"מעולם לא לימדתי בקולג' חילוני", אומר לי בחיוך פרופ' אלן בריל. "לימדתי במוסדות דתיים של יהודים, מוסלמים, פרוטסטנטים, קתולים והינדים. נדמה לי שאני היחיד בעולם שלימד בכל סוגי המוסדות האלה".

הרב פרופסור אלן בריל (61), הוא מרצה מן המניין בקולג' הקתולי Seton Hall בניו־ג'רזי. את הדוקטורט שלו, שעוסק במשנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין, כתב באוניברסיטת פורדהאם הקתולית בניו־יורק. הוא משתייך לקהילה האורתודוקסית הגדולה בטינק, ומבקר בישראל כמה פעמים בשנה. בימים אלה הוא נמצא בארץ כדי להשתתף בכנס אקדמי שנערך באוניברסיטת בר־אילן בעקבות דמותו של הרב יונתן זקס. ניצלתי את ההזדמנות כדי לשוחח איתו על פעילותו הבין־דתית עם מוסלמים והינדים, ועל כתיבתו הייחודית בנושאים אלו.

עבור הישראלי הממוצע, ללמוד וללמד באוניברסיטאות קתוליות נשמע כמעט כמו ללמוד באוניברסיטת אל־אזהר בקהיר. איך הגעת לשם?

"פורדהאם סמוכה לישיבה יוניברסיטי, שבה עשיתי תואר ראשון ושני בפילוסופיה כללית. זו שכונה של מיעוטים, יהודית לשעבר. חשבתי לעשות את הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, אבל כשבאתי לריאיון אמרו לי: 'אצלנו חוקרים דתות בעזרת מדעי החברה. אם אתה רוצה לחקור 'מבפנים', כמו אדם דתי, לך לפורדהאם'. לא הרגשתי מוזר בכלל בפורדהאם, וגם לא הייתי היהודי הדתי היחיד שם. אחד המרצים אמר לנו פעם: "הַביטו סביבכם. יושבים בכיתה קתולים, מנוניטים, אורתודוקסים יוונים ואורתודוקסים יהודים. אתם לא אמריקנים טיפוסיים!". אני כתבתי שם על הרמב"ם, וחבריי לספסל הלימודים כתבו על דמות נוצרית מקבילה, תומס אקווינס. הרגשתי איתם בבית יותר מאשר עם גויים חילונים.

"כך אני מרגיש גם כיום בסיטון־הול. ניו ג'רזי היא מקום עם גיוון דתי ולשוני מהגדולים בעולם. אוכלוסייה קתולית, יהודית, מוסלמית והינדית – בסדר הזה. זו התפוצה ההודית הגדולה ביותר מחוץ לאסיה. מספר המוסלמים וההינדים באוניברסיטה עולה בהתמדה. אלו מהגרים שרוצים מוסד שמרני עבור הילדים שלהם, שבו מכבדים דתות, אין בעיה להתפלל והקפיטריה מגישה 'חלאל'. אגב, המוסלמים סומכים על הכשרות של OU, ויש להם אתר עם רשימת מוצרים אסורים שמכילים אלכוהול. אין לנו עימות אלים עם המוסלמים בניו־ג'רזי, אז יש ברית שמרנית. זו שמרנות טבעית, אתנית, לא אידיאולוגית כמו של השופטים הקתולים בבית המשפט העליון. אלו בנים של מהגרים שרוצים להימלט מהחילוניות האגרסיבית של תרבות הקמפוסים, ומוצאים אצלנו 'תיבת נח', שאין בה כמעט עיסוק במלחמת התרבות הגועשת מסביב".

בעקבות פיגועי התאומים

במהלך שנות השמונים בילה בריל שנתיים בירושלים, ובחן אפשרות לעשות את הדוקטורט באוניברסיטה העברית. לאחר הדוקטורט לימד גמרא בתיכון מיימונידס בבוסטון וחסידות בישיבה יוניברסיטי, והיה מרצה מבוקש במוסדות יהודים רבים. בשנת 2013 קיבל את מלגת פולברייט היוקרתית ובחר לנסוע וללמד יהדות באוניברסיטה ההינדית בוורנאסי. עם שובו העלה כמה פוסטים על חוויותיו בבלוג המעולה שלו, The Book of Doctrines and Opinions. בהמשך הרצה והתראיין בבמות שונות, ולבסוף חיבר ספר בשם "רב על הגאנגס" (2019), שהוא מבוא להינדואיזם בעבור יהודים דתיים. הספר והביבליוגרפיה שלו מסגירים בקיאות מרשימה בספרות האנגלית על דתות הודו, והוא רצוף השוואות לכל מרחבי הספרות התורנית – מחשבת ישראל, קבלה וחסידות.

לספר זה קדמו שניים נוספים: "היהדות ודתות העולם: נצרות, אסלאם ודתות המזרח" (2012), ו"יהדות ודתות אחרות: דגמים של הבנה" (2010). ספריו של בריל תורגמו לכמה שפות (אם כי לא לעברית), וקטעים נבחרים אף תורגמו לאינדונזית.

אתה מרבה להופיע בכנסים בין־דתיים בכל העולם. כיצד הגעת לפעילות הזו?

"למדתי פילוסופיה כללית בישיבה יוניברסיטי בשנת 1978, והוסמכתי לרבנות באחד המחזורים האחרונים שעוד קיבלו הסמכה מהגרי"ד סולובייצ'יק. סייעתי לארגן אירועים והרצאות שלו, אך לא היה לי קשר ממש קרוב עמו. הייתי מקורב לרב וולטר ורצרברגר, תלמידו של הגרי"ד בפילוסופיה. הרב ורצברגר עסק בשיח בין־דתי מול הקתולים אחרי ה'נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה' (ועידה היסטורית של הוותיקן שהתקיימה בשנת 1965 והכריזה על שינוי יסודי ביחסה של הכנסייה הקתולית ליהודים; י"ר).

"נהוג לומר שהרב סולובייצ'יק התנגד לשיח בין־דתי, אבל צריך לדייק למה התנגד. הוא לא התנגד לדיונים אינטלקטואליים. ההרצאות שכונסו בספר 'איש האמונה הבודד' ניתנו בסמינר הקתולי סנט ג'וזף, והרב ניסה להסביר שם לקתולים את היהדות. הרצו שם גם תיאולוגים נוצרים מפורסמים כמו פאול טיליך. הגרי"ד התנגד ל'ברית משותפת' עם הנצרות. הוא סירב לדבר על הכרה בדמיון בין הדתות, או על חוויה דתית־קיומית משותפת. הוא לא רצה לפשר ולגשר בין יהודים לנוצרים, ולא ביקש אחווה דתית משותפת.

"אני מחזיק בגישה זו, בעקבות הרב. אני דוחה את הרעיון שישנה ברית המשותפת לכל הדתות או לכל הדתות האברהמיות. אחרי כל החקירות והדיונים, לכל דת יש תיאולוגיה ייחודית לה, היוצרת לה עמדה ייחודית בתפילתה, בפרשנותה וברוחניותה. אני לא מחפש להצביע על קשרים בין דתות אלא מנסה להגיב לעולם של גיוון דתי גדול שנמצא סביבנו כיום, וכמו כן אני סבור שיש בדתות אלו חכמה, בבחינת 'חכמה בגויים תאמין'".

אף שהרב ורצברגר הציע לו להצטרף לפעילות הבין־דתית עוד בהיותו סטודנט, בריל עשה זאת רק בראשית שנות האלפיים, כאשר  השיח הבין־דתי החל לפרוח ברחבי העולם לאחר פיגועי 11 בספטמבר, שנעשו בשם האסלאם.

"באותה תקופה", מציין בריל, "פורסם  ספרו של הרב יונתן זקס 'לכבוד השוני', שיצא לאור במהירות שיא, חודשים ספורים אחרי פיגוע התאומים, ובו סיכום הרצאותיו שניתנו בתגובה לפיגוע הגדול. הרב זקס דן שם בשאלות של גיוון דתי ומקומה של דת האסלאם בעולם העכשווי, והספר הזה העלה את קרנו כהוגה בינלאומי. באותו זמן גם האקונומיסט הוציא לאור ספר בשם 'חזרתה של הדת'. עד אז המערב לא ממש עסק בדת כדבר חי ובעל השפעה על הפוליטיקה העולמית. לימודי הדת באוניברסיטאות התמקדו בטקסטים קלאסיים. אלא שלימוד דרשותיו של הבודהה לא יסביר לך למה רודפים את בני הרוהינגה במיאנמר, אז הבינו שצריך לשנות את חומרי הלימודים".

המהפך של האמירויות

בשנת 2004 קיבל בריל הזדמנות לשטוח את השקפת עולמו בנושא, במסגרת כנס גדול של רבנים ואנשי דת קתולים בכירים, תחת חסותו של הקונגרס היהודי העולמי. "נכחו שם אנשים כמו הרב שטיינזלץ, בכירים בוועד רבני אירופה, וכמרים כמו פטריק דבואה", הוא מספר. "נתתי שם הרצאה על 'תיאולוגיה של דתות אחרות', שהייתה הבסיס לספרי הראשון. ניסיתי לבאר מה התורה אומרת על דתות אחרות, והשתמשתי בארבעה קטגוריות של יחסים בין דתות, שיצרו אחרים עוד לפניי: אקסקלוסיביות, אינקלוסיביות, פלורליזם ואוניברסליות. אקסקלוסיביות פירושה שהדת שלך אמת, וכל השאר שקר; אינקלוסיביות פירושה שדתך אמת, ואתה מוכן לקבל דתות אחרות על פי תנאי הסף שהדת שלך מגדירה; פלורליזם אומר שיש הרבה דרכים לעבוד את הא־ל, או אפילו אלים רבים לעבוד, וכל הדרכים לגיטימיות; ואילו האוניברסליות תנסה לטעון שישנו גרעין משותף לכל הדתות.

"לא כל הקטגוריות האלה מתאימות לנו כיהודים, אבל צריך להדגיש שאלו אינן בהכרח קטגוריות סותרות. הראי"ה קוק השתמש ביותר מקטגוריה אחת. מרחב הספרים בבית המדרש שלך יקבע מה לגיטימי עבורך. צריך להבין שההרצאה הזאת ניתנה בנקודת זמן אחרת לגמרי לעומת הפעילות של מורי הרב ורצרברגר. ישבו שם כמרים דוברי עברית עם תארים בתלמוד, ויהודים שבקיאים בתיאולוגיה קתולית. זה כבר לא היה מפגש ראשוני אלא שיתוף פעולה".

איזה סוג של שיתוף פעולה?

"לא יכולה להיות מתכונת אחת, זה תמיד על פי צרכים מקומיים. פעם זה מאבק באנטישמיות, ופעם קידום חקיקה בתחום זכויות אזרח. גם אין לצפות שהמטרות של היהודים והקתולים יהיו תמיד חופפות. עבדתי בתיאום עם שורה של ארגונים יהודיים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 7-Kediri-Java-750x355.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

במאבקים למען זכויות אדם ואזרח אין בהכרח שאלות עומק דתיות. מה לגבי מקרים שהאנטישמיות נובעת מכתבי הקודש עצמם, כמו אנטישמיות אסלאמית?

"לאחרונה הייתי באינדונזיה, בהזמנה אישית של המפלגה האסלאמית נאהדת אל־עולמא. הם קראו קטעים מספרי בתרגום לאינדונזית, ורוצים שאסייע להם לבנות גרסה איסלאמית של מה שעשיתי בספרי. נתבקשתי גם לסייע להם בגיבוש מלחמה באנטישמיות באינדונזיה. יש שם תרבות של קונספירציות אנטישמיות, מהפרוטוקולים של זקני ציון ועד העלילות על משפחת רוטשילד.

"צריך להבין שהאסלאם באינדונזיה שונה מאוד מהמוכר לכם בישראל. ישנן שתי מפלגות אסלאמיות גדולות, והן מעמודי התווך של התמיכה במשטר הדמוקרטי באינדונזיה. האסלאם שם סובלני, ויושב על רקע של הדתות שקדמו לו באינדונזיה, ההינדואיזם והבודהיזם. נאהדת אל־עולמא מייצגים את האסלאם המסורתי, שהוא סינקרטיסטי. הם לא מפרשים בקפדנות את החדית', ומשלבים צופיות ודת עממית. המפלגה השנייה, מחמדייה, הם 'מודרן אורתודוקס', אם אפשר להתבטא כך. הם מדקדקים בהלכה האסלאמית, אבל אינם מזרם האחים המוסלמים. שתי המפלגות האלה מתנגדות לפלגים סלפים קיצוניים, שמעוניינים במדינת שריעה בלתי דמוקרטית. מלזיה השכנה מתבוננת היטב במה שעושים באינדונזיה, ואף שזו מדינה קיצונית הרבה יותר, אם כולם נעים קדימה, הם לא ירצו להישאר מאחור".

אסלאם יכול להיות דמוקרטי?

"האסלאם בכל מדינה הוא אחר. לאינדונזיה יש את הסיפור הייחודי לה. שתבין, אפילו הינדואים ובודהיסטים שם אומרים שהם מאמינים בייחוד הא־ל, בנביא מוחמד, בקוראן ובשכר ועונש. מנגד, למוסלמים אין כל בעיה לצפות במחזות של אפוס הראמאיאנה, המקודש להודים. ישבתי יומיים במתחם של פתהוללה גולן הטורקי בניו־ג'רזי, ושמעתי אותו מרצה לתלמידיו. הוא אדם סובלני, ולכן נאלץ לברוח מארדואן. גם בסנגל האסלאם הוא סובלני, מטעמים אחרים לגמרי".

האם ניתן לעשות דה־רדיקליזציה, לאחר שהאסלאם הקיצוני כבר השתרש?

"בשנת 2018, עוד לפני הסכמי אברהם, הייתי באמירויות עם משלחת של הוועד היהודי־אמריקאי (AJC) לצורך היכרות ראשונית של האמירותים עם יהודים ורבנים. ממש לנגד עיניי האמירויות עברו מסלפיות קיצונית ל'רוחני אבל לא דתי'. לאורך השנים היו לי קשרים עם סעודים, והם רוצים להתקדם באופן אחר. גם למרוקו יש דרך משלה".

ואיפה מדינת ישראל בכל זה?

"התהליך שאני צופה באינדונזיה אמור להיות דומה למה שנעשה באמירויות. בשנת 2019 לימדתי סמסטר באוניברסיטה החשובה Gadjah Mada ביוגיקארטה שבאינדונזיה, וביקרתי במכללות אסלאמיות גדולות במדינה. זה היה שלב התחלתי, וכעת הפעילות מתגברת. אחרי הנחת תשתית של מפגשים עם רבנים ויהודים, הקרקע תהיה מוכנה למדינת ישראל, להחלת נורמליזציה ויחסים דיפלומטיים".

הפנדיטים סירבו לאכול איתי

איך הגעת לעיסוק בדתות הודו? זה תחום חלוצי שמעטים הם היהודים הדתיים שעוסקים בו.

"במשך השנים קראתי טקסטים הודיים דתיים. בשנת 2012 הגשתי בקשה למלגת פולברייט לחוקרים בכירים, במטרה ללמד במדינה זרה. מכיוון שכבר חקרתי את הרב אריה קפלן ואת הכתיבה שלו על מדיטציה יהודית, המחשבה שלי הייתה לנסוע להודו ולהשוות טכניקות יהודיות למדיטציה הינדואיסטית, שהבנתי מיד שהיא קרובה יותר לשיטות יהודיות מאשר ויפאסנה וטכניקות בודהיסטיות".

היו שטענו שהרב קפלן בעצם הלביש מחדש חומר הודי והציג אותו כיהודי. אתה מסכים לקביעה הזו?

"הרב קפלן קרא חומרים מזרחיים, ומה שהוא עשה היה למסגר מחדש חומרים יהודיים במסגרות שהיו שגורות בשיח המזרחי בזמנו. צריך להבין שהחומרים ההודיים מלפני המאה העשרים כתובים במינוח מורכב מאוד, מופשט וקשה להבנה. בראשית המאה העשרים, סוואמי וִיוֵוקָאנַנְדַה עיבד את הטקסטים הללו בספרו 'ראג'ה יוגה' להוראות תרגול פשוטות, וכך יצר את המדיטציה ההודית המוכרת לנו. שאר המורים העתיקו ממנו. הרב קפלן עשה דבר דומה למסורת היהודית – הוא תרגם את הטקסטים המסובכים והמופשטים של המקובלים והחסידים לשפה פשוטה. לשם כך הוא נעזר בהשכלה הכללית שלו בפיזיקה, פסיכולוגיה ותורות המזרח. הוא לא קרא את ספרות המקור ההודית".

בעיניך, למה יהודים וישראלים נמשכים להודו?

"בשלב ראשון זה אקזוטי, והם בכלל לא מבינים מה ההבדל בין הינדו, בודהה או סיקים. צריך להדגיש שתרבות האשראמים זה נאו־הינדואיזם, זו לא הדת שההודים עצמם מכירים. עבור 98 אחוז מההודים, דת פירושה כשרות המזון, דיני אישות, טומאה וטהרה, טקסים למעגל החיים והחגים, וכדומה. האשראמים גם לא מכנים עצמם הינודאיזם אלא בשמות אחרים כמו חסידי "אדוויטה ודאנטה", או ISKCON (התנועה הבינלאומית למען תודעת קרישנה; י"ר). צריך להבין איזה עלבון זה כשישראלי שעשה מדיטציה באשראם מתחיל להסביר איך עובדת הדת במזרח. זה כמו שתייר גוי שלמד 'קבלה' יסביר ליהודי דתי איך מתפללים באופן מדויק עם כוונות.

"באוניברסיטה ההינדית בוורנאסי, במחלקה ללימודי דת, מלמדים פנדיטים, תלמידי חכמים הינדואים. הם קמים בחמש בבוקר, טובלים בגאנגס, מתפללים, מאכילים את הפרות, ואז מתיישבים ללמוד עם הספרים שלהם, מאגרי מידע ממוחשבים ומצגות פאואר־פוינט. הם היו מסרבים לאכול יחד איתי כי אני 'גוי', Mleccha".

וההודי המצוי מבין משהו ממה שהם לומדים?

"יש המון זרמים בהינדואיזם, והם מדגישים דברים שונים ומיועדים לקהלים שונים. יש דת לבורגנים, לאקדמאים ולרוחניקים. אם אתה איש עסקים גוג'ראטי אתה תלך למוסדות BAPS של סוואמי נאריאן. הם בונים מקדשי ענק בסגנון הודי עתיק ובהם פסלים, אך בטקסים הפרטיים בבתיהם אין פסלים ואין מנחות. הכול אצלם מופנם ונעשה במדיטציה בתודעתו של האדם".

אז הרמב"ם צדק, וככל שהדת מתקדמת כך היא נעשית מופשטת ומונותאיסטית יותר?

"לא בהכרח. ISKCON היא תנועה בהשפעה נוצרית, ולכן הם חובבי איקונות ודבקים בתינוק קרישנה כמו בתינוק ישו. צריך להצביע על שני שלבים במודרניזציה של דתות: בתחילה מקדם־מודרנה למודרנה, ושלב שני מהמאה העשרים למאה ה־21. בהודו במאה ה־19 היו רפורמטורים של תנועת ההשכלה המקומית, 'הרנסנס הבנגלי', כמו ראם מוהן רוי ותלמידיו, שמקבילים ממש לרפורמים היהודים. אחר כך הוגים כמו שיבננדה ניסחו את מצוות ההינדו במונחים אתיים ובלתי מיסטיים, כמו רש"ר הירש שלנו. רוב ההודים שפגשתי עדיין חושבים על דתם בצורה כזאת, ונעלבים כשאומרים שדתם היא מיסטית. במאה ה־21 כבר רואים מורים למדיטציה הינדואית או בודהיסטית שמלמדים מדיטציה להורדת סטרס, לזכות באושר ועושר וכדומה.

"אולי יש למישהו פיתוי להשוות הינדואיזם לזרם יהודי כמו חסידות חב"ד, אבל בטקסטים ההודיים הקלאסיים יש את כל השכבות המוכרות לנו ביהדות. מימאמסה מקבילה למדרשי ההלכה, ניאיאה מקבילה למחשבת ימי הביניים, וטקסטים שאני חקרתי בספרות הטנטרה מקבילים לתורת הכוונות הקבלית. בעתיד אוציא לאור ספר שמשווה בין טנטרה לתורת הקבלה".

הקולוניאליזם של המונותאיזם

מה דעתך על האלהת בני אדם בהודו? בעיניים יהודיות זו תופעה מזעזעת.

"גם בעיני הודים רבים, בוודאי הפנדיטים. כל פעם שהיית מזכיר בפניהם 'באבות' – כך הם מכונים גם בהודו – הם פתחו בנאום ארוך על שחיתותם המוסרית של הטיפוסים האלה".

ספרות הטנטרה שהזכרת היא ז'אנר של ספרות סוד הודית המוכרת למערביים בעיקר בגרסאות מיניות שלה. מה משמעות הטנטרה עבור ההודים?

"בהודו, מדיטציה המשלבת כוונה ומעשה נקראת טנטרה. זאת לעומת היוגה המתמקדת במיינד בלבד – גם אם בגרסאות מודרניות של יוגה, כמו האטה יוגה, יש התמקדות בנשימות ותנוחות. ביוגה סוטרה של פטנג'לי, אלו מוזכרים ב־13 מילים בלבד. בטקסטים העתיקים על יוגה תמצא הררי מילים על מצבים מנטליים שונים. מטרתה של הטנטרה היא איחוד היסודות הזכריים והנקביים, שיווה ושאקטי. להבדיל, זה כמו ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה אצל המקובלים. הטכניקות הטנטריות מורכבות מאוד, עם דמיון לכוונות המקובלים. הראיתי לעמיתים הודים טקסטים של כוונות התפילה מהמקובלים הראשונים, והם זיהו מיד את הדמיון. מדובר באנשים שקראו את גרשום שלום ותלמידיו, ויש להם מושג ראשוני.

"הדברים הסוטים שמוכרים למערביים סביב עולמות הטנטרה – שההודים עצמם כמעט אינם עוסקים בהם – נקראים טנטרה של יד שמאל. טנטרה של יד ימין היא ויזואליזציה, כמו תורת הכוונות. טנטרה של יד שמאל עסוקה ב'עבירה לשמה', במעבר מכוון על איסורי הדת כדי להיות מעבר לחוק ולטוב ורע הדתי – זיווגים אסורים בין קאסטות גבוהות ונמוכות, עבירה על חוקי טומאה וטהרה, על חוקי הפולחן ועוד".

בדיבורים סביב הטנטרה יש גם הכרה בפמיניזם?

"הדיבורים ההודיים על אלוֹת ועל רוחניות נשית לא בהכרח הולכים יחד עם פמיניזם. אדרבה, לעיתים זה הולך עם מיזוגיניה ושעבוד האישה. דרושות עוד הרבה רפורמות חברתיות בהודו, הדת לבדה לא תספיק לזה".

ואחרי כל מה שאמרנו, התרבות ההודית היא אלילית. לכאורה המקרה הכי קלאסי של עבודה זרה המוכרת לנו מן התנ"ך. אם יש לנו חיה אחת המזוהה עם עבודה זרה, הרי שזו פרה.

בריל צוחק כשאני מזכיר פרות. "קודם כול, ההודים לעולם אינם מתפללים או עובדים לפרות. הפרה היא סמל החסד האימהי, שנותנת חלב מזין לכול. לכן היא פשוט באותה שרשרת קיום כמו בני אדם, ואין מותר האדם ממנה. בדהרמה שאסטרה כתוב ש'כל יום צריך לעזור לאל, לבני אדם, לפרות ולעניים'. לענייננו, בהודו יש שלבים שונים בהתפתחות הדתית, ונעשו רפורמות שונות. אפשר להצביע על הבדל בולט מול המסורת היהודית: אנחנו לא נטען שעובדי בעל ועשתורת, עגל הזהב ונחש הנחושת, הם חלק מהמסורת שלנו. אבל ההודים יאמרו שכל השלבים השונים בדתם היו פעם אמונתם, וכיום אינם. היו קדשות במקדשים, Devadasi, עד שהוצאו מחוץ לחוק, חודש אחרי עצמאות הודו.

"חשוב לי להסביר את סוגיית הפוליתאיזם והמונותאיזם. רוב ההודים, כ־70 אחוז, הם עובדי וישנו, וכ־24 אחוז הם עובדי שיווה. כולם עובדים לאל אחד טרנסצנדנטי, מעל הטבע, שאינו אחד מכוחות הטבע, גם אם התורה אוסרת פולחן לא־ל אחד בעזרת פסלים. לאחרונה היה כנס על וישנואיזם, עם 16 דוברים מסביב לעולם, וההרצאות עומדות לצאת כספר. כל הדוברים טענו שהם מונותאיסטים. הם גם לא עובדים לאליל אחד, מלאך אחד וכדומה – אלא לאל אחד, א־לוהי הא־לוהים, כמו בתורה.

"אדגיש, זאת רוויזיה בדת שלהם. כך הם רואים עצמם כיום, והם קוראים כך לאחור את הטקסטים הקלאסיים שלהם. עובדי שיווה תמיד האמינו רק באל אחד. החידוש הוא שהווישנאווים מוכנים אפילו להתעלם לשם כך מהוודות, השכבה הכי קדומה בדת ההודית. מילא לא להקריב בימינו את קורבנות הסוסים הוודיים, אבל פה הם עשו רביזיה עמוקה עוד יותר כדי להיענות לאתגר הרוחני המונותאיסטי שעלה בעוצמה במפגשים עם המערב".

פולמוסנים הודים רבים מדברים בלהט נגד מונותאיזם ונגד הקנאות של הדתות האברהמיות.

"הם אומרים 'מונותאיזם' ומתכוונים 'קולוניאליזם'. המונותאיזם השנוא עליהם הוא הנצרות, שנתנה הכשר לבריטים לכבוש בשמה את הודו, והאסלאם שאיתו הם בעימות עד היום. הם מעולם לא שמעו על יהדות, וחושבים שמונותאיזם פירושו דת יחידה השואפת להחריב את שאר הדתות. הימין ההודי העכשווי ודובריו דורשים שהאסלאם יהיה שוב סובלני, כמו שהיה במשך שנים ארוכות בהודו. באסלאם הפקיסטני הקנאי הם רואים מוטציה בהשפעה ערבית, הזרה לתת־היבשת".

The post "מדיטציה הינדואיסטית קרובה יותר ליהדות מאשר ויפאסנה וטכניקות בודהיסטיות" appeared first on מקור ראשון.