על שולחן לבן בחצר ביתה של דבורה האריס בשכונת בקעה בירושלים, סמוך לדלת הכניסה, ניצב ברווזון פלסטיק קטן, צהבהב וממושקף, שאוחז בספר; מתחתיו, באנגלית, הכיתוב "אני אוהב ספרים". הברווזון הזה, שמקבל את פני הבאים לבית – סופרים וסופרות מן השורה הראשונה, סוכנים ספרותיים מרחבי העולם – מעיד כאלף עדים על בעלת הבית, מן הסוכנוֹת הספרותיות הוותיקות והעסוקות בישראל, דמות רבת השפעה בעולם הספרות הישראלי, ומי שנחשבת בעיני רבים לזו שפתחה את השער לספרות הישראלית ברחבי העולם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

פחדנות גלותית: הממשלה משלמת פרוטקשן בריאותי בהר הבית

דווקא בעידן הרייטינג יש מקום לשידור הציבורי

טיסה 947: טיול שנתי מבית המדרש

לפני שלושים שנה הקימה האריס בירושלים סוכנות ספרותית שנושאת את שמה, והחלה לשווק לארה"ב ולאירופה כותרים ישראליים בקצב שעד אז אפשר היה רק לחלום עליו. בסוכנות, שגדלה מאז ופועלת מתוך הקומה התחתונה של הבית בבקעה, מיוצגים היום מיטב הכותבים הישראלים: דויד גרוסמן, יובל נח הררי, מאיר שלו, דורית רביניאן, אמיר גוטפרוינד, תום שגב, בתיה גור, רון לשם, סייד קשוע – רשימה חלקית ביותר. השיחה עם האריס מתקיימת בעקבות ההכרזה על "פרס הספר הלאומי היהודי" שיוענק לה בעוד כחודשיים. זהו פרס שמעניקה מאז 1949 "המועצה למען הספר היהודי באמריקה", ובין זוכיו אישים כיצחק בשביס־זינגר ופיליפ רות, לצד סופרים ישראלים כעמוס עוז וא"ב יהושע. "זו הכרה משמחת בעשייה שלי, במה שאני אוהבת לעשות כל כך הרבה שנים", אומרת האריס כשאנו מתיישבים לשוחח בחצר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02112_25_00-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היא בת 65, גדלה בסקרנטון שבפנסילבניה למשפחה יהודית־אורתודוקסית אך מאוד אמריקנית ("ההורים שלי שיחקו גולף, אבל למדתי בבית יעקב ולבשתי חצאיות"). כבר בילדותה ידעה שהיא רוצה להיות סוכנת ספרותית. "זה מה שתמיד רציתי לעשות", היא אומרת, "וזה התחיל משבת. בשבת אי אפשר היה לעשות שום דבר חוץ מלקרוא, ומצאתי את עצמי קוראת שבתות שלמות. הייתי אדם שעושה דברים, שיוזם, וידעתי שאני רוצה לעבוד בהוצאה לאור ובפרסום ספרים, בכל מה שנוגע לספרים".

היא למדה בברנרד קולג' בניו־יורק, והחלה לעבוד בהוצאות ספרים מרכזיות בעיר. את הקולג' מעולם לא סיימה באופן רשמי. "חסרה לי עבודה אחת, על השירה של אמילי דיקנסון", היא מספרת, "אבל אני לא מתייחסת לזה כאל פצע פתוח, מבחינתי זה דווקא מצחיק. הייתי עסוקה בעבודה כך שהשלמתי את כל הקורסים אבל חסרה לי עבודה אחת, אז אין לי תואר. לפני כמה שנים אמרה לי חברה, מרי גורדון, סופרת שאני מאוד אוהבת ושמלמדת בברנרד: 'תכתבי משהו, אני אעביר אותך'. אבל לא רציתי. אני יותר מדי מושקעת בסיפור הנחמד".

הבית שבו גדלה, מספרת האריס, היה יהודי יותר משהיה ציוני. התודעה הציונית שלה, שהביאה אותה בסופו של דבר לישראל, התפתחה במחנה מושבה" של תנועת בני עקיבא ובמחנות קיץ יהודיים נוספים שבהם השתתפה כנערה. "לא מעט אנשים מהקהילה שלנו בסקרנטון הגיעו לישראל, וחלקם הגדול גרים כאן באזור", היא מספרת. "החברה הכי טובה שלי מילדות גרה לא רחוק מכאן. הגענו לישראל גם מכיוון שאף אחד לא נשאר בסקרנטון, וגם כי הלכנו בעקבות החלום הציוני. סבא שלי עבר לכאן בתחילת שנות השבעים, התגורר בשערי חסד והגשים את החלום שלו לשבת וללמוד תורה כל היום בירושלים. היינו מבקרים אותו, ובביקורים האלה היה לי ברור שגם אני אגיע לכאן. רציתי להיות חלק ממדינה יהודית, לתרום את התרומה שלי למדינה הזו, וב־1979 עליתי ארצה. ההורים שלי, למרות שנשארו שם, תמכו בי מאוד".

בישראל ייסדה האריס, יחד עם בת' אלון, את הוצאת דומינו, וכעבור כמה שנים הבינה שהייעוד שלה אינו לייבא ספרים מאמריקה לישראל, אלא להפך. "חשבתי שכל אחד יכול לבחור ספרים מארה"ב ולהביא אותם לכאן, אבל אין הרבה אנשים שיכולים לייצג את הספרות הישראלית בעולם, להכיר לעולם קולות חדשים ולהעמיד את ישראל במגרש של הגדולים", היא מתארת. הלקוח הראשון של הסוכנות החדשה היה ההיסטוריון תום שגב, עם ספרו "1949: הישראלים הראשונים", ואחריו ספרו של הרב עדין שטיינזלץ על התשובה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1123210158004-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הפריצה הגדולה הייתה כשייצגתי את ספרם של אהוד יערי וזאב שיף, 'מלחמת שולל', על מלחמת לבנון. אחר כך הצטרף גם דויד גרוסמן. לסופרים בישראל לא הייתה גישה לסוכנים או להוצאות בעולם, ובדיוק את זה רציתי לעשות. כמובן שגם קודם לכן תורגמו סופרים ישראלים כמו עמוס עוז ויורם קניוק, אבל היה דור שלם של סופרים צעירים שעוד לא פרץ בחו"ל, לצד טווח שלם של ספרי עיון, מחשבה והיסטוריה, שאפשר היה לייצא".

חשיבותו של התרגום

איך עובד התהליך עם ספר שמגיע לסוכנות?

"אנחנו מקבלים בין עשרה לעשרים ספרים בשבוע, ואני כמובן לא יכולה לקרוא את כולם בעצמי. יש כאן מנגנון שלם של אנשים שקוראים את הספר לפניי, ואם שניים או שלושה סוכנים שלנו מתלהבים מהספר – הוא מגיע אליי. בכלל, כדי לייצג אדם אני חייבת להרגיש קשר אמיתי אליו ואל הכתיבה שלו. ייצוג של אדם הוא פעולה מאוד אינטימית. זה מישהו שאני צריכה, לפעמים, לדבר איתו שלוש פעמים בשבוע או אפילו ביום. לכן זה חייב להיות מישהו שמתאים לי, שאני רוצה להשקיע בו את הזמן והכסף שלי, אדם שיהיה שגריר טוב בפני העולם. יש כאן מערכת שלמה של שיקולים, אבל הכול מתחיל מהכתיבה. יש למשל סופרים כמו יואל הופמן, שידעתי שהוא לא ייצא למסע סביב העולם כדי לקדם את הספר שלו, אבל כל כך התרגשתי מהכתיבה שלו, שאמרתי 'אוקיי, הוא לא יסתובב עם הספר בעולם אבל הוא מדהים כל כך'. זה עניין של אינסטינקט, וזה מאוד אישי. אני צריכה לעמוד מאחורי הספר ומאחורי האדם".

בשלב הבא פונה הסוכנות של האריס לסוכנים במדינות שונות בעולם, שנמצאים בקשר עם המו"לים המקומיים ומכירים את הטעם שלהם. "הסוכנים האלה לא עובדים רק עבורנו, אבל אנחנו הישראלים היחידים שהם עובדים איתם", מסבירה האריס. "יצרתי את רשת הסוכנים הזו במשך עשרות שנים, ואלה אנשים שאנחנו גם מייצגים כאן בישראל, כך שיש תחושה של הדדיות, חברות ומחויבות, גם אם לא כולם יאהבו כל אחד מהספרים שלנו. הם יודעים שאנחנו מייצגים את הספרים הישראליים הטובים ביותר, והם יתייחסו אלינו ברצינות כשנצביע על ספר ונגיד שבעינינו הוא הלהיט הבא".

עד כמה אתם מקבלים היום לקוחות חדשים?

"אני יכולה לבחור סופר ישראלי חדש רק פעם או פעמיים בשנה, וגם אז מדובר בתהליך ארוך. יש סופרים שאני מייצגת כל החיים, והם הראשונים בתור. בעשור האחרון הבנו שהתרגום הוא גורם חשוב ביותר, ובשלב הראשון אנחנו משקיעים המון זמן וכסף בתרגום. מו"לים בחוץ לארץ כבר לא קונים ספר לפי דו"ח קצר שנכתוב עליו – הם רוצים לקרוא את כולו. לכן צריך לעבוד על התרגום ועל העריכה, וזה תהליך ארוך שכולו, אגב, הימור. אין לנו מושג מה יקרה עם ספרים שאנחנו עובדים עליהם, וכולנו צריכים לאהוב מאוד את הספר כדי לעבור איתו את המסע הזה".

ספרות ישראלית יוצאת מכאן גם לארה"ב וגם לאירופה. איך את רואה את ההבדלים בין הטעם האמריקני לטעם האירופי?

"הספרים הישראליים הם יותר אירופיים באופיים. קשה מאוד למכור פרוזה ישראלית לאמריקה, משום שתחומי העניין של הקהל האמריקני שונים. הקורא האמריקני אוהב לקרוא ספרות אמריקנית, ועכשיו, אחרי הגל של מי טו, המחאות של הקהילה השחורה ופוליטיקת הזהויות, הטעם הספרותי הולך לכיוון הזה. במציאות כזו, מי בכלל ירצה לקרוא ספר ישראלי שעוסק בקיבוץ? מכתבי הדחייה שאני מקבלת מהוצאות באמריקה משקפים את המציאות הזו בצורה ברורה, וזה מתסכל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6/F110830MA12-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"מכירת ספרים ישראליים לאמריקה תמיד הייתה אתגר, אבל אנחנו במציאות אחרת. אני חושבת שהסיבה לכך היא שבשנות השמונים והתשעים היו בארה"ב אינטלקטואלים פתוחים, משכילים, שהיה אכפת להם מישראל וסקרן אותם לדעת מה קורה בה, וזה היה נפלא. אני לא מדברת רק על מבקרי ספרות יהודים־אמריקנים, אלא גם על לא־יהודים, אנשים משכילים שהתעניינו באמת בספרות בינלאומית. האנשים האלה פרשו מתפקידיהם או הלכו לעולמם, ולדור החדש אין סקרנות כזו כלפי ישראל, לפעמים אפילו להפך – יש רגשות שליליים כלפינו. ישראל עכשיו היא פאסה: הקורא האמריקני מעדיף ספרות ערבית, הודית, אפריקנית. זה הרגע שלהם, וזה בסדר גמור, לכל אחד יש הרגע שלו, אבל זה הופך את העבודה שלי לקשה יותר.

"שיהיה ברור, אני חושבת שזה מצוין שחנויות הספרים והספריות שלנו יציגו קולות יותר מגוונים. במשך מאות שנים היה מונופול תרבותי מובהק, וזה נפלא בעיניי שיש ספרים מצוינים של עוד תרבויות – כך כולנו יכולים להכיר טוב יותר אחד את השני. ועדיין, זה מתסכל".

איך מתמודדים עם המצב הזה?

"אנחנו עובדים קשה. לפני הקורונה הייתי נוסעת פעמיים בשנה לארה"ב, נפגשת עם עורכים ועם מו"לים. כל יום בחמש אחר הצהריים אנחנו מקבלים דו"ח, תמונת מצב של המו"לות ברחבי העולם, מי קנה מה, מי מתעניין במה. כולנו לומדים את הדו"ח, בוחנים מי קונה אילו ספרים, מי קונה תרגומים, מי קונה ספרי ביכורים, מי מתעניין בספרי עיון. ולמרות הכול, אנחנו ממשיכים למכור. לפעמים אני אומרת לא אכפת לי, אני הולכת על זה, או שיקנו או שלא, ואז מופתעת לטובה. ויש ספרים שאני בטוחה שיימכרו בקלות ויצליחו באמריקה, והם נכשלים. אני מגלה שכשאני נאמנה לטעם שלי אני מצליחה, ולמרות זאת ברור שיש גם פשלות. אני אדם אופטימי – אם יש לי ספר נהדר כאן, אני יודעת שאמכור אותו, גם אם זה ייקח יותר זמן".

מה לגבי אירופה?

"הספרות הישראלית מצליחה באירופה משום שהקורא האירופי קרוב הרבה יותר למנטליות הישראלית. לאירופים יש קרבה חזקה אלינו. הקורא האיטלקי, הגרמני או ההולנדי הממוצע הוא קורא סקרן שמגלה עניין ואכפתיות כלפי רומן ישראלי. למשל, ספר שאני מאוד אוהבת, 'תיקון אחר חצות' של יניב איצקוביץ, שיראה אור החודש בארה"ב, הצליח יפה באירופה. מכרנו אותו להולנד, לליטא, לצרפת, לצ'כיה. הם מבינים אותנו. בארה"ב המצב אחר לגמרי. אני לא יכולה למכור היום ספר פוליטי שעוסק בישראל, או ספר על יהדות. יש יוצאי דופן, כמו מתי פרידמן, שיכול לכתוב על צה"ל בלבנון או על מסתערבים ב־1948 והוא יהפוך לרב־מכר, פשוט משום שמתי כותב מצוין. אבל את ישראל כנושא של הספר אני לא יכולה למכור, וכך גם לא ספרים יהודיים. היהדות באמריקה שונה כל כך מהיהדות כאן, זו לא אותה יהדות.

"בשנים האחרונות אני מתעניינת בספרים שבאים מתוך ישראל, אבל יש להם הקשר גלובלי. הלהיט האחרון שלנו הוא הספר של נדב איל, 'המרד נגד הגלובליזציה'. לאחרונה, אגב, ביל קלינטון צייץ עד כמה הוא נהנה מהספר הזה. זה ספר גלובלי, ואם יש בו גם דברים על ישראל זה משמח אותי, אבל הם לא יכולים לעמוד במרכז. זה נכון גם לגבי פרוזה שעוסקת בישראל – היא צריכה להיות מאוד מאוד טובה כדי שנצליח למכור אותה להוצאה באמריקה. אבל בעצם, זה תמיד היה הקריטריון: כתיבה מצוינת".

גורם לאנשים להרגיש חכמים

נראה שההצלחה של ספרו של נדב איל התאפשרה בזכות ספר ישראלי אחר שהאריס חתומה על הפצתו בעולם: "קיצור תולדות האנושות" של יובל נח הררי. איש בסוכנות של האריס לא דמיין את גודל ההצלחה של הספר, שתורגם לשישים שפות, נמכר במיליוני עותקים וזכה לשבחים מאת ברק אובמה, ביל גייטס ומרק צוקרברג. בכתבת פרופיל ארוכה על הררי שפורסמה אשתקד במגזין "ניו יורקר" סיפרה האריס על ההצלחה ההדרגתית של הספר, ותיארה כיצד לאט לאט התחילה לראות אותו בחנויות ספרים בשדות תעופה מסביב לעולם; הספר, כך אמרה, הגיע לאנשים שקראו רק ספר אחד בשנה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 653005-e1613562153656.jpg 593w" sizes="(max-width: 146px) 100vw, 146px" />

את הקרדיט על "קיצור תולדות האנושות" מעניקה האריס לבעלה, ג'ורג' אלטמן, שעובד בסוכנות כסוכן בכיר וכעורך. "ג'ורג' קרא את הספר בגרסה מוקדמת יותר, בתרגום של יובל, ואמר שהוא יכול להיות להיט ענק אבל צריך לעבוד עליו, לשפץ את התרגום. זה קרה קצת אחרי שהספר יצא כאן בישראל, והתחיל כבר להיות רב־מכר כאן. היה סוכן בלונדון שלא הצליח למכור את הספר, ואז תרגמנו אותו מחדש ויצרנו גרסה קריאה יותר. ידעתי שהוא יצליח, אבל לא שיערנו עד כמה. מדובר באמת בספר ייחודי, שיהפוך לקלאסיקה. באנגליה היו עשרים מו"לים שרצו אותו וכתבו מכתבים ארוכים שמסבירים למה הם אלו שצריכים לפרסם אותו, ובמקביל מאמריקה הגיעו מכתבים בסגנון 'מי זה האיש הזה? מי הוא חושב שהוא? למה אין לו אתר אינטרנט?', וכן הלאה. אמרתי לא רוצים לא צריך, והמשכתי הלאה, עד שבהוצאת הארפר לקחו אותו והשאר היסטוריה".

איך את מסבירה את ההצלחה שלו?

"אצטט את ג'ורג': זה ספר שגורם לאנשים להרגיש מאוד חכמים. הוא מחבר ביחד את חלקי הפאזל בשאלות כמו מי אנחנו ומהו העולם הזה, והוא גורם לאנשים לחשוב שהם מבינים את הסיפור שלהם. זה ספר חכם בצורה בלתי רגילה, וזו התחושה שהוא מעניק לקוראים".

ההצלחה של הררי, אומרת האריס, השפיעה על סדרי העדיפויות של הסוכנות. "חד־משמעית, העולם מחפש את ספר העיון הפופולרי הישראלי הבא. כולם רוצים את הספר החכם החדש שייצא מכאן. מו"לים מתקשרים אליי ואומרים 'בפעם הבאה שיש לך משהו כזה, תני לנו לראות'. הספר של נדב איל הוא חלק מהסיפור הזה, ובגלל 'קיצור תולדות האנושות' ידעתי שגם הספר של איל יכול לדבר עם קהל בינלאומי. היום אני לא מתעניינת בספר עיון שלא יימכר להרבה מדינות. עם ספר פרוזה אני אסתדר, אבל לא עם ספר עיון. לספר עיון יש זמן ומקום מאוד מוגדרים, הוא צריך להתפרסם בו־זמנית בכל המדינות, ללכוד איזה רגע. רומן, לעומת זאת, הוא ספר שאפשר לחזור אליו, שלא תמיד פורץ ברגע שהוא יוצא, שחיי המדף שלו דינמיים יותר".

אפשר לומר שהמותג שנקרא ספרות ישראלית בעולם קשור היום לספרי עיון יותר מאשר לספרי פרוזה?

"לא, לא, אני לא חושבת כך. אנחנו מחדשים את הקטלוג שלנו ועושים ניסויים כל הזמן, בתקווה שהם יצליחו. לקחנו לא מזמן מותחן של יפתח אשכנזי, 'גיא בן הינום', וספר ביכורים נפלא של מאשה צור־גלוזמן, 'להשביע את הדרקון', שמספר על חזרה בזמן. אנחנו מייצגים גם את עידו גפן, שכתב את 'חוף הים של ירושלים', ואני מאמינה שהוא יגיע רחוק. תמיד יש לקוחות חדשים. התחום הזה מרגש כל כך, שאני מרגישה שאני לא יכולה לומר שאין לי זמן ללקוחות חדשים. זה מלהיב מדי.

"בשורה התחתונה אני עדיין מאמינה שסופרים ישראלים צעירים יכולים להצליח בעולם. צריך להמשיך לחשוב על אסטרטגיות חדשות. בשנים האחרונות, למשל, נכנסנו לתחום הטלוויזיה. הבת שלי, טליה, שלמדה בסם שפיגל, עובדת איתנו בסוכנות, והיא אחראית על הצד של הטלוויזיה. אנחנו מנסים למכור זכויות של ספר וגם להפוך אותו לסדרה. אני מקווה שזה יעבוד".

כסף מוקצה

חלק גדול מהעבודה של האריס מתנהל מול אירופה וארה"ב, ובהתאם לכך נבנה סדר היום שלה. "אני קמה בבוקר, מדליקה גלי צה"ל וישנה במשך שעתיים עם הרדיו ברקע", היא מתארת. "כשאני שומעת את רינו צרור, מתוך שינה, אני יודעת שהשעה עשר, ואז אני מתעוררת, עונה על אימיילים מהמיטה במשך שעתיים, יוצאת מהחדר ב־12 ואז יש לי פגישות זום או שיחות טלפון עם סוכנים בחו"ל. אחר כך אני אוכלת וממשיכה לעבוד עד 12 בלילה, ואז מפסיקה לעבוד, קוראת עד שתיים או שלוש בבוקר והולכת לישון. זה גן עדן, בדיוק מה שרציתי כל חיי. והשעות היפות ביותר הן בין 12 ל־2 בלילה, כשאף אחד לא מפריע. אני יכולה לדבר במשך היום עם עשרים־שלושים אנשים ולקבל מאתיים אימיילים, כך שבלילה אני חייבת זמן שקט לעצמי".

מה עם סדרות? האם נטפליקס שינתה את הרגלי הקריאה שלך?

"אני לא חושבת שאני קוראת פחות ספרים, אבל אני כן מכירה את התקופות שבהן אני ממש מתמכרת לנטפליקס, ואז לא אקרא שום דבר חוץ ממגזין. לאחרונה התחלתי לקרוא בקינדל. אני שונאת את זה אבל עושה את זה בכל זאת – רק בספרי עיון. לא אקרא ספר פרוזה בקינדל, כי בקינדל אי אפשר לפתח יחס כלפי הספר. אני לא נהנית מזה. אין ספק שאנשים היום קוראים פחות. אמנם בשנה האחרונה נתוני קניית הספרים באמריקה עלו, אבל כל כך הרבה מהם היו ספרים על אפיית לחם. זו גם שנה שבה אנשים הסתכלו שוב על הספריות שלהם בבית, ואמרו 'הנה ספר שקניתי לפני שלוש שנים, למה שלא אקרא אותו עכשיו?'. גם אנחנו ניקינו את הספרייה שלנו השנה. נפטרנו מהרבה ספרים בפונט קטן שאני כבר לא מצליחה לקרוא, ומספרים שלא עמדו במבחן הזמן.

"מצד שני, קראתי מחדש ספרים שכבר שכחתי שיש לי, כמו את כל ספרי פיליפ רות' שאני כל כך אוהבת. אבל כן, אני יכולה בקלות להתמכר לנטפליקס. קריאה היום הפכה לאתגר, למאבק, בגלל האלטרנטיבות. רואים את זה בכל מקום. אנשים מדברים כל הזמן על מה הם רואים בנטפליקס, מי מדבר בהתלהבות על ספר חדש או סופר אהוב? ועם זאת, הקריאה לא תיעלם מן העולם. אנשים תמיד יקראו, אם זה בקינדל ואם בספר אמיתי. זה תמיד יישאר".

התסכול של האריס קשור לא רק להרגלי הקריאה המשתנים, אלא גם לז'אנרים ולטעם המקומי. אחת המחלקות בסוכנות שלה מייבאת ספרים אמריקניים לישראל, והאריס מספרת שרבים מהם הם ספרי ארוטיקה. "זה שובר לי את הלב", היא אומרת, "הסוכנות שלנו מייצגת חתני פרס נובל ופרס פוליצר מרחבי העולם, ומה אנחנו מוכרים בסופו של דבר? ספרות ארוטית. אולי ארבעים אחוז מהספרים שאנחנו מייבאים לכאן הם ספרים ארוטיים, יש להם כאן ביקוש אדיר. כמעט לכל מו"ל באמריקה יש סדרה של ספרים ארוטיים, שאף אחד לא יודע שהם המו"לים שלה משום שזה מוסווה תחת שם אחר, ואת הספרים האלה אנחנו מוכרים כאן, להוצאות מוּכּרות שגם הן לא רוצות להיות מזוהות כמו"ליות של הזבל הזה. זה עצוב. אנחנו כמעט לא מצליחים למכור כאן ספרי עיון מתורגמים.

"כשאני רואה את רשימת הספרים הנמכרים ביותר שאנחנו מייבאים לארץ, בא לי להתאבד. לא נכנסתי למקצוע הזה כדי למכור ספרות ארוטית, רציתי להביא את הטוב ביותר, לא את הזבל. אבל זה המצב. המו"לים בישראל יודעים שאין כאן קהל לספרות עיון טובה, ומי שיכול לקרוא ספרי עיון טובים יקרא אותם באנגלית. אני אוהבת את המו"לים הישראלים, הם חברים טובים שלי, וכולנו באותה סירה. אתה חושב שהם רוצים לפרסם את הדברים האלה? ממש לא. פעם בכמה זמן אנחנו מצליחים למכור להוצאה ישראלית ספר עיון טוב מאירופה או מאמריקה, אבל זו טיפה בים לעומת הספרות הארוטית. אני עושה את זה כי אין ברירה, כי יש כאן אנשים שאני אחראית לפרנסה שלהם, אבל זה מרגיש כמו כסף מוקצה".

אוהבת להיות בבית

הסוכנות ריקה עכשיו; העובדים של האריס נמצאים בביתם מאז תחילת הסגר, ובחצר, שבימים כתיקונם מתקיימים בה סיעורי מוחות, פגישות עבודה וליטושים אחרונים של תרגום, מסתובבים כמה חתולים. האריס אומרת שלמרות שהקורונה פגעה בעסקים, באופן אישי השנה האחרונה הייתה היפה בחייה.

"לא נעים לומר, אבל אני מתה על זה", היא צוחקת. "אני כל כך שמחה להיות בבית, ולא רוצה יותר ללכת לשום יריד ספרים או מסיבת קוקטייל. יש לי כל כך הרבה זמן לעצמי. אני מדברת עם מי שאני צריכה לדבר איתו, עושה המון זומים, ובאופן פרדוקסלי אני הרבה יותר קרובה לאנשים בחיי, לעובדים שלי. אין השנה יריד ספרים בפרנקפורט, אז במקום לנסוע לשם, לשבת לפגישות לחוצות של רבע שעה ולהמשיך מיד לפגישה הבאה, יש לנו שיחות זום של שעה. כולם מראים לי את המשרד שלהם, את החתולים והכלבים שלהם. זה נפלא, כל כך הרבה יותר אישי ואינטימי.

"בזכות הקורונה אני מכירה יותר טוב את האנשים שעובדים איתי, כי אנחנו כל הזמן עושים זומים, מתי ואיפה שנוח לנו. אני כן מתגעגעת לחיי המשרד, לאווירה השוקקת כאן בחצר, ואני מתגעגעת לבת שלי, אבל זה מה שיש כרגע. ויש זמן לקרוא".

The post "העולם מחפש את ספר העיון הפופולרי הישראלי הבא" appeared first on מקור ראשון.