מעוררת המחשבה: טוני נולד מחדש | נטפליקס

טוני הוא עיתונאי במקומון קטן, שרעייתו האהובה נפטרה זה עתה ממחלת הסרטן. לבני הזוג לא היו ילדים, וטוני נותר שבור לב ובודד, מכלה את ימיו בצפייה חוזרת בצוואה המצולמת שהיא הותירה: סרטונים שבהם היא מזכירה לו שהחיים נמשכים, שהדרך שלו בעולם לא הסתיימה גם אם שלה כן. אבל טוני לא משוכנע, והשאלה האם יש טעם להמשיך ולחיות אחרי שהאדם היחיד בעולם שהסב לו אושר איננו עוד מלווה אותו כל יום, כל שעה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– שופר יקרא בהר הבית: המאבק על ההר מתעורר

– השיטה היפנית לניצחון על הקורונה: לחץ חברתי חריף

– ממסכת יומא עד הקופסה והכמוסה – גלגולה של קפסולה

תחת העננה האפורה הזו, שמלווה את שתי עונותיה של הסדרה, רוחש עולמו הקומי של ריק ג'רוויס, יוצר הסדרה שמככב גם בתפקיד הראשי. סביב הגיבור הנרגן והבוטה, שמפזר תדיר הערות ציניות, לעגניות וחסרות רחמים, רקם ג'רוויס רשת של דמויות קומיות מצוינות: מהדוור החטטן, דרך חברו הצלם חסר המודעות העצמית שמלווה אותו בביקורי בית אצל מרואיינים אקסצנטריים, ועד הפסיכולוג שלו, שהוא ההפך הגמור מכל מה שמייצג המקצוע – חמלה, רגישות וטקט.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... osbie_Netflix-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לצד הרגעים הקומיים הרבים והמוצלחים שלה, "טוני נולד מחדש" מצליחה גם לרגש. זה קורה כאשר צעד אחר צעד, טוני מקלף מעליו את השריון שעטה, ונותן לאנשים לחדור פנימה. זה קורה כאשר מבעד הדיכאון הקשה שהוא נתון בו נובטים בו רגשות כמו חיבה, אמפתיה וחמלה. זה קורה כאשר הוא נוכח לדעת שהחיים בכל זאת ממשיכים.

המרגשת: מיליון דברים קטנים | YES

"מיליון דברים קטנים" היא סדרה שסביר להניח שתדלגו עליה. השחקנים לא מוכרים, היח"צ כמעט לא קיים והז'אנר הדרמטי־משפחתי כבר ידע ימים טובים יותר. מכל הסיבות האלה, "מיליון דברים קטנים" היא הפתעה נעימה מאוד.

ג'ון, אדי, גארי ורום הם ארבעה גברים שנתקעים יום אחד יחד במעלית. כאשר הם מגלים כי הם אוהדים של אותה קבוצת הוקי, הם מחליטים – ברגע החילוץ – לרכוש יחד מינוי עונתי. מכאן מתפתחת בין הארבעה חברות אמיצה, שעומדת למבחן כמה שנים מאוחר יותר, עם טרגדיה בלתי צפויה שחושפת סודות שנשמרו מתחת לפני השטח.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... epi0201-0268i-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"מיליון דברים קטנים" לא ממציאה או מחדשת שום דבר. במידה רבה היא נראית כאילו נרקחה מהחומרים שמרכיבים את הדרמה המצליחה "החיים עצמם". גם כאן, היוצרים פעלו לפי נוסחה מדויקת, גם מבחינת בחירת הדמויות וגם מבחינת קווי העלילה. רומן סודי, רווק הולל אך טוב לב, זוג מרקע אתני שונה, היריון מפתיע והתמודדות עם מחלה – כולם שם במינון מדויק. נוכחים, אבל לא משתלטים.

ובכל זאת, הנוסחה פועלת. אם תרצו או לא, אתם תחייכו במקומות הנכונים, ותזילו דמעה כשהתסריט ילחץ על הכפתורים המוכרים. ואם רק תתמסרו לזה, אתם עלולים לגלות שבלי לשים לב – התמכרתם.

הצעירה: אמת או חובה | נטפליקס

דייווי וישוואקומר היא נערה מבריקה, שאפתנית וחרוצה בת 15, שמתאהבת בחתיך של בית הספר, שהוא כמובן מגה־פופולרי, ספורטאי מחונן ויוצא תמיד עם הבנות הכי יפות. אבל אם נדמה לכם שבסרט הזה כבר הייתם, תחשבו שוב. ראשית, כי דייווי היא אחת הדמויות הכי קוליות וחינניות שיצרה הטלוויזיה. היא מלאת הומור ומודעות עצמית, וכל רגע שלה על המסך הוא קסם טהור. גם המראה שלה – הכי רחוק מהטייפקאסט שמלוהק בדרך כלל לתפקידים האלו – ממלא את הלב בתקווה שאולי ימי הזוהר של הנערה הבלונדינית וכחולת העיניים באמת עומדים להסתיים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 105_SG_00007R-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שנית – מתחת לסיפור הרומנטי הבנאלי והאוורירי, "אמת או חובה" עוסקת בנושאים מורכבים, והם מטופלים באופן מעורר הערכה. דייווי היא בת למהגרים מהודו, שזה עתה התייתמה מאביה. עכשיו היא מתמודדת עם אם נוקשה ושמרנית ועם השוואות בלתי פוסקות לדודתה הצעירה והיפה, שבניגוד לדייווי מקפידה ללכת בתלם – או לפחות כך נדמה.

מאחורי "אמת או חובה" עומדת הקומיקאית מינדי קיילינג, שפרצה בגרסה האמריקנית של "המשרד", ומאז הפכה לאחת היוצרות האמריקניות הפורות בתחום הקומדיה. לא כל דבר שהיא נוגעת בו הופך לזהב, אבל הוא תמיד מלא בחן. קחו למשל את הליהוק של טניסאי העבר ג'ון מקנרו לתפקיד המספר, שבהתחלה נראה תמוה, אבל הוא דוגמה מצוינת לכך שזו לא עוד סדרת נעורים רגילה.

המקומית: הנספח | HOT

את "הנספח" יצר וביים אלי בן־דוד, המוח הסאטירי שמאחורי "בובה של לילה" ו"אנחנו במפה". הוא גם מככב בה בתפקיד הראשי, לצידה של התגלית המרעננת אלואיז גודה. אלא שהפעם, בן־דוד התרחק מאזור הנוחות שלו – הקומדיה – ויצר דרמה משפחתית, שעוסקת בין היתר באחד הנושאים הנפיצים והמורכבים של השנים האחרונות: מקומו של גבר בעיצומה של מהפכה מגדרית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/אוהד-רומנו-.-תמונת-יחצ-HOT-750x317.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בן־דוד מגלם את אבשלום כהן, מוזיקאי שעוקר לפריז בעקבות מינויה של אשתו אנאבל לנספחת בשגרירות ישראל בעיר. בארץ היא זו שהייתה בצילו, בשעה שהקריירה שלו הוצבה בראש סולם העדיפויות המשפחתי. אבל בפריז התהפכו היוצרות, והוא מוצא את עצמו משמש כ"נספח" של הנספחת, הגבר שנשרך אחרי זוגתו, בארץ זרה, בלי שהוא מכיר את השפה, רחוק ממשפחתו ומחבריו.

בן־דוד מטפל בסוגיה המגדרית ברגישות יוצאת דופן. אבשלום הוא המאצ'ו הישראלי הטיפוסי, אבל הוא מודע היטב להתאמות שהוא נדרש לבצע. מסכים להיפוך התפקידים הישן והמסורתי, אבל מרגיש אבוד, מבולבל ומתוסכל בזמן שאשתו משקיעה שעות ארוכות בעבודה, והוא – אמן מובטל – נותר בבית. הוא יודע שזה הזמן שלה לזרוח, אבל לא מפסיק לשאול "אבל מה איתי".

הסדרה מתרחשת בפריז החבולה והמפוחדת בעקבות אירועי הטרור של שנת 2015. כך מוצא את עצמו אבשלום מתמודד לא רק עם חבלי הקליטה, אלא עם פחד אמיתי ומוחשי, הצורך לגונן על אשתו ובנו, דווקא בשעה שבה הוא חש כי הגבריות שלו מוטלת בספק.

וברקע – פריז היפהפייה, על הרחובות הציוריים ונהר הסיין ובתי הקפה עם הכיסאות הפונים למדרכה. קשה להתעלם מהעובדה שהתפאורה עושה גם לסדרה הישראלית הזו כל כך טוב – מרככת את הצרימות, צובעת את העלילה בגוונים הרמוניים. כי גם בפריז, כך מתברר, הייאוש נעשה יותר נוח.

הקולינרית: אנחנו על המפית | כאן 11

בין פצצת הרייטינג "מאסטר שף" לריאליטי הפריים טיים MKR, נמצאת תוכנית קצת אחרת שעושה כבוד אמיתי לאוכל ובעיקר לשפים הישראלים – הדוקו־ריאליטי "אנחנו על המפית".

בשתי עונותיה הראשונות יצא השף ברק יחזקאלי למסע בעקבות ההצלחה של השפים הישראלים ושל המטבח הישראלי בעולם. בעונה השלישית, שעלתה לאוויר ב־8 בספטמבר, הוא החליט לשוב ארצה, כדי לנסות להבין מהן אבני היסוד שעליהן נבנה המטבח המקומי העכשווי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/צילום-רז-דדי-כאן-11-750x476.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"העונה הזו צולמה לפני משבר הקורונה ובמהלכו. והיא מוקדשת לכל המסעדנים שנאבקים יום־יום וכנגד כל הסיכויים כדי להשאיר אותנו על המפית" – מצהירה הכתובית שעולה בתחילת הפרק הראשון. ההצהרה הזו לא נותרת חלולה, כיוון שיחזקאלי – שף מצליח בעצמו, ומראיין אנושי ומצוין – מצליח להעניק לנו הצצה אמיתית לענף המסעדנות הישראלי בתקופתו הקשה ביותר.

התוצאה היא מסמך אנושי מיוחד ונוגע ללב. הרחק מהמטבחים הנוצצים והמבריקים של תוכניות ריאליטי אחרות, הרחק ממשימות הדחה ודירוג השופטים, מצלמות התוכנית מצליחות כמעט להעביר את הריחות, את הטעמים ובעיקר את התשוקה האדירה של השפים למקצוע.

בכל אחד מפרקי הסדרה פוגש יחזקאלי שף מקומי, שלא רק מבשל אוכל טעים אלא גם משקיע ממרצו ומזמנו לחקור ולנסח את גרסתו למטבח מקומי עכשווי. השפים והשפיות מכניסים את יחזקאלי אל מטבחם ואל ביתם, ומשתפים אותו במשברים, בהצלחות ובהשקפת עולמם הייחודית. "אם אתה יכול לבשל היום בישראל אתה יכול להגיד משהו", אומר השף עזרא קדם בפרק שצולם טרום הקורונה, "אם אתה מבשל בצרפת או באיטליה, סביר להניח שהרוב כבר נאמר".

The post סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן appeared first on מקור ראשון.

"נניח שתראי מישהו נכנס לכאן, לוקח קופסה, רץ החוצה ונוסע", אומר לי הרב יובל אשרוב. "את יכולה להגיד 'זה גנב!', אבל אולי הוא צדיק? אולי מישהו ביקש ממנו להביא משהו בדחיפות? 'שיטת המראות' של הבעל שם טוב אומרת שאם אתה רואה בהשתקפות שלך כתם – הוא כנראה לא במראה, אלא בך. כל העולם הוא בעצם מראה שלך. כל מה שיש בחוץ, זה רק האופן שבו אתה רואה את זה. הדרך שפירשת בה את המציאות, זה מה שאת".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– שופר יקרא בהר הבית: המאבק על ההר מתעורר

– דעה: שיח "הלנו אתה אם לצרינו" מוכרח לחדול

– השיטה היפנית לניצחון על הקורונה: לחץ חברתי חריף

אם חשדתי בו, זה אומר שאני גנבת?

"זה אומר שיש בך שמץ מנהו (ממנו – ק"א). אם לא גנבת שום דבר בחיים, אפילו לא גזלת שתי דקות ממישהו או עקפת בתור בדואר – לא היית רואה גנבים".

גם אם גנבו ממני, הייתי רואה גנבים.

"היית אומרת שהגנב הוא בטח עני שצריך אוכל".

בכל התרבויות יש סיפורי מסע שמגלים לנו שהדרך עצמה היא המטרה. הגיבור לומד משהו במהלכה, ועד סופה הוא הופך לאדם שונה מכפי שהיה בראשיתה. אני, בדרך לראיין את הרב יובל אשרוב, בעיקר מחפשת תירוצים לכך שקניתי בתחנת הדלק מאפה גבינה מתוק וקפה הפוך. הרי על פי שיטת הבריאות שהוא מלמד ומיישם, מאפה גבינה, קטן ככל שיהיה, וקפה הפוך עם סוכרזית, הם רעל מזוקק. אבל לא אני הגיבור של הסיפור אלא הרב אשרוב, וכמו כל גיבור ראוי, הוא אכן יצא למסע לפני שהגיע עד הלום – ליישוב אור־הגנוז שליד מירון, ולמעמד של גורו תזונה ופסיכולוגיה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... d120625084270-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אני מגיעה אליו סקפטית. מצד אחד ראיתי איך השיטות שלו הועילו לכמה מבני משפחתי, שהשילו קילוגרמים רבים ממשקלם והתמלאו חיות. קראתי גם לא מעט עדויות של אנשים המספרים שהרב הציל אותם ממחלות. מצד שני, שמעתי סיפורים הפוכים: על חולים שבעקבות עצותיו הפסיקו להיעזר בתרופות קונבנציונליות, ומצבם הידרדר. בשערי המושב אני נזכרת גם בכתבתה של אושרת קוטלר, שסיפרה בתוכנית "המגזין" כי 22 מתושבי אור־הגנוז לקו בחצבת. לפי התחקיר הרב אשרוב, נשוי פלוס שמונה, מטיף נגד חיסונים – אך ילדיו דווקא התחסנו מפני המחלה.

בחזרה למסע המעצב: בראשית דרכו למד אשרוב לתואר ראשון בפיזיותרפיה באוניברסיטת תל־אביב, אך מעולם לא עבד בתחום. לדבריו, הוא זיהה את מגבלות השיטה, ולכן הלך ללמוד את תורת האקופונקטורה, הדיקור הסיני, בבוסטון. אחר כך עבד בארץ בדיקור, לימד את התחום במשך 15 שנים, חזר בתשובה, ואז פיתח את שיטת "מי הרופא" שעניינה טיפול בכל מכאובי הגוף. התורה הזו, שמתנערת מכמה מוסכמות מדעיות בסיסיות, כבר הספיקה לסחוף אחריה אלפי מאמינים, ובהם מפורסמים רבים כמו הזמרת יובל דיין, השחקנית גאלה קוגן, יעל בר־זוהר וגיא זוארץ, צופית גרנט, עדן הראל ועודד מנשה, ישי ריבו ועוד. לפני שנים אחדות פיתח הרב אשרוב גם תורה לטיפול נפשי, "עין הבדולח", שזוכה אף היא לתפוצה נרחבת.

את תורותיו הוא מלמד בחמישה מרכזי מכללת אילמה: הוא הקים את המוסד באור־הגנוז בשנת 2003, ומאז פתח שלוחות בתל־אביב, במודיעין, בירושלים ובראש־פינה. השיעורים גם עולים לאתר "בסוד הדברים". בסך הכול לומדים אצלו אלפים מדי חודש, והוכשרו מאות מטפלים ויועצים שפועלים על פי גישתו.

"החוקים שהבורא יצר בטבע הם אותם חוקים לגוף ולנפש", הוא מסביר לי כשאני מתיישבת במשרדו הצנוע בכניסה למושב. "המחלה היא גירוי לא נכון של הרקמות, שיוצר תגובה נכונה. למשל, כשאת שואפת המון אבק לריאות, באופן טבעי את משתעלת כדי להוציא את האבק הזה. השיעול הוא הריפוי. גם בנפש שלנו, גירוי לא נכון יוצר תגובה נכונה.

"נניח שאדם נמצא בגירוי נפשי מתמיד – למשל, ילד שההורים שלו מאיימים עליו כל הזמן, והוא שרוי בפחד. הוא ייצור מנגנון הגנה, כדי שהגירויים לא ייכנסו פנימה, ויתחיל לבהות. לזה קוראים ADHD, בעיית קשב וריכוז. אבל למה הוא לא מתרכז? כי יש סביבו גירויים חזקים מדי. החולי שלו הוא יצירת תגובה תת־מודעת לפחד".

"אני לא אוהב את המילה 'מטפל'. אנחנו גורמים לגוף לרפא את עצמו. יש בתוך הגוף כוח אינסופי של ריפוי. זהו כוח החיים עצמו. מי שחולה הוא מי שחונק את הכוח הזה. הוא מעמיס על הגוף שלו רעילות פיזית ונפשית, שלא מאפשרת לו להתחדש כמו שצריך"

ומה הפתרון שאתה מציע?

"עין הבדולח פותרת כל בעיה חיצונית באמצעות שינוי פנימי, רוחני, מחשבתי, תודעתי. השיטה הזו מכניסה את האדם לעולם פנימי, וגורמת לו להבין שכל מה שהוא רואה בעולם שבחוץ, זה סרט. בתת־מודע שלנו יש כל מיני זיכרונות שמייצרים רגשות שמייצרים עולם חיצוני. כך ולא להפך; לא העולם החיצוני מייצר בי את הרגש, שמייצר בי זיכרון. כשאני עובר תהליך של ניקוי פנימי, התמונה החיצונית נעלמת. ככה ניתן לפתור כל בעיה".

לעבור מסרט לסרט

כשהרב אשרוב מדבר על פתרון לכל בעיה, הוא מתכוון לכך כפשוטו. "נגיד, קשיים בזוגיות. הראשון שסבל מבעיות עם אשתו היה אדם הראשון. אלוקים שאל אותו 'אכלת?', והוא מיד האשים את האישה. ומה היא אמרה? לא 'טעיתי', אלא האשימה את הנחש. התגובה הראשונית שלנו היא להאשים את מה שבחוץ, את האחר: ראש הממשלה אשם, מנהל קבוצת הכדורגל אשם. כל הזמן מחפשים אשמים בבעיות שהן בעצם שלנו, כי אנחנו לא עשינו את הדבר הנכון. לכן זה ממשיך וממשיך".

כלומר, אם ראש הממשלה באמת היה אחראי לכל הצרות – אחלה. אבל מכיוון שהבעיה נמצאת אצלי, ההאשמה לא פתרה כלום.

"בדיוק. מכיוון שאת שונאת ערבים, מכיוון שלא פתרת את הבעיה שלך בפנים – הם ממשיכים לירות עלייך, וכך זה יימשך עד שנלמד. אמרו 'אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל', כלומר – אם לא הייתה בנו שנאת חינם, לא היו שונאים אותנו. שנאת חינם היא המשך הגלות. להאשים את הגויים, להקים גדר, להפגיז בעזה, להרוג מאתיים איש ביום. פתרנו את הבעיה או החמרנו אותה? בכל מקרה המשכנו אותה, מימי דוד המלך ועד היום. פלשתים, פלסטינים. אותו הדבר".

אז דוד המלך טעה?

"אם יש מציאות חיצונית שעל פי ההלכה מחייבת אותך לפעולה – תעשה אותה. כשבא מחבל להרוג אותך, אתה לא יושב ועושה עין הבדולח. אם הוא רוצה להרוג, סימן שכבר נכשלת בעין הבדולח, תתקן לפני המחבל הבא. זה תיקון עולם: לנקות את עצמנו מבפנים מזיכרונות לא טובים, מדעות משובשות.

"אדם שנמצא בכעס או בתסכול תמידי, הנפש שלו כאמור מקבלת גירוי כל הזמן, וזה לא טוב. ברגע שהוא משנה את התודעה שלו, משהו משתנה מיד. אם אשתך עצבנה אותך, תבין שזו לא היא, אלה העצבים שלך. היא שליחה של הבורא שאומר לך: חביבי, עוד לא תיקנת. אז אתה צריך להגיד תודה לבורא עולם שנתן לך אותה. אם אדם נכנס הביתה בראש של עין הבדולח, יהיה לו שלום בית. אם הוא לא בראש הזה, ואשתו לא בדיוק במצב שהוא ציפה לו – גיהינום".

וזה נכון לגבי כל דבר שמעצבן אותך?

"כל דבר. הרי שני אנשים יכולים להיות באותה התרחשות, אחד יתעצבן והאחר לא. למה? כי המבנה הפנימי שונה. על מי שמעצבן אותנו אנחנו אומרים 'הוא יודע ללחוץ לי על הנקודות'. כלומר, הנקודות נמצאות אצלי. אז צריך להגיד לו תודה שהוא לוחץ עליהן, אחרת הייתי נשאר עם הזבל לתמיד. צא מהסרט שאומר 'הוא עשה לי משהו, ולכן אני חייב לצאת לקרב אגרופים איתו, אני קורבן, אני מגיב'. עין הבדולח אומרת: אין 'הוא'. הוא מראה שלי. לכן אני נכנס פנימה, וקודם כול אומר לבורא – תודה ששלחת לי אותו, אחרת לא הייתי מנקה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ock_704036482-750x471.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"השלב השני הוא להבין שמה שעורר אצלי רגש של כעס, הוא זיכרון תת־מודע. לא צריך עכשיו להתאמץ ולשלוף את הזיכרון הרלוונטי, כי יש טריליון זיכרונות ואי אפשר לדעת מה גרם לרגש שהתעורר עכשיו. במקום זה אני אומר לבורא עולם: אני מבקש למחוק את כל הזיכרונות שקשורים איכשהו בדבר הזה. מי שאשתו עצבנה אותו – שימחק את כל הזיכרונות הרעים הקשורים בנשים".

אז אני לא אמורה לגלות מה הגורם האמיתי לכעס שלי?

"נכון. את מעלה את זה למעלה ומבקשת סליחה, מחילה וכפרה – כנגד נפש, רוח ונשמה. מבקשת 'מחוק ברחמיך הרבים כל מה שגורם לרגש הזה'. וזה הכול. ברגע שאני לוקח אחריות, ואומר שלא האישה הכעיסה אותי אלא הכעס הוא שלי, ואני מעלה את זה למעלה – זה פלא איך שזה עובד", אומר הרב אשרוב ונוקש באצבעותיו כדי להמחיש את מהירות האפקט. את הצליל הזה אשמע עוד פעמים רבות לאורך השיחה.

אבל למה לא לחפש את הטריגר?

"את לא יכולה לדעת! אם תצביעי על מקרה מסוים – באותו מידה אלה יכולים להיות שמונה מקרים אחרים. אז מה, פספסת? לא, תעלי את זה לבורא עולם. הוא יודע, והוא רק רוצה שתיקחי אחריות".

ואם לקחתי אחריות למציאות שלי, זהו? העניין נפתר?

"המציאות משתנה, זה פלא פלאים. אתה יוצא מהסרט הרגיל וחי בסרט פנימי יותר".

ואדם לא עלול להתמלא בתחושת אשמה, כשהוא תמיד מחפש את הבעיה אצלו?

"לא! אחריות היא לא אשמה. אשם זה מישהו שעושה במזיד ולא לוקח אחריות".

כאפה לתודעה

מזכירתו של הרב אשרוב נכנסת למשרד ואומרת שמישהו מעוניין לשוחח איתו בדחיפות. הרב מוסר שיתפנה לפגישה אחרי הריאיון. "השם יעזור, יש המון אנשים שבייאושם מגיעים לפה ואני צריך לדבר איתם. יש תור של שנה, שנה וחצי", הוא מסביר לי. "אני מדגיש: אני לא רוצה כסף, ואני לא רוצה שיזכירו את השם שלי. אני רואה כמה אנשים סובלים מחרדות, כמה לוקחים תרופות כמו ציפרלקס וקונצרטה. זה מיותר, מיותר. גם אם למישהו יש 'בעיה כלכלית', את הקושי הוא יצר בעצמו, כי בזיכרון שלו כסף זה קושי. הוא חייב לנקות את הצינור הזה".

אמרת שצריך גם לבקש מחילה. על מה?

"על כך שזה קיים בתוכי. הבורא יצר אותנו כדי להאיר לנו אור עליון, שפע. ברגע שיש לנו חסימה בפנים, האור לא יכול להיכנס, ועל כך צריך לבקש מחילה".

"צריך להבין שמה שעורר אצלי כעס הוא זיכרון מהתת־מודע. אין טעם להתאמץ ולשלוף את הזיכרון הרלוונטי, כי אי אפשר לדעת מהו. במקום זה אני אומר לבורא עולם: אני מבקש למחוק את כל הזיכרונות שקשורים איכשהו בדבר הזה. מי שאשתו עצבנה אותו – שימחק את כל הזיכרונות הרעים הקשורים בנשים"

אבל לא אני גרמתי להפרעה הזאת. יש לי זיכרונות, נתנו לי כאפות בחיים. לא אני נתתי אותן לעצמי.

"אחד קיבל כאפה, זרם וצחק על זה, אחר קיבל כאפה והוא בטראומה עשר שנים. מה ההבדל ביניהם? הגישה התודעתית שלהם לכאפה".

אבל זה מבנה הנפש שהם נולדו איתו. למה לבקש על זה סליחה?

"תלמידים מתפרעים בכיתה כשנכנס מורה מסוים, ועם מורה אחר הם טטלע. למה? כי המורה יוצר את זה. הילד מתייחס לאבא ואמא אותו דבר? לא, כי הם שונים. מי שמבקש תגובה אחרת, צריך לשנות את עצמו. כך זה בהלכות תשובה: כשאת מתוודה על מה שעשית, משהו נמחק".

הווידוי הוא על מעשה ספציפי. אתה לעומת זאת אומר שלא צריך לדעת בכלל על מה מתחרטים.

"כל אחד יחפש בחורים ובסדקים עד איפה שידו מגעת. ומה שלא מצא, יבקש מהקב"ה למחוק".

אבל אתה בכלל מבטל את החיפוש בחורים, מבטל את הפסיכואנליזה. למה?

"כי כשאתה מתעסק במשהו, אתה מחזק אותו. אתה מדבר עם הפסיכיאטר על הטראומה שיש לך מסבתא, ועם כל פגישה אתה נעשה יותר משוגע".

ומי שאינו מאמין – ממי הוא יבקש סליחה? למי הוא יודה?

"זאת בעיה. אם את חושבת שאין השגחה והכול מקריות, זה לא יעבוד. אבל תתפלאי, אני מלמד המון חילונים, ואת זה הם מבינים. מרגישים שזה נכון, ששום דבר לא במקרה, הכול מובנה ואין פה כאוס. יש בעולם חוקים עליונים שעוזרים לנו ליצור מציאות טובה יותר. אני מודה להשם שנתן לי את המוח לחבר את התורה הזאת. חיברתי יחד את הבעל שם טוב, את הרב יהודה אשלג ועוד ספרי קודש".

אם ניקח את האדם שהוא סמל לסבל, איוב התנ"כי – כל הבעיה הייתה שהוא לא פנה לאל ואמר תודה?

"בדיוק. הוא לא עשה את התהליך נכון. התגובה של הקב"ה, 'איפה היית ביוסדי ארץ', פירושה: על מי אתה מתלונן? אתה יצרת את הבעיות האלה שלך, אני לא עושה סתם בעיות לאנשים. אני אהבה מוחלטת, אני רק נותן אור כל הזמן. אם סגרת את התריס, תצטרך לחיות בחושך עד שתפתח אותו".

שתיקת הרופאים

השיטות של הרב אשרוב אינן קונבנציונליות, אבל המראה שלו כן. זקן ארון ומלבין, משקפיים, מעיל שחור ארוך. אין לו מבט תזזיתי בעיניים או הילה קורנת, גם לא כשהוא מספר על הימים שבהם גילה את "הרפואה הטבעית האמיתית", כהגדרתו.

כשאני שואלת מה זאת אומרת "האמיתית", הוא משיב: "מה זה רפואה? זה לעשות פעולה על אדם חולה, שבסופה הוא לא חולה ולא תלוי בכדורים ובשום דבר אחר. רפואה טבעית אמיתית משתמשת בחומרים שיש בטבע, בלי שום עזרים חיצוניים, וגורמת לגוף לרפא את עצמו ריפוי אמיתי. נניח שיש לך בעיית לחץ דם – אתה עושה תהליך שבסופו אין לך בעיה כזו. אתה לא תלוי בי ולא בצמח ולא במחט. זו הייתה השאיפה העמוקה שלי כל השנים, והקב"ה עזר לי".

איך הוא עזר לך?

"הוא הפגיש אותי עם שני מורים: יצחק בן־אורי ואלי שטראוס, זכרם לברכה. לכל אחד מהם היה ניסיון של חמישים שנה בטיפול בחולים ותוצאות מדהימות. 'חלבתי' אותם, כמו שאומרים. בן־אורי, שהיה גאון ברפואה, לימד אותי באופן פרטי בערך כל מה שהוא ידע".

הוא היה רופא?

"לא, הוא היה ביוכימאי שלמד בארה"ב אצל הרברט שלטון, אבי השיטה הקרויה על שמו. הגעתי אליו אחרי הרבה שנות עבודה בתחום הרפואה, ובשלב הזה אתה כבר יודע מה עובד ומה לא. אתה רואה שלרפואה הקונבנציונלית או הסינית אין סיכוי לרפא סוכרת, קרוהן, קוליטיס או לחץ דם, ואילו בשיטה הזאת – תוך שבוע־שבועיים הם כבר בריאים, וגם לא תלויים בשום דבר". ושוב הרב אשרוב נוקש באצבעותיו, כי הכול כה פשוט ומהיר.

"אני לא אוהב את המילה 'מטפל'", הוא ממשיך. "אנחנו גורמים לגוף לרפא את עצמו. יש בתוך הגוף כוח אינסופי של ריפוי. זהו כוח החיים. מה שעכשיו ברגע זה מחליף לך את התאים – זה כוח הריפוי, ההתחדשות שבגוף. החולה הוא מי שחונק את הכוח הזה. הוא מעמיס על הגוף שלו רעילות פיזית ונפשית, שלא מאפשרת לו להתחדש".

מחלה, לשיטתו, היא "הרס רקמות חיוניות בתוך הגוף, שנפגעות ויוצאות מכלל תפקוד תקין. זה קורה כל הזמן, אבל במחלה ההרס הוא הרבה יותר אינטנסיבי. אלה לא חיידקים או וירוסים, אלא הצטברות של חומרים רעילים ומזיקים. אם הכבד שלנו למשל יהיה נקי מחומרים מזיקים – כמו הכימיקלים שיש במשקאות קלים, בחומרים משמרים, בכל הזבל הזה – אין סיכוי שהוא יהיה חולה. זו שיטת הרמב"ם, שמבטיח ב'הלכות דעות' כי מי שייצמד לעצות התזונתיות שלו, לא יבוא לידי חולי כל ימיו, והוא עצמו ערב לכך".

הרמב"ם היה רופא, והסתמך על הידע של התקופה. אתה מדבר על הרפואה של היום בצורה שונה בתכלית.

"הרפואה המודרנית הפוכה לגמרי מהרפואה האמיתית. למה שהם קוראים 'ריפוי' אנחנו קוראים 'חולי', ולהפך. החולי כאמור הוא רעלים שמצטברים בגוף. כשנכנס אבק לריאות השיעול הוא הריפוי, אבל רופא יגדיר אותו דווקא כמחלה".

הוא יגיד שזה סימפטום של מחלה.

לא, הוא יגיד שזו המחלה עצמה. אם תספרי לרוקח שאת משתעלת, הוא ייתן לך תרופה לעצירת השיעול. ומה זה עושה? מפסיק את הניקוי".

יש תרופות סימפטומטיות, ויש כאלה שמטפלות בגורם למחלה – החיידק או הנגיף. גם להן אתה מתנגד?

"אבל חיידקים לא גורמים למחלות! זו טעות של לואי פסטר מלפני 150 שנה. פסטר הגיע למסקנה שחיידקים גורמים להרס רקמתי, אבל היה לו עמית שאמר לו שהוא טועה: החיידקים לא פוגעים ברקמה חיה, בריאה, אלא רק מפרקים את הרקמה המתה. מה גורם להרס הרקמה? לחץ חיצוני או רעלים".

בעולם העתיק לא הכירו חיידקים, ולא שיערו שהם גורמים למחלות. חיידקים נצפו לראשונה בשנת 1676 בידי אנתוני ואן־לוונהוק, ובאמצע המאה ה־19 גילה לואי פסטר את הקשר בינם ובין מחלות, ואף יצר את החיסונים הראשונים. הוא גם לימד אותנו לפסטר מזון, וכך למנוע זיהומים שמקורם בחיידקים. החוקרים אחריו, כמו רוברט קוך למשל, יפתחו אנטיביוטיקה וחיסונים שיצילו את חייהם של מאות מיליונים.

אם הילד שלי דרך על מסמר חלוד, או אם מישהו נורה בכתף, מה אתה מציע לעשות?

"פצע צריך לחטא ולסגור. חשוב לנקות כדי לתקן את הפצע, כי אם הוא יישאר מלוכלך, הוא לא ייסגר אף פעם. תנקי במים, במה שאת רוצה. אפשר אפילו באלכוהול".

ואנטיביוטיקה?

"לא! בשביל מה אנטיביוטיקה? הרעיון של אנטיביוטיקה הוא להרוג חיידקים כדי להיות בריא; אני אומר שחיידקים לא יוצרים מחלות. אף רופא לא הוכיח עד היום שחיידק גורם למחלה. חתולים אוכלים מהפח, יש שם חיידקים? טריליונים! והחתולים לא חולים. ילדים זוחלים על הרצפה, והם לא חולים. ואם נחזור לפצע – כלבים וחתולים מלקקים את הפצעים שלהם כדי לנקות את הלכלוך ולהעביר דברים טובים מהרוק לפצע. אני לא אומר שנלקק פצעים, אבל להרוג חיידקים – זו תיאוריה מדעית לא מוכחת. חושבים שאני מדבר מיסטיקה ואמונות, אבל לא, אני מדבר מדע".

איך אתה מסביר את קיומן של מגפות? אם אין נגיפים, מה גרם להמוני בני אדם לאורך ההיסטוריה לסבול מתסמינים דומים ולמות בתוך זמן קצר?

"בזמנים קדומים ההיגיינה הייתה ירודה מאוד. לא היו מים זורמים, לא הייתה מערכת ביוב, היו המון זיהומים, שום דבר לא היה סטרילי. וכך אנשים מתו מרעלים".

היום הכול סטרילי, ובכל זאת מתים ממחלות.

"פעם מתו יותר, ובגיל צעיר, בגלל זיהום אוויר, זיהום מים. היום יש יותר מחלות: הסוכרת היא מגפה נוראית, המונים סובלים מדלקות פרקים שנגרמות מפסולת חלבונית. אוכלים הרבה בשר, שותים משקאות שמכילים חומצה זרחתית, כל זה מצטבר בגוף והמפרקים נעשים חולים. נכון, היום מאריכים ימים, וזה מעולה. יש ניתוחי מעקפים, ואני בעד. אם כבר נסתמו לאדם העורקים, שיפתחו אותם. אבל עדיף שיאכל נכון, ולא יגיע לזה".

הטיפול הקונבנציונלי בסרטן, למשל, שגוי בעיניך?

"אם עושים ניתוח להצלת החולה – כל הכבוד. אני מצדיע. אבל לתת כימותרפיה כפתרון לבעיה, זה לא טוב. החומרים האלה לא יוצאים מהגוף. במחקר שנערך בלונדון שאלו רופאים 'אם היה לך סוג מסוים של סרטן ריאות, איזו תרופה היית לוקח' – ו־76 אחוז השיבו שהם לא היו לוקחים שום דבר. כי זה לא עוזר, רק מאמלל את החיים".

והרופאים לא אומרים את זה למטופלים שלהם?

"יש רופאים הגונים יותר, שאומרים 'אנחנו לא מצילים אותך, אבל אנחנו מאריכים לך את החיים'. ויש שלא אומרים כלום. יהדות הדממה".

דבר איתו, לא איתי

חשוב לרב אשרוב להבהיר שאין לו שום דבר נגד הרופאים עצמם, אלא רק נגד השיטה. "התרופות שרושמים היום הן רעלים קשים. נותנים לילדים סטרואידים וכימותרפיה לדלקות מעיים. אתה בוכה כשאתה רואה דברים כאלה. צריך לרפא את הרפואה המודרנית. היום החולה מטייל באינטרנט, ולפעמים הוא יודע יותר מהרופא. חולים מבינים בדיוק מה קורה, גם בגלל התקשורת, והרבה פונים לרפואה האלטרנטיבית".

נדבר על משהו חיובי יותר. מהי תזונה נכונה, לשיטתך?

"לאכול בצורה שגורמת לגוף לנקות את עצמו כל הזמן; לא לקחת את האנרגיה העיכולית למאכלים כבדים מאוד; להקפיד על מאכלים שלא מותירים פסולת רעילה בגוף; ולספק לגוף את כל הצרכים שלו – ויטמינים, מינרלים, חלבונים ופחמימות.

"בספר בראשית מופיע התפריט. הקב"ה אומר לאדם לאכול פירות וירקות חיים. אלו המאכלים הכי טובים לגוף שלנו, חומרי הניקוי המתאימים לנו ביותר. למה? כי גם בגוף האדם וגם בפירות ובירקות יש 70 אחוז מים. כי סיבים חיים קולטים רעלים ומוציאים אותם החוצה. גם אם אדם מקפיד על מזון בריא, במהלך המטבוליזם הרגיל נוצרת פסולת חומצית. כשאתה אוכל פירות וירקות חיים, הפסולת החומצית הזאת מבוטלת על ידי חומרים שהם בסיסיים, וכך היא יוצאת מהכליות בלי לגרום נזק".

בין הפירות והירקות יש כאלה שמומלצים יותר יותר, ויש פחות. התורה הסדורה של אשרוב קובעת גם מהו סדר האכילה הנכון, ומה לא כדאי לצרף יחד בצלחת. "מי שרוצה להקפיד מאוד, לא יערבב חמוץ עם מתוק ולא יאכל פירות עם ירקות, אבל זה רק למקפידים הגדולים. אדם שרוצה להיות בריא באופן כללי, 60־70 אחוזים מהתזונה שלו צריכים להיות פירות וירקות חיים, והשאר מזון מבושל – דגנים, קטניות, כל התפריט הטבעוני. בשבת אפשר לאכול חתיכת דג או עוף. אני לא טבעוני ולא איש של אידיאולוגיה טבעונית, אני איש בריאות – אבל אני יודע שטבעונות מטפלת בגוף בצורה הכי טובה, עד כדי ריפוי מחלות קשות שלרפואה אין מושג איך להתעסק איתן, חוץ מאשר בניתוחים וכדורים".

אתה לוקח על עצמך הרבה אחריות כשאתה נותן המלצות והוראות לחולים.

"המון".

איך אתה משוכנע שזאת האמת?

"תורת הקבלה היא המדד שלי לכל דבר אמיתי, בנוסף לניסיון של שלושים שנה. חילונים לא אוהבים שאני אומר 'אלוקים', אז אני אומר 'חוקי הטבע'. אני אומר לאנשים: תעשו מה שצריך לפי חוקי הטבע.

"פעם הייתי צועק יותר נגד הרפואה הקיימת, אבל התעייפתי. אני מחכה שיגיע מישהו חזק, נניח ממשרד הבריאות, שיעשה מהפכה. מישהו שחס על אנשים ולא על כבודו. כשאני אומר לפרופסור כלשהו שאפשר לרפא סוכרת מסוג 2, הוא בהתחלה מתלהב, אבל אחר כך שותק".

למה? כי יש כאן אינטרסים כלכליים?

"בוודאי! אם תיפסק המחלה – לא יצטרכו תרופות. אבל אני לא חוקר ולא קונספירטור, לא רוצה להאשים אף אחד, אני חי בתמימות גם אם זה מתסכל".

שטראוס בשעתו אמר שכמו הרברט שלטון הוא ישתה כוס חיידקי כולרה כדי להראות שחיידקים לא מחוללים מחלות. היית עושה זאת כדי להוכיח שאתה צודק?

"הוא עשה את זה תחת פיקוח רופאים+ – שתה, ולא קרה לו כלום. אבל על פי ההלכה אני לא בטוח שמותר".

אם אין כאן סכנה, מה הבעיה ההלכתית?

"למה שאעשה את זה? כדי להוכיח משהו? אם אנשים לא רוצים להבין, שלא יבינו. אני מסביר להם תורה רפואית, מדעית", הוא מדגיש כל הברה. "כמו שאמרתי אלף פעמים בשיעורים, שיבוא רופא ויראה לי שאני טועה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 929035-e1600938628604.jpg 391w" sizes="(max-width: 300px) 100vw, 300px" />

אתה טוען שאלה עובדות מדעיות, אבל המדע אומר ההפך.

"אני מאמין במדע, אבל לא בפתרון שלו לבעיות. והבעיה היא הרגש והמוח. גידלו אותנו על כך שהחיידקים גרועים מחזבאללה. אנשים שאין להם מושג מפחידים אותנו כל הזמן, וכך הרגש משתלט על השכל ולא מאפשר לחשוב. אין מקום לסוכרת ולחץ דם אצל אנשים שחיים נכון, אוכלים נכון, אוהבים את האישה שלהם, שמחים בעבודה שלהם. תהיה מבסוט, תסדר את הראש, ולא תהיה חולה".

מאיפה הביטחון הזה?

"אני עובד עם שותף", מצביע הרב אשרוב לעבר השמיים. "אני לא עושה כלום, אני אפס. גם לחולים אני אומר: 'לא אני מרפא, רופא כל בשר מרפא. אז מה נעשה ביחד? נבנה צורת חיים שתביא לריפוי. לא יקרה – זאת בעיה שלך איתו, לא איתי'. הריפוי הוא עצמי וספונטני. אין ריפוי חיצוני, אף אדם לא יכול לרפא אדם אחר".

באיזה תחום אתה מרגיש שיש לך אחריות כבדה יותר – ב"מי הרופא", התורה התזונתית, או ב"עין הבדולח", התורה הנפשית?

"מבחינת האחריות שלי – אני לא מצליח ולא נכשל. האחריות היא תמיד על מי שעושה, לא עליי. אני רק אומר לאנשים את האמת. אם הייתי ממציא משהו מהמוח שלי, מהבטן שלי, האחריות הייתה עליי".

The post חומר נפש: הרב שהפך לגורו תזונה ופסיכולוגיה וסוחף אלפים appeared first on מקור ראשון.

שופר קרא בהר הבית מיד עם שחרור העיר העתיקה (7.6.1967). היו אלה תרועות שופרו של הרב הראשי לצה"ל, אלוף שלמה גורן, שהגיע בריצה להר הבית כשבידיו ספר תורה ושופר, כפי שהעיד בתחקיר ההיסטורי שנמצא בארכיון צה"ל (16.10.1968): "ונכנסתי דרך שער השבטים להר הבית… כל הדרך תקעתי בשופר ואמרתי פרקי תהילים. כשהייתי על הר הבית תקעתי בשופר ראשית כול, נפלתי על הארץ והשתחוויתי כשם שיש להשתחוות על מקום המקדש". משם המשיך הרב גורן בדרכו אל הכותל, והונצח שם בתמונות הניצחון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות

– 90 שנה לתקיעת השופר שסללה את הדרך להר הבית

– בדרך להגבלת ההפגנות: דיון סוער בכנסת

בשנים הבאות צלחו כמה ניסיונות נוספים לתקיעה בשופר בהר הבית בייחוד ביום הכיפורים, בתשעה באב וביום העצמאות – בתחילה בהובלת הרבנות הצבאית הראשית ולאחר מכן בידי חברי תנועת בית"ר וחוגים לאומיים. חודשיים לאחר תום המלחמה, בתשעה באב תשכ"ז (אוגוסט 1967) הצליח הרב גורן לקיים באחת מפינות הר הבית תפילת מנחה עם קריאה בתורה ותקיעת שופר "ובזה הוכיח…'נוכחות' יהודית במקום קדוש זה. הטקס עבר בשקט" (על המשמר, 17.8.1967). בעקבות זאת הצר שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג את צעדיו של הרב גורן בהר הבית "עד לבירור הלכתי". מבחינה ביטחונית ומדינית גם שר הביטחון משה דיין ומשרד החוץ ראו בדאגה את "פעולתו של גורן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07/AFP_1RW6JJ-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ביום הכיפורים תשכ"ח (אוקטובר 1967), הראשון לאחר שחרור ירושלים, שב והדהד שופר בהר הבית. הפעם היה זה עוזרו של הרב גורן, הרב מנחם הכהן, שלימים תיאר בפני ראש הממשלה מנחם בגין כיצד "עלה בראש מניין של חיילי צה"ל להר הבית, וקיים שם תפילות תוך תקיעת שופר". לדבריו ניתן אישור לכך בידי שר הביטחון דיין (מעריב, 13.7.1977). דיין אסר בשעתו על הרב גורן לעלות להר הבית, והרב גורן הוא שנידב את עוזרו למשימה: "…הוא [הרב גורן] בא אליי הביתה בקומנדקר עם ספר תורה, ואמר – אתה תעלה במקומי. זה היה 11 בבוקר, ערב יום כיפור.

"לקחתי את שני הבנים שלי, מירון ואביעד, שהיה אז בן 6. דבורה אשתי ארזה לנו סעודה מפסקת ועלינו להר הבית. ליד מסגד אל־אקצה, סמוך לשער המוגרבים, היה מבנה שאחר כך הרסו אותו. שם התמקמנו: מזרנים על הרצפה, שקי שינה. ביום כיפור עברתי לפני התיבה – כל נדרי, סדר העבודה, נעילה. במוצאי החג, כשתקעו בשופר ברחבת הכותל, אני תקעתי למעלה. הייתי משוגע אז על הר הבית. היום לא הייתי עושה את זה" (דיוקן, מקור ראשון, 19.2.2019).

ביום הכיפורים תשכ"ט (אוקטובר 1968) התמקם "מניין מיוחד", בבניין ה'מחכמה' הגובל עם הכותל. "במניין השתתפו אנשי המשמר וחיילים מהרבנות הצבאית. ב'נעילה' התפללו המשתתפים בהר הבית וסיימו שם את הצום בתקיעת שופר. כל המשתתפים בתפילה זו טבלו בערב היום הקדוש" (הצופה, 3.10.1968). במהלך חודש הרחמים באותה שנה (21.8.1969) הוצת מסגד אל־אקצה בידי מייקל רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי. הוא נתפס יממה לאחר מכן. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי נגד ישראל והר הבית נסגר לעליית יהודים למשך חודשים. יום הכיפורים תש"ל, בחלוף חודש, הסתיים לראשונה מאז סיום המלחמה ללא קול שופר בהר הבית אלא "בתקיעת השופר המסורתית ליד הכותל המערבי" (דבר, 23.9.1969).

ביום הכיפורים תשל"ב (ספטמבר 1971), חזר השופר לקרוא בהר הבית. הפעם צעירים מתנועת בית"ר הניפו את דגל ישראל במבואות שער המוגרבים המוליך להר הבית לעיניי אלפי מתפללים, "ובשעה מאוחרת יותר חדרו שני צעירים להר הבית ותקעו בשופר". השוטרים המופקדים על הסדר במקום הרחיקו אותם (מעריב, 30.9.1971). היו אלה חברי היישוב דקלה בחבל ימית, שאוזרח חודשיים לפני כן (7.7.1971).

בצאת צום יום הכיפורים תשל"ג (ספטמבר 1972) שוב הדהדה תקיעת השופר בהר הבית. הפעם תקע בשופר יוסי אונגרפלד, חבר דקלה בסיני. "הוא בא אל המקום בשעות אחר הצהריים והמתין עד הערב, כשהשופר חבוי בבגדיו. לאחר שתקע בשופר, הוא הוקף על ידי עשרות מוסלמים וכן אנשי משטרה, ובראשם קצין משטרה ערבי המופקד על הר הבית, אשר עצרו אותו".

לאחר שנגבתה ממנו עדותו, שוחרר הצעיר מהמעצר ואמר: "תקעתי בשופר לא למען תענוג פרטי, אלא כהפגנה נגד העובדה שליהודים אסורה התפילה ותקיעת השופר בהר הבית מטעם המדינה" (מעריב, 19.9.1972).

אונגרפלד זכה לברכת רב תנועת המושבים וההסתדרות מנחם הכהן (שכאמור תקע בשופר בעצמו בהר הבית חמש שנים קודם), ובכך עורר עליו את זעם חבריו למזכירות מפלגת העבודה, "כי לא ייתכן שחבר מזכירות המפלגה יקרא למעשה לערוך תפילה בהר הבית, בשעה שהדבר אסור מכוח החוק" (מעריב, 20.9.1972).

ביום העצמאות תשל"ג (מאי 1973) ארבעה צעירים ירושלמים, חברי בית"ר, עלו להר הבית, הניפו בו דגל ישראל ותקעו בשופר תוך שהם מתעדים זאת במצלמה. הם נעצרו בידי שוטרים שהחרימו את ציודם, גבו מהם עדות ושחררו אותם (דבר, 8.5.1973). גם בשנים הבאות הפגינו קבוצות בית"רים למען הזכות "לעלות ולהתפלל בהר הבית". בערב יום הכיפורים תשל"ז (אוקטובר 1976) שוב ניסו צעירי בית"ר לתקוע בשופר על ההר (מעריב, 21.5.1974; דבר, 5.10.1976).

בשנים הבאות מנעו מיהודים שביקשו להתפלל ביום הכיפורים לעלות אל ההר. הם קיימו תפילת נעילה ליד שער המוגרבים. על התקיעה בשופר הופקד הרב משה צבי סגל, שהרים את נס המרד בתקופת המנדט נגד האיסור הבריטי לתקיעה בשופר ברחבת הכותל בכדי לממש את זכויותיו הדתיות והלאומיות של העם היהודי ביום הקדוש ובמקום הקדוש לו ביותר (דבר, 12.10.1978, מעריב, 21.9.1980).

הכותב הוא חוקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה

The post שופר יקרא בהר הבית: המאבק על ההר מתעורר appeared first on מקור ראשון.

בתום תפילת נעילה ביום הכיפורים תרצ"א, 2 באוקטובר 1930, ניגש משה צבי סגל, איש חב"ד, שותפו של אבא אחימאיר וחבר תנועת בית"ר בפלוגת העבודה שלה בגליל, אל סטנדר ברחבת הכותל. שם, נרמז לו, מונח שופר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– השיטה היפנית לניצחון על הקורונה: לחץ חברתי חריף

– דעה: למרות הכול, רוטציה

– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות

למרות התערבותו של פקיד יהודי בכיר של השלטון הבריטי, ג'וליוס ג'ייקובס (שלימים נהרג בפיצוץ מלון המלך דוד), שניסה לשדל אותו לבל יעשה כן, ועל אף האיסור המוחלט להשמיע קול שופר שיצא זה עתה תחת ידו של הנציב העליון ג'ון צ'נסלור, רבי משה צבי תקע בשופר.

קול תקיעתו לא רק הפר את ה"חוק" ולא רק זעזע יהודים שלא העלו בדעתם כלל שאפשר להתנגד בהפגנתיות כזו לשלטון, אלא סימן שבר עמוק בלגיטימיות של השלטון בריטי ושל הסטטוס־קוו "המקודש" שלו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 45135229616_o-750x478.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נשוב שנתיים לאחור. בעיצומו של צום יום הכיפורים תרפ"ט, 24 בספטמבר 1928, נכנסה לרחבה קבוצת שוטרים עם הקצין דאף בראשה, והסירה באלימות את המחיצה שהקים האדמו"ר מראדזימין לפני הכותל. עוד בתחילת המאה ערביי העיר התלוננו על כל פריט שהובא לכותל: אבנים לשבת עליהן, כיסאות, מחיצה, תאורה וארונות קודש. זאת בהסתמך על פירמאן – צו הסולטן – משנת 1841 וחידושו, כביכול, מעת לעת. תקריות דומות נרשמו ב־1911, ב־1912 וב־1913. מ־1922 עד 1928 הוגשו 13 תלונות לבריטים על "הפרת ההוראה" בידי היהודים. כך, למשל, הוסרו ביום הכיפורים בשנת 1925 כל הספסלים שהציבו היהודים ברחבה.

אולם תקרית תרפ"ט הייתה חריפה יותר, ותיירת יהודייה אמריקנית נפצעה במהלכה. מהומה תקשורתית התעוררה וראשי היישוב וההנהלה הציונית הוזעקו לפעול בכל הצינורות למען זכויות עדת היהודים ליד הכותל.  בישיבה שזימן הוועד הלאומי ב־26 בספטמבר 1928 התבטא הרב קוק בחריפות נגד הסטטוס־קוו: "עלינו למחות על החוק המדומה 'המצב הקיים', שהוא מיוסד על צרות עין ועל מידה לא אנושית כלל. עלינו לדרוש את הבעלות השלמה על הכותל". בהמשך הזכיר את "שאלת בניין בית הכנסת בה"א הידיעה, שעלתה על הפרק בימי הנציב סֵיר הרברט סמואל", דהיינו רכישת אזור החצר שלפני הכותל ופינוי בתי המוסלמים משם.

בישיבה ב־22 באוקטובר 1928 אמר הרב קוק ש"העלבון הגדול שנגרם לנו על יד הכותל גרר כבר אחריו עלבונות חדשים", והתכוון לרצון הערבים לקבוע שער ברזל בכניסה לחצר הכותל ולתקן נדבכי אבנים בכותל עצמו.

אך הפעילות הציבורית הייתה לשווא. ב־19 בנובמבר 1928 פורסם "ספר לבן" ובו נקבע סטטוס־קוו רשמי ומעוגן בכל הנוגע לכותל – שעד אז התייחס רק לאתרי קדושה נוצריים. ב־6 בדצמבר הופיע נוסח עברי שלו ב"הארץ" ושם אנו קוראים ש"הכותל הוא גם חלק מ'חארם אל שריף' (הר הבית) ובתור שכזה הוא קדוש למושׂלמים. יתר על כן, באופן משפטי שייך הוא בהחלט לעדת המושׂלמים, והרחבה שלפני הכותל שייכת לווקף". והוא ממשיך: "ממשלת ארץ ישראל וממשלת הוד מלכותו, מתוך תשומת לב לסעיף 13 מטופס המנדט על ארץ ישראל, מצאו שעניין זה הוא מסוג העניינים הנכנסים בגדר 'סטטוס־קוו'".

הזכות היחידה שהוקנתה שם ליהודים היא לבוא למקום ולהתפלל בלבד: על פי הספר הלבן הממשלה "לא יכולה להכריח את הבעלים המושׂלמים… להעניק הנחות או זכויות חדשות" ולכן "צורכי תפילה" יותרו רק אם בתקופה הטורקית הדבר היה מותר. וכך בן רגע הוסיף הנציב צ'נסלור את תקיעת השופר לרשימת האיסורים המתארכת.

כדי להבטיח את מדיניותם, הבריטים מינו ועדה בינלאומית ללא אזרחים בריטים, ועדת לופגרן, ואף היא ערכה דיונים בארץ ובסוף 1930 פורסם הדו"ח המסכם שלה, ובו איסור מוחלט על תקיעה בשופר: "לא יותר ליהודים לתקוע בשופר ליד הכותל ואף לא לגרום לשום הפרעה אחרת שניתן להימנע ממנה". למעשה, משה דיין לא חידש שום סטטוס־קוו אלא נכנע למושג משפיל ומבזה שבא לעולם ב־1928, ושקול תקיעתו של הרב משה צבי סגל כעבור שנתיים שם אותו ללעג. את הקול הזה דאגו להשמיע חברי בית"ר, ברית הבריונים ולוחמי אצ"ל מדי שנה במוצאי היום הקדוש (מלבד ב־1936, אז נסגר הכותל בשל המאורעות) עד שנפלה העיר העתיקה בתש"ח.

הרב משה צבי המשיך בפעילותו למען שחרור העם והארץ מעול השלטון הזר בהקימו את תנועת הנוער "ברית החשמונאים", הצטרף לאצ"ל וישב בכלא ירושלים במגרש הרוסים. בהמשך עבר ללח"י ולאחר קום המדינה היה המזכיר המייסד של כפר חב"ד והתושב הראשון של הרובע היהודי המתחדש לאחר מלחמת ששת הימים.

אבל דווקא הרב סגל המזוהה כל כך עם הכותל לא נח על זרי הדפנה אחרי מלחמת ששת הימים, כשרחבת הכותל נהנתה סוף־סוף מיחס מפנק, מנוכחות יהודית ומתשומת לב עולמית, וסימן את היעד הבא: הר הבית. ב־1971 הצטרף לאגודת "אל הר ה'" ופעל רבות למען זכות התפילה בהר. כשהבין שהרבי מלובביץ' אינו מתנגד לעלייתו ההרה, עלה ובהזדמנות אחת השתתף במניין מנחה חפוז שהתקיים בכניסה למסגד אל־אקצה.

מדי יום הכיפורים תקע הרב משה צבי סגל בשופר ליד שער המוגרבים, במסגרת מניין שהתכנס שם שנה אחרי שנה לתפילת נעילה. כך עד יום הכיפורים תשמ"ו, 1985, כשנפקד במפתיע משורות המתפללים. במוצאי הצום נודע שהלך לעולמו ביום הקדוש.

The post 90 שנה לתקיעת השופר שסללה את הדרך להר הבית appeared first on מקור ראשון.

אין חוקים שאומרים מה לעשות, אבל כולם מכירים את הכללים. לעטות מסכה, לשמור מרחק, לחטא ידיים, לבדוק חום. אל תיגע, אל תצעק. אל תעודד במשחקי כדורגל ואל תצרח על רכבות הרים בלונה פארק. אבל אם אתה נדבק בנגיף, יכול להיות שזו אשמתך.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות

– ממסכת יומא עד הקופסה והכמוסה – גלגולה של קפסולה

– העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות

החזון הדיסטופי הזה הוא במקרה גם הפתרון של יפן לבעיה הדוחקת ביותר העומדת בפני העולם כיום: כיצד להתקיים לצד מחלת הקורונה. מספר ההדבקות צונח באיי יפן בעוד הוא מזנק ברחבי העולם, ובטוקיו חושבים שאולי סוף־סוף פיצחו את הקוד. מדע חכם ולחץ חברתי התאחדו כדי לשמור על יציבות כללית מול הנגיף, בלי קנסות חוקיים או סגר רשמי. המדינה מבקשת את דרך האמצע החמקמקה בין הרודנות הסינית למתירנות השוודית, ומציגה את עצמה כדגם לחיים ב"עידן המגפות החדש".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 09/AFP_1WW8I0-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"מההתחלה ניסינו לדכא את ההדבקה ככל האפשר, בשמירה על פעילות חברתית וכלכלית", הסביר פרופ' היטושי אושיטאני, מומחה לווירולוגיה מאוניברסיטת טוהוקו, שהיה אחד היועצים המובילים של הממשלה בנושא המגפה. "עם מערכת המשפט שלנו, איננו יכולים לעשות את מה שסין עשתה. קוריאה וסינגפור עורכות הרבה בדיקות, אבל יכולת הבדיקה שלנו הייתה מוגבלת בתחילה", אמר. "ולכן חיפשנו גישה אחרת".

חודשים לפני ששאר העולם התעורר למסכות ולסכנות המרחבים הסגורים וההמון הצפוף, יצאה יפן למצוא דרך לחיות במגפה בלי סגר דרקוני. בחודש מאי, ביותר ממאה תעשיות ביפן התוו הנחיות לאופן ניהול העסקים במזעור העברת הנגיף. מסעדות פתחו את חלונותיהן והרחיקו את לקוחותיהן זה מזה. חנויות הציבו עוזרים מאחורי לוחות פלסטיק. ברים נסגרו מוקדם. משחקי הספורט התחדשו באצטדיונים דלילים ושקטים להפליא. רכבות הנוסעים של טוקיו התרוקנו במידה רבה במהלך מצב החירום שהוטל באפריל ובמאי, אך כעת הן צפופות למדי שוב – אך החלונות פתוחים וכולם עוטים מסכות.

החשש החברתי מפני חריגוּת עז ביפן כמעט כמו הפחד מפני הקורונה, ורוב האנשים מכבדים את ההנחיות. מחקר שפורסם באוגוסט מצא כי הסיבה העיקרית לכך שאנשים עוטים מסכות היא לחץ חברתי, ולא מניעת התפשטות המגפה.

אושיטני מתאר את הגישה של יפן בהקשרה התרבותי: "קיום משותף" עם הנגיף במקום ניסיון לחסל אותו הגיוני במדינה שספגה גלים רבים של מגפות קטלניות במשך מאות שנים, מאבעבועות שחורות ועד כולרה, שפעת וחצבת. "יש הרבה אנדרטאות אבן ביפן ל'אל האבעבועות השחורות'", הסביר אושיטני. "בשביל היפנים, מגפות הן כוח שאינו בשליטתנו, ואנחנו מכבדים אותן. אנחנו מקבלים את העובדה שאי אפשר לחסלן. למעשה, אי אפשר לחסל את הרוב המכריע של המחלות הזיהומיות".

מאפיינים תרבותיים השפיעו על אזרחי יפן וגרמו להם לקבל את הצורך לעטות מסכות, לחזק את ההיגיינה ולציית לכללים. אבל חשוב לא פחות מכך היה מדע חכם – והתרעה מוקדמת. התפרצות המגפה על סיפונה של ספינת התענוגות "דיימונד פרינסס" – מעין צלחת פטרי ענקית שעגנה מחוץ לנמל יוקוהמה, סמוך לטוקיו – אפשרה למדענים יפנים להתחיל מוקדם את ניתוח ההדבקה, ואת פענוח התכונות הייחודיות של נגיף הקורונה.

פעמוני אזעקה החלו לצלצל כאשר שבעה או שמונה קציני הסגר, אחיות ופקידים יפנים נדבקו בנגיף לאחר שעלו על הסיפון. "קציני הסגר הם אנשי מקצוע, הם יודעים להגן על עצמם", אמר אושיטני. "לכן חשדנו שיש מצב הדבקה יוצא דופן".

נראה כי הנגיף התפשט באמצעות טיפות מיקרוסקופיות – לא רק באמצעות שיעול, עיטוש ומגע, אלא במיקרו־חלקיקים שצפים ומסתובבים באוויר, שמדענים מכנים "העברת אירוסול". עד אמצע פברואר המחלה התפשטה גם ברחבי יפן, והנתונים האפידמיולוגיים הובילו את צוותו של אושיטני לשתי מסקנות מפתיעות נוספות.

הראשונה הייתה שאנשים עם תסמינים מועטים או ללא תסמינים כלל היו מסוגלים להעביר את המחלה. השנייה קשורה לתופעה המכונה כיום "אירועי הדבקה המונית". שלא כמו בשפעת, שהחולים בה עלולים להעביר את המחלה לשניים או שלושה בני אדם אחרים, רוב הנדבקים בקורונה – כמעט 80 אחוז – כלל לא העבירו את הנגיף הלאה. ואולם, מיעוט קטן של אנשים הדביק רבים אחרים, לעתים קרובות במקומות צפופים ולא מאווררים, במהלך מגע קרוב ושיחה.

המסקנות האלה מקובלות כיום בקרב מדענים רבים ברחבי העולם, אך נדרשו חודשים עד שהממצאים היפניים זכו לגיבוי רחב. בינתיים, באיי יפן המסקנות הללו הניחו את הבסיס להתמודדות המדינה עם הנגיף. השימוש במסכות היה קריטי להכלת הנגיף המתפשט באוויר, ומדענים התרכזו באיתור מוקדי הדבקה נרחבת ובחיסולם.

המסקנה הפשוטה הזו עיצבה את החלופה היפנית הייחודית לסגרים קשים: התפיסה שאפשר לשלוט על התפשטות הנגיף אם אנשים פשוט נמנעים מהאזורים המסוכנים ביותר, מה שמכונה "סן מיצו" – מיקומים סגורים עם אוורור לקוי, מקומות צפופים, או מקומות שנערכות בהם שיחות קרובות. הליכה בפארק ואפילו ריצה הן בסדר: אין צורך לכלוא אנשים בבתיהם. ילדים יכולים לחזור לבית הספר, בהינתן עטיית מסכות ושמירת מרחק.

יש מי שמבקרים את הגישה. מדענים ורופאים מתלוננים שהיעדר הבדיקות הקשה על המעקב אחר המחלה, ועורר תסכול ופחד. תגובת השלטון המרכזי נראתה לעיתים קרובות איטית ומבולבלת, וביצועיה מקבלים ציונים גרועים מאוד בסקרי דעת הקהל. בהשוואה למדינות בשכונתה, יפן נראית פחות מרשימה: תאילנד, וייטנאם ודרום קוריאה רושמות הרבה פחות מקרי מוות ויוצאות מהר יותר מהמשבר. בסין ובטאיוואן החיים הרגילים מתחדשים. יפן, מנגד, עדיין ניצבת בפני גל של פשיטות רגל ואבטלה. מנקודת המבט הזאת, דרך האמצע של יפן נראית לפעמים יותר כמו פשרה מבולבלת מגאונות, טוענים מבקרים.

ההסתמכות על לחץ חברתי גורמת גם לתופעת לוואי שלילית, מודה אושיטני: יחס רע כלפי מי שנדבקו במחלה. הלחץ החברתי גם אינו עובד תמיד. לפי מחקר של המכון הלאומי למחלות זיהומיות, נראה שההתפרצות האחרונה של הקורונה במדינה הגיעה ממועדון לילה בטוקיו שפשוט התעלם מההנחיות החדשות.

כעת יפן מתחילה לשחרר מעט את הנהלים המגבילים, במטרה להחיות את הכלכלה. האם היא יכולה לעשות זאת בלי לעורר גל קטלני נוסף של הדבקות? זה המבחן הגדול לאסטרטגיה שלה.

The post השיטה היפנית לניצחון על הקורונה: לחץ חברתי חריף appeared first on מקור ראשון.

העימותים הטלוויזיוניים בין מועמדים לנשיאות ארה"ב הם מסורת בת 60 שנה. כבר בעימות הטלוויזיוני הראשון, שנערך ב-1960, נקבע רף גבוה כשהסנאטור הדמוקרטי צעיר ג'ון קנדי ניצח בנוק אאוט את המועמד הרפובליקני ריצ'רד ניקסון. זה לא קרה בגלל מה שהשניים אמרו או לא אמרו בעימות, אלא בגלל איך שהם נראו: הראשון היה צעיר, שזוף ונינוח, שלבש חליפה הולמת למעמד, ואילו השני היה נראה מותש, אפור ולא ממוקד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ממסכת יומא עד הקופסה והכמוסה – גלגולה של קפסולה

– אחרי עשרים שנה: נפגעי האינתיפאדה השנייה מקווים לפיצויים

– בדרך להגבלת ההפגנות: דיון סוער בכנסת

הלילה (04:00 שעון ישראל) יחלו סדרת העימותים בין הנשיא המכהן דונלד טראמפ ליריבו הדמוקרטי ג'ו ביידן. העימות הראשון יתקיים בקליבלנד שבאוהיו, השני ב-15 באוקטובר בפלורידה והשלישי ב-22 באוקטובר בטנסי. בין לבין יתקיים גם עימות בין סגן הנשיא מייק פנס לטוענת לתפקידו קמלה האריס.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 09/08704725-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

במערכת בחירות לנשיאות רגילה, ישנן כמה אבני דרך שיכולות לשנות את מהלך הבחירות ואת המומנטום: העצרות ההמוניות, הוועידות המפלגתיות והעימותים הטלוויזיוניים. בעידן הקורונה כמעט שאין עצרות, הוועידות המפלגתיות נטולות הקהל היו צל קלוש של האירועים הגדולים שאליהם הורגלנו בעבר, ורק העימותים נותרו כמעט כפי שהיו – אחד מול אחד על הבמה, 90 דקות, עיתונאים נוקבים עם שאלות שלא פוסחות על אף נושא שעל הפרק. בדרך כלל יש קהל באולם, אבל השפעתו מינורית יחסית. בהתחשב בכך שלפי הסקרים המרוץ יחסית סטטי ויציב – למעט עלייה גדולה של ביידן במהלך יולי ואז צמצום ניכר לכיוון טראמפ באוגוסט, הממוצע לטובת ביידן עומד רוב הזמן על כ-6.5 אחוז במישור הארצי וכ-3.5 אחוז במדינות המתנדנדות – העימותים הם כנראה ההזדמנות הגדולה של שני המועמדים לפרוץ גדרות המרוץ ולהביא לשינוי, לכאן או לכאן.

ביידן מגיע לעימותים כשמצבו התאורתי טוב משל טראמפ. הוא מוביך במישור הארצי, וגם במדינות המתנדנדות אוחז ביתרון די קבוע. הניו-יורק טיימס העניק לו מתנת טרום-עימות נאה בדמות תחקיר על אי תשלום מיסים מצד טראמפ במהלך השנים האחרונות. קשה לדעת עד כמה ענייני המיסוי של הנשיא מעניינים את הבוחר המתלבט, אבל זהו בהחלט ניסיון מצד העיתונות הליברלית, המתעבת את טראמפ, להעלות לסדר היום רגע לפני העימות נושא שבו לא יהיה לנשיא נוח לעסוק. וכמובן, מגפת הקורונה, שכבר גבתה את חייהם של למעלה מ-200 אלף אמריקנים. לזכותו של טראמפ ייאמר כי הוא התעשת וכבר לא מזלזל בנגיף כפי שעשה מלכתחילה, אולם הוא יצטרך לעמול קשה על מנת להתמודד עם טיעוניו של ביידן בנושא, שוודאי יזכיר לצופים במהלך העימות את התנהלות הנשיא בנושא במהלך חודש מרץ.

לקמפיין טראמפ ישנן ציפיות לא מעטות מסדרת העימותים שתחל הלילה, ותקווה שביידן ייכשל בלשונו והמסר שלפיו מדובר במועמד לא יציב ולא כשיר יכה שורש בקרב הבוחרים ויבוא לידי ביטוי בישורת האחרונה של הסקרים וכמובן ביום הבחירות עצמו. הגם שביידן מנוסה בעימותים מעשוריו הרבים בפוליטיקה האמריקנית, אין ספק שלטראמפ יש אנרגיה בימתית וכריזמה גדולות יותר מאשר ליריבו. ביידן, ששומר על עצמו מאז תחילת הקורונה, כמעט ולא נפגש עם קבוצות גדולות של אנשים, ודיבורו הפך למתון ומדוד עוד יותר מהרגיל, עד שיש הטוענים כי הוא אינו בקו הבריאות. טרמאפ, שכבר מזמן הצמיד לביידן את הכינוי "סליפי ג'ו" הגדיל לעשות ודרש מביידן לבצע בדיקת סמים לפני העימות. יש כאן הימור גדול של טראמפ, שכן הוא הוריד את הציפיות עד שביידן בסך הכול צריך לצלוח בשלום את תשעים הדקות הערב, לא להתבלבל ולא להיראות כקשיש סנילי כדי שהעימות ייחשב עבורו כניצחון. מצד שני, אם אכן יהיה רגע כזה של בלבול או חוסר קוהרנטיות, ביידן יהיה בבעיה גדולה. כך או כך, ההצגה הגדולה מתחילה הלילה, הכינו את הפופקורן.

The post העימות הגיע: טראמפ יתקוף, ביידן ינסה להוכיח כשירות appeared first on מקור ראשון.