלחנו את הקורונה. אין כאן שום בערה פנימית ורצון לשנות, וכשאין רצון לשנות וליצור, קל יותר לקבל כל מציאות ולחיות איתה".

The post למה לא ישראל: המדינה שניצחה את הקורונה appeared first on מקור ראשון.

זה מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, במקרה – אנקדוטה קטנה בשולי מאמר, סיפור לא מוכר שלוכד את תשומת הלב, ניסיון לפענח חידה סתומה – ומשם מתגלגל וצומח לעבודה ארוכת שנים, סיזיפית, שמנסה להעמיד יצירה שתספר את סיפור חייה – על רגעי השיא והשפל, המעשים והמחדלים – של אישיות אחת. פרטים ביוגרפיים על אנשי מעלה נמצאים כבר בתנ"ך, בכתבי אפלטון ובאפוסים של הומרוס, אך הביוגרפיה כז'אנר נוסדה ברומא העתיקה, כשהיסטוריונים כמו פלוטרכוס וטקיטוס העלו על הכתב את תולדות חייהם של אישים יוונים ורומים ידועים. רק במאה ה־17 הפך הז'אנר לפופולרי ביותר, ומאז אמצע המאה העשרים ביוגרפיות הפכו לתעשייה בפני עצמה, ענף מרכזי בתחום ספרי העיון.

ביוגרפים בני זמננו, בדרך כלל אנשי אקדמיה ועיתונאים, מקדישים את חייהם לחיים של אחרים: יושבים במשך חודשים בארכיונים, נוברים בכתבי יד ובפתקים ישנים, נוסעים ברחבי העולם להציץ במקומות שבהם דרכה כף רגלם של הגיבורים שלהם, יושבים לשיחות ארוכות עם בני משפחה וחברים, נכנסים לתוך התודעה של מושא כתיבתם. כיצד נראית המלאכה הזו? מה מניע אותה? אילו אתגרים היא מציבה? איך מחליטים כיצד לספר את הסיפור, מה נשאר בפנים ומה נשאר בחוץ? וכיצד משפיעות ביוגרפיות על הדימוי הציבורי של הדמויות העומדות במרכזן?

מקומו של הטעם האישי

פרופ' אניטה שפירא, היסטוריונית כלת פרס ישראל, היא מן המרכזיות שבכותבי הביוגרפיות בישראל: ב־1980 פרסמה את "ברל", ביוגרפיה של ברל כצנלסון בשני כרכים (עם עובד), ומאז כתבה גם על יוסף חיים ברנר, יגאל אלון ודוד בן גוריון. אל הספר על כצנלסון הגיעה בעקבות עבודת הדוקטורט שלה.

"במהלך המחקר, נתקלתי באישיותו של ברל ובחומרים עליו", היא מספרת. "בין היתר, היה דיון מפורסם ב־1933 בנוגע לשימוש של אנשי תנועת הפועלים באלימות כנגד הבית"רים, וברל יצא כנגד זה בחריפות אדירה, התפטר מכל מוסדות המפלגה והיה מוכן ללכת הביתה ובלבד שהתנועה שלו לא תנקוט אלימות במאבקים פוליטיים. שני דברים הרשימו אותי: העמדה המוסרית האבסולוטית שלו, והמרחק בין הדימוי של ברל כמנהיג כול יכול לבין העובדה שבנושא הזה המפלגה שלו הייתה נגדו. זה משך אותי, הפער בין האופן שבו ברל נתפס לבין המציאות שקרתה בפועל, וכך הגעתי לכתוב את הספר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 00817_40_02-2-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שפירא משרטטת שלושה עקרונות מרכזיים שמנחים אותה בכתיבת ביוגרפיה. "העיקרון הראשון הוא שאני לא ממציאה שום דבר", היא אומרת, "כל מה שאני כותבת מופיע בחומרים. שנית, חייבת להיות סלקציה. אם מעמיסים על הביוגרפיה את כל פרטי הפרטים שמוצאים בארכיונים, אי אפשר יהיה לקרוא אותה. העיקרון השלישי הוא שאני כותבת את מה שנראה לי כאמת, ואת כל האמת, גם מה שאולי לא מוצלח באישיות של הגיבור שלי. אין הנחות. אני לא מנסה בדיעבד להחניף לגיבורים שלי. יש כאלה שאני אוהבת יותר ויש כאלה שפחות, אבל יש לי אמפתיה מצד אחד, ומצד שני, אני מחויבת להעמיד בפני הקורא את האפשרות לשפוט את הדמות כראות עיניו, על פי החומרים שאני מביאה".

פרופ' אניטה שפירא: כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה

אני רוצה לגעת בעיקרון השני שהזכרת. איך עושים את הבחירה הזו? איך מחליטים מה נכנס ומה לא, כשמדובר בחיים של אדם?

"כאן נכנס הטעם האישי. בהחלט ייתכן שמישהו אחר יכתוב על אותה דמות ספר אחר לגמרי. לא בכדי נכתבו מאתיים ביוגרפיות של ג'ורג' וושינגטון. על בן גוריון נכתבות כל הזמן ביוגרפיות והן שונות זו מזו. השאלה מה להשמיט ומה לכלול היא שאלה של טעם. בעיניי, צריך למצוא שיווי משקל בכתיבה, להציג את הדמות בצורה המאוזנת ביותר, הכי קרובה לדמות האמיתית, לפי טעמי, כמובן. מישהו אחר יכתוב אחרת".

העבודה על ביוגרפיה מתחילה באיסוף החומרים – מלאכה שלוקחת שנים, אומרת שפירא, וגם היא דורשת לא מעט הכרעות. "אני נותנת העדפה ברורה לחומרים ראשוניים – ארכיונים, פרוטוקולים של ישיבות – על פני מחקרים או שיחות עם אנשים. החומרים הראשוניים נותנים לי את האפשרות להגיע לשיפוט עצמי, ולא להישען על שיפוט של אחרים. אבל חשוב כמובן גם לראיין אנשים שהכירו את הדמות. כשעבדתי על הביוגרפיה של יגאל אלון ראיינתי המון אנשים, וכך גם על ברל, אבל כשכתבתי על ברנר כבר כלה כל הדור ההוא, והייתי צריכה להשתמש בשני ספרי זיכרונות שנכתבו עליו. גם אז וידאתי שמה שמופיע בזיכרונות מאומת במכתבים מהתקופה. האותנטיות של החומרים מאוד חשובה לי, הכול צריך להיות מגובה ומדויק.

"אחר כך מגיע שלב הכתיבה, וגם זה עניין מסובך. כשאני מתחילה לכתוב, לפעמים הפרק הראשון, או אפילו המילה הראשונה, מכתיבים את קצב היצירה. ביוגרפיה היא בסופו של דבר סוג של יצירה: אתה יוצר דמות יש מאין, לוקח את החומרים ובורא מהם אדם, וזה תהליך מסתורי, קצת כמו כתיבת רומן. אני אוהבת שביוגרפיה תספר סיפור, תתחיל בהתחלה ותסיים בסוף, אבל יש כאן גם שיקולים ספרותיים. את הביוגרפיה של ברל, למשל, אני מתחילה בתיאור הלוויה שלו. חשבתי שרוב קהל הקוראים כנראה כבר לא יודע מיהו ברל – הוא מת ב־1944, והספר התפרסם ב־1980 – ורציתי לתת לקורא נקודת אחיזה, שיֵדע למה הוא נכנס, ולכן התחלתי עם ההלוויה. בביוגרפיה של יגאל אלון התחלתי את הפרק הראשון בצורה סטנדרטית, נולד כאן וגדל שם, ואז נתתי לאהוביה מלכין לקרוא, והוא הציע לי לפתוח את הספר בבר מצווה של אלון, כשאבא שלו נותן לו אקדח ושולח אותו לשמור על הגורן. וכך נפתח הספר".

גילוי מחודש של הדמות

ברזומה של פרופ' יוסי גולדשטיין יש אחת־עשרה ביוגרפיות שכתב, בהן ארבע ביוגרפיות על ראשי ממשלות: לוי אשכול, יצחק רבין, גולדה מאיר, וביוגרפיה טרייה על דוד בן גוריון, שראתה אור בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. הביוגרפיה הראשונה שכתב גולדשטיין, פרופסור מן המניין באוניברסיטת אריאל, הייתה של אחד העם. עם תום הכתיבה השתנתה הפרספקטיבה של גולדשטיין על האדם שהעריץ.

"אחד העם היה הגיבור האינטלקטואלי של ילדותי בשנות החמישים בחיפה", הוא אומר. "כתבתי ביוגרפיה של 550 עמודים, ובסופו של דבר יצאתי ממנה די מתוסכל מהאיש. הערצתי את אחד העם, ישבתי איתו חמש שנים – ביום, בלילה, בצהריים, בערב ובבוקר – וכשאתה יושב עם מישהו חמש שנים אתה עלול לגלות שהוא איש לא נחמד, אנטיפת, מעצבן, מגעיל. וגם ההפך יכול לקרות. את הביוגרפיה של לוי אשכול התחלתי כשאני כועס עליו מאוד. הייתי חייל במלחמת ששת הימים, וכעסנו על אשכול על כך שהוא השתהה, היסס, שלא כבש את מצרים. התמונה שלי התהפכה במאה ושמונים מעלות, ואם יש ראש ממשלה שאני מעריץ, שאני רואה לנגד עיניי כראש הממשלה האולטימטיבי, זה לוי אשכול. נכנסתי לפרויקט בכעס, ויצאתי ממנו מאוהב".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 20_2012-09-12-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מהביוגרפיה על אשכול התגלגל גולדשטיין לכתוב על רבין. "זה התחיל באוטו, הסעתי את הבן שלי לבית הספר", מספר גולדשטיין, "והוא אמר לי: 'אבא, למה אתה לא כותב גם על רבין?'. אז כתבתי על רבין. אחרי אשכול ורבין חשבתי שאולי אכתוב גם על בן גוריון וגולדה. אין לי כאן שיטה, או פרויקט מוכן מראש לכתוב על ראשי ממשלה. שתי הביוגרפיות הראשונות שכתבתי היו על אחד העם ואוסישקין, ומשם הדברים התגלגלו במקרה".

"לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו. תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה"

השנתיים הראשונות של העבודה על ביוגרפיה כרוכות ב"איסוף מאסיבי של החומרים", לדברי גולדשטיין. "תוך כדי האיסוף אני יוצר קטלוג כרונולוגי, ובתוכו קטלוג של נושאים – דת, פוליטיקה, מפא"י, צבא ועוד נושאים שאני מתכוון לכתוב עליהם אחר כך. אחרי שנתיים אני מתחיל לכתוב, ובמקביל ממשיך לחפש עוד חומרים. פעם, לפני עידן המחשבים, הייתי עושה את זה בצורה פרימיטיבית – כותב שורה, ואחריה משאיר שתי שורות ריקות, ואז כותב עוד שורה, כי היה ברור לי שתוך כדי איסוף החומרים אני אמצא עוד משהו".

מה לגבי ראיונות עם ידידים, בני משפחה, אנשים שעבדו עם מי שאתה כותב עליו?

"לא, לא, לא. בשום פנים ואופן. אני לא סומך על הזיכרון האנושי. זה נורא מסוכן. אספר לך אנקדוטה. ב־1972 הייתי מנהל בית האומנים בירושלים, ומרים אשכול הייתה בהנהלה. יום אחד אני יושב לידה, והיא מספרת לי בדמעות שהיא חוזרת מהאזכרה של אשכול, ונזכרה שהוא רצה להתאבד כשזרקו אותו מתפקידו כשר הביטחון. עשרים וחמש שנים אחר כך התחלתי לכתוב את הביוגרפיה על אשכול, שמבחינתי היה האיש הכי חזק שיש. כולנו רוצים להתאבד לפעמים, אבל אשכול לא היה הטיפוס שהתאבד. מרים אשכול לא מספרת על אשכול באופן אובייקטיבי, אלא על אשכול שלה. זו הייתה התחושה שלה ואני מכבד את זה, אבל אני לא יכול לכתוב את זה כעדות ולהכניס לביוגרפיה. לכן אני לא מראיין אנשים, ונצמד למקורות הכתובים".

ויש גם פרטים שעלולים להביך את מושא הביוגרפיה, וגולדשטיין מוותר עליהם. "לאחד מראשי הממשלה שכתבתי עליהם היה רומן ארוך עם אחת המזכירות שלו", הוא מספר. "תכננתי לכתוב את זה בספר, על בסיס דברים מאומתים, אבל יום אחד מתקשרים אליי מההוצאה לאור ואומרים שהם קיבלו מכתב התראה מעורך דין. מסתבר שאותה אישה אמרה שהכול המצאות ושקרים, ואיימה לתבוע אותנו, אז ירדתי מזה. אז אני יכול להגיד שחטאתי למקצוע שלי, אבל אנחנו בני אדם. אין לי עניין לפגוע באישה מבוגרת ובמשפחה של אותו ראש ממשלה. לקחתי את כל הקטע הזה ומחקתי אותו".

ד"ר אבי שילון: "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית"

הביוגרפיות האחרונות שכתב גולדשטיין ראו אור בהוצאות ספרים אקדמיות, והגיעו לממדי ענק – הביוגרפיה של דוד בן גוריון שכתב מונה כ־1,440 עמודים. לשם השוואה, אורכה של הביוגרפיה של בן גוריון שכתב תום שגב, שראתה אור לפני שנתיים בהוצאת כתר והפכה לרב מכר, הוא כמחצית מזו של גולדשטיין.

"אני כותב בלי לנסות לעניין אף אחד", מסביר גולדשטיין. "אין לי עניין שיהיה לך נחמד לקרוא את זה. ביוגרפיה מעצם טיבה היא דבר משעמם, לא דבר מעניין. למה יש ביוגרפיה? כדי שאם מישהו מחפש חומר על אלטלנה, הוא יפתח את הספר ויקרא את הפרק על אלטלנה. אנשים בדרך כלל לא קוראים ביוגרפיה מההתחלה ועד הסוף, אלא אם כן זה סיפור מדהים, נפלא. ככלל, לא מדובר בעניין מרתק. אני אוהב את תום שגב ברמה האישית והוא כותב נהדר, אבל דווקא בגלל שהוא כתב את הביוגרפיה שלו הייתי צריך לכתוב את שלי. הוא כותב יפה ונחמד, ושואף שהספר יהיה מעניין ומרתק, אבל זו לא המטרה שלי. אני מספר סיפור היסטורי על בן גוריון מיום הולדתו עד מותו".

אמפתיה כלפי הדמות

ד"ר אבי שילון היה בתחילת שנות השלושים לחייו כשפרסם את "בגין", ביוגרפיה עבת־כרס על ראש הממשלה השמיני של ישראל, בהוצאת עם עובד. הספר צמח מתוך עבודה לתואר שני שכתב שילון על ימי בגין ובית"ר, כשבמקביל התעניין בימי הסזון.

"רציתי לכתוב ספר על הסזון מנקודת המבט של האצ"ל", אומר שילון, כיום חוקר במרכז טאוב ללימודי ישראל באוניברסיטת ניו יורק. "כשהיו לי בערך מאה עמודים, שלחתי להוצאה ואמרו לי שזה נורא מעניין, אבל שעדיף להתמקד בכל סיפור חייו של בגין, בין היתר כי לא נכתבה אף ביוגרפיה מחקרית ורצינית עליו. לא ידעתי אם הם מנסים לתת לי משימה גדולה מדי כדי שארד מזה, או להפך, שמדובר בהזדמנות אדירה. החלטתי להמר ולעשות את זה, ובמשך חמש שנים, בין התואר השני לדוקטורט, כתבתי את הביוגרפיה".

בילדותו נמשך שילון למחוזות הימין, ואף שדעותיו הפוליטיות השתנו מאז העניין שלו בימין הישראלי הפך לעיסוקו האקדמי. כך גם ניגש לכתיבה על בגין. "אני חושב שזה יתרון מאוד גדול כשיש נקודת מבט אמפתית כלפי הדמות", הוא אומר. "אם ניגשים לכתיבה בעוינות, באופן טבעי מפספסים הרבה דברים. למחקר על בגין הגעתי מתוך הבנה שהוא היה מנהיג מאוד מיוחד ומוערך. ככל שהתחלתי לכתוב ולקרוא ולחקור ממש, גיבשתי עמדה יותר ביקורתית, וכך נוצר ספר שיש בו גם אמפתיה והבנה, אבל גם הרבה ביקורת. בדרך כלל מסתכלים על בגין או באהדה מאוד גדולה או בשנאה יוקדת, וניסיתי לשמור על דרך אמצע, לא להיגרר לכאן או לכאן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201713_47_27-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כדי לכתוב ביוגרפיה רצינית על בגין, צריך להתחיל מז'בוטינסקי, ולהבין את הימין – לא רק הימין היהודי, אלא גם הימין בתחילת המאה העשרים באירופה. זה אומר לקרוא ולקרוא ולחקור עוד כדי לגבש פרספקטיבה. בשלב השני התחלתי לקרוא על בגין עצמו, בעיקר ספרי זיכרונות. לא מעט אנשים שהכירו את בגין פרסמו ספרי זיכרונות שלא הרבה אנשים קראו אותם, ויש שם לא מעט סיפורים אישיים על בגין. ביקרתי גם בארכיון המדינה ובמרכז מורשת בגין, שם יש ראיונות ארוכים עם כל מי שהכיר את בגין, חומר גולמי שאפשר ללמוד ממנו הרבה. כמובן שצריך לפרש את החומרים האלה באופן ביקורתי. למשל, נהגו לומר על בגין שהוא היה אדם צנוע ולא מתעסק בכסף, וזה נכון, אבל אז אתה קורא בעדויות שכסף באמת לא עניין את בגין, כי כשהוא היה צריך לעלות לאוטובוס הגיע מישהו מהאצ"ל ושילם עליו. במידה רבה, הוא התרגל לכך שהוא לא צריך להתעסק בכסף".

בשונה מבן גוריון, שעליו כתב שילון את ספרו השני, "בן גוריון אפילוג", העוסק בשנותיו האחרונות של ראש הממשלה הראשון, בגין לא כתב יומן או פרסם תיעוד מטעם עצמו, דבר שהקשה על המחקר. "הוא כן כתב הרבה מאמרים לעיתונות ונשא המון נאומים", אומר שילון, "ולכן במהלך העבודה קראתי המון פרוטוקולים, כדי לראות מה בגין אמר. גם המבט הבינלאומי חשוב כאן – לא רק מה היה בין בגין לפרס, אלא מה ג'ימי קרטר חשב על בגין. קראתי לא מעט ספרות בינלאומית שבה בגין מוזכר, כדי להבין איך ראו אותו.

"השלב האחרון מבחינתי הוא לנסות לחשוב על הדברים דרך העיניים של בגין. יש, למשל, ויכוח גדול בשאלה מה בגין רצה בעצם לעשות עם השטחים. מצד אחד הוא איש ארץ ישראל השלמה, ומצד שני הוא רוצה מדינה יהודית ודמוקרטית. איך הוא מתמודד עם הסוגיה הזו? האמת היא שהוא אף פעם לא נותן תשובה מלאה לשאלה הזו, וככל שהתקדמתי הבנתי שיש דברים שבגין פשוט לא עונה עליהם באופן ישיר, וצריך להשאיר אותם עמומים. הניסיון בסוף הוא להיכנס לעיניים ולראש של בגין, ולנסות לפענח את כוונותיו".

ביקורת לצד הנצחה

השמועות אומרות שהסביבה של בגין, גם מרכז מורשת בגין, לא אהבו את הספר.

"כשהספר יצא, אנשיו של בגין אכן לא קיבלו אותו בחמימות. לא כולם, אגב. יחיאל קדישאי, שהוא ובני בגין היו האנשים הקרובים ביותר לבגין, הזמין אותי אליו אחרי שיצא הספר ואמר לי שהוא יודע שאנשי מרכז מורשת בגין נגד הספר, אבל שעשיתי דבר מדהים. הוא אמר: 'אני יודע שהספר שלך ביקורתי, ואני לא מסכים איתך על כל דבר, אבל אם אני הייתי מספר לך את כל מה שאני יודע על בגין, הספר היה הרבה יותר ביקורתי. מה שחשוב זה שהנצחת את בגין, ואני, כאיש זקן, יודע שמה שחשוב הוא להנציח את הדמות בהיסטוריה'. אני חושב שהיום, גם אוהדי בגין לא רואים את הספר באופן שלילי, אלא מעריכים אותו. הצורה שבה ספר מתפרש תלויה גם בשינויים שהחברה עוברת. אם לפני עשור הימין הרגיש הרבה יותר חלש ונדרש להגן על דמויות המופת שלו, היום הימין מרגיש הרבה יותר בטוח, ומוכן לקבל ספר שיש בו גם ביקורת על בגין".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/08/D344-081-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך התנהלה העבודה מול הקרובים והחברים של הדמויות שכתבת עליהן?

"במקרה של בן גוריון הרגישות נמוכה יותר – מדובר באדם שזכה להכרה ממסדית מעל ומעבר, והפך בעצמו למין ממסד. גם הנכד של בן גוריון, יריב בן אליעזר, יכול לבקר אותו, וגם כשישבתי עם אנשים מהמעגל של בן גוריון, כמו שמעון פרס, התחושה היא שהעיקר שאתה עוסק בבן גוריון, פחות חשוב אם תבקר אותו או לא. אצל בגין, לעומת זאת, זה היה מאוד רגיש, גם כי זו הייתה הביוגרפיה הראשונה, וגם כי כשכתבתי את הספר המשפחה שלו ואנשי מורשת בגין עדיין נאבקו להכניס אותו לקאנון הישראלי, להשוות את מעמדו לזה של בן גוריון. אני יודע בדיעבד שבני המשפחה של בגין לא אהבו את הספר".

גם שילון החליט לוותר על פרטים מסוימים. ב"בן גוריון אפילוג", שעוסק כאמור בשנותיו האחרונות של בן גוריון, אלו שרוב הביוגרפיות נוטות להתעלם מהן, הגיע לידיו סיפור מביך על הזקן שנשאר, בסופו של דבר, מחוץ לספר. "בשנותיו האחרונות, הזיכרון של בן גוריון דעך, ויש אנשים שהחליטו בגלל זה שהוא סנילי ולא צריך להתייחס אליו. בדקתי ומצאתי שבן גוריון היה בעניינים עד החודש האחרון לחייו, והיו לו המון הברקות. אבל לצד זאת, מצאתי את הגרסה המקורית של ריאיון שהוא נתן בגלי צה"ל ביום העצמאות, לפני שערכו את הריאיון לשידור.

"בן גוריון אומר שבמלחמת העצמאות הייתה מדינה שמאוד עזרה לנו, אבל הוא לא מצליח להיזכר בשמה. הוא התכוון לצ'כוסלובקיה. המראיין שואל אותו: 'צ'כוסלובקיה?', ובן גוריון אומר שלא, שזו מדינה בדרום אמריקה, ומבקש מהמראיין להזכיר לו את שמות המדינות בדרום אמריקה. המראיין מבין שלבן גוריון יש בעיה בזיכרון והוא רוצה להתקדם, אבל בן גוריון מתעקש, והם מתווכחים, כשבן גוריון מנסה להיזכר בשם צ'כוסלובקיה ולא מצליח, וכועס על עצמו. זה רגע נוגע ללב. התלבטתי אם להכניס אותו לספר. מצד אחד, יש כאן סיפור מרגש, ומצד שני ידעתי שאם אכתוב אותו זה מה שיישאר מהספר – איך בן גוריון היה סנילי בשנותיו האחרונות. ומכיוון שכל המגמה שלי הייתה להראות שבן גוריון תפקד וחשב וכתב עד סוף חייו ממש, בחרתי לא להכניס את הסיפור הזה.

"מי שיגיד לך שהוא לגמרי אובייקטיבי כשהוא כותב ביוגרפיה, אל תאמין לו", אומרת אניטה שפירא. "לכולנו יש האהבות והשנאות שלנו. אבל אני חושבת שאחרי שאתה חי עם אותה דמות במשך כמה שנים, אתה נותן לחומרים להשפיע עליך, והדעה המוקדמת שלך למעשה מתפוגגת. זה מה שקרה לי עם ברל. בסופו של דבר, הספר לא מציג מנהיג שתנועתו בוגדת בו. הכתיבה שינתה את הפרספקטיבה שלי. כשכתבתי על יגאל אלון, החלטתי לסיים את הביוגרפיה ב־1950, כשהוא היה בן 32, ולהקדיש לשלושים ושתיים השנים האחרונות של חייו פרק סיכום ארוך ודי ביקורתי. הגעתי למסקנה ששיא חייו של יגאל אלון היה כמפקד הפלמ"ח, והמחצית השנייה של חייו לוותה בתסכול מתמיד ובתחושה שהוא לא ממצה את עצמו מצד אחד, ותחושה של הרבה אחרים שהאיש איבד את הקסם שלו. הייתה ביקורת קשה מאוד על מה שכתבתי בפרק האחרון. הרבה מעריצים של אלון לא קיבלו את מה שכתבתי, והתייחסתי לזה בהבנה. אבל זה מה שהעליתי מתוך המחקר שלי, וזו לא תורה מסיני. מותר לחשוב אחרת".

The post "אל תאמין לביוגרף שאומר לך שהוא לגמרי אובייקטיבי" appeared first on מקור ראשון.

The post ועידת התפוצות הבינלאומית של מקור ראשון: לוח הזמנים המלא appeared first on מקור ראשון.

כשאלנתן שלום היה בכיתה ח', אף ישיבה תיכונית לא רצתה שתלמיד בינוני כמוהו ילמד אצלה. "עברתי בעשר ישיבות ולא התקבלתי. באתי למוסדות עם אמא שלי, והייתה אפילו ישיבה אחת שאמרו לה שם: 'תשמעי, גברת, בואי נעצור את זה כבר עכשיו, כי זה יהיה כישלון גדול לשני הצדדים וחבל שככה יהיה צער, אז אין טעם בכלל לקבל את הילד'", הוא מספר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מצוקת ענף התיירות: העובדים מעדיפים דמי אבטלה על חצי משרה

– הגניבות בצאלים הפכו כר פורה להשפלת צה"ל

– דניאלה ספקטור מרשה לעצמה להיות חשופה מתמיד

מה זה עשה לך בתור נער צעיר, כשקיבלת דחייה פעם אחר פעם?

"בכיתי, לא אשקר לך. מיררתי בבכי לכרית אחרי הישיבה העשירית שלא קיבלה אותי. ריאיון אחרי ריאיון נסחבתי, עד שהבנתי שזה לא קורה, ושחררתי.

"בתחילת כיתה ט' עבדתי במכולת, לא עניין אותי כלום. אמרתי: יאללה, אעבוד במכולת כל החיים, ארוויח כסף וזהו. מוזיקה לא עניינה אותי, הייתי אפילו קצת זייפן. ראיתי שגיטרה במדורות עם החברים עושה אותך מגניב, אז למדתי לנגן כמה אקורדים. בסביבות חנוכה בכיתה ט' חבר שלי אמר לי: מה קורה, אין לך בית ספר? אמרתי לו: לא, אני עובד במכולת. הוא אמר לי: בוא ל'כינור דוד' – ישיבה חדשה, קיימת שלוש שנים".

"כינור דוד" הייתה אז שם חדש בעולם החינוך הדתי – ישיבה תיכונית המשלבת לימודי מוזיקה בתוכנית הלימודים. "הלכתי לשם, באתי לראש הישיבה ואמרתי לו: 'תשמע, אני לא מופרע, אני ילד טוב, פשוט קשה לי קצת בלימודים. תן לי מיטה, תן לי מקום בכיתה, ואני מבטיח לך שאני אעשה פה רק טוב'. הוא אמר לי: אתה יודע מה, אנחנו צריכים קונטרבסיסט. אמרתי 'יאללה'".

הייתה רק בעיה אחת: לא היה לו מושג איך נראה קונטרבס בכלל. "חזרתי הביתה למחשב, ראיתי מה זה והייתי בהלם. זה כלי ענק. לקחתי על עצמי את המשימה הזו, נסעתי בכל שבוע לאקדמיה למוזיקה בירושלים כדי ללמוד קונטרבס אצל מורה פרטית. מהר מאוד הבנתי שאין עבודה בקונטרבס, ואחרי שנתיים עברתי לגיטרה בס". הישיבה התיכונית היא שחיברה אותו לעולם המוזיקה. בין השאר לימדו אותו מורים כמו יונתן רזאל, אהרן רזאל, דניאל זמיר ונאור כרמי.

אפשר לומר שישיבת "כינור דוד" הצילה אותך?

"כן. אני חייב עד היום לרב חגי כהן, שהיה אז ראש הישיבה וקיבל אותי. ב'כינור דוד' נהייתי אובססיבי למוזיקה בצורה שאין לתאר. כשאנשים היו הולכים לחדר האוכל הייתי הולך לנגן. בדרך לבית המדרש הייתי בודק בכל פעם שהפסנתר מכוון. הייתי אובססיבי למוזיקה, וזו אובססיה טובה. עדיף להתמכר לזה מאשר לדברים אחרים. פחות עניין אותי להיות נגן־על, ויותר עניינו אותי הרוחב, הלחנים והמלודיות. הלחנתי את המנגינה הראשונה שלי בכיתה ט'".

כל עכבה לטובה, מעז יצא מתוק – המשפטים האלה אינם רק קלישאות חלולות כשמדובר בסיפור חייו של אלנתן שלום. כך גם בכל הקשור אליו כמוזיקאי. כעת, אחרי שנים שבהן הלחין שירים מצליחים לזמרים מהשורה הראשונה כמו חנן בן־ארי, שירי מימון, מירי מסיקה, ריטה, דוד ד'אור ובניה ברבי, הגיע תורו לפרוץ. הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלו, "נושם", מתקבל בחום וכבר הספיק להיכנס לפלייליסט של גלגלצ.

"לפני עשור הופעתי בבית אבי חי בירושלים, סגרתי אולם של 500 איש, והגיעו תשעים. חנן בן־ארי היה שם בתור חבר שלי, בא בגשם עם התינוקת שלו. יום למחרת הוא כתב לי, והיו הודעות שניסו לחזק אותי, אבל הייתי מרוסק. אמרתי: אני עם הבמה סיימתי"

על הסינגל הוא חתום כאלנתן, בשמו הפרטי, ללא שם המשפחה. חוץ מהפקה מהוקצעת ומיוחדת, קצב טוב וסאונד עדכני, ל"נושם" יש טקסט שיכול להתאים היטב לתקופת הקורונה. "שלח סימן קטן מדי פעם שלא אשתגע, שלא אתפקע", נכתב בבית, ובפזמון הוא שר: "נושם בסוף הכול יהיה בסדר / מכוון ת'אור שייכנס לחדר / עושה בנשמה שלי, עושה בה סדר / כמה הרגלים אספתי". "כתבתי את זה לפני שנה", הוא מודה, "פתאום אנשים שולחים לי הודעות: וואו, זה ממש מדבר את התקופה הזו, לנשום עמוק ויהיה בסדר, רק לעבור את זה עם הילדים".

ואתה מרגיש שהתקופה הזו עשתה בנשמה שלך סדר?

"הקורונה עשתה לי סדר. באופן כואב, אפשר לומר, אבל עשתה את זה. יש כל מיני דרכים לעשות בנשמה סדר: אפשר לנסוע לשבועיים באירופה עם בת הזוג, לנקות את הראש ולקחת חופשה מהחיים, או כמו במקרה הזה – להכניס את החיים לבית ב־200 קמ"ש, ולעשות שם סדר".

את הטקסט הוא כתב יחד עם שחר הדר, שכתבה גם את מילות השיר "בין קודש לחול", הלהיט של אמיר דדון ושולי רנד. "את שחר הכרתי הרבה לפני 'בין קודש לחול'. אני כתבתי רק את הבית של 'נושם', והיא החזירה לי אותו משופץ ומחודד יותר, והביאה גם את המילים לפזמון".

"התפללתי לעוף מהר מ'דה וויס'"

כמו במערכת החינוך, גם בקריירה המוזיקלית שלו נאלץ אלנתן לעבור דרך חתחתים בניסיון לזכות בהכרה. "יש אנשי צללים שעוברים לפרונט – ויש אנשים שמנסים בפרונט ולא הולך להם, הולכים לצללים כדי לעשות בירור פנימי, ואז חוזרים. אני חושב שאני מהקבוצה השנייה. ניסיתי הרבה זמן, הוצאתי לפני יותר מעשור שיר שקראו לו 'אמונה' וחשבתי שהנה זה קורה, התחלתי לסגור הופעות. להופעה הראשונה שלי בצוללת הצהובה הגיעו 200 איש, ואמרתי לעצמי שזהו, אפשר לסגור אולמות של 500 איש… הייתי חי בסרט עמוק מאוד. הייתי בן 22, חייתי על 200 קמ"ש וחשבתי שזה הולך לקרות".

מתי חטפת את הכאפה?

"הופעתי בבית אבי חי בירושלים, סגרתי אולם של 500 איש, והגיעו תשעים. לא אשכח את מי שבא, חנן בן־ארי היה שם בתור חבר שלי, בא בגשם עם התינוקת שלו. יום למחרת הוא כתב לי, והיו הודעות שניסו לחזק אותי, אבל הייתי מרוסק. אמרתי: אני עם הבמה סיימתי. אבל זה ג'וק שלא עוזב אותך, זו מפלצת שאוכלת אותך מבפנים. אחרי שנה חזרתי להופיע בסלונים, חשבתי שוב שהנה זה קורה. סלון אחרי סלון, 39 סלונים, וזה פשוט לא קרה. אז אמרתי: אני הולך אחורה, חוזר לעצמי".

יום אחד עלתה בראשו מנגינה ששינתה את חייו. "שלחתי את המנגינה לחנן, שבדיוק הוציא את 'ממך עד אליי', הסינגל הראשון שלו. למדנו יחד בישיבת ההסדר במצפה־רמון; הייתי שם רק חודש, אחרי זה המשכתי בדרכי. הוא השתגע על המנגינה ואמר לי שהוא ישלח את הטקסט מיד. זה היה בשלוש בלילה. בוקר למחרת נפגשנו, שבועיים אחרי זה הוקלטה סקיצה, ובתוך חודש וחצי זה כבר היה ברדיו. זה היה פשוט טיל בליסטי".

השיר המדובר הוא "אמא אם הייתי". הטקסט שבן־ארי חיבר ללחן נכתב על העקירה מגוש קטיף, והשיר הפך להצלחה גדולה. "רצו לקרוא לשיר הזה בכלל 'שיר ערש', עד שבוע לפני שהוא יצא", הוא מגלה, "חנן אמר שאפשר לשים את המנגינה הזו בתיבת נגינה. אם תשמע רק את המלודיה, תוכל ממש לדמיין אמא מחזיקה את התינוק שלה. לפני שהשיר יצא חנן אמר לי: מתוקי – ככה הוא קרא לי – אנחנו נעשה את זה 'אמא אם הייתי'. אמרתי לו: אני איתך".

"כש'אמא אם הייתי' פרץ עוד האמנתי שאני יכול להמשיך להופיע כאלנתן, ניסיתי שוב, ועוד פעם טעיתי. רק אחרי זה ממש החלטתי לסגת. הבנתי שזה המקום שלי כרגע, והתחלתי לתת שירים לאחרים", הוא מספר.

מאותה נקודה העניינים התחילו להתגלגל, ודבר הוביל לדבר. "אחרי 'אמא אם הייתי' שירי מימון פנתה לחנן ואמרה לו: אני רוצה שיר עם כזו עוצמה של בלדה. הוא אמר לה: 'זה לא אני, זה אלנתן', והיא אמרה בתמיהה: מי זה אלנתן? הוא הפנה אותה אליי, היא שלחה לי מייל וכתבה שהיא תשמח שנעבוד ביחד. היא צירפה באותה הודעה טקסט של נעם חורב (פזמונאי, ש"מ). אגב, לנעם חורב שלחתי את הלחן של 'אמא אם הייתי' שנתיים לפני כן, והוא לא הגיב על המייל בכלל. זו בדיחה שאנחנו מספרים בסדנאות אחד על השני. הוא אומר על זה משהו מדהים: לכל דבר יש את הזמן שלו, ולפעמים אתה לא רואה משהו כדי שהוא יקרה".

הוא הלחין לשירי מימון שני שירים, "אחותי" ו"יש לי הכול". כשניגש לאודישנים של התוכנית "דה וויס", נוצרה לו הזדמנות חדשה. "הייתי בעונה הרביעית, מירי מסיקה הייתה שם מנטורית. מיד אחרי האודישן היא אמרה לי: 'אני רוצה ממך שיר, לא משנה לי איזה'. למחרת דיברנו בטלפון, ודברים קרו מהר מאוד".

"כשהשיר 'נושם' נכנס לפלייליסט, מירי מסיקה כתבה לי: 'במקרה שלך באמת רק כשהכול מדויק נפתחת לך הדלת. כאילו שמרו עליך עד שתדייק את עצמך'. זה משפט שלכאורה הייתי אמור להיפגע ממנו, אבל באמת לא הייתי מדויק עד עכשיו"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201721_07_22-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתוכנית עצמה הוא הגיע עד לשלב הדו־קרב. הוא התחרה מול בניה ברבי, והם שומרים על קשר ביניהם עד היום. שלום אף הלחין בהמשך את השיר "אחרי שייגמר", שברבי מבצע. "התפללתי לעוף מהר. רציתי לקבל חשיפה כמלחין, לא באתי כדי להיות מגה סטאר. באתי מכוון מאוד. אגב, מי שבא לתוכנית ריאליטי כשהוא לא מכוון משלם מחיר כבד מאוד".

באיזה מובן?

"אם אתה מגיע לתוכנית ריאליטי עם ציפיות ענק, זה קצת כמו מישהו שממלא לוטו ובטוח שהוא הולך לזכות. חייבים להיות עם הרגליים על הקרקע ומכווני מטרה. חשבתי שהפורמט יכול להניע את הקריירה שלי כמלחין. באתי בידיעה שאני רוצה רק לעבור את שלב הכיסאות המסתובבים, לקבל את ההכרה כמלחין וללכת. וממש כך היה".

עד היום הוא הלחין למירי מסיקה ארבעה שירים (האחרון שבהם, "חוה", יצא השנה). "עם מירי אני ממש בקשר חברי, אני מתייעץ איתה ולומד ממנה המון. אנחנו עובדים הרבה, יש פינג־פונג שכל הזמן קורה בינינו, לאו דווקא על דברים שיוצאים בסוף. זה כמו שחקן כדורסל שמתאמן הרבה ופעם בכמה זמן יוצא למשחק ומראה את הביצועים".

ולא מדברים על פוליטיקה.

"משתדלים שלא".

אתם באים מתפיסות שונות מאוד.

"אנחנו משתדלים לא להיכנס לזה. לא שהיא שמאלנית קיצונית או שאני ימני קיצוני, אבל יש הרבה חילוקי דעות. קלישאתי ככל שזה יישמע, המוזיקה באמת מגשרת על המון דברים. גם ממי שנכנס אליי לאולפן אני אומר: בוא נעשה מוזיקה, עזוב אותך מפוליטיקה. אנחנו מייצרים שפה שאמורה לגשר על כל הפערים האלה".

להדליק נר

לאמנים יש כל מיני דרכים לזמן את המוזה. לאלנתן שלום יש דרך משלו לבקש סיעתא דשמיא. "לפני שאני ניגש להלחנה, אני תמיד מדליק נר ומתפלל. מבקש להיות חלק ממשהו שצריך לרדת לעולם".

מה, ברכה בנוסח אישי?

"תפילה. אם זה לא קורה, אז כנראה אני לא הכתובת ללחן שצריך לרדת. אני לא מאמין ב'כוחי ועוצם ידי' כל כך. הבנתי ש'אמא אם הייתי' בכלל לא קשור אליי, זה משהו שהיה צריך לרדת לעולם ולרפא הרבה לבבות".

גם הרצון להעניק שיר לריטה התחבר אצלו לתפילה אישית. "כשאני מלחין שיר טוב והוא לא מוצא בית זה מצער אותי, אבל אני יודע שבסוף הוא ימצא בית. הייתה שנה שבה ריטה הופיעה בפסטיבל חוצות היוצר, והלכתי לראות אותה עם אשתי. עמדתי בהופעה וממש התפללתי. אמרתי בלב: אני לא רוצה לעבוד עם ריטה או להלחין לה אלבום, אני רוצה רק לתת לה שיר אחד".

"קיבלתי שיחת טלפון ושמעתי מעבר לקו 'היי, מה נשמע, מדברת איטה' – לא שמעתי טוב, כי חתכתי ירקות בשביל הבנות שלי לארוחת ערב… חשבתי שזו בטח אחת השכנות. פתאום זיהיתי את חיתוך הדיבור, ואני אומר לעצמי: יואו, זו ריטה, א־לוהים ישמור!"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0715140038001-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לפעמים חלומות מתגשמים, ובמקרה הזה, הרגע הגדול הגיע כעבור שנה. "קיבלתי שיחת טלפון, ושמעתי מעבר לקו 'היי, מה נשמע, מדברת איטה' – לא שמעתי טוב, כי תוך כדי השיחה חתכתי ירקות בשביל הבנות שלי לארוחת ערב… שמעתי 'איטה', חשבתי שזו בטח אחת השכנות שרוצה לבקש משהו בשביל הנכד שלה או משהו בסגנון. פתאום זיהיתי את חיתוך הדיבור, כשהיא אמרה לי 'נורא התרגשתי מהשיר', ואני אומר לעצמי: יואו, זו לא איטה, זו ריטה, א־לוהים ישמור! ממש ככה. סימנתי לאשתי בעיניים פעורות, והיא אמרה 'מה קרה, זה מס הכנסה?' בתמיהה. אמרתי לה: לא לא, זו ריטה!"

איך היא הגיעה אליך?

"שאלה נהדרת. באותה תקופה עבדתי עם נעם חורב על שירים למירי. עבדנו על שיר שהוא כתב, 'ביני ובינך', ונעם פשוט שלח לה את השיר ואת מספר הטלפון שלי אפילו בלי להגיד לי. היא התקשרה וסיפרה שהיא נרגשת מהשיר הזה, והציעה שנקליט סקיצה. הגענו לאולפן, הקלטנו, אבל היא הרגישה שזה לא מתאים לה. היא אמרה: 'אני מרגישה שאני לא עושה מספיק כבוד לשיר. אבל אני רוצה לשלוח לך משהו אחר, טקסט שכתבתי'. היא הקריאה לי את גרסת הטיוטה הראשונה של 'קחי לך', זה היה עמוד וחצי של מכתב שהיא כתבה לבת שלה. היא שלחה לי את הטקסט, ולא ידעתי איך אלחין טקסט ארוך כל כך. שאלתי אם אוכל לגעת במילים ולסדר את זה, וריטה אמרה: אני סומכת עליך, תעשה מה שאתה רוצה.

"חזרתי הביתה ואשתי אמרה לי: לא משנה מה, אתה מצליח להלחין את זה. עשיתי את הטקס הקבוע, הדלקתי נר וניגשתי לטקסט. ניסיתי להיכנס לדמות של אמא, לחשוב מה הדברים שכל אמא הייתה יכולה לומר לבת שלה. התחלתי ללקט מילים מתוך המלל, זה היה טקסט ארוך ויפה. סידרתי את הטקסט לכדי שיר והלחנתי אותו. שלחתי את ההקלטה לריטה. בדרך כלל לוקח לאמנים זמן להגיב, אבל היא חזרה אליי אחרי שלוש דקות וחצי בדיוק. היא אמרה לי: 'אין לי מה לומר, רק אומר שאני ממש נרגשת'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201811_02_17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך "קחי לך" התגלגל והפך לדואט של ריטה עם הבת שלה, משי קליינשטיין?

"שבוע אחרי זה ריטה התקשרה אליי ואמרה לי: השמעתי את זה למשי, היא התרגשה מאוד, והציעה שאולי נוסיף עוד בית והיא תשיר אותו. אמרתי שזה נשמע נהדר, ונפגשנו שלושתנו. היה מעמד מרגש. משי כתבה בית והוא היה כל כך טהור, לאף אחד מאיתנו לא היו הערות עליו. גלעד שמואלי הפיק את השיר ויצאנו לדרך מהר מאוד".

השיר הושמע הרבה ברדיו, צעד במצעדים ועל הדרך הזניק את הקריירה הצעירה של משי קליינשטיין כזמרת. "בכל פעם בחיים שלי, ברגע ששחררתי קרו דברים מדהימים", אומר אלנתן. "כשרציתי נורא – שום דבר לא קרה. שלחתי לריטה המון הודעות וניסיתי להגיע אליה גם דרך המנהלת שלה, ובסוף היא התקשרה אליי. משהו בהרפיה גורם למציאות לזוז".

הפריחה של נרקיס

הוא בן 33, נשוי לרבקה ואב לארבע בנות. חובש כיפה סרוגה ומתגורר ביישוב כוכב־השחר בבנימין. מלבד היותו מוזיקאי ויוצר, הוא גם מפיק מוזיקלי. אנחנו יושבים לשיחה באולפן בתל־אביב. "אני לא מגדיר את עצמי כזמר. אני מוזיקאי, יוצר. פחות מנסה לומר לאנשים 'תראו את היכולות הווקאליות שלי', ויותר מנסה לשים את הנשמה שלי על הבמה ולגעת בלבבות", הוא מסביר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201822_49_00-750x565.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באולפן הוא גילה יום אחד את הזמרת נרקיס, לפני שהתפרסמה וזכתה להצלחה. "נרקיס באה אליי לפני ארבע שנים לאולפן והתחלנו להקליט סקיצות. היא אמרה לי: אני רוצה לעשות מוזיקה. היא השמיעה לי 18 שירים, סקיצות שהקליטה. הצבעתי על השיר 'שדות' ואמרתי לה: 'זה יצליח, זה לרדיו, וזה מרגש. אני אומר לך, זה יצליח'. הייתי ממש נחרץ. באותה תקופה פנו אליי מ'דה וויס' והזמינו אותי לאודישנים, והתלבטתי אם להמשיך בעבודת ההפקה עם נרקיס. התחלנו להפיק EP (מיני־אלבום, ש"מ). היא התקשרה אליי ואמרה שהמפיק צח דרורי ממש התעניין בעשייה שלה, ונראה לה שהיא תמשיך איתו. אמרתי לה שאני שמח שהיא הולכת לידיים טובות. חששתי שלא אהיה שם בשבילה, כי היא באמת אמן בסדר גודל משמעותי. היא שלחה לי עדכונים לאורך הדרך בהכנת האלבום הראשון, והתרגשתי מזה. בהחלט, דריכת הרגל הראשונה שלה הייתה אצלי באולפן".

כאמור, למרות כל התהפוכות, הדחף להופיע ולשיר בעצמו לא עזב את אלנתן וכעת הוא עובד על אלבום הבכורה שלו. הקורונה עיכבה את תהליך הכנת האלבום, אבל כבר נקבעה הופעת בכורה בזאפה הרצליה ב־6 בספטמבר.

כמה זמן כבר לא הופעת בצורה מסודרת?

"התארחתי המון בהופעות של אחרים בשנה האחרונה, אצל בניה, אצל חנן ואצל מירי, עם שירים שכתבתי לאחרים. אבל במה היא לא משהו שחדש לי".

מה המדינה צריכה לדעתך לעשות כדי לסייע לאמנים עכשיו, בעקבות הקורונה?

"זה כואב לי נורא. אני לא מאמין בלקטר ולרטון, כל החיים הייתי על הרגליים האחוריות כדי להשיג את מה שאני רוצה להשיג בעולם, אני לא יושב ומתבכיין – אבל במקרה הזה הייתי מצפה מהמדינה להיות יצירתית, לתת מקום להמון אנשים שעוסקים בעולם הבמה. מסביב לכל אמן יש קרוב למאה איש שעובדים ללא הפסקה, יח"צ, תאורה, סאונד, נגנים, חדרי חזרות ועוד. הייתי מצפה להתייחסות מסוימת. התעלמות זה הדבר הכי מעליב שיכול לקרות מבחינתי".

בכוכב־השחר הוא גר קרוב לתשע שנים. באודישן שלו ב"דה וויס" לפני מספר שנים הוא אפילו נקלע לעימות קצר עם אביב גפן, אחד המנטורים בתוכנית, בנוגע לבחירת מקום מגוריו והסיכון שלכאורה טמון בה.

"הקורונה עשתה לי סדר. יש כל מיני דרכים לעשות בנשמה סדר: אפשר לנסוע לשבועיים באירופה עם בת הזוג ולנקות את הראש, או כמו במקרה הזה – להכניס את החיים לבית ב-200 קמ"ש, ולעשות שם סדר"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02011_38_54-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יש אנשים רבים בתעשייה שרואים את המקום שאתה גר בו בצורה שונה ממקומות אחרים – ואתה לא.

"אנשים קוראים לזה התנחלות, ואני פשוט קורא לזה התיישבות. אני לא גונב ולא עושה שום דבר שהוא לא בסדר. אני במקום שהיה היאחזות נח"ל, המדינה אמרה לנו לגור שם. דברים השתנו בפוליטיקה ופתאום זה נהיה מוקצה, אבל זה לא באמת מוקצה בעיניי. זה יישוב מקסים ומהמם, אני אפילו נבוך מזה שאני צריך להצדיק את היישוב שלי".

הרגשת לפעמים שזה גובה מחירים מסוימים?

"לא, אני גר שם מבחירה, ואני ממש מאמין שזה שומר עליי. המקום הזה עוטף אותי. לא בטוח שהעיר הייתה עושה לי טוב. אני מרגיש שם הכי בטוח שיש. כשאני מגיע לעיר אני לוקח אוויר, כמו בכניסה מתחת למים, ואז חוזר הביתה".

אתה מרגיש לפעמים שאתה נאלץ להיכנס לעמדה של מנפץ סטריאוטיפים בנוגע למקום שבו אתה חי?

"זה מתיש אותי נורא, ובגלל זה אני גם מתחמק מזה. אני בא לעשות מוזיקה. קורה שאני יושב עם אמנים ואנחנו מדברים על זה שהשמאל מבקר אותנו על כך שאנחנו כביכול לא הומניים כלפי ערבים, ואני אומר בשיחות האלה בפשטות: חבר'ה, אני עושה איתם קניות, אני עומד איתם בתור בקופת חולים, אני חי איתם באהבה ובשלום ובאחווה. נכון, יש כל מיני פיקים מורכבים ויש טרור. אבל אני תמיד בורח מהשאלות האלה. אם אנשים שואלים איפה אני גר, אני עונה שזה מעל ים המלח. בשביל מה להיכנס לפינות האלה?"

כשהכול מדויק

הוריו נולדו בתוניס ועברו לצרפת בשנות נעוריהם. הם עלו לארץ בשנות השמונים, כשהם קרובים לסוף העשור הרביעי לחייהם. אלנתן הוא בן הזקונים, הקטן מבין שלושה אחים, ונולד כבר בארץ. בבית דיברו צרפתית, אבל הוא ענה בעברית.

"אני מושפע מהבי ג'יז, ממריה קרי, מהביטלס… ההורים שלי חוזרים בתשובה, והם לא הכירו שיר אחד בעברית", הוא מספר, "שבוע אחרי שהתחתנתי היה לי יום הולדת ואשתי נתנה לי במתנה אוסף של שירי 'ארבע אחרי הצהריים', שאכיר שירים עבריים קלאסיים. הכרתי בעיקר מוזיקה לועזית, ומעט להיטים שהיו פה בשנות התשעים, כמו של אתניקס".

"לפני שאני ניגש להלחנה, אני תמיד מדליק נר ומתפלל. אם זה לא קורה, אז כנראה אני לא הכתובת ללחן שצריך לרדת לעולם. הבנתי ש'אמא אם הייתי' בכלל לא קשור אליי, זה משהו שהיה צריך לרדת לעולם ולרפא לבבות"

הוא גדל בשדמות־מחולה שבבקעת הירדן, משם עברה המשפחה ליישוב פסגות. במשך שנה היה עם משפחתו בשליחות בצרפת, שם אביו עבד בבית ספר יהודי. "הייתי שם בכיתה ו'. בשעות הבוקר, משמונה עד עשר, אבא שלי שם אותי בכיתה א' כדי שאלמד את השפה", הוא נזכר. זה השתלם, והיום הוא דובר צרפתית. כשהוא נשאל האם הוא מתכנן לשיר בשלב מסוים בצרפתית הוא עונה שהאפשרות בהחלט עומדת על הפרק.

לאחר השליחות בצרפת עברה המשפחה לירושלים, ובתום שלוש שנים בבירה הם חזרו לפסגות. אחרי הלימודים בישיבת "כינור דוד" הוא שירת כלוחם בצנחנים, והכיר את אשתו לקראת סוף השירות. "היא עשתה שירות בקריית־שמונה, אני הייתי בחרמון. הכרנו באוטובוס".

בקיץ 2018, לאחר תקופה ארוכה שבה היה עסוק בעיקר בכתיבת שירים לאחרים, הוציא את השיר "אחד ועוד אחת". "הוא היה פיילוט. לא סגרתי שום הופעה ולא רצתי לשום מקום, רק רציתי לעשות טסט. בדקתי את השטח וראיתי שזה נגע בהרבה אנשים", הוא מגלה.

אתה מרגיש שמשהו בך השתנה?

"אני מאמין שהמציאות משתנה על פי מה שמתחולל אצלך בלב. יש משהו בהרפיה שמזמן הרבה טוב. מירי (מסיקה, ש"מ) ואני קרובים מאוד, וכש'נושם' נכנס לפלייליסט של גלגלצ היא כתבה לי: 'במקרה שלך באמת רק כשהכול מדויק נפתחת לך הדלת. זה כאילו שמרו עליך עד שתדייק את עצמך'. זה משפט שלכאורה אתה אמור להיפגע ממנו – מה, לא הייתי מדויק עד עכשיו? אז כן, לא הייתי מדויק עד עכשיו. אני חי עם זה בשלום. יכול להיות שאם היא הייתה אומרת לי לפני שלוש שנים שאני לא מדויק, הייתי נעלב. אבל עכשיו, אחרי שראיתי שהעשייה מאחורי הקלעים מבורכת וגורמת להבשלה האישית שלי, קיבלתי את זה".

הוא מעדיף שלא יראו בו רק חלק מגל היצירה האמונית ששטף את המוזיקה הישראלית. "כשאתה שם מישהו בתבנית זה אומר שאין לך יכולת להכיל אותו באמת. אם לאנשים קל יותר לקטלג אותי כדתי או כמתנחל – בכיף, אני לא אפּגע. אבל מבחינה אישית אני בורח מתבניות".

אבל כן אפשר לומר שאתה נהנה מהמגמה שבמסגרתה ניתנה חשיפה גדולה יותר לטקסטים אמוניים ברדיו.

"לא ניתנה יותר חשיפה; הקהל מחפש משמעות. אנשים מחפשים להיאחז במשהו שימלא את הריק שנמצא בלב לכל אחד, במידה כזו או אחרת. גם מי שמאמינים בא־לוהים ב־200 קמ"ש מחפשים מישהו שידבר אותם".

שמתי לב שאתה אומר הרבה "200 קמ"ש".

"אני חי על זה".

צפו בשיר: נושם

The post "לפני עשר שנים חשבתי שאני עם הבמה סיימתי" appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-19.44.06-750x237.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תלמידת סמינר בית יעקב 'בתיה' בכיתה ט' בירושלים חלתה בקורונה ועשרות חברותיה לכיתה והצוות החינוכי נכנסו לבידוד. את הילדה הדביק אביה שעובד בתיכון הגימנסיה בירושלים. על פי הערכות, מעגלי הדבקה משניים כתוצאה מהתפרצות הקורונה בגימנסיה אותרו בלא מעט מוסדות נוספים בעיר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מגלים את אמריקה: על עסקת טראמפ, חוזרים בתשובה וסיגריות

– השקר בבסיס מענק הקורונה לרשות הפלסטינית

– ירדן מאותתת: אנחנו כאן ואנחנו חלק מהמשוואה

ביותר מעשרים מוסדות חינוך בבירה התגלו בשבוע האחרון מקרים של תחלואת קורונה בקרב תלמידים ואנשי צוות. גם אתמול (ה') עם גילוי מקרי תחלואת קורונה נוספים במערכת החינוך הכללית והחרדית בירושלים נסגרו מספר מוסדות חינוך ומאות תלמידים, תלמידות ואנשי צוות הונחו להיכנס לבידוד ולהיבדק לקורונה. ברחבי הארץ, במוסדות חינוך נוספים אותרו מקרי תחלואה והם נסגרו. בערים כמו ראשון לציון החליטו לצאת בצעדי מניעה וביום ראשון הקרוב עשרות אלפי תלמידי מערכת החינוך בחטיבות והתיכונים בעיר יעברו למודל ייחודי לתקופת הקורונה במסגרתו הלימודים יהיו במתכונת קפסולות של לא יותר מ20 תלמידים. "אנו רואים את מה שקורה ברחבי הארץ וחשוב לנו לשמור על בריאותם של התלמידים מחד ומאידך להמשיך בשגרת החיים והלימודים עד כמה שניתן" הסביר ראש העירייה, רז קינסטליך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6/F200603YS03-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתיכון הגימנסיה בשכונת רחביה בירושלים הושלמו אתמול (ה') עבודות החיטוי של כיתות הלימוד בידי אנשי אגף התברואה של העירייה. דני ליבוביץ, מנהל בית הספר עומד בקשר עם למעלה מ-160 התלמידים ואנשי הצוות שחלו בקורונה ודואג למצבם. זאת לצד חידוש הלימודים המתוקשבים מתוך דאגה לבחינות הבגרות. ליבוביץ סבור כעת כי גם בעוד שבוע, לאחר תום 14 ימי הבידוד- התלמידים כבר לא יחזרו לפקוד את בית הספר: "אני מעריך שיהיה מאוד קשה להחזיר את התלמידים, ובטח את תלמידי החטיבה. לכן בתחילת השבוע הבא נבחן את המשך הלימודים תוך דאגה לקיום הבגרויות והיערכות הלמידה אליהן".

גם אתמול ליבוביץ הדגיש כי הוא וחבריו, מנהלי בתי הספר בבירה, הבהירו לכל הגורמים כי לא יוכלו לאכוף את הכללים שהעמידו במשרד הבריאות במסגרת החזרה לשגרה. "זו חוכמת הבדיעבד לקבוע האם נכון היה לקחת את הסיכון" הוא אומר. "אני מסיים את השבוע הזה בתחושות של דאגה עמוקה ועייפות. בתקווה שהאירוע הקשה הזה יסתיים".

The post עשרות נערות חרדיות נכנסו לבידוד, מקור ההדבקה – הגימנסיה ברחביה appeared first on מקור ראשון.