הסמטה השמינית היא אחד מהרחובות המוכרים פחות ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים. היא נמצאת מרחק כמה צעדים מחניון הרובע, יוצאת מהרחבה שסביבה נבנו בנייני החברה לפיתוח הרובע היהודי ותלמוד התורה "זילברמן". בסמטה הקצרה רק כמה בתים, ואחת מתושביה היא מרים זיבנברג, מחלוצי ההתיישבות המתחדשת ברובע היהודי לאחר מלחמת ששת הימים.

קשה לא להתאהב בה: בת 84, קטנת קומה ובעלת עיניים מחייכות. גילה המופלג לא ניכר בהתנהגותה, במרצה הבריא ובהתמצאותה הטכנולוגית המרשימה. לה עצמה קשה להאמין שכבר הגיעה לגבורות: "כשאומרים לי שאפגוש אישה בת שמונים מצטיירת לי דמות של אישה זקנה, אבל אני לא מרגישה זקנה. אני תופסת את עצמי כבת ארבעים".

בביתה הצופה להר הבית ולהר הזיתים אפשר להריח את שנות הכיסופים והערגה למולדת שעברו על תיאו, בעלה המנוח, בהיותו בניכר; וגם את שנות העבודות לחשיפת שרידי הארמון השוכן מתחת לביתם; ואת השנים ההן, שחלפו מזמן, כשגרו כאן אצילים חשמונאים. "אני חיה בשלוש תקופות. בעבר, בהווה ובעתיד", מרים אומרת בשיחות הטלפון המקדימות וגם בסיור הפרטי שערכה לי במוזיאון שבביתה. "העבר שלי הוא החשמונאים. אני חיה ונושמת אותם. ההווה שלי הוא הציונות שהתחזקה אחרי שהכרתי את תיאו והחדשנות שאני עוקבת אחריה. והעתיד שלי הוא החלום לברך את העולים החדשים שעוד יגיעו לישראל, במיוחד אלה מארצות הברית. אני מחכה להם, לאלה שגדלו במערב ויחזרו למזרח".

בית זיבנברג הוא מוזיאון פרטי שהקימו תיאודור זיבנברג ואשתו מרים בסוף 1971. הוא שוכן מתחת לביתם ברובע היהודי, ונחפר בהדרגה במשך שנים, לאחר שעברו לגור בבית אחרי שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. בשנה שעברה היה המוזיאון סגור בשל הקורונה; זכיתי להיות המבקרת הראשונה זה זמן רב. שלא כמו רוב המוזיאונים ברובע היהודי, שמשחזרים את חיי היהודים בירושלים לפני חורבן בית שני, תיאו ומרים לא נגעו כמעט בחורבות. בורות המים, קירות הבית המרשימים, אמת המים, מקווה הטהרה – כולם גלויים, אותנטיים, כפי שנמצאו. "לא השלמנו את הקירות או את העמודים משום שלא ידענו איך להשלים אותם; אחרי שלא השלמנו, ראינו שטוב עשינו", מסבירה מרים. "כשמשלימים ומשחזרים קשה למבקרים לראות מה הממצא האמיתי ומה השחזור. פה את פשוט רואה את הממצאים כמות שהם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02115_53_00-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

 לאחר המלחמה עוד עמד הבית באנטוורפן על תילו. אביו של תיאו שלח מדי זמן מה את הבנים לבלגיה, לתחזק את הבית ולהשכיר אותו. באחד מביקוריו של תיאו בעיר גייס אותו ללח"י יחזקאל שטיין, שלמד אז רפואה בשווייץ. תיאו בעיקר גייס תרומות וסייע לחברי המחתרת בחו"ל

היא מתרגשת לפתוח בפנינו את ביתה אחרי שנה ללא מבקרים. סגירת המוזיאון הותירה בנפשה רושם: "ההרגשה לא טובה. לא יכולתי לתחזק את המוזיאון כמו שצריך, אבל עשיתי דברים אחרים". בהפעלת המוזיאון עוזרים לה שניים – מאיר, "שהיה תלמיד ישיבת הכותל. לפני 13 שנים שידכו לי אותו כשהייתי צריכה עזרה באיזה עניין, ומאז אנחנו בקשר. מה שאני לא אזכור, הוא ידע להזכיר לי", ועוזר נוסף, תלמיד ישיבת עטרת כהנים, שעושה למענה שליחויות: "הוא חוזר בתשובה מקיבוץ כנרת, אני אוהבת אותו מאוד".

מבט לז'רוזלם

בדרך כלל, כמה משפחות ותיקות ברובע מארחות את מרים בשבתות, אבל בשנה האחרונה בילתה בביתה לבדה, כמעט בלי לצאת. באין ילדים לה ולתיאו, אפשר להניח שעברה עליה שנה מלאה בבדידות; אבל לא, היא אומרת: "קראתי המון, שוחחתי עם אנשים בטלפון, צפיתי בהרצאות של היסטוריונים ביוטיוב".

סיפור האהבה שלה ושל תיאו עובר בתחנות חשובות בתולדות עם ישראל: ההימלטות מאירופה בטרם השואה, החיים בארץ בטרם המדינה, הגיוס של תיאו ללח"י והשירות של מרים בצה"ל, וכמובן יישוב הרובע היהודי הנטוש, לאחר שחרור ירושלים. מה גרם לה ללכת אחרי החלום של בעלה ולגור כאן, לחשוף איתו את ההיסטוריה שמתחת לביתם? "אני כאילו נכנסתי לתוך תיאו, אני לא יודעת להסביר", היא משיבה. "אני צברית, נולדתי בתל־אביב, אבל דרכו עברתי את השואה, ודרכו הבנתי את הכיסופים לציון וירושלים, את הערגה לבית המקדש. תיאו לא היה אדם דתי, אבל הוא רצה לגור ליד בית המקדש, לחזור לערש התרבות של העם שלנו".

הסיפור שלהם מתחיל בקצוות העולם, ובקצוות היהדות. מרים נולדה ב־1936 בתל־אביב להוריה, סבינה ויחזקאל פינקלשטיין, שעלו מפולין. היא נצר למשפחת אדמו"רי מודז'יץ, משפחת טאוב. סבא רבא שלה היה בנו הבכור של האדמו"ר בעל ה"דברי ישראל", אך ויתר על המלוכה והעביר אותה לאחיו, שאול ידידיה. גם סבתה מצד אביה הייתה נכדה לבית אדמו"רי מודז'יץ, וסבה היה דיין בוורשה ובסביבה. "עד גיל 12 הייתי הולכת להתפלל אצל המודז'יצר", היא נזכרת. "גרנו בפלורנטין, קרוב אליו".

היא הייתה בת יחידה, אך כשהייתה בת תשע אימצו את אחד הילדים ממשפחת טאוב, שנותר בלי בית. "הוא היה לי אח לכל דבר", היא אומרת. בשנות בית הספר היסודי למדה מרים בבית ספר דתי והייתה פעילה בנוער המזרחי. בתיכון עברה ללמוד ב"אוהל שם" ברמת־גן, ואז התגייסה לנח"ל ושירתה ליד חיפה. כשפרץ מבצע קדש עברה עם השליש לתל־אביב, והייתה "במפקדה, עם כל האנשים הכי חשובים. רוב החיילים במלחמה היו לוחמי הנח"ל; חטיבות גבעתי וגולני עוד לא היו כמו שהן היום".

כשהשתחררה מהצבא עבדה בקרן התרבות אמריקה־ישראל, ושהתה במחיצת אמנים בעלי שם עולמי שקיבלו מלגות מהקרן, ובהם הכנרים יצחק פרלמן ואייזק שטרן. אלה לא השמות היחידים שהיא שולפת בשיחתנו בסלון ביתה: חוקר השואה שאול פרידלנדר, פעיל לח"י וחברם הטוב בועז אבירן ("הוא היה איש שמאל. אבירן אמר לנו שאם נגור ברובע הוא לא יבוא לבקר אותנו, וכך היה. הוא מעולם לא בא, אף שתיאו היה שושבין בחתונה שלו"), משה שמיר, יגאל אלון שהיה שכנם ורבים אחרים. את רעננה מרידור, אמו של דן, היא פוגשת בכל מוצאי יום כיפור בכותל, כחלק ממנהג עתיק של ותיקי המחתרות והפלמ"ח.

את תיאודור זיבנברג, בן למשפחה אמידה מאנטוורפן שברחה לארצות הברית בימי השואה, פגשה במסיבה באחד מביקוריו בארץ. הוא נולד בבלגיה, לאחר שהוריו היגרו אליה מפולין, והיה הצעיר מחמישה בנים. כשהיה בן 13 פרצה מלחמת העולם השנייה והמשפחה ברחה מבלגיה. שנה שלמה ארך מסעם המפרך של ההורים והילדים: הם נמלטו לצרפת, חצו את הפירנאים ברגל, עברו לפורטוגל, רכשו ויזות לונצואלה – בעקבות בת זוגו של האח הבכור, שנמלטה לשם – וכדי להגיע לדרום אמריקה היו צריכים לעבור דרך ניו־יורק. הם הצליחו לעלות על אונייה שלקחה אותם לאליס איילנד, אי שניהלו רשויות ההגירה של ארה"ב מול ניו־יורק; ומעולם לא המשיכו לונצואלה.

לאחר המלחמה עוד עמד הבית באנטוורפן על תילו. אביו של תיאו שלח מדי זמן מה את הבנים לבלגיה, לתחזק את הבית ולהשכיר אותו. באחד מביקוריו של תיאו בעיר גייס אותו ללח"י יחזקאל שטיין, לימים פרופסור, מרצה וחוקר ואיש הדסה, זוכה פרס ישראל, שלמד אז רפואה בשווייץ. את רוב חברותו בלח"י העביר תיאו במבצעי רכישת נשק וכן בהעברת אחד מלוחמי הלח"י, צפוני שומרון, בגבול הולנד־בלגיה. בניו־יורק אסף עם חבריו כסף ללוחמי המחתרת בישראל ולצה"ל. בארה"ב בחר ללמוד הנדסת חשמל כדי לעזור לבנות את הארץ. אך כשהגיע לכאן לראשונה בשנת 1950, בגיל עשרים, חיפש עבודה ונדחה: בתור איש לח"י הוא לא החזיק ברשותו פנקס אדום, ונאלץ לחזור לארצות הברית. תיאו המשיך לבקר בישראל; המסיבה שפגש בה את מרים הייתה "של החבר'ה מהלח"י". מרים לא בדיוק זוכרת איך היא הסתובבה בחוגים של אנשי לח"י, וגם לא כיצד נפגשו לראשונה.

היא הייתה בת 25, הוא בן 36. הם נישאו, וב־1966, אחרי כמה שנים בניו־יורק, שבו לארץ – 18 שנים אחרי שירושלים נפלה בידי הירדנים. "תיאו רצה לבקר בעיר העתיקה, אבל היא הייתה כבושה. אז עמדנו על גג נוטרדאם דה ז'רוזלם, וצפינו בה מרחוק. תיאו אמר לי: 'פה אני רוצה לגור'. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, וחלומו עמד להתגשם".

אחוזי חלום

אחרי שחרור ירושלים, בחג השבועות, ירדו מרים ותיאו לכותל המערבי. "לא היה כביש אז", היא נזכרת, "רק חול ועפר. לפנינו הייתה קבוצת תימנים שרקדו בדרכם למטה, מעלים אבק. זה נראה לי כמו פנטזיה". הם המשיכו לפקוד את הכותל וחלמו לגור בקרבתו. "באחת הפעמים עלינו בחזרה מהכותל לאיפה שאנחנו נמצאות בו היום. לא היו פה בתים, רק גבעה ועליה המשרדים של החברה לפיתוח הרובע היהודי, שהוקמה ב־1968. עמדנו בקצה הרחבה, ותיאו אמר לי שפה הוא רוצה לקבוע את ביתו – באמצע רחבה שאין בה כלום. לתומי אמרתי לו שפה יהיו משרדי הממשלה, המוזיאונים, הספרייה הלאומית. לעולם לא ימכרו פה בתים פרטיים. את מבינה? את השורה הראשונה מול הר הבית, את הנוף הכי יפה בעולם, המדינה נתנה לכמה משפחות".

בורות המים, קירות הבית המרשימים, אמת המים, מקווה הטהרה – כולם גלויים, אותנטיים, כפי שנמצאו. "לא השלמנו את הקירות או את העמודים משום שלא ידענו איך להשלים אותם; אחרי שלא השלמנו, ראינו שטוב עשינו", מסבירה מרים

כשנכנסו למשרדי החברה לפיתוח כדי לרכוש מגרש, אמר להם מנהל החברה ששני יזמים מחיפה רכשו כאן מגרשים והתחילו לבנות, אך אז החליטו שאינם רוצים לשים את כספם על קרן הצבי: הם חששו שהשטח יושב לידי הירדנים. "זכינו מההפקר. קנינו בזול את הבית, שעמד כבר כשלד. אף אחד לא רצה לגור ברובע. כשאמא שלי הייתה אומרת לחברים שלה איפה אני גרה, והיא ענתה 'ברובע היהודי', הם היו שואלים אותה: 'מה קרה לתיאו, הוא איבד את הכסף שלו?'. גרו כאן עניים. אחרי ששת הימים הגענו לכאן עם כל האליטה של תל־אביב, אבל הכול היה כאן בוץ והם לא הסכימו לגור בתנאים האלה. המדינה לא השכילה להחזיק אותם פה".

כיום מרים היא מאחרוני החילונים ברובע. "אני גרה כאן כמו אמריקנית, בסמטה בשולי הרובע. השכנים שלי – זאת אמריקנית מהרווארד וזה קנדי. אני לא בקלחת של התושבים הדתיים, אף שאני בקשר עם רבים מהם". שכנים אחרים הם דלית ואמנון שילוני, היא פרופסורית למקרא והוא איש קול ישראל, ו"גם פרופ' צבי אייל, שהיה כירורג ראשי בהדסה, גר כאן. הם מסורתיים. אבל אנחנו חיים ברחוב צדדי".

כשבנו את הבית התגוררו בני הזוג בחדרון קטן מול הכותל. "קראנו לזה 'הפנטהאוז'. היינו האנשים המאושרים בעולם", מתארת מרים בלי שמץ ציניות. "הרחובות נראו לנו יפים כמו היום, למרות הבוץ והביוב שזרם ברחובות. היינו הולכים העירה בבוץ ולוקחים איתנו עוד זוג נעליים להחלפה כשנכנסנו לרחובות המסודרים במרכז העיר".

לא הפריע לך לחיות כך?

"לא. היינו אחוזי חלום", היא אומרת בפשטות, כאילו זהו המובן מאליו.

מרים ותיאו סיימו לבנות את ביתם המרשים והגבוה בסוף 1971. בקומתו הראשונה מטבח קטן, חדר שינה וחלל אירוח, ובה מתגוררת מרים בשנה האחרונה כמעט בלי לעלות לקומה השנייה. בחלל האירוח הקטן היא מראה לי מכונת יריה צ'כית ממלחמת השחרור שנמצאה במהלך בניית הבית. "זה מגל"ד (מקלע אֶם גֶה 34, תוצרת גרמניה, א"כ) שהלוחמים ברובע השתמשו בו להגן על עצמם. בחור אחד, יצחק מזרחי, היה הולך עם המקלע הזה מעמדה לעמדה כדי לעשות רושם על הירדנים כאילו היו הרבה מקלעים. יום לפני הכניעה הוא נורה, והחברים שלו זרקו את הנשק לאחד הבורות לפני שנפלו בשבי. מצאנו את זה אחרי עשרים שנה".

בקומה השנייה גבוהת התקרה עומדת ויטרינה עמוסה ממצאים שנחשפו בחפירות הארכיאולוגיות ביסוד הבית, ולצידה כמה פינות ישיבה. הבית מעוצב בהתאם לתקופה שקבורה תחתיו, ונראה כאילו הזמן הארכיטקטוני נעמד מלכת. מימין למדרגות ניצבת ספרייה גדולה ובה ספרי היסטוריה לצד ספרי האדמו"ר ממודז'יץ. תמונות היסטוריות וגזרי עיתונות תלויים על הקירות: למשל, כתבה גדולה על הבית שפורסמה בניו־יורק טיימס בשנות השמונים. בתמונה מרשימה מצולמים ההורים של תיאו באווירה קולנועית משהו.

על הגג אחת מנקודות התצפית המפעימות ביותר להר הבית. השמיים התכולים ממעל, ולמטה טבולים בירוק אביבי מסגדי הר הבית, מורדות הר הזיתים, סילוואן והקדרון המשתפל למדבר יהודה. על נקודת התצפית הזו היא תדבר בהמשך, כשנגיע למה שנמצא עמוק למטה.

בית חשמונאי

רק כשסיימו לבנות את הבית החלו תיאו ומרים במלאכת החפירה. הם פתחו פתח בקומה הראשונה והחלו לרדת אלפיים שנה למטה. "רשות העתיקות חפרה אז בכל הרובע. הסתובבנו פה, ראינו את הארכיאולוגים חופרים והתחברנו איתם. פתאום התחיל לבעור בתיאו שהוא רוצה לגלות את השורשים שבוודאי נמצאים לנו מתחת לבית. תיאו דיבר עם הארכיאולוגים, ובראשם נחמן אביגד. הוא ביקש שיגיעו לחפור גם מתחת לבית שלנו, אבל הם אמרו שהם עסוקים בחפירות אחרות. אני לא יודעת מאיפה היה לתיאו האומץ לעשות דבר שלא היה לו מושג ירוק בו, חפירה אריכיאולוגית. נעדרה בו תחושת בית. אנטוורפן לא הייתה הבית שלו, כי משם גירשו אותו. לאמריקה לא נתנו לו להיכנס, לזמן מה, ובאליס איילנד הפרידו מעט בין הילדים להורים. בכל אופן, קיבלנו מהם אישור והתחלנו. הוא שיער שיש מתחת לבית משהו ששווה לחפור – וצדק".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02115_53_00-6-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תיאו שכר את שירותיהם של ערבים תושבי סילוואן, שיחפרו יחד איתו. "היה להם ניסיון יותר מכל החופרים כאן בסביבה, כי בתור ילדים הם חפרו בעיר דוד עם המשלחות הראשונות בתקופת הירדנים". הממצא הראשון שנחשף בחפירות היה טבעת מפתח, ששימשה לפתיחת קופסת תכשיטים. היא מוצגת היום בביתה של מרים לצד שאר הממצאים, ומרים עונדת העתק שלה, בזהב צרוף.

את הממצאים שנחשפו לאורך הזמן, ובהם חותמת של המלך אגריפס, הם הראו לאנשי רשות העתיקות, שרשמו את דבר גילוים. לפי העדויות חיו כאן עשירים מופלגים. קונכיות חילזון ארגמן קהה קוצים, שהפיקו ממנו את התכלת; כלי איפור; שפות כדים מעוטרות; קסת דיו וחלק מעט־נוצה; וגם ממצאים של חיילים רומאים שעברו כאן: "מה שנראה כמו חץ, זו למעשה דרגה צבאית שהייתה על חגורת העור של לוחם רומאי", היא מסבירה. אחרי שנרשמו הממצאים הם נותרו בביתה של מרים, והם מוצגים בכל פינה בבית.

הארכיאולוג מאיר בן־דב כתב בספרו "ירושלים בראי הדורות" (הוצאת כרטא) על הבית: "מגג ארמון החשמונאים נהג אגריפס השני לצפות בהקרבת הקורבנות בהר הבית. רק מאזור הבניין המרשים המוכר בכינויו בית המידות ניתן לראות את המזבח שעמד מדרום מזרח למקדש". מעל חורבות בית המידות ניצב כיום בניין ישיבת הכותל, סמוך לבתי הסמטה השמינית; "אנחנו שני צעדים מבית המידות, כלומר הארמון היה בשטח הזה ממש", אומרת מרים. "גם התצפית שבן־דב מדבר עליה היא ממש התצפית המתוארת מהגג שעלינו אליו".

אבל, לדבריה, לא התיאור ההיסטורי של בן־דב מספר את ההיסטוריה, אלא דווקא המוזיאון עצמו, ביתה, והאופן שבו הוא מציג את ארמון החשמונאים. "פרופ' דינה פורת מאוניברסיטת תל־אביב כותבת שהדרמטורג והסופר קובעים את התודעה הציבורית, ולא ההיסטוריון, כי הם מי שמספרים את ההיסטוריה", אומרת מרים. "תיאו לא היה היסטוריון, אבל סיפר את הסיפור של ההיסטוריה".

אצבע לימין, אצבע לשמאל

סוף־סוף אנו יורדות לסיור במוזיאון. מסייעים לנו מאיר ופנס המכשיר הסלולרי. "אני מתרגשת להיות פה", מרים מודה. המוזיאון, שלא כמו שאר המוזיאונים ברובע, פשוט ואותנטי, וכך גם ההסברים של מרים. "זו מערת קבורה גדולה מלפני 3,000 שנה", היא מצביעה. "היו משאירים את הנפטרים כאן, עד שנעשו עצמות. איך אני יודעת שזה מלפני 3,000 שנה? מכיוון שאת המתים היו קוברים מחוץ לעיר. אם קברו אותם כאן, סימן שעוד לא נבנתה העיר העליונה; הייתה רק העיר התחתונה, עיר דוד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 21/03/image8-750x592.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שעתיים וחצי הילכנו בין קומות הבית העליון והבית התחתון. בעלה איננו זה עשור, אך מרים מצליחה להחיות בביתה אותו וגם את האנשים שחיו במקום שבו היא ותיאו קבעו את מושבם. היא מצביעה על מפולת אבנים גדולות: "כל האבנים האלו חשמונאיות. איך אני יודעת שזה חשמונאי ולא הרודיאני? האבנים ההרודיאניות הן מסותתות ובעלות שפה צרה. האבן הזו היא בעלת שפה רחבה, והאמצע שלה לא מסותת. כל אבן נראית אחרת. כל השטח הזה, כולל ישיבת הכותל, מכאן ועד לבית השרוף – זה היה השטח של ארמון החשמונאים", העיניים שלה זוהרות.

מרים: "זכינו מההפקר. קנינו בזול את הבית, כי אף אחד לא רצה לגור ברובע. גרו כאן עניים. אחרי ששת הימים הגענו הנה עם כל האליטה של תל־אביב, אבל הכול היה כאן בוץ והם לא הסכימו לגור בתנאים האלה. המדינה לא השכילה להחזיק אותם פה"

היא מצביעה שמאלה: "פה יש חלקים של אמת המים התחתונה. מפה היא ירדה, ואפשר לראות שרידים שלה ליד המדרגות שיורדות לכותל. שם מצאו את רוב החלקים שלה". היא מצביעה לאחור, על אחד מקירות הבית: "משני קצות הקיר יש שני עמודי תמך. הימני והשמאלי, המרחק ביניהם שווה למרחק בין העמודים שקבעו המהנדסים של הבית שלנו, וזה מלמד על התכנון ההנדסי של אז". עלים ומי גשם מכסים את רצפתו של מקווה טהרה גדול, עם מדרגות שלמות, והיא מתנצלת על התחזוקה הלקויה מעט לאחר שנה ללא מבקרים. אנו עוברות להתבונן על בור מים עצום בגודלו: "את רואה איזה עומק? תראי עוד משהו – בכל בית יש סדקים כי האדמה זזה, אבל האדמה זזה גם בעבר ולעומת זאת אין פה שום סדקים", היא מתפעלת כאילו היא רואה את המקום לראשונה. "מאחורי הדלת הסגורה יש עוד בור מים עם קיר חשמונאי, ומעליו טיח מהתקופה הביזנטית, מהמאה הרביעית לספירה".

"כשהתחלנו לחפור, הייתה סכנה שהבית ייפגע, כי בנינו על מדרון. אמרו לתיאו: חשבת שהיה לך רעיון טוב, אבל אתה לא יכול להמשיך. אבל תיאו לא ויתר. הוא הביא מהנדסים והם אמרו לו שאפשר לבנות קיר תמך עם עוגנים. בזמנו אף אחד לא ידע מה הם עוגנים, ורק קבלן אחד ידע לעשות אותם". עבודות החפירה נמשכו 18 שנה, ונעצרו לעיתים: תיאו ומרים נדרשו לגייס לכך מימון פרטי בכל פעם מחדש; הארכיאולוגים הפסיקו את החפירה; משרד העבודה התערב.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02115_54_00-7-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עמוד מוזר עומד באמצע המוזיאון, ומתחבר לבית העליון, החדש. מאיר עוזר למרים להסביר: "אלה עמודי תמך, שרובם מוסתרים בבנייה, אבל העמוד הזה לא מוסתר. כשבנו את הבית קדחו באדמה, תחבו פנימה שרוולי ברזל ושפכו לתוכם את הבטון. אבל בשביל עמוד אחד קדחו ושפכו בטון בלי שרוול. שכחו. לבטון נדבקה אדמה מלפני 2,000 שנה".

מרים ממשיכה אותו, מצביעה על העמוד: "את יכולה לראות את שכבות האפר של אש החורבן. ההיסטוריה נדבקה לעמוד. שלחנו את האדמה לבדיקה במעבדה בדרום אפריקה, וערכו לה תארוך פחמן 14 (בדיקה שמוצאת את תאריך 'מותם' של ממצאים ארכיאולוגיים אורגניים, כולל עץ, א"כ), ויצא שהאדמה הזו מתוארכת בין 40 ל־90 לספירה. החורבן היה בין לבין, בשנת 70".

רבים תמכו במפעל חייהם של תיאו ושלה: עוזי לנדאו, שגם עזר להם בבניית המוזיאון, ח"כ צביקה האוזר, שמכיר את מרים היכרות רבת שנים. היא שמחה לדבר על הרוח הציונית אך לא על שיוכה הפוליטי. "אני לא רוצה שמישהו ירגיש שהוא צריך להדיר את רגליו מהמוזיאון, ומההיסטוריה ששייכת לכולנו", היא חותכת. היא רגילה לארח כאן קבוצות רבות במהלך השנה, מחו"ל ומישראל, ובין השאר עברו בבית זיבנברג לא מעט מדינאים ועיתונאים מארה"ב ומאירופה, שהתרשמו מהקסם שחבוי כאן. "יורם אטינגר, שהיה הציר לענייני הקונגרס, היה שולח הנה את חברי הקונגרס הרפובליקנים. היום הם כבר לא כל כך באים", היא אומרת.

מדינאים ישראלים כמעט שאינם מבקרים; גם ראש הממשלה נתניהו לא היה כאן. אבל מנהיגים אחרים אולי היו כאן פעם. "כשהגענו לכאן לא ידעתי כלום על החשמונאים", אומרת מרים. "כשהתחלנו לחפור התחלתי לקרוא וללמוד. עם ישראל זכה לעצמאות ולריבונות שלוש פעמים: בזמן דוד ושלמה, בתקופת החשמונאים והיום. למדתי על אלכסנדר ינאי בספרו של משה שמיר 'מלך בשר ודם', והתאהבתי בדמותו. הוא הרחיב את הממלכה כמו בימי דוד ושלמה". ייתכן שעל גג הארמון ברחוב השמינית עמד פעם המלך לפני 2,100 שנים, והביט אל ירושלים ההיא בבניינה, ממש כמו שמרים זיבנברג זוכה לעשות בכל יום ויום מול ירושלים הזאת.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post זיכרון בסלון: תושבת הרובע שיכולה לחזור בזמן בלי לצאת מהבית appeared first on מקור ראשון.