הסופר חיים באר פותח את ספרו "גם אהבתם גם שנאתם", המתאר את מערכת היחסים המורכבת שנרקמה לאורך השנים בין ש"י עגנון, יוסף חיים ברנר, וחיים נחמן ביאליק, בתיאור אנקדוטה פרטית מכוננת. בגיל 18, בדרכו ללשכת הגיוס, מספר באר, הוא פגש את ידיד המשפחה אלכסנדר אורי (דמות מעניינת בפני עצמה: איש השומר הצעיר, חבר בקבוצת הצעירים הרומנטית שהתיישבה ב־1920 בביתניה, שחזר בתשובה, הפך לחסיד רחמסטריווקה ועבר לשכונת מאה שערים בירושלים). אורי, שנשאר כל חייו בקשרים עמוקים עם עולמו הקודם, ואף הרבה לקרוא בספרות העברית החדשה, שאל את באר הצעיר "מה אתה קורא", ובאר השיב לתומו שהוא נהנה מקריאת סיפורי עגנון. אורי היה מרוצה, אבל היה מאוד לא מרוצה כשגילה שבאר אינו מכיר כלל את סיפורי ברנר ושירי ביאליק.

הסכת ושמע, אמר אורי לבאר, "שלושתם סופרי אמת המה", ומיהר להבהיר שבכך התכוון לא רק לאיכות כתיבתם, אלא גם לראשי תיבות המציינים את ייחודו של כל אחד מהם. ספרי אמ"ת, בשפה המסורתית, הם שלושת הספרים המצויים בראש חלק ה"כתובים" של התנ"ך: איוב, משלי, תהלים. אורי הסביר את כוונתו: "ברנר הוא איוב, מפורר מייסורים, משכול ומכפירה; עגנון הוא משלי – תוכו רצוף משלים וחוכמה ושנינה; וביאליק, ביאליק הוא תהלים – כולו טוהר, אהבה נקייה ואמונה".

אבל אורי לא הסתפק בכך, והוסיף עוד אפיון לגבי כל אחד משלושת היוצרים הגדולים: "האמן הגדול ביותר מבין השלושה הוא עגנון; אמן שאין אלוהים בליבו אלא אלוהי יצירתו. ברנר הוא האדם הגדול מבין השלושה; הגדול מכולנו, צדיק וישר. אמנם צדיק חילוני וכופר… ואילו הבנאי הגדול מביניהם הוא ביאליק; בנאי של תרבות אשר בכל יום ויום נותן דין וחשבון לפני כנסת ישראל על מעשיו ודאגתו לקיום האומה ולתקנת חייה הרוחניים".

קודם כול משורר

דומה שאין תיאור מוצלח יותר לדמותו של חיים נחמן ביאליק, שהשבוע, בעשרה בטבת, מלאו 150 שנה להולדתו. גם התואר "המשורר הלאומי" שהוכתר בו אינו ממצה את דמותו וחשיבותו של ביאליק, כמו התואר "הבנאי הגדול של התרבות העברית" שקשר לו אורי. לא רק שחלק גדול משיריו נועדו במפורש ללוות את בניינה המתחדש של האומה ואת המפעל הציוני, אלא שהוא היה בין היוצרים הבולטים שלא הסתפקו רק ביצירתם שלהם.

בחייו הלא־ארוכים (הוא נפטר בהיותו בן 61 בלבד) ערך ביאליק אינספור כתבי עת, שאת חלקם גם הקים בעצמו, ובהם נתן במה לעשרות, אולי מאות, יוצרים; הוא הקים כמה מפעלי מו"לות גדולים, שאחד מהם, הוצאת דביר, ממשיך להתקיים עד היום; הוא תרגם לעברית כמה מנכסי צאן ברזל של הספרות העולמית, ובראשם הספר "דון קישוט" של סרוונטס. והעיקר, הוא היה הדוחף העיקרי למפעל החשוב ביותר של התרבות העברית החדשה: מפעל "הכינוס" של אוצרות התרבות היהודית העתיקה בחיבורים מונגשים ומפורשים, ואף תרם לו את אחד מנכסיו הגדולים ביותר, הלא הוא "ספר האגדה", המקבץ ומפרש את מיטב אגדות חז"ל מן התלמוד והמדרשים.

פרופ' אבנר הולצמן: מה שמיוחד בשירים שלו זה שהוא היה הראשון בשירה העברית החדשה, מאז שירת תור הזהב בספרד, ששילב בין הפרטי והלאומי. שירת ההשכלה הייתה מאוד רציונלית ורעיונית, ואילו הוא חדר עמוק לתוך נפשו שלו, וחיבר בינה ובין הנפש הקולקטיבית"

באר מסכים גם היום עם ההגדרה ששמע מפי אלכסנדר אורי. "ביאליק הוא הרבה יותר ממשורר לאומי", אומר באר. "הוא יצר מכלול שלם של מפעלים, שמצדיק את התואר הייחודי 'בנאי של תרבות'. הוא היה הראשון בספרות העברית החדשה שהפך את הכתיבה לילדים לעניין שלא נועד רק לגננות. בעקבותיו באו כל האחרים – מאלתרמן ולאה גולדברג, ועד מאיר שלו ודויד גרוסמן. בספרות ההשכלה זה לא היה.

"דבר שני, הוא הציל לעם ישראל את ספרות האגדה. גם הלמדנים הליטאים וגם המשכילים בזו לספרות האגדה. ביאליק ורבניצקי החזירו לה את כבודה האבוד, שהקנה לה מקום של כבוד אפילו באקדמיה. מפעל הכינוס של ביאליק הביא לנו אפילו את 'ספר הבדיחה והחידוד' של דרויאנוב, וגם את 'ימים נוראים' של עגנון, שנתחברו בעידודו. שלישית, מפעלי המו"לות שלו, והנכונות לעמול גם למען ספריהם של אחרים, בהוצאות 'מוריה' ו'דביר'. אפשר לציין גם את יחסו ליום השבת: הוא הבין שבלי שבת אין תרבות יהודית ואין חברה ישראלית. כל זה מצטרף למכלול שבו ביאליק הוא ה־יוצר בה"א הידיעה של התרבות היהודית הלא־הלכתית. אחריו עסקו בה כמובן גם אחרים, אבל אי אפשר לדמיין את התחום הזה בלי התשתית, גם הרעיונית, של ביאליק".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/01/הרב-קוק-וביאליק-750x515.jpg 750w" sizes="(max-width: 465px) 100vw, 465px" />

פרופ' אבנר הולצמן, מחוקריו החשובים של ביאליק, שערך בין היתר מהדורה מבוארת ומוערת של שיריו וסיפוריו, קצת מסויג: "אין ספק שביאליק היה יותר ממשורר. אבל עיקר חשיבותו, בראש ובראשונה, היא כמשורר. אלמלא היה משורר חשוב כל כך, גם שאר המפעלים שלו לא היו זוכים לתשומת לב רבה כזו. עובדה שכאשר שבעשרים שנותיו האחרונות, כשהוא כמעט חדל מלכתוב שירים – כנראה בשל התגברות הדיכאון, שאפיין אותו לאורך כל חייו – אנשים הרגישו שביאליק 'נעלם', אף שהוא עדיין המשיך בכל מפעליו האחרים. כלומר, גם מבחינתם השירים היו המפעל החשוב ביותר. מה שמיוחד בשירים שלו זה שהוא היה הראשון בשירה העברית החדשה, מאז שירת תור הזהב בספרד, ששילב בין הפרטי והלאומי. שירת ההשכלה הייתה מאוד רציונלית ורעיונית, ואילו הוא חדר עמוק לתוך נפשו שלו, וחיבר בינה ובין הנפש הקולקטיבית".

"מוחי נקרש בין ברושי היער"

כמו רבים מיוצרי התרבות העברית במזרח אירופה של המאה ה־19, גם ילדותו של ביאליק הייתה קשה ועגומה. הוא נולד בכפר קטן באוקראינה, בראשית 1873, לזוג הורים שהיו אלה נישואיהם השניים. האבא, יצחק־יוסף, עבד כפקיד בעסקי היערות של המשפחה (רבים מיהודי מזרח אירופה התפרנסו מעסקי חכירה של נכסים שהיו שייכים לטייקונים לא־יהודים, בין השאר בעסקי כריתת יערות וסחר בעצים). בהיותו בן חמש, כשעסקי היערות של האב נכשלו, עברה המשפחה לעיר המחוז ז'יטומיר, שם פתח האב חנות קטנה. משלא הצליח גם בה עבר לאזור אחר של העיר, ושם פתח בית מרזח.

כעבור שנתיים, כשהילד חיים נחמן בן שבע בלבד, נפטר האב, שבע ייסורים ועוגמת נפש. האם, דינה, שביאליק הקדיש לה כמה שירים אוהבים במיוחד, נכשלה בניסיונה להמשיך בהפעלת בית המרזח, והגיעה לעוני מרוד. היא מסרה את בנה לידי חותנה, יעקב משה ביאליק, שהיה איש אמיד. החיים בביתו של הסב היו קשים מאוד לביאליק, ובשיריו המאוחרים גם נתן ביטוי לכך. הסבא היה קנאי דתי וקפדן באופן כללי, וגם בני הדודים האחרים שגרו במחיצתו הרבו להתעלל בביאליק. הוא מצידו נהג לברוח מחיי היומיום הקשים אל השוטטות בחיק הטבע, שלימים מצאה גם היא את ביטויה בשיריו.

באותם ימים החל לפתח עניין בקריאת ספרות כללית. מהעיתונות התרשם שבישיבת וולוז'ין, החשובה שבישיבות ליטא, לומדים תורה והשכלה גם יחד. הוא ביקש וקיבל את רשות סבו לנסוע לשם, אבל בבואו התאכזב לגלות שהשמועה הייתה מופרכת; גם בוולוז'ין למדו לימודי קודש בלבד, וראשי הישיבה אף התנגדו בתוקף ליוזמת השלטונות לשלב מקצועות חול. הוא החליט בכל זאת להישאר בישיבה, ואף הצליח בלימודיו והתקרב לראש הישיבה, הרב נפתלי־צבי־יהודה ברלין (הנצי"ב). אבל ביאליק עצמו נמשך יותר לספרות הכללית ולכתיבה. באפריל 1891 התפרסם בעיתון "המליץ" מאמרו הראשון, תחת השם "רעיון היישוב". ביאליק קרא בו ליישב את ארץ ישראל ברוח התורה, המצוות והמוסר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2023/01/ישיבת-וולוזין-750x459.jpg 750w" sizes="(max-width: 456px) 100vw, 456px" />

כחצי שנה לאחר מכן עזב את וולוז'ין, בדרכו לבירת התרבות העברית של אותם ימים, העיר אודסה. הוא לא סיפר למשפחתו שעזב את הישיבה, וכדי להתפרנס עבד כמלמד ב"חדר", והחל לפרסם את שיריו בצורה שיטתית יותר. כעבור כמה חודשים, כאשר ישיבת וולוז'ין נסגרה בפקודת השלטונות משום שלא הסכימה לקבל על עצמה את גזירת לימודי החול, ביאליק כבר לא יכול היה עוד להתחמק ממשפחתו. בנוסף, ממש באותה תקופה חלה הסבא, וביאליק חזר לביתו כדי להיות עם המשפחה בתקופה הקשה. הסבא חי עוד כשנה נוספת, והספיק לדאוג לאירוסיו של ביאליק למניה לבית אוורבוך, בתו בת ה־17 של מי שהיה בעצמו סוחר עצים עשיר. לזוג לא נולדו מעולם ילדים, ולימים נודע שביאליק קיים בימי חייו כמה רומנים מחוץ לנישואים.

החתונה עצמה נערכה אחרי מות הסבא. ביאליק עבר לבית חותנו בעיירה קורוסטישוב, ונכנס לעסקי העצים. החותן רכש בשבילו חלקת יער, והוא עבד בה במהלך ימות השבוע, בבדידות גמורה. רק בשבתות חזר לחיק משפחתו. הבדידות סייעה לו להתמסר לכתיבה, ובתקופה הזו הוא אכן החל להתפרסם כמשורר שמפרסם שירים לא מעטים על פני כתבי עת ועיתונים שונים. אבל חיי הבדידות ביער, הרחק מחברת אנשים בכלל ואנשי ספרות בפרט, היו קשים לו. כשביקש מחברו מימי אודסה, יהושע חנא רבניצקי (שותפו להרבה מפעלי מו"לות ועריכה, ובראשם ספר האגדה), לשלוח לו את קובץ המסות של אחד העם, הוא כתב לו בין השאר: "מתאווה אנוכי לזעזע מעט את מוחי שנקרש בין ברושי היער הנרדם, שאני קופא בו כפרא בודד".

בסופו של דבר גם עסקי היער לא האירו פנים לביאליק, וכעבור קרוב לארבע שנים ביער הוא קיבל משרת מורה בעיר סוסנוביץ שבדרום פולין, בעוד אשתו נשארת לגור בבית הוריה. הפרנסה שם הייתה טובה, אבל את העיר ותושביה הבורגנים לא אהב. מסוסנוביץ הוא שלח לפרסום בירחון "השילוח" את שיר התוכחה הראשון שלו, ראשון מני רבים, "אכן חציר העם".

כעבור שלוש שנים נוספות, בשנת 1900, החליט להשתקע סופית באודסה, ושם אמנם נשאר לגור במשך 21 שנים. הוא החל לעבוד כמורה ראשי ומפקח ב"חדר המתוקן" ("חדר" עם לימודי חול, שהקימו משכילי אודסה), ובמקביל לא זנח את יצר המסחר ופתח גם חנות למכירת עצים ופחמים. באודסה, מרכז התרבות העברית באותם ימים, פרחו יצירתו ומעמדו הספרותי, ובכלל זה גם מעמדו כמו"ל של כמה הוצאות ספרים וכתבי עת ספרותיים, שפתח וסגר לאורך השנים.

עסקי המו"לות חיברו בין שתי אהבותיו של ביאליק: אהבתו לספרות ולשפה העברית, והניסיון שרכש בתחום העסקי. אף שכמה פעמים בחייו נכשל כישלונות עסקיים, נראה שאהב את היזמות והמסחר. נכונותו לעסוק בתחום הזה השפיעה גם על מעמדו, בהיותו מי שיכול לספק (או למנוע) במה ליוצרים אחרים, שלא ניחנו כמותו בניסיון או מוטיבציה עסקית.

הלם קישינב

באפריל 1903, במוצאי חג הפסח, התחולל בעיר קישינב, בירת בסרביה, פוגרום רצחני. בעולם שאחרי השואה, פוגרום קישינב יכול להיחשב כאירוע "זניח" כמעט: 49 יהודים נרצחו בו, ומאות נפצעו. אבל בזמן אמת – כאשר רוחות הציונות מפעמות, יישובים חדשים מוקמים בארץ ישראל מזה כעשרים שנה, וגם הציונות המדינית חוגגת שש שנות קיום – פוגרום קישינב חולל תדהמה וזעם עצומים, ולמעשה היה הגורם המחולל של העלייה השנייה, שהחלה כמה חודשים אחר כך.

גם ביאליק התמלא זעם והיה המום מן הפוגרום, וכתגובה ספונטנית־כמעט כתב את אחד משיריו המפורסמים, "על השחיטה":

שָׁמַיִם, בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עָלָי!/ אִם יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל

בָּכֶם נָתִיב/ וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו/ הִתְפַּלְּלוּ אַתֶּם עָלָי!…

וְאִם יֶשׁ צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!/ אַךְ אִם אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי

מִתַּחַת רָקִיעַ/ הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ/ יְמֻגַּר נָא כִסְאוֹ לָעַד!…

וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!/ נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד

קָטָן/ עוֹד לֹא בָרָא הַשָּׂטָן"…

אבל בכך לא הסתיים עיסוקו של ביאליק בפוגרום. כמי שכבר היה אז, בהיותו בן 30, איש ציבור בעל מעמד, הוא נבחר לעמוד בראש משלחת שנסעה לקישינב, כחודשיים לאחר הטבח, כדי לאסוף עדויות על הטבח ולפרסם ספר על הפרעות. הספר מעולם לא פורסם, אבל על בסיס הדברים שראה במשך חמשת השבועות שבהם שהה באודסה, כתב ביאליק את הפואמה "בעיר ההרגה", שבה הוא מתאר ללא כחל ושרק את מראות הזוועה:

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת/

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת/ וְעַל הָעֵצִים

וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים/ אֶת הַדָּם הַקָּרוּשׁ

וְאֶת הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל הַחֲלָלִים… וּבָרָחְתָּ וּבָאתָ אֶל

חָצֵר, וְהֶחָצֵר גַּל בּוֹ –/ עַל הַגַּל הַזֶּה נֶעֶרְפוּ שְׁנַיִם: יְהוּדִי

וְכַלְבּוֹ./ קַרְדֹּם אֶחָד עֲרָפָם וְאֶל אַשְׁפָּה אַחַת הוּטָלוּ/

וּבְעֵרֶב דָּם שְׁנֵיהֶם יְחַטְטוּ חֲזִירִים וְיִתְגּוֹלָלוּ…

מה שהחריד את לב קוראי הפואמה לא היו רק התיאורים הקשים, אלא גם הכעס שביטא ביאליק כלפי הנרצחים עצמם, על חוסר האונים הנורא שלהם:

מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,/ וַיָמוּתוּ

מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ/ וּמָחָר לַבֹּקֶר – וְיָצָא הַבֵּן

הַפָּלִיט/ וּמָצָא שָׁם פֶּגֶר אָבִיו מְגֹאָל וְנִמְאָס/ וְלָמָּה תֵבְךְּ,

בֶּן אָדָם, וְלָמָּה תָלִיט/ אֶת פָּנֶיךָ בְּכַפְּךָ? – חֲרֹק שִׁנַּיִם

וְהִמָּס!!…// … וְצַר לִי עֲלֵיכֶם, בָּנַי, וְלִבִּי לִבִּי עֲלֵיכֶם:/

חַלְלֵיכֶם חַלְלֵי חִנָּם, וְגַם אֲנִי וְגַם אַתֶּם/ לֹא יָדַעְנוּ לָמָּה

מַתֶּם וְעַל מִי וְעַל מָה מַתֶּם/ וְאֵין טַעַם לְמוֹתְכֶם כְּמוֹ אֵין

טַעַם לְחַיֵּיכֶם…

פרופ' אבנר הולצמן, במהדורתו המבוארת לכל שירי ביאליק, כותב שהשיר הזה של ביאליק היה כשלעצמו זרז משמעותי לתנועת הגנה עצמית שקמה באותם ימים בקרב יהודי רוסיה. תנועה זו הייתה לימים גם הבסיס לארגוני ההגנה העצמית של היישוב היהודי בארץ, שכולה תוצרת אנשי העלייה השנייה: מ"בר גיורא" ו"השומר" ועד ארגון ההגנה, שלימים היה הבסיס לצה"ל. מצד שני, כותב הולצמן, "בעיר ההרגה" שימש גם בסיס לדימוי הנחות והבזוי של יהודי הגולה, שיצר לימים את דימוי "כצאן לטבח" של נרצחי השואה, ואת הניכור של היישוב העברי בארץ כלפיהם. באופן אישי, השירים שכתב ביאליק סביב פוגרום קישינב, יחד עם מסה מחמיאה שפרסם זמן קצר קודם לכן פרופ' יוסף קלוזנר על המהדורה הראשונה של שירי ביאליק, הם שקיבעו את מעמדו של ביאליק כמשורר הלאומי.

ספינה של סופרים

כשנה לאחר פוגרום קישינב היה קלוזנר אחראי לתפנית נוספת במעמדו של ביאליק. קלוזנר החליף אז את אחד העם בתפקיד עורך "השילוח", כתב העת העברי החשוב ביותר במזרח אירופה, והוא הזמין את ביאליק לעבוד כעורך מדור הספרות בירחון. לשם כך נסע ביאליק לוורשה, מקום משכנה של מערכת השילוח. בשנה שבה שהה שם החל לעבוד עם ידידו רבניצקי על ספר האגדה והחל גם בכתיבת פירוש למשנה, שממנו יספיק לכתוב רק פירוש לסדר זרעים. כעבור שנה חזר לאודסה, והמשיך משם הן את עבודתו ב"השילוח" והן את עסקי הוצאת הספרים "מוריה" שהקים.

אלה היו שנות יצירה קדחתניות עבורו; הן בכתיבה, הן בעריכה והן בעסקי המו"לות. כל כך התעייף, עד שבספטמבר 1911 חש שכבר אין לו כוח לכתוב שירים. הוא פרסם שיר קינה בשם "צנח לו זלזל", על התחושה הזו עצמה, ובמשך ארבע שנים לא כתב שיר אחד נוסף. בסוף 1912 העיד על עצמו במכתב: "אין לי פנאי לנשום… מטופל אני בעבודה חיצונית ובנדודי נפש פנימיים עד לבלי נשוא". שנה לאחר מכן זכה להוקרה מעניינת על פועלו: בעקבות זכייתו של המשורר ההודי רבינדרנאת טאגור בפרס נובל לספרות, עלה בעולם הספרות העברית הרעיון שאולי ועדת פרס נובל כבר בשלה להעניק את הפרס גם ליוצרים שאינם מערביים, והמועמד העברי לפרס היוקרתי היה כמובן ביאליק. הרעיון עורר ויכוח גדול וגרר כמה תגובות לעגניות, והיוזמה גוועה עוד לפני שמומשה.

בשנות מלחמת העולם הראשונה נפגעה הפעילות המו"לית של ביאליק, וכך גם יצירתו השירית. ביאליק כתב אמנם כמה שירים במהלך המלחמה, אבל מכאן ועד מותו פרסם רק שירים מעטים, ואת עיקר עבודתו הקדיש לפעילותו החוץ־ספרותית, כמו כתיבת מסות הגותיות בענייני שפה ותרבות (בהן "גילוי וכיסוי בלשון" ו"הלכה ואגדה"), ויצירת מפעל "הכינוס" של אוצרות התרבות היהודית לדורותיה. בין השאר החל עם רבניצקי במפעל כינוס בן שבעה כרכים של שירי אבן־גבירול, ובמפעל דומה לשירי ר' משה אבן־עזרא. את אלה הוציא בהוצאה החדשה שיזם למטרה זו עצמה, הוצאת דביר.

בעולם ההתחדשות היהודית נודע לביאליק תפקיד מפתח. רבים מאנשיה – במכינות הקדם-צבאיות ובבתי מדרש חילוניים ומשותפים – חוזרים לכתביו ומוצאים בהם, ובמפעל הכינוס שלו, את הדרך שבה יתמודדו גם הם עם מכאוביהם התרבותיים

אחרי המלחמה התקיימה ברוסיה מלחמת אזרחים בין הקומוניסטים, שכונו בולשביקים, והכוחות שהתנגדו להם. באותה תקופה ביאליק נאסר לזמן־מה, וברחבי העולם נפוצו שמועות שנרצח. כמה הספדים כבר הספיקו להתפרסם לפני ששוחרר והתגלה שנשאר בחיים. רבים מאנשי הצמרת בשלטון הקומוניסטי החדש היו יהודים, בהם גם מעריצים של ביאליק, והדבר אפשר לו לצאת במשלחת למוסקבה ולבקש אישור ליציאתם של כמה משפחות סופרים עבריים מרוסיה אל המערב. בסיועו של הסופר הרוסי מקסים גורקי, אף הוא ממעריציו של ביאליק, האישור התקבל, וביוני 1921 עלו תריסר משפחות סופרים ומשוררים עבריים – בהם שאול טשרניחובסקי, אביגדור המאירי, אלתר דרויאנוב, רבניצקי וביאליק – על ספינה מאודסה לאיסטנבול. כמה מאנשי הקבוצה, בהם רבניצקי, מיהרו להמשיך משם לארץ ישראל.

ביאליק, המשורר הלאומי, השתייך דווקא למתמהמהים. הוא תכנן לנסוע לגרמניה למשך חודשיים, כדי לבסס את עסקי המו"לות שלו לפני שיעלה לארץ, אבל התקופה הזו התמשכה לשלוש שנים. רק במרץ 1924, בהיותו בן 51, הגיע המשורר הלאומי לארץ ישראל כדי להתיישב בה (לפני כן קיים רק ביקור אחד בארץ, בשנת 1909). הוא התקבל כאן בכבוד מלכים, והרחוב התל־אביבי שבו בחר לגור אפילו קיבל את שמו בטקס חגיגי. באפריל 1925 הוא נאם בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים והתמנה לחבר הנאמנים של המוסד החדש (המונח הזה עצמו היה הצעה של ביאליק, כביטוי עברי למונח הלועזי קורטוריון; ביאליק היה אחראי בימי חייו לעוד כמה מילים עבריות, כגון מטוס, תגובה, גחלילית, שלדג, פקח, מצלמה, יבוא ויצוא).

בארץ ישראל הפך ביאליק לדמות מרכזית בחיי הספרות והתרבות. פטרונו, אחד העם, היה אז בשנותיו האחרונות, וביאליק כבר האפיל עליו. הוא המשיך בעסקי המו"לות, הפעם גם באמצעות אגודת הסופרים העבריים, כשייסד את ביטאונה של האגודה, "מאזניים", היוצא לאור עד היום; כתב העת הזה התחרה בעיקר ב"כתובים", שערך אברהם שלונסקי. בין ביאליק לשלונסקי התקיימו כמה מחלוקות גדולות; העיקרית שבהן הייתה ביחס לשפת היידיש. שלונסקי, החלוץ ואיש השומר הצעיר, בז לשפה הגלותית, ואילו ביאליק, העירוני הבורגני, שחי כמעט כל ימיו בין יהודי הגולה, ביקש דווקא להעריך את חשיבותה.

במהלך עשר שנותיו בארץ חלה ביאליק במחלת כליות קשה, שהציקה לו מאוד. הוא יצא לכמה תקופות במעיינות מרפא באירופה, וב־1934 אף נסע לניתוח בווינה. הניתוח הצליח, אבל החולה מת מהתקף לב כתוצאה מקריש דם שחסם את ליבו. וכך, כמו הרצל לפניו, נפטר ביאליק על אדמת נכר, ורק ארונו הגיע חזרה לארץ, תוך שהוא זוכה ללוויה המונית, הגדולה בהלוויות שנערכה עד אז בארץ ישראל (כמאה אלף משתתפים, שהיו אז כמחצית מן היהודים בכל רחבי הארץ). הוא נקבר בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, ממש ליד קברו של מורו ופטרונו הגדול, אחד העם.

ציונות תרבותית

ביאליק היה תומך גדול בתנועה הציונית ומפעלה, אבל את פעילותו שלו העדיף למקד בתחום התרבותי. מהבחינה הזו הוא היה תלמידו הנאמן של אחד העם, שטען כלפי הרצל שארץ ישראל לעולם לא תוכל להיות בית למיליוני היהודים החיים בגולה, ולכן חשוב למקד את המאמץ הציוני בהפיכת הארץ למרכז תרבותי ורוחני חלופי לעולם התורה של מזרח אירופה, שרוב היהודים כבר לא רצו להמשיך אותו. ביאליק גם לא התאמץ מדי ליטול חלק בקונגרסים הציוניים שהתקיימו בימי חייו.

בימי הקונגרס הציוני הראשון היה ביאליק איש צעיר בן 26, ועסוק בעבודתו כמורה בסוסנוביץ. הוא עוד לא היה מספיק מוכר כדי לזכות במעמד שם. אבל האדישות שגילו המוני בית ישראל למפעל הציוני הוציאה אותו מדעתו, והוא הגיב עליה בשיר נוקב שכבר הזכרנו, "אכן חציר העם". בשיר הזה באה לידי ביטוי הזדהותו עם כאב האומה ועם חדלונה. השיר נחשב לשיר הזעם והתוכחה הראשון (מני רבים) של ביאליק, אותו ז'אנר שאחראי אולי יותר מכול להכתרתו כ"משורר הלאומי". הוא ראה עצמו כמעין נביא מודרני, וכנראה משום כך הכותרת שבחר לשיר הייתה מנבואת ישעיהו (שהביטוי "אכן חציר העם" מופיע באחת מנבואותיו). וכך הוא נפתח:

אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ/ אָכֵן חָלָל

הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ/ אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל

גַּם מִפֹּה גַּם מִשָּׁם –/ וְלֹא נָע וְלֹא זָע וְלֹא חָרַד

הָעָם.

ביאליק השתתף רק בשלושה קונגרסים ציוניים מתוך 18 שהתקיימו בימי חייו: ב־1907, ב־1913, וב־1931. באחרון היה עד לדרמה הגדולה של הוויכוח בין נשיא התנועה הציונית חיים ויצמן, שביאליק היה קרוב להשקפותיו, ובין התנועה הרוויזיוניסטית בראשות זאב ז'בוטינסקי. הוויכוח המר בין השניים, כמו גם ביקורתו של דוד בן־גוריון כלפי ויצמן, הביאה להדחתו של ויצמן מראשות התנועה הציונית. ביאליק הנחרד כתב שוב את אחד משירי הזעם שלו:

רְאִיתִיכֶם שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וּלְבָבִי סַף דִּמְעָה./

אֵיכָה דַלֹּתֶם פִּתְאֹם, אֵיכָה חֲדַלְתֶּם יֶשַׁע!/

אֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם בָּדָד, אֹבְדֵי עֵצָה וּנְתִיבָה,/

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן צָעַד.

בשני העשורים האחרונים לחייו עסק ביאליק פחות בשירה ויותר בעסקי ציבור שונים ובהם מו"לות, כינוס ספרי מופת מן התרבות העברית העתיקה וארגון מפעלי תרבות. בנוסף, הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו באותן שנים לכתיבת המסות הגדולות שלו, שכמה מהן מהוות עד היום נכסי צאן ברזל של התרבות העברית.

במאמר שכתב על תפיסת ההלכה של ביאליק, מדגיש איש החינוך שי זרחי שביאליק שאף לכך שגם השפה העברית המתחדשת תשמר את מעמד הקדושה שלה; הפעם לא בהקשר של קדושה דתית, אלא קדושה תרבותית. כפי שכתב במאמרו "קודש וחול":

האידיאל של הדיבור העברי אינו צריך להיות דיבור של חול, אלא קודש. יש פלוגתא בדבר, מה חשוב ממה: השבת או ששת ימי המעשה המשמשים את שבת המלכה. מפני שיום זה הוא יום של חיים עליונים. לפיכך חושב אני כי הלשון בתור לשון אינה יכולה להיות אידיאל. עלינו לברוא וליצור בתוך הלשון ולהעלותה ללשון הקודש. ודבר זה ייעשה אם לא נגרש מהלשון את כל הנשמות ששכנו בתוכה אלפי שנים.

כלומר, יש לחבר את השפה למקורותיה הראשונים, להקשרים שבהם התחברה. גם זו הייתה מבחינתו סיבה מרכזית למפעל "הכינוס", שנועד לחבר את המוני בית ישראל לספרים המרכזיים של תרבותם.

ביחסו אל מה שראוי ללמוד מן התרבות היהודית העתיקה, היה ביאליק רדיקלי יותר גם ממורו אחד העם. בעוד אחד העם מבקש ללמוד מן התרבות היהודית את תפיסותיה המוסריות, מה שכונה "מוסר הנביאים", ביאליק תבע ללמוד ממנה גם את חשיבותה של ההלכה; לא שמירת השולחן ערוך על סעיפיו, אבל בהחלט תרגומם של עקרונות הלאומיות העברית החדשה לשפה הלכתית, ולא רק שפה ערכית מופשטת. במאמרו הגדול "הלכה ואגדה" כתב כך:

ההלכה היא אפוא מעשה יצירה לא פחות מן האגדה. אומנותה היא הגדולה שבעולם: אומנות החיים וארחות חיים. חֹמרה – האדם החי לכל יצרי לבבו; אמצעיה – החינוך האישי, החברתי והלאומי; ופריה – שלשלת ימים רצופים של חיים ומעשים נאים, פִּלוּס אורח חיים בין מעקשים ועקלקלות של יחיד ורבים, הויה נאה של האדם בעולם, מהלך חיים מתוקן.

ביאליק אף תבע לראות את עולם המושגים היהודי לא בהקשרו הדתי המקורי בלבד, אלא כאוצר של מושגי תרבות כלל־אנושיים:

כל זמן שאנו נראה את אוצר המושגים המקוריים שלנו כמושגים דתיים, מצומצמים, צרים, ולא נתפוס אותם באופן פשוט, ישר, טבעי, כמושגים כלליים של תרבות אנושית – זה סימן דלות לא למושגים הללו וליצירות הספרות הללו, אלא סימן שאנו עדיין לא נגאלנו, לא שחררנו את עצמנו ולא עכלנו עוד את המושגים.

מגן השבת

בין כל מושגי וערכי התרבות היהודית היה לביאליק יחס מיוחד אל השבת. בשבע שנותיו האחרונות יצר בתל־אביב מוסד מיוחד של "עונג שבת", שמשתתפיו זכרו אותו שנים רבות אחר כך: מוסד של מפגשים אינטלקטואליים קבועים בלילות שבת, שכלל הרצאות, דברי תורה וקריאת שירה. בשלב מסוים אף קיבל תרומה מיוחדת כדי להקים בניין מיוחד לשיכון אירועי "עונג שבת", מוסד שזכה לכינוי "אוהל שם".

בעניין השבת נהג ביאליק כאחרון הקנאים הדתיים. כשנתקל במאמר המתאר את עבודת חלוצי הקיבוצים בשבת, הוא נחרד ממש וכתב למערכת "ניב הקבוצה":

לא אכחד מכם, חבריי, כי המאמר על שבת ושבתון במחברת האחרונה גרם לי צער מרובה. האמנם עד כדי כך הגיעו הדברים אצלכם? הטרם יבינו אלה המחללים את השבת בזדון וביד רמה, בצורה פרועה כזאת, עד כמה יש במעשיהם מן הפראות והנבלה? הטרם יידעו אלה, כי השבת היא המתנה הגדולה ביותר שהביאה היהדות לעולם, והיא בלבד דייה לתת לנו זכות של קיום תרבותי בין העמים?… אין לי אלא להתפלא על סכלות האנשים ההם ועל בערותם.

אחד מחברי מערכת ניב הקבוצה, מרדכי קושניר, כתב לביאליק בתשובה שגם הוא מצטער על חילול השבת, ולדעתו הדבר נובע מהריק הרוחני שבליבות החברים, שאינו מאפשר להם להבין ולקבל אוצר כמו השבת. אף שהמכתב נכתב כביקורת על מחללי השבת, ביאליק התייחס אליו ככתב סניגוריה ויצא להתקפה חריפה עוד יותר: "ארץ ישראל בלי שבת לא תיבנה אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק סוד קיומו הישראלי, אלא גם סוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם אלוהים וצלם אנוש בעולם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 670503-e1672813707687.jpg 451w" sizes="(max-width: 413px) 100vw, 413px" />

גם לשאר המועדים המסורתיים התייחס ביאליק בחרדת קודש. כאשר נשאל על ידי דוד אומנסקי מקיבוץ גניגר כיצד יש לדעתו לחוג את חג הפסח בקיבוצים, הוא לא היסס לענות בתשובה מסורתית:

את החגים אין בודים מן הלב. החג הוא עניין של יצירה קיבוצית, שמשתתפים בה כוחות ויסודות מרובים ושונים: הדת, המסורת, ההיסטוריה, האמנות, הטבע וכיו"ב… וכשם שאין כותבים שירים טובים על פי הזמנה והדרכה, או על ידי שליח, כך אי אפשר להזמין חג או טקס של חג… עצתי האחת היא: חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם, לפי כוחכם ולפי טעמכם, ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי. ואל תתחכמו הרבה. אבותינו לא נמאסו עליהם שבתותיהם ומועדיהם, אף על פי שחזרו עליהם כל ימי חייהם כמה וכמה פעמים בנוסח אחד. הם מצאו בהם כל פעם טעם חדש ואתערותא חדשה. ויודע אתה מפני מה? מפני שהיתה בהם לחלוחית וברכת החג שכנה בנפשם. אלה שאינם מוצאים טעם בחגים ובמועדים, סימן שנפשם ריקה ותוכם חול, ולאלה אין תקנה.

חוזרים לביאליק

תפיסתו של ביאליק כבנאי הגדול של התרבות העברית החדשה לא הייתה רק נחלתו של אלכסנדר אורי. כשנפטר ביאליק ספד לו ברל כצנלסון, אז עורך "דבר":

הוא עשה בחייו לאומה כמעטים בכל דורותיה. בתנופת ידו העזה העלה את השירה העברית החדשה למדרגה של גורם כביר, גורם מניע, מורד ומצווה, בחיי האומה כולה. והוא, המוכיח הזועם, היה לאומה למשיב נפש. עשה את שירת היחיד קניין לאומי נערץ. נגד את הלשון העברית, חישל את שלשלת הדורות, פתח לעם מעיינות חתומים, החזיר תורה שנשתכחה, חצב במכרות הרוח, צרף ויצק מהם מטבעות של קיימא, הציל מה שניתן להציל מן העבר למען החיותו בהווה ובבאות.

בחוש נבואי של אנשי רוח גדולים, ניבא ברל שתורתו של ביאליק עוד תזכה לגדולה בימים שבהם הנפש הציונית תצטרך פחות לעסוק בבניין הפיזי, והדילמות שיקרעו אותה יהיו תרבותיות־רוחניות:

עכשיו אנו עומדים בארץ בתקופה של בנייה ראשונית. אין אנו עוסקים אלא ביצירת זיפזיף וסיד ובהקמת שלדי בניין. אין ליבנו נתון עוד לריהוט הבית, לסידורו הפנימי… אין ליבנו נתון אלא ליצירת צרכים ראשוניים… אבל עוד נצפנו לנו ימים. עוד יישבו יהודים רבים רבים בארץ ומכאובנו התרבותיים לא ייתנו להם דומי. ומה שנדון בימינו בזלזול, אם מעבודה קשה ואם מקהות רוח, עוד יהפוך לבאים אחרינו למצוקת נפש גדולה. וכמו שאנו מתחבטים עכשיו בשאלות העבודה העברית, ככה נתחבט בימים הבאים בשאלות גורלנו התרבותי. והיתה זו מתנת חסד גדולה מיד הגורל, שדור זה העושה בחומר ובלבנים, ניתן לו ענק רוח הרואה את הדברים לא רק לשעתם, לא לדור בלבד, אלא לדורות רבים, דורות לאחור ודורות לפנים.

ואכן, לפני קצת יותר משלושה עשורים החל בארץ תהליך "ההתחדשות היהודית", כאשר צעירים חילונים, וגם דתיים, חיפשו ומחפשים תוכן חדש לזהותם היהודית. הם זנחו את גישתו הביקורתית, האנרכיסטית והמרירה של ברנר, שעליה גדל הדור החילוני הקודם, וביקשו להתמסר לבנייה של תרבות יהודית חדשה. במסורת הזו נודע לביאליק תפקיד מפתח. רבים מאנשי ההתחדשות היהודית – במכינות הקדם־צבאיות ובבתי מדרש חילוניים ומשותפים – חוזרים לכתביו של ביאליק ומוצאים בהם, ובמפעל הכינוס שלו, את הדרך שבה יתמודדו גם הם עם מכאוביהם התרבותיים.

בהכנת החלק הביוגרפי של הכתבה נעזרתי בלוח התאריכים של חיי ביאליק שהכין פרופ' אבנר הולצמן, במסגרת המהדורה המבוארת של שירי ביאליק בעריכתו, בהוצאת דביר

The post הבנאי הגדול של התרבות העברית appeared first on מקור ראשון.