בבוקר יום שישי לפני שבועיים ישבה בקי דוויק־כהן על הספה בפינת הסלון, בבית שבו היא מתגוררת עם הוריה ובנה בכפר־האורנים. היא הריחה עשן ותהתה אם מדובר בשריפה, או שאולי היא מדמיינת. בנה סהר בן השבע אמר לה שבטח מדובר בשכן שהדליק מנגל, אבל דעתה לא נחה. היא יצאה מהסלון אל חצר הבית, וראתה עשן שחור וסמיך מיתמר מעבר לרכס. "זה היה נראה לי רחוק", היא מספרת לי ביום שלישי שבוע שעבר. "אבל פתאום סהר אמר לי 'אימא, זה קרוב, מה יקרה אם האש תשרוף לנו את הבית?'. "מה פתאום, עניתי לו, הבית שלנו לא יישרף, האש רחוקה, זה לא יגיע לפה. והנה", היא נעצרת. קולה נסדק, מבטה מבולבל.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– כניסה ללא אשרה, השקעה כלכלית נרחבת: השלום עם האמירויות מתממש

– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"

– דרישה מהרשות השנייה: בדקו את ההפרות בתוכנית "הזמר במסכה"

אנחנו עומדות במה שהיה פעם סלון הבית, מחפשות מקום יציב להניח בו את הרגליים מבלי שניצָבע שחור. על הרצפה שברי זכוכיות, מסגרות חלונות ועצים שרופים, וביניהם גוסס לו אוטובוס צעצוע שציפוי הפלסטיק הלבן שלו נמס. הקירות מפויחים, ומהרהיטים נותרו רק שלדים כמושים ושחורים. מהציורים היפים של בעלת הבית, אימה של בקי, שריה – לא נותר דבר. פסלוני הקרמיקה שיצר משה, אביה של בקי שלקה בשבץ מוחי לפני שנתיים ומאז הפך לסיעודי, פזורים בחצר. עץ הלימון יבש ופירותיו הפכו ורודים־ירקרקים. רק השמיים נותרו תכולים־תכולים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_15_55-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לפני השריפה, בני המשפחה התעקשו להשאיר את האב, הסב, בבית, כפי שהוא רצה. הם החלו לשפץ יחידה בחצר עבורו, אבל בסוף החליטו לשכן אותו באופן קבוע במרכז הבית. במקום שבו כולם רואים אותו. "ניטלה ממנו יכולת הדיבור", מסבירה בקי, "הוא לא יכול להסביר ולא תמיד מבין מה הוא עושה". הם סידרו לו מיטה מול דלת הכניסה, שממנה יכול היה להשקיף על החצר האהובה שלו ועל עץ הלימון בימיו הטובים יותר, וגם בני המשפחה מצידם יכלו להשקיף עליו. לוודא שלא קר לו, שכל הצינורות מחוברים למקומם, שהשמיכה לא נפלה מעליו, ושכל שהוא זקוק לו יינתן. כשהיא חושבת על אביה, בקי נמלאת עצב. "זה היה הבית שלו. איפה הוא יהיה עכשיו? זה הבית שהוריי חלמו עליו כל כך הרבה שנים ומילאו אותו בחלומותיהם בכל פינה".

מודיעין־עילית או הפלסטינים?

ביום שישי לפני שבועיים פרצו שריפות ביותר מעשרה מוקדים ברחבי הארץ. כוחות כיבוי, משטרה וצבא הוזעקו לטפל בדליקות בכפר־האורנים, בנוף־הגליל, בחדרה, בבת־חפר, במבוא־דותן, בעינב, במעוז־צבי ובציפורי, ביישובים לפידות ומרגליות הסמוכים לגבול הצפון, ובאזור ואדי ערה. אלפים פונו מבתיהם, בתוכם 5,000 איש שפונו מנוף־הגליל.

בקי כהן־דוויק: "בהתחלה לא הרגשתי שאיבדתי כלום. בסדר, אז בית.  אבל אז באתי לכאן ונפל לי האסימון. גם מה שלא נשרף, מפויח. כלום לא נשאר. מסריח לי בנשמה"

השריפה בכפר־האורנים פרצה בערך בתשע בבוקר, והשתלטות מוחלטת על האש הושגה בסביבות השעה ארבע אחר הצהריים. יש שקשרו בין השריפה בכפר־ האורנים למהומות שפרצו לילה קודם לכן בעיר הסמוכה מודיעין־עילית. זאת בעקבות פשיטה של המשטרה על בתי כנסת בעיר שהתקיים בהם לימוד ליל הושענה רבא, בניגוד להנחיות הקורונה. לאחר עימותים קשים פונו בכוח עשרות אנשים מכמה בתי כנסת, וכן מאות שהתגודדו במקום.

בהמשך הלילה הציתו עשרות צעירים עצים, פחים וצמחייה וגרמו לעשרות שריפות בכל רחבי מודיעין־עילית. לוחמי האש של התחנה המקומית פעלו כל הלילה לכיבוי השריפות שהוצתו על ידי הצעירים הזועמים, והם עשו זאת תחת מטר של אבנים, בקבוקי זכוכית וחפצים שונים שהושלכו עליהם. בעת מאמצי הכיבוי מספר רכבים ניזוקו מהשריפות. על פי הדיווחים, לפחות 23 איש נעצרו במהלך הפשיטות והפרות הסדר. צוותי הכיבוי סיימו לטפל באירועי הלילה שבין חמישי לשישי בחמש לפנות בוקר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_15_54-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מנגד, ראש המועצה האזורית מטה בנימין, ישראל גנץ, אמר לגלי צה"ל כי ישנה אפשרות שהרקע להצתה לאומני. הוא הצביע על כפר פלסטיני צמוד־גדר שנמצא בסמיכות למודיעין־עילית ולכפר־האורנים, שמכיוונו הגיעה האש.

ממחוז יו"ש של כבאות והצלה ישראל נמסר כי "ביום שישי לפני כשבועיים פעלו לוחמי האש של מחוז יו"ש בכפר האורנים בסיוע מתנדבים וצוותי כיבוי ממחוזות ירושלים, דן, מרכז ודרום. עוד במהלך השריפה נפתחה חקירה לבדיקת נסיבות פריצתה. כל כיווני החקירה נבדקים. החקירה נמצאת בעיצומה ולכן לא ניתן להתייחס לתוכנה".

ביתה של משפחת דוויק־כהן הוא היחיד מבין כל בתי היישוב שנפגע קשות בשריפה שהשתוללה בפאתי כפר־האורנים ביום שישי. שאר הבתים הסמוכים לכביש ההיקפי של היישוב ניצלו. הגבעות הסמוכות חרוכות, ועל האדמה מוטלים דוממים כמה עמודי חשמל.

"הבית שלנו היה מוקף צמחייה ועצים, כנראה לכן דווקא הוא נשרף", מסבירה בקי. "ועדיין קשה להבין את זה", היא מוסיפה. ככה אנחנו, מנסים לשרטט תשובות למציאות לא ברורה, לחבר למשוואה את הגורמים הגלויים לעינינו, ובסוף מבינים שלא מבינים. "מסריח לי בנשמה. כל הקומה הזו נשרפה, הגג נשרף וקומת האמצע לא נשרפה. איך יכול להיות? איך יכול להיות שרק הבית הזה נשרף והבתים הסמוכים לא? אי אפשר להבין".

אנחנו עולות לקומה השנייה, ששרדה לכאורה את השריפה. "בהתחלה כששאלו אותי איך אני מרגישה אחרי שאיבדתי את הבית, בפנים לא הרגשתי שאיבדתי כלום. בסדר, אז בית. כמו שאומרים, אז משפצים. אבל אתמול (שני) באתי לפה והבנתי שבעצם אי אפשר להשתמש בכלום. רק אתמול נפל לי האסימון. גם מה שלא נשרף, מפויח. כלום לא נשאר. אתמול הייתה הפעם הראשונה שבה נשברתי ובכיתי".

דובר כיבוי והצלה יו"ש: "השריפה פרצה כתוצאה ממעשי אדם, אבל אנחנו עוד לא יודעים לקבוע מהו המקור"

ואכן, מראה הקומה השנייה איננו מלבב כלל. אני מלקטת שברי מראות. הנה משקפי הקריאה של בקי, עם זגוגיות מנופצות, הנה רעפי הגג מנופצים על הרצפה. חדר השירותים שחור כולו, האסלה נמסה, בקבוקי השמפו עומדים במין שורה סוררת, חצי נמסים חצי מחוברים למשטח האמבטיה. בחדר השינה של בקי, הבטן מתהפכת מול המראות. שאריות מיטה מכוסה בזכוכיות החלון שהתנפץ, קרביו של המזגן נשפכים על החלון. מראה השעון מעל פתח הדלת נצרב בי: השעון נוזל, משל נלקח מציור של סלבדור דאלי. אבל אנחנו לא בתוך ציור סוריאליסטי, אנחנו בתוך המציאות.

משפחת כהן־דוויק מתגוררת אמנם ביישוב חזק מבחינה כלכלית. לפי נתוני המוסד לביטוח לאומי, השכר הממוצע ביישוב הוא הגבוה ביותר (כ־19 אלף) למשרת שכיר ב־2016. אבל זה לא המצב אצלם. "אנחנו לא משפחה עם כסף", אומרת בקי. "ההורים שלי פנסיונרים מאוד פשוטים. בילדות שלי גרנו בדירה קטנה בירושלים, היינו שלושה אחים באותו חדר. החלום של אימא שלי היה בית עם גינה. מאיפה יהיה לה? הם חיפשו מקום שבו יוכלו לממש את החלום והגיעו לפה, בימיו הראשונים של היישוב. הם אספו את הכסף שחסכו כל החיים. כל מה שיש פה זה דברים שאבא או אימא שלי בנו. חלום שהם בנו בעשר אצבעות".

היא מצביעה על הגדר המקיפה את הבית והמלאה יצירות קרמיקה, ומספרת על האינסטלציה שאבא התקין בבית. "הוא עשה אינסטלציה לכל קריית־ספר (מודיעין־עילית, ב"ק)". סביבנו בחדר ציורים של אימה שכן שרדו. "אבל הדברים היפים באמת היו תלויים בסלון", אומרת לי בצער אם המשפחה, שריה. במשך שנים היא עבדה בסוכנות היהודית בתפקידים שונים, ובין היתר שימשה שם מנהלת חשבונות ראשית ומנהלת אגף הכספים של עליית הנוער.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_15_54-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בקי עברה לגור עם הוריה לאחר שנולד בנה סהר. (אביו של הילד בקשר רציף איתו. "הוא איש מקסים אבל אנחנו לא ביחד", היא אומרת). היא נעה בין לקיחת פיקוד על המתרחש וניסיון לנהל את האירוע, ובין חוסר הבנה של הנתיב החדש שאליו נקלעו עכשיו חיי המשפחה. אימה עלתה מפולין בגיל 12 וגדלה כילדת חוץ בקיבוץ בארי, אביה נולד בטבריה למשפחה חלאבית, דתית. "משפחה פשוטה, אנשים פשוטים וחרוצים", היא אומרת לי.

היא נזכרת שרצתה לבדוק מה קרה לאלבומי הילדות שלה. אני עומדת על קצות אצבעותיי ומצליחה לחלץ אותם מאחד המדפים הגבוהים בארון. תמונות הילדות שלה, בשחור־לבן, שרדו. היא נושמת לרווחה בתוך המסכה, אף שהאוויר פה עוד לא נקי וריח הפיח חודר גם את מסכות הקורונה החד־פעמיות שלנו.

לקחי אסון הכרמל

אחת לכמה דקות מגיעה שכנה. אחת מביאה אוכל, שנייה מביאה מים קרים, שלישית, גילי כהן, מספרת לי שהם "באטרף", עובדים על העלאת קמפיין למימון המונים עבור משפחת דוויק־כהן. "זה כפר מדהים ברמה הקהילתית, אנחנו נתמוך בהם עד שיעמדו על הרגליים", היא מבטיחה. בזמן השריפה היא לא הייתה ביישוב. "כשחזרתי הבנתי שמפנים את כל היישוב, לא נתנו לי להיכנס. הילדות שלי היו לבד בבית, אבל למזלי יש לי אחים שגרים פה והן היו בידיים בטוחות. ביציאה מהיישוב היה פקק גדול. זו הייתה סיטואציה מאוד מפחידה, עובר כרוז משטרה שמתריע לצאת מהבתים וחיילים ושוטרים שעוברים בית בית".

כהן מתארת עוד כי "בסיום השריפה ביום שישי, כשחזרנו הביתה לכפר הירוק שלנו שהפך שחור ברגע, פגשתי את לוחמי האש ליד הגדר מקפלים זרנוקים לתוך הכבאית. הם נראו עייפים כל כך אחרי כל העבודה הקשה שביצעו אצלנו. הם עמלו שעות בתוך האש כדי לשמור על הכפר שלנו. סיפרתי להם שראיתי שיש עדיין קוצים בוערים. 'בואי, תראי לי איפה בדיוק, אני איתך', ענה לי הלוחם. עם דמעות בעיניים והכרת תודה על ההקשבה והרצון הטוב שלו, ליוויתי אותו למקום. הוא לא זז משם עד שהכול כבה. הלוחמים האלה מקצועיים, אנושיים, רגישים. ובימים כאלה כשהכול מתהפך בבטן, מפולג ונפיץ ודליק – טוב להרגיש בטוח ומוגן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_15_51-6-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתחילת השבוע שעבר הגיעה משלחת של תושבי הכפר עם מכתבי תודה ופינוקים לשלוש תחנות הכיבוי שעמלו שעות ארוכות לכבות את השריפה. "הם אמרו לנו שבזכות הערנות של התושבים נמנע אסון גדול יותר. זה היה לקח מאסון הכרמל, הם הקשיבו והלכו אחרי כל תושב שכיוון אותם", מספרת כהן. "לצד הדבר המדהים שהיה פה, שהצילו לנו את הבית, יש כאן אסון מבחינתנו. נשרף בית של משפחה אהובה ויקרה לנו, זו טרגדיה. בית שנפגע בצורה אנושה, ודווקא כשמתגוררת בו משפחה במצב מורכב. הם חטפו מכה אחרי מכה, סיטואציה קשה".

בקי מרגישה את החיבוק הקהילתי החם, ומספרת לי שהם "מרגישים עטופים מאוד. זה מרגש ברמות. ביום הראשון אחרי השריפה לא בכיתי מהשריפה, אלא אלו היו דמעות של התרגשות. בכיתי מהדאגה של אנשים. כל הזמן ניגשו ובדקו במה אפשר לעזור. לא ידעתי מימיני ומשמאלי. לא ידעתי לומר במה אפשר לעזור כי באמת החיים שלנו התהפכו, אבל ידעתי שאני מוקפת באנשים טובים".

כשאנחנו יוצאות מהבית אנחנו מגלות שקית ענקית שאספו השכנים, ובה מכוניות חדשות בשלל צבעי הקשת עבור סהר. סהר נמצא על הרצף האוטיסטי בתפקוד גבוה, ולומד בכיתת תקשורת במודיעין. גם קהילת בית הספר כבר אספה עשרות אלפי שקלים לשיקומה של המשפחה.

"אומרים שעל כל פשעים תכסה אהבה", אומרת בהתרגשות שרון לנדאו, חברתה של בקי מילדות. "הם מרגישים את החום, אבל חשוב להבין שהמשפחה הזו באמת זקוקה לעזרה. הם באמת תלויים באנשים, בערבות ההדדית. אין להם יכולת לגייס את הכסף לשיקום החיים שלהם, ובלי זה הם לא יוכלו לחזור לעמוד על הרגליים. ההערכה היא שנדרשים מיליון שקלים וחצי כדי לשקם את הבית והציוד, ולרכוש את כל האביזרים הנדרשים לאב המשפחה".

The post אש זרה: סיור בכפר האורנים המפוחם appeared first on מקור ראשון.