ברוח הנושא שלשמו התכנסנו, גם הכתבה הזו תיפתח בסיפור. היו אלה הימים שלפני השקתו החגיגית בבית הנשיא של מיזם זושא, שבמסגרתו לוקטו מאות סיפורי חסידים לאתר נאה ומזמין. כמקובל, ובהתרגשות לא מוסתרת, התקשרה אשת התקשורת שרה ב"ק, שעמדה בראש הפרויקט, לקרוביה וחבריה כדי להזמינם לאירוע. אחת מהשיחות הללו הייתה אל סבתה, הרבנית רוחמה חזן.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– סוריה מחדשת קשרים: שגריר עומאן בדמשק נכנס לתפקידו

– דעה: החיים או החיים הטובים – ההחלטה הגרועה והמתבקשת במלחמה בקורונה

– לקראת סיום ההקפאה ביו"ש: פורסם סדר היום לישיבת מת"ע

"מצד אבא אני בת למשפחה אשכנזית, ומצד אימא מאלג'יר", מספרת ב"ק. "התקשרתי להזמין את סבתא מצד אימא, והיא בשמחה השיבה: 'איזה יופי. ומתי שלנו?'. באותו רגע החלטתי, יהיה גם שלנו".

בימים האחרונים הושק "חכימא: סיפורים ורוח מחכמי המזרח" – אתר אינטרנט צבעוני ונגיש שנפתח לקהל הגולשים לאחר שנתיים של עבודה. הוא כולל בתוכו כ־300 סיפורים המחולקים על פי אישים, נושאים ותפוצות. ליקט אותם בשקדנות ד"ר חזי כהן, שב"ק גייסה אותו כשותף מרכזי למיזם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/10/OMR_0128-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"זה סבא שלי, הרב אברהם חזן", היא מצביעה על תמונה התלויה בביתה. "הוא נולד באלג'יר, הקים בקזבלנקה שבמרוקו בית מדרש למורים, עסק בפעילות ציונית וכיהן כרב הראשי של שטרסבורג. לאחר שעלה ארצה היה הרב הראשי למשטרה ולשירות בתי הסוהר. בסוף ימיו הטרידה אותו תחושת ההחמצה, והוא כתב מעין כתב אשמה על עצמו ועל האחרים שהשתיקו את הקול שממנו הם באו. הרגשתי שיש כאן מקום לתיקון. ביום ההשקה של זושא, במקום לשבת ולכתוב נאום מרגש, התחלתי לפנות למשרד החינוך ולוועדת ביטון ולהניע את 'חכימא'. סבתא אמנם נפטרה לפני שלושה חודשים, אבל ידעה שזה בהקמה. היא הייתה מאוד גאה".

בין שרה שנירר לפרחה ששון

התחושה הזו של "מה עם שלנו", קיימת גם אצלכם היום?

כהן וב"ק משיבים על כך בחיוב. החינוך הישראלי שקיבלו ושילדיהם עדיין מקבלים, הוא, בפשטות – אשכנזי. "לא היה שום דבר משלב בחינוך שקיבלנו בבית הספר", אומרת ב"ק. "אולי לימדו אותנו קצת על משוררי תור הזהב. לא הכרתי בכלל דמויות מרכזיות מחכמי המזרח, וזו החמצה עצומה. כמות האישים מעוררי ההשראה שהכרתי בעבודה על חכימא הדהימה אותי. איך יכול להיות למשל שאני יודעת מי זו משפחת רוטשילד, ולא שמעתי על משפחת ששון. שאני יודעת מי זו שרה שנירר, ולא שמעתי מעולם על פרחה ששון. אפילו דמות כמו רבי רפאל אנקווה, ידעתי שהוא היה חכם גדול אבל לא ידעתי לספר כלום אודותיו. אני לא רוצה להיות במקום שמתבכיין, רק אומרת שיש עוד כל כך הרבה לדעת".

כהן: "גדלתי באור־יהודה בשנות השבעים, והייתי בטוח שכל העולם היהודי הוא עיראקי. בגיל 12 הגעתי לישיבה התיכונית בנחלים, עשרים דקות נסיעה אבל מרחק תרבותי גדול. הייתי בהלם. מצד אחד לא הבנתי איך אף אחד שם לא מכיר את הבן איש חי, שהוא דמות מכוננת, ומצד שני לא הכרתי את הרב קוק שדיברו עליו כל הזמן. בכיתה ט' הייתה תחרות כתיבת עבודות, וכתבתי עבודה על הבן איש חי. גזרתי, כתבתי, ציטטתי, הדבקתי, ובדיעבד אני מבין שלא כתבתי עליו אלא עליי. רציתי להראות שבאתי ממקום עם תרבות. ובאמת היה טקס גדול ויפה וזכיתי בפרס. עליתי לבמה מאוד נרגש, והפרס היה ספר על הרב קוק, כמובן.

"אני חושב שהמציאות הזו לא השתנתה באמת עד היום. תבלינים זה לא האוכל עצמו. אם הוספת לי מנגינה מרוקאית בקבלת שבת ואתה מספר לי שעכשיו זו תפילה משותפת מבחינה עדתית, זה לא עובד עליי. אני הייתי רוצה שרב בית הכנסת, רב אשכנזי, יגיד שיעור בפני המתפללים ויספר בו סיפור על חכם מתימן. אבל מה הסיכוי שהוא יגיע לסיפור כזה? זה לא הסילבוס הטבעי שלו. הוא לא למד עליו בישיבה, הוא לא מכיר את הדמויות".

ב"ק: "קורה ההפך. בכל בית כנסת ספרדי מספרים סיפורי חסידים. זה טוב שמכירים, אבל צריך גם את האוצרות האלו, ממזרח".

כהן: "חכימא היא אחת הדרכים ליצור שינוי, לגרום לאנשים להרגיש שגם הם הביאו משהו לשולחן. לעולם המזרחי יש שפה, צבע, ולשפה הזו יש מה לתרום לחברה הישראלית. אם ניתן לה לדבר, נוכל ליצור חיבור שהוא שלם. אתה מגלה פתאום עולמות, הוויות. לרוח המזרחית יש מאפיינים. למשל, התנגדות לדיכוטומיה. 'חרדי' ו'חילוני' זו לא שפה מזרחית. אני חושב שהחברה הישראלית תיתרם הרבה משיח על מסורתיות".

ב"ק: "אפשר לשאול את עצמנו איך מדינת ישראל הייתה נראית היום, אם כבר מיום הקמתה הייתה ליהדות המזרחית אמירה בנושאים כמו שבת או גיור".

לא עמדה פשרנית

העניין הוא לא "עממיות", מבקש כהן לחדד. "ביהדות המזרחית יש עומק מאוד גדול, אבל זה עומק שנובע מן החיים. למשל, ערך יסוד בתרבות הספרדית של חכמי המזרח הוא קהילתיות. כולנו כמובן בעד קהילתיות, אבל השאלה היא אם קהילתיות מכתיבה לך את אורח החיים".

כדי להמחיש את הדברים, מציג כהן סיפור המובא באתר: "פעם אחת יצא הרב שאול חדד, המכונה הרב מודרנו, מבית הכנסת שבטריפולי, לוב, בשעת קריאת התורה בבוקר שבת. הוא הופתע לפגוש מחוץ לבית הכנסת קבוצת נערים ששיחקה כדורגל. ניגש אליהם הרב ושאל אותם מדוע הם משחקים בזמן התפילה ואינם נכנסים לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה. השיבו לו שהתפילה ארוכה להם מדי, שהפיוטים מייגעים. חזר הרב לבית הכנסת, הכה על השולחן והודיע שהוא מקים מניין מוקדם, מהיר ונטול פיוטים, ושהוא עצמו יבוא להתפלל בו עם הנערים.

"אז אפשר לראות בסיפור הזה פשרנות ונחמדות יתר", אומר כהן, "ואפשר לראות בו עד כמה חשוב לרב לתפוס את הנוער. הוא מוכן לעבור למניין אחר ולוותר על הפיוטים, כדי לייצר עולם של התקרבות.

"והנה דוגמה הפוכה. העלו בפני הרב שלום משאש שאלה על כך שריבוי הפיוטים בשחרית של שבת גורם לכך שקריאת שמע נאמרת שלא בזמנה. הציעו לבטל את הפיוטים. אבל הוא השיב שבלי הפיוטים האהובים, אנשים לא יבואו לבית הכנסת. זו אמירה חריגה מאוד מבחינה הלכתית, אבל ממחישה את הקהילתיות כערך בתרבות המזרח.

"בכלל, סיפור חסידי מבוסס על חבורת גברים שנוסעת אל הרבי, סיפור מזרחי – על משפחה וקהילה. המודל הספרדי אומר – תפילה בראש השנה ויום כיפור צריך לעשות ליד אבא וסבא. אבל המודל החסידי שהשפיע על החברה הציונית־דתית קורא לצאת, להתרחק, לנסוע לישיבה. אפשר להתווכח מה נכון יותר, אבל בואו לפחות ניתן לקול הזה מקום. נדון בו".

ב"ק: "סבא שלי תמיד שאל איך הגענו למצב שבו מי שמחמיר 'תבוא עליו הברכה'. אנשים כבר לא אוכלים זה אצל זה כי לכל אחד הכשרות שלו, והעולם המתון שהוא גדל בו נעלם. הבנתי שקורה לי מה שקרה לסבא שלי בתחילת דרכו בארץ – אני לא רוצה להיתפס כפשרנית. אבל תסתכלי על בתי הכנסת הספרדיים בחגים לעומת האשכנזיים. הספרדיים עמוסים באנשים שלא באים כל השנה, אבל ברור להם שבחגים הם יגיעו לתפילה. אשכנזים בחרו – אתה כזה או כזה וזהו".

הכדורגלן והרב שלוש

באתר החדש, הפועל בחסות מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית), מתוכננים לעלות בקרוב גם פודקאסטים וסרטונים. המימון מגיע ממשרד החינוך באמצעות ועדת ביטון ("להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך"), מקרן אביחי ומהמשרד לענייני ירושלים ומורשת.

יצרתם מיזם של סיפורים. סיפור הוא כלי חזק מספיק בעיניכם כדי להעלות את הערכים הללו לדיון מהותי בחברה הישראלית?

כהן: "כן ולא. אי אפשר רק עם סיפורים. סיפורים זה כלי, אבל לא הכלי היחידי. יש שו"תים, יש מנהגים. ובכל זאת, לסיפורים יש כוח מיוחד. סיפורים מניעים אנשים. לקולנוע, לספרות, יש עוצמה. אבל צריך לדעת לספר את הסיפור".

קהל היעד, הם אומרים, לא מורכב רק ממורים, אף שהאתר מכיל גם מערכי שיעור. כהן: "זה משהו לנשמה, לשיחה, להרצאה. סיפורי זן יהודיים מזרחיים".

ד"ר חזי כהן: "סיפור חסידי מבוסס על חבורת גברים שנוסעת אל הרבי, סיפור מזרחי – על משפחה וקהילה. המודל הספרדי אומר שתפילה בראש השנה צריך לעשות ליד אבא וסבא. אבל המודל החסידי שהשפיע על החברה הציונית־דתית קורא לצאת, להתרחק, לנסוע לישיבה"

ב"ק: "אני חולקת קצת. בעיניי הסיפור הוא לא רק פיקנטריה שמתחילים איתה הרצאה. בסיפור יש משהו מאוד עמוק שמביא מורכבות. זה לא רק שסיפור נכנס ללב. אתה מבין יותר טוב כשאתה שומע סיפור. זה מאפשר להביע רעיון רוחני בלי צורך בידע מוקדם".

ובכל זאת. לימוד שכולו סיפורים, הוא לא קצת בריחה אל הדרך הקלה?

כהן: "התורה עצמה לא מתחילה בהלכה. הסיפור הוא ההתחלה וגם הסוף, הוא מתאים לילד בן חמש וגם לאדם בן מאה. יש לו צד עלילתי, שנון, נחמד וגם עמוק. החוכמה היא לדעת להשתמש בכלי הזה. אני צייד סיפורים כבר עשרים שנה. אני שומע אנשים, קורא ספרים, מחפש באתרים. לפעמים קורא ספר שלם בשביל סיפור אחד. תמיד שואל האם הסיפור יכול לקדם את מי ששומע אותו".

כהן הוציא לאור ספר בשם "חכמה מקדם", ומבחינתו האתר הוא המשך של אותו מסע, אבל עם נגישות ציבורית גדולה הרבה יותר. "נגישות חשובה לא רק במובן הטכני אלא במהות של הדבר, שאפשר לגשת ולראות את היופי, את העושר הזה. סיפור טוב פותח מחשבה. זה לא מפעל למזרחיים, אנחנו רוצים שזה יהיה ארון הסיפורים של כולנו.

"אתן דוגמה לכוח של סיפור. השתתפתי במועצה הרוחנית של רשת אמי"ת בדיון על מסורתיות. כשהגיע תורי, סיפרתי על דפיקה שנשמעה יום אחד על דלת חדרו של הרב דוד שלוש במועצה הדתית בנתניה. נכנס זוג, בחור שרירי, ואמר 'הרב, אנחנו מתחתנים'. אומר להם הרב 'מזל טוב, טיפלו בכם? הכול בסדר?'; אומר החתן 'כן, סידרו הכול אבל רצינו שאתה תחתן אותנו'. אומר הרב: 'אני כבר מבוגר, אחד הרבנים הצעירים יחתן אתכם'. אומר הבחור: 'לא לא, הרב, אני רוצה שאתה תחתן אותנו'. אומר לו הרב: 'בסדר, אבל אתה צריך לשמור שבת'. משיב לו הבחור: 'אני שחקן כדורגל במכבי נתניה, אני לא יכול להתחייב לשמור שבת'. 'טוב, אז תבטיח שתשמור שבת אחרי שתגמור את הקריירה', עונה הרב. 'אבל הרב, זה יקרה עוד הרבה שנים, אני לא יכול להתחייב לזה עכשיו'. חכך הרב בדעתו ואמר לו: 'טוב, אחתן אתכם, אבל בתנאי שתזכור את השיחה הזו שלנו כל החיים'.

"בעיניי זה סיפור גאוני. הרב לא מהסס להציע ולכוון למה שנכון בעיניו, אבל הוא כל הזמן גמיש. זה משחק עדין ומורכב. יש פה שפה אחרת, והייתי רוצה שהיא תהיה חלק מארגז הכלים. הסיפור הצחיק את כולם בפורום, אבל העביר מסר של ההתמודדות עם המציאות".

ללא תאריך תפוגה

שרה, את עוסקת בעיקר בחדשות. איך העיסוק בסיפורי חסידים ובסיפורי חכמי המזרח משתלב בעשייה האקטואלית?

"הגעתי לתקשורת משני מקומות. אחד זה העניין שלי לספר סיפורים. למדתי קולנוע והתגלגלתי לעשות כתבות שהן מיני־סרטים. המניע השני הוא הרצון להשפיע על החברה. ראיתי כנערה כמה כוח יש לתקשורת, ורציתי להיות חלק מזה. שני הדברים האלה באים לידי ביטוי גם פה. מה שקרה לי עם השנים בתקשורת זו התחושה שאתה עובד נורא קשה כדי להשפיע על השיח, אבל מחר השיח הוא כבר אחר. תאריך התפוגה של מה שאתה עושה בחדשות הוא מצמוץ, מהירות גלילת הדף בסלולרי. זה עף. כשהתחלתי עם זושא, רציתי לעשות משהו שיש לו תוקף של יותר מעשר שניות.

"אני לא מתחמקת מהאקטואליה, כי בסוף זו המציאות שאנחנו חיים בה. אבל לצידה יש דברים נוספים. כאן יש סיפורים שאין להם תאריך תפוגה, ואני רואה במיזמים האלו סוג של מתנה שאנחנו נותנים לעם ישראל.

"ויש עוד משהו, אישי. שאלתי את עצמי האם הלכתי אל הסיפורים כי אני לא למדנית כמו שהייתי רוצה להיות. למדתי בתיכון כמו כולם משנה והלכה לבגרות, אולי יחידה או שתיים מחשבת ישראל. התחתנתי בת 18, וישר ילדים ועבודה. ותמיד את אומרת לעצמך שתיקחי שנה או שנתיים כדי ללמוד, להעמיק את העולם הרוחני, אבל זה לא קורה. ותוך כדי החיים את בכל זאת רוצה שהלימוד יהיה חלק מהעולם שלך. היום, גם אם אני לא יודעת לצטט פולמוס הלכתי מהגמרא, דרך הסיפורים הלימוד הוא חלק ממני. זו זכות".

כהן: "אני בתמונה הפוכה לזו של שרה. מלמד כבר שנים בישיבה ובמדרשה, וחכימא זו ההזדמנות מבחינתי לפנות לציבור הרחב ולהיות אקטואלי. מעבר ליכולות של שרה ליצור את התשתית הטכנית לאתר, לדבר עם מי שצריך ולגרום לזה לקרות, יש לה את הכוח לתרגם לישראליות תכנים ורעיונות. בלעדיה, הייתי מוציא עוד ספר. בעבודה על האתר, עברתי תהליך של לימוד מחדש מה זו מזרחיות".

תסביר.

"זה כמו שאומרים לך שעוד רגע ייכנס אורח, אז אתה מסתכל על הבית ורואה פתאום שהוא מבולגן. הבית היה מבולגן גם שנייה קודם, אבל מה שקרה זה שאימצת את נקודת המבט של האורח. אתה מספר סיפור ופתאום חושב איך יקרא אותו ילד מרמת־גן או איש ממושב נהלל. לפעמים זה גם גורם לך לוותר על פרסום של סיפור מסוים".

כי מה עלול להיות לא מובן בו?

"עומס תרבותי, או סיפור שהתאים לתקופה שלפני 200 שנה. אני לא רוצה שסיפור יגרום זרות. לכן, למשל, מיעטנו בסיפורי ניסים. לא משום שאנחנו מאמינים בהם או לא, אלא כי אני לא חושב שזה מעורר למחשבה. אני רוצה שהסיפור יניע תהליך אצל השומע, ירפא אצלו משהו. זו בחירה, יש לה מחיר, אבל אני מאוד מכוון.

"למשל, אם הבאבא סאלי היה רק איש של ניסים, אז הדמות שלו פחות מדברת אלייך. אבל אם אביא ממנו סיפור על גידול ילדים, זה משהו אחר. יש סיפור על זוג הורים שהגיעו אל הבאבא סאלי עם נער מתבגר, והתלוננו ש'הילד לא מכבד אותנו, מזלזל, מדבר אלינו לא יפה'. הם מלאי טרוניות, והילד יושב מכווץ. ואז הבאבא סאלי מבקש מההורים לצאת מהחדר. הם יוצאים והבאבא סאלי מתחיל לבכות. הנער נבוך ושואל 'הרב, למה אתה בוכה'. והוא משיב לו: 'ההורים שלי נפטרו לפני 40 שנה. הייתי הופך את העולם אם זה היה נותן לי עוד שתי דקות איתם, רק כדי לומר להם שלום. לקבל חיבוק קטן'. והילד מתחיל לבכות. הבאבא סאלי נותן לו לבכות, ואז קורא להורים ואומר: 'עכשיו אפשר להתחיל לדבר'.

"אי אפשר להגיע לפתרון אם אין רגש, אם אין חיבור. זה סיפור שנוגע לחיים שלי גם אם אני איש חילוני. יש פה חכמה עמוקה, וזו בחירה שלנו להביא את הפן הזה מדמותו של הבאבא סאלי".

מקום לנשים

ליקוט הסיפורים ובחירתם היוו אתגר, אומרת ב"ק. "לא דומה תימן לעיראק, לתוניס ולאלג'יר. זה עולם גדול עם הרבה דמויות, ולא לכולם יש הרבה סיפורים. הושקעה הרבה מחשבה, ואנחנו עדיין מעלים חומרים".

העלאת הסיפורים מבחינתם היא גם מעשה של תיקון חברתי ומתן קול לקבוצות שונות. "יהיו לנו באתר גם סיפורים על קייסים, כי לעולם היהודי האתיופי יש מה לומר שרלוונטי לכולנו", אומר כהן. "ומעבר לתוכן, אם אני מספר על קייס אתיופי או על חכם תימני, אני מחיה אותו וזה מתקן את החברה. היינו במדיניות כור היתוך של בליל גדול עם צבע די לבן, ועכשיו אנחנו הולכים לפסיפס. ובפסיפס צריך אבנים בצבעים שונים".

היה לכם חשוב להכניס גם חכמות נשים?

כהן: "זה טבעי לנו. העולם כולו היה פטריארכלי עד לא מזמן, אז ברור שמבחינת מספר הדמויות זה לא פרופורציונלי. ברור שבעולם התורה היו באופן דרמטי יותר גברים פעילים, ולא אצייר תמונה כאילו היו ביהדות המזרח נשים רבות שלמדו תורה. אבל כשהייתה אישה למדנית, פרגנו לה".

ושוב, אי אפשר בלי סיפור שמעביר את הנקודה: "אל ביתה של פרחה ששון בלונדון הגיע מכתב מעיראק, מהבן איש חי. היא התיישבה עם בני משפחתה בהתרגשות לקרוא את המכתב, אולם היה בה חשש. במכתבה הקודם אל הרב סיפרה לו שהיא לומדת תלמוד בשיעורו של הרב נפתלי צבי הירש אדלר, רבה הראשי של אנגליה. היא חששה מתגובתו של הבן איש חי. כשפתחה את המכתב, עלה חיוך על פניה. נכתב בו: 'רוצה אני לדעת האם ייתכן שאנשי לונדון מבינים כמוך בפלפול של גמרא?… מבקש אני שתודיעי לי על שאלתי בפרוטרוט'. לא רק שהוא לא מגנה אותה, אלא הופך אותה לסוכנת תרבות שתגלה לו איך נראה העולם. זה סיפור חזק".

ב"ק: "התגובות שאנחנו מקבלים מעידות על הצורך הגדול שאנחנו נותנים לו מענה. אנשים אומרים 'השתמשתי בסיפור ששלחת בווטסאפ'. יושב רב עם זוג לפני חתונה, ומספר להם סיפור שקרא אצלנו יום קודם. אנשים מתפעמים מהגילוי של העולם הזה, כמו שקרה לי. לשם אנחנו מכוונים".

The post מאגר הסיפורים של חכמי המזרח יוצא לאור appeared first on מקור ראשון.