רשימה זו תבקש להציע משמעות עקרונית ואקטואלית למכת הצפרדע המופיעה בפרשת וארא. רגליים לדבר שמכת הצפרדע איננה רק אירוע היסטורי נקודתי אלא עניין בעל משמעות נצחית, הם דבריו של בעל חידושי הרי"ם המובאים בשמו ב"שפת אמת" על הפרשה. לדבריו, יש קשר והקבלה בין עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, לבין עשר מכות מצרים ועשרת הדברות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– דעה: על העיוורון: כשהשמאל היהודי מתמקד בהתנגדות לישראל

– "הרווחת ביושר את מנוחת העולמים": העולם סופד לאדלסון

– "לעג לרש": 800 יחידות דיור בלבד יאושרו ביו"ש

בעל חידושי הרי"ם סתם ולא פירש, הצביע על ההקבלה אך הותיר לנו את המלאכה לפרטה. מכת הצפרדע היא המכה השנייה. הדיבר השני הוא "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱ־לֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". מהי, אם כן, הזיקה בין איסור עבודה זרה ובין צפרדעי מצרים?

הבטחה היא לא חוזה

אחד מפסקי הדין הנודעים בדיני חוזים, הוא פסק דין אנגלי שניתן לפני למעלה ממאה שנים ושמו "בלפור נגד בלפור". הצדדים לאותו הליך היו בני זוג נשואים. הגב' בלפור הגישה תביעה נגד בעלה בטענה להפרת התחייבויות שנתן לה במהלך הנישואין. תיק זה נדון בערכאה נמוכה, ולאחריה בערכאת ערעור. בית המשפט הגבוה דחה את תביעתה פה אחד, כשכל אחד מהשופטים מצביע על נימוקים אחרים לדחייה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 191227_052012-750x876.jpg 750w" sizes="(max-width: 822px) 100vw, 822px" />

המכנה המשותף לשלושת שופטי הערעור היה הקביעה שהבטחות שבני זוג מבטיחים זה לזה במהלך הנישואים אין כוונתן ליצור חוזה משפטי מחייב. הבטחות כאלה נותרות בתחום הרצון הטוב בלבד. הלורד אטקין הנודע, שהיה אחד משופטי ההרכב, הרבה במתן דוגמאות למצבים שבהם מהבחינה הטכנית קיים לכאורה חוזה, אך ברור הוא שלצדדים לא הייתה כל כוונה ליצור יחסים משפטיים מחייבים. מצבים אלה, הסביר, לא יחסו תחת משטר דיני החוזים.

כך הדבר לדוגמה כאשר אדם מזמין את חברו לארוחה, ולבסוף מודיע על ביטול הזמנתו. הוא הדין כאשר שני חברים מסכמים לצאת להליכה משותפת, ולבסוף האחד מודיע על ביטול ההליכה. במצבים כאלה לא יהיה זה סביר שהצד הנפגע יוכל להגיש תביעה על הפרת חוזה. כך גם בחיי נישואים. אם בעל מבטיח לאשתו לקנות לה ענק יהלומים ליום הולדתה ואיננו עומד בהבטחתו – לא היינו רוצים שבתי המשפט ידונו בתביעות שכאלה, ולא היינו רוצים שכל התחייבות ג'נטלמנית שלנו תלבש לבוש משפטי. הפרת הבטחות שכאלה תישאר בתחום האישי שבין הצדדים, ואלה ישכילו לכלכל את צעדיהם האחד מול רעהו בהתאם.

פסק דין זה נלמד בפקולטות למשפטים בתחילת הקורס בדיני חוזים, ויש לכך חשיבות חינוכית רבה גם בעיצוב עולמם של המשפטנים לעתיד. זוהי פסיקה שתוחמת את גבולות המשפט ומצביעה על ריסון פנימי ועל בלמים חיוניים למניעת פריצתו וחדירתו של המשפט לכל דל"ת אמות של חיינו. אושרו של עולמנו מושג גם באמצעות הקיום המרובד של מרחבים שבהם קיימים נורמות וכללים שונים. האנושיות שבנו יכולה להתקיים ולהתפתח רק במרחב שיש בו מקום לפעילות אוטונומית וספונטנית, בהבדל מכפיפות אולטימטיבית לכללים.

אילו כל מוצא פינו היה מקבל באופן מיידי משמעות משפטית המקימה עילות תביעה, אילו כל הנימוסים שלנו היו פרי כפייה חוקית שסנקציות עונשיות בצדם – כי אז לא היינו יכולים לכלכל את צעדינו. כל שיטת משפט חייבת לרסן את עצמה ולהותיר מרחבי קיום שאליהם היא איננה חודרת. באותם מרחבים, הפנויים מהמשפט, יוכלו בני האדם לטפח ערכי סולידריות, כיבוד הבטחות, הוקעה חברתית של מי שסוטה מכללים אתיים וכן סנקציות שהן לאו דווקא משפטיות. במרחבים הנקיים הללו תצמח האנושיות שבנו, ובהם יתפתחו כללי אתיקה ותרבות.

הטרוטופיה על פי פוקו

בהרצאה נודעת שנשא הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו בשנת 1967, במסגרת כנס של החוג למחקרים בארכיטקטורה, הרצאה שכותרתה הייתה "על מרחבים אחרים", השגיר פוקו את המונח "הֶטְרוֹטוֹפְּיָה" (הטרו=אחר, טופיה [טופוס]=מקום). התזה של ההרצאה הייתה כי לצד מרחבי החיים השגרתיים שלנו, מתקיימים מרחבים שבהם קיימים כללי התנהגות שונים. כך, למשל, התנהגותנו בבית החולים או במוזיאון איננה חלק מהתנהגותנו הרגילה בשגרת חיינו. במקומות אלה, שאותם הוא מכנה במונח שטבע "הטרוטופיה", נענים אנו למערכת כללי התנהגות שונה, ולכן ההתנהגות שלנו בביתנו איננה אותה התנהגות בבית החולים.

לתובנה זו השלכות מרחיקות לכת על עיצוב וארכיטקטורה של מרחבים הטרוטופיים שונים. לפי דבריו, תהיה זאת טעות לתכנן מבנים שונים בקו ארכיטקטוני זהה, תוך היענות למשתנה אחד ויחיד הנעוץ רק בשוני הפונקציונלי של כל מבנה. כל קטגוריה של מבנים היא עולם העומד בפני עצמו, ומחייב התייחסות ארכיטקטונית נבדלת. הרצאה זו מחדדת את הריבוד הגדול הקיים בעולמנו, כאשר בלא משים, בכל מרחב מתנהלים אנו לפי כללים האופייניים לאותו מקום, וכל מרחב מוציא מאיתנו דברים אחרים. המודעות לקיומם הסימולטני של כללי התנהגות שונים במרחבים שונים, ממחישה לנו את הסדר הפנימי שעיצב לו המין האנושי.

ההטרוטופיה של פוקו התייחסה למרחבים פיזיים של מקומות ממשיים על פני כדור הארץ, אך הרעיון נכון לא פחות גם למרחבים רעיוניים שאינם פיזיים. אם דיברנו על גבולות המשפט והחוק, הרי בכך דיברנו על הטרוטופיה של המשפט, שאמורה לחול במרחבים מסוימים אך איננה רצויה במרחבים אחרים.

מכאן נשוב למכת צפרדע. מכת הצפרדע איננה מתמצה רק באי־הנעימות ובחוסר האסתטיקה שבהופעת צפרדעים בתוך קערות האוכל. מכת הצפרדע היא בעצם פרדיגמה של מִיטוּט כל החומות וביטול כל ההטרוטופיות והפיכתן למרחב אחד ויחידי. במציאות נורמלית, היאור הוא מקומן של הצפרדעים ואילו חדרי האוכל וחדרי השינה הם אקס־טריטוריה לצפרדעים. והנה באה המכה ומבטלת את האבחנה שבין הטריטוריות, והכללים הנגזרים מהמקום [הטופוס] נעלמים כאינם. בני האדם מוצאים עצמם בעולם חד־ממדי, שבו הצפרדעים מצויות בכל מקום ואין הבחנה בין המרחבים השונים.

לצורך קיומו של עולם החומר נזקקה הפרדה בין אור לחושך, בין ים ליבשה. לעולם הרוח נחוצה הפרדה בין קודש לחול. רעיון זה קיים גם בממד הזמן. אף את הזמן ניתן לחלק להטרוטופיות, כדברי קהלת: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם… עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ… עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת". עולמנו בנוי על הפרדות ומרווחי זמן נחוצים וחיוניים, ואין מלכות זמן אחת נוגעת ברעותה. ההיגד "לכל זמן ועת" הוא קביעה מהותית ואונטולוגית ולא תיאור התרחשות מקרי. לא רק שיש עת לשמחה, המבדילה אותה מעת של עצב, אלא שאף "אין מערבין שמחה בשמחה".

אם נפנים את החיוניות בעצם קיומם של המרחבים השונים, הן במקום והן בזמן, הן בחומר והן ברוח, נוכל להבין את משמעותה ועוצמתה של מכה המאיינת את קיום ההפרדות הללו. זאת היא פגיעתה של "מכת הצפרדע" במובנה העקרוני. מכה זו מגלמת עיקרון הַמַּכֶּה באנושות באופנים ובמופעים שונים. בכל דור ודור לובשת הצפרדע המצרית צורה ופושטת צורה. אך אופייה של המכה נותר על כנו.

חדירתן של נורמות זרות לתחום מרחב שבו אמורות לחול נורמות אחרות והשתלטותן עליו, יוצרת תחושת ניכור. את זאת הנהיר לנו פרנץ קפקא בספרו "המשפט". הברקתו של קפקא בחיבור זה הייתה בכך שלקח את המרחב המשפטי, שבו אמורות לשרור נורמות של סדר וכיבוד כללים ברורים, ורוקן ממנו את כל מאפייני המשפט הרגילים. קפקא הותיר רק את מעטפת המשפט החיצונית, אך יצק לה תוכן זר שהשתלט על המרחב המשפטי. בכך המחיש והחדיר לקורא את חוויית הניכור החריפה המתקבלת ממרחב שפועל באופן זר.

עתה ניתן להבין את הזיקה שבין "מכת הצפרדע" ובין הדיבר השני "לא יהיה לך א־לוהים אחרים על פני". האדם מחויב להנכיח את הבורא בעולמו ולהתנהל על פי דברו. זהו העיצוב הנכון בעולמו של המאמין. סילוקו של הבורא מתוך עולם זה, והכנסתו של "כוח זר" השולט בו (עבודה זרה), הם בבחינת מקרה פרטי נוסף של "מכת צפרדע" חמורה.

מכוחה של ההקבלה שיצר בעל חידושי הרי"ם, "מכת הצפרדע" מקבילה גם למאמר השני שבו נברא העולם. המאמר השני הוא "וְרוּחַ אֱ־לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". ריחוף רוחו של הבורא על פני המים היא המציאות האונטולוגית שבה נברא העולם. אם רוח אחרת תמיר את הבורא, והיא תהיה זאת שכביכול תרחף מעל פני המים, כי אז תהיה זאת התגלמות של "מכת צפרדע" רוחנית הרסנית.

עולם של שחור ולבן

ניתן לאתר את "מכת הצפרדע" גם בחיי היום־יום שלנו ובתחומים שונים של המרחב הציבורי. אין בכוונתי להיכנס לתוך הדיון הפוליטי, והדברים שייאמרו להלן הם התייחסות מסדר שני בלבד ויתמקדו רק באספקט של מיטוט גבולות בזירות הציבוריות שלנו. הדגש בדבריי הוא על השפעתם של הדברים עלינו כבני אנוש, כאזרחים וכחברה.

כאשר מובלת מהפכה משפטית שלפיה הכול שפיט, וכאשר בית משפט מחליף את הרשות המבצעת, כמו גם את אנשי המקצוע ואת הגנרלים של הצבא, ולמעשה חודר לכל מרחבי החיים, זהו מקרה פרטיקולרי נוסף ומודרני של "מכת הצפרדע". הפעם "מכת צפרדע משפטית". היינו, הוצאתו של המשפט "מן היאור" שלו והכנסתו והחדרתו "לבתינו, לחדרי משכבנו, על מיטותינו, בעמנו, בתנורינו ובמשארותינו" (על פי שמות ז, כח).

מכה זו נובעת לא רק מהאשמות שחלק מהציבור מפנה לדמות זו או אחרת מעולם המשפט, או לערכאה מסוימת. היא קיימת במלוא העוצמה גם כתוצאה מתרבות חברתית קלוקלת של יצר בלתי נשלט לפנות לערכאות, וזאת גם כאשר עסקינן בזוטי דברים. הנורמה שלפיה כל אי־נוחות, אי־שביעות רצון ואפילו ספיגת נזק, פתרונה היחיד הוא בפנייה לערכאות – היא מעוותת. "מכת הצפרדע המשפטית" קיימת גם משום שעילות התביעה הקיימות בכל הערכאות הולכות ומתרחבות כמין תהליך אנטרופי חסר שליטה. כל זאת לא רק מכוח פסיקת בתי המשפט השונים, היוצרים עילות תביעה יש מאין, אלא גם מכוח חקיקת יתר של הרשות המחוקקת, וכן מכוח העצמת גופים רגולטוריים על ידי הרשות המבצעת.

גם לתחום הפוליטי ישנו "יאור" משלו. גם עליו להישאר רק בתחום יאור זה ולא לחדור למשארותינו ולתנורינו. כך, מינויים ציבוריים חייבים להיעשות לפי קריטריון יחידי והוא מידת המקצועיות של מקבל המינוי. החלטות בתחומים מקצועיים חייבות להתקבל לפי מוצא פיהם של אנשי מקצוע בלבד. כאשר לתחום השיקול הענייני מוכנסים שיקולים מתוך היאור הפוליטי, כי אז לפנינו מציאות של "מכת צפרדע פוליטית".

לתחושת חלקים גדולים בציבור, בשני התחומים הללו, המשפט והפוליטיקה, מצויים אנו בתוכה של "מכת צפרדעים" מודרנית ומאיימת. למגמה זו השלכות מרחיקות לכת על איכות החיים האזרחית שלנו, על תרבותנו ועלינו כחברה. בין האימפריאליזם המשפטי לאימפריאליזם הפוליטי קיימת יריבות קשה, ואולם שניהם כאחד משחיתים אותנו מוסרית וחברתית. כך לדוגמה, בלא שמי מהם מתכוון לכך, שניהם משגירים בתרבותנו את התפיסה המעוותת שלפיה כל מה שאיננו עבירה פלילית הוא מותר וטהור. בינאריות זו היא כר פורה לעיוות מוסרי ולהשחתה ציבורית. היא גרמה לנו לאבד יכולות "מכניקה עדינה" של אתיקה ושל שיפוט אישי. תכונה חשובה ונאצלת כמו בושה כבר אינה חזון נפרץ. יהירות תיחשב לענווה, שקר הוא האמת, וכך עולם המושגים שלנו מאבד קשר למציאות הריאלית.

רעות חולות אלה הן תוצאה של "מכות הצפרדע" המודרניות, הפגיעה בהטרוטופיות והשטחת המציאות. זהו מעבר מפרטיטורה קיומית והרמונית למציאות מונופונית. "מכות צפרדע" אלו ממירות עולם צבעוני בעולם המוגבל לצבעי שחור ולבן. אך חמור מכך, במציאות פוסט־מודרניסטית, שהיא בפני עצמה בעלת מאפיינים של "מכת צפרדע", כשיש הטוענים ששחור הוא בעצם לבן ולבן הוא בעצם שחור, כי אז כבר איבדנו את כל מגוון הצבעים. יצאנו ממצרים, אך "מכת הצפרדע" בלבושה המודרני עדיין בקרבנו.

כשפרעה נשאל על ידי משה רבנו "לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ, רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה", השיב פרעה: "לְמָחָר". אילו התבקשנו אנו להשיב על שאלה זהה בנוגע ל"מכות הצפרדע" המודרניות, היינו משיבים: "להיום". ויפה שעה אחת קודם.

The post מכת צפרדע מודרנית: מה מסכן את הרוח האנושית appeared first on מקור ראשון.