הקושי לעמוד מול הלא נודע מעורר תגובות מנוגדות; ניסיון לשלוט באירועים ולהעניק פשר למתרחש, או לייחל לישועה ממקור הצלה עליון ועל־טבעי. לעיתים נדחק האדם לפנות אל האוב והידעוני ולחפש את גאולתו בקמעות ובמנהיגי כיתות כריזמטיים. יעקב פרנק, דמות שנויה במחלוקת – משיח שקר, נבל, שטן או מהפכן אמיץ – סחף אחריו באמצע המאה ה־18 מאמינים רבים ועמד בראש תנועה שהותירה את חותמה לא רק על ההיסטוריה היהודית, אלא כפי שמעירה כלת פרס נובל לספרות אולגה טוקרצ'וק הפולנייה, גם על מרקם היחסים בחברה האירופית הכללית. הרומן שכתבה טוקרצ'וק אינו מתמקד אפוא בגיבור השרלטן, הנוכל והפתיין, אלא בסיפורים שנולדו עם הופעתו ולאחר לכתו.

הספר מעמיד דמות של "אדם קדמון" קבלי, הכולל את כל הדורות ומייצג את העוונות והניצוצות שהתפזרו במרחבי היקום, בין יבשות ונשמות רבות. הוא מתמקד בחיוּת ובסכנה שפעמו בתנועה הפרנקיסטית, ובנכונות לשלם כל מחיר למען פריצת הסדר הקיים. החירות הפואטית של הכותבת מתבטאת במעבר בין ז'אנרים, תוך הדהוד לריבוי המסכות והפרצופים שעטה פרנק. מי שכינה עצמו "האדון", מופיע ברומן בדמות חתול טורף, סנה בוער, נערה רכה, זיקית, משוגע, להטוטן או "הגנב האמיתי", זה שגונב את דעת הבריות ואת אלוהיהן.

הזמן נקצב ביצירה זו במהירות. כדי לחצות אימפריות ומאות יש להתקיים בכמה מקומות במקביל, כפי שאכן עושה גיבורת הסיפור ינטה, סבתו של פרנק, המרחפת מעל פני המציאות ועוברת דרך תודעות אנוש, בהיותה חיה־מתה, שרואה הכול ודבר לא חומק מהבנתה. אף הסופרת חוצה את סיפי הקץ, פורסת במעוף רשתות עלילתיות של דורות, שפות ומקומות. ואנו נתפסים ברשת, הולכים שבי אחר עולמן הרגשי של דמויות שרצונותיהן סותרים ואמונותיהם מבקשות להכחיד זה את זו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "הקשר ביני ובין עילי לא מתבסס בהכרח על מילים"

– בדירה אחת: אני והסבתא

– רכב קטן או אופנוע? שיקולים, יתרונות וחסרונות

טוקרצ'וק שוזרת באופן מעורר השתאות מקורות מדרשיים וקבליים רבים ומיטיבה לפענח את לב הפרדוקס השבתאי, המושתת על פרוורסיה אישיותית לצד כמיהה כנה לגאולה. הרעיון בדבר תיקון משיחי שצומח מתוך חטא, עיוות ואפלה, לא נותר בגדר אידיאולוגיה בלבד, אלא נטווה בתיאורי צמיחתה של הכת ובשרטוט גלי אדוותיה. הווי החיים היומיומי – רדיפות, עוני, כליאה, המרות דת, אובדן אמונה, עלילות דם, מחלות ומגפות, בגידות ותשוקות נסתרות, לידה ומוות, משמשים יחד לתאר חיים אורגניים, עשירים ומלאי סתירות. היה ראוי להקדיש מאמר שלם לכל דמות ולכל מוטיב המופיעים בספר, כגון הכפיל, הצל, המדונה, המערה, הפנינה, הגוף, הדם (הנשי לעומת הגברי), הטרנס, חושך ואור, גילוי עריות, היפוכי מגדר, נדודים וזרות.

השירים המופיעים בספר מאחדים אף הם דתות ועולמות, ומייצגים את הסינקרטיזם הרוחני שיצרו המאמינים, אך לא פחות מכך את מגוון המשאבים והאוצרות התרבותיים שמהם ניזונה המחברת. נראה כי אולגה טוקרצ'וק רואה עצמה מעין צאצאית של התנועה הפרנקיסטית. שיבתה אל הרומן ההיסטורי רחב הממדים מבטאת אקט של מרד ובקשה לגאול את הספרות באמצעות הכתיבה האפית. גדולתה טמונה בהשמעת אינספור קולות השועטים בדהרה זה לצד זה, סוחפים את הקורא בעמוד הענן, ומעניקים לו אפשרות לחוות לאורך 700 עמודים חיים לגמרי אחרים.

מנהיגות ושפחות

ברשימות שהתפרסמו לאחרונה נסקרו היבטים ספרותיים והיסטוריים ברומן מופתי זה. בדבריי אתייחס לעיצוב הדמויות הנשיות בספר ולשאלת המרכזיות הנשית בתנועה. פרופ' עדה רפפורט־אלברט, חוקרת דגולה של העולם החסידי והשבתאי, טענה כי עם השבתאות הופיעו לראשונה בתולדות הדת היהודית נביאות ומנהיגות שהובילו את ההתעוררות הרוחנית. לדבריה, החל בעת העתיקה האישה זוהתה בחברה היהודית עם גופה ונתפסה ככלי המתממש בקיום מצוות פרו ורבו. על כן נשים למדניות וצדיקות נתפסו לאורך דורות כ"תופעת שוליים, סטייה מביכה, שהיא בבחינת איום על סדרי הטבע והמסורת". זאת בניגוד לנצרות ולאסלאם, דתות שבהן פעלו מיסטיקאיות פרושות שהתמסרו לחיי העיון. דווקא התיאולוגיה השבתאית והפרנקיסטית האנטינומית, אשר ראתה בגוף את זירת הפעולה המרכזית, אפשרה מהפך מגדרי ועלייה של מנהיגות נשית חדשה. אבחנתה של רפפורט־אלברט חשובה ביותר להבנת מעמדן של הנשים ביהדות ובתנועות משיחיות. עם זאת, סוגיית מקומן של הנשים בחצרו של פרנק מעוררת שאלות נוקבות.

אכן, ברומן שלפנינו מופיעות גיבורות בעלות עוצמה. במעגל הפנימי מוצגות כך ינטה – המסרבת למות והופכת עם בליעת הקמע לדמות חצי אלוהית; אווה פרנק – אישה שהשכילה, למול שני אחיה הכושלים, לנהל את החצר ואף להציל את העיירה אופנבך מחיילי נפוליאון; חיה שור – מיסטיקאית החווה טרנס וכניסת רוח כמו פרנק, הלשה בובות בצק, מחשבת קיצין ומובילה את טקסי הכת; במעגל הפולני בולטת המשוררת חכמת הלב אלז'בייטה דרוז'בצקה, בת לווייתה של הגרפינה פוטוצקי, היא קתרינה קוסובסקה, שמפעילה את קשריה בחוגי השלטון והכנסייה ומעניקה מקלט באחוזותיה למאמינים נמלטים.

לאלו ניתן להוסיף מנהיגוֹת מסדר שני, כמו מנהלת משק הבית של האדון בסוף ימיו, אווה זבייז'חובסקה; ויטל מטושבסקה, המעזה למחות נגד סדריו; חברתה של אווה פרנק, מגדה, שגם היא, כמו מאות ילדים אחרים, עשויה להיות בתו של המשיח; וגיטל, בת הרב, זו שברחה מהבית, הרתה לפרנק, ולבסוף נמלטת מהכת, ומוצאת את אושרה עם רופא העיניים המשכילי אשר רובין. עם זאת, בבדיה הספרותית שטווה טוקרצ'וק, לצד דמויות חזקות אלו, נשים רבות מוצגות כשפחות המשרתות את פרנק, שאותן הוא מעלה ומוריד, ואף יונק חלב אם משדיהן, עובדה המתועדת בכרוניקה ובתעודות הפרנקיסטיות.

לאחר מות המלך בפולין, בשנת 1765, פרנק משגר משלחת כדי לבקש עזרה מהרוסים. היציאה לדרך מלווה בטקס פרידה שבו נבעלת חנה, אשתו של פרנק, על ידי השליחים, בהוראתו, מבלי שקולה נשמע. אשת המשיח הופכת קרקע עולם, נחלת הכלל, ובאמצעותה מתהדקים קשרי האחווה בין הגברים הנתפסים כגוף אחד.

בסצנה דרמטית אחרת מובאות אל המבצר עשר נשים יפות שנועדו לשרת את הגואל. בין המגיעות נמנית על פי טוקרצ'וק גם קלרה לנצקרונסקה, בתה של חיה שור, העוטה כמו כולן שם נוצרי, חדש. קודם לכן תוארו יחסיו של פרנק עם חיה עצמה, דמות שבתעודות ההיסטוריות עומדת בלב הטקס האורגיאסטי בלנצקורן, שהביא למעצרם הראשון של הפרנקיסטים בינואר 1756. נראה שהמחברת ביקשה במכוון להוסיף פרט בדיוני על אודות שליחת הבת אל הפריץ, ובכך לתהות על עומק הניצול ששותפים לו נשים כגברים בתנועה. קלרה זו בוודאי קטינה, כמו הנערות בנות ה־12 המובאות לפרנק מאוחר יותר בברין, ואלו המחממות את מיטתו לפני מותו. במציאות היו בוודאי מקרים דומים של אמהות ובנות, אולי נשים לשלושה דורות, אשר שירתו אותו יחדיו.

הטאבו הופך לקדוש

אחד הפערים המרתקים בין הבדיון למציאות עולה בתיאור יחסו של יעקב פרנק אל בתו אווה. רפפורט־אלברט דנה באזכור נדיר מתוך ספר "דברי האדון", החושף את צערה של הבת על בתולי הנצח שאליהם הועיד אותה אביה, בגלמה את "העלמה הגואלת", כמו מריה בנצרות. בחלומה מגיל שלושים מספרת אווה על חששה שלא תינשא לעולם, ונראה שאכן נותרה ערירית עד יום מותה. בניגוד לכך, טוקרצ'וק מפליגה ומספרת שאווה לא חיה חיי פרישות.

בליל מותו של פרנק חווה אווה איחוד בלתי מזוהה, בעילה שיש בה הד עמום להריון מדומה, כפיצוי על מיניות שלא מומשה בחייה. היא מכחישה את החוויה והמאורע מוטל תחת ענן ההסתרה, כשייך ל"סודות האחרים של הגוף". אין הרבה רגעים ברומן שבהם נחשפת סובייקטיביות נשית כה מורכבת, כמו ברגע הזה. עצם הרצייה היא פשע ועלולה להמיט אסון. אף כי חוקים רבים הופרו בחצרו של פרנק, עבור בתו, חשיפת משאלה זו חורגת מהסדר המשיחי־אנרכיסטי המקובל, ולכן "כבר בחלומה אווה רוצה לשכוח הכול, למחוק לעולמים גם את העונג וגם את הבושה" (659). הטאבו הופך לקדוש, נצחי בהסתרתו.

לאורך השנים שחולפות בין שחרור פרנק מכלאו ועד מותו ב־1791 באופנבך, השניים מופיעים בטקסי הכת, בתהלוכות הרחוב ובמפגשים עם האצולה הפולנית, כבני זוג. במהלך הזמן מתחלפים אט אט התפקידים ביניהם, והבת המגוננת מתוארת בפי זרים כמי ש"הפכה מבתו לאמו" (620). עם זאת, אווה אינה משמשת לבדה בתפקיד "אם הגואל". במערך פריצת הסדר הפרנקיסטי, מספר נשים מיניקות את יעקב פרנק ברגעים דרמטיים בחייו: עם מות אשתו חנה מביאים אליו למנזר אמהות שגמלו זה עתה את תינוקותיהם, והן משקות אותו בחלב כדי לנחמו, וכך גם לפני מותו, המתואר באופן אירוני בפי מקורביו "מות נשיקה".

אם נפטור את חיבת השליט לחלב אם כהתיילדות בלבד, נחמיץ את המשמעות הסימבולית והתיאולוגית של המעשה. אקט זה משקף את יחסו העקבי לנשים, המהוות כביכול סולם עלייה אל האלוהות, וגופן נתון בידיו ככלי טרנספורמטיבי לשימוש ולתשמיש בכל דרך שיראה לנכון. חלב מסמל במסורת הקבלית שפע אלוהי המגיע מעתיקא קדישא ומספירת הבינה, המייצגת את האם העליונה. בשעה שפרנק מניח את עצמו כתינוק בידי הנשים בחוגו, הוא מחליש אותן כפליים: רק על פניו הן נראות מעצימות, מזינות, מעניקות. למעשה הן שפחות, המשתתפות במימוש הפנטזיה הפרוורטית שלו. פנטזיה זו מנשלת אותן מהכוח הנשי והאימהי הפרטי ביותר, מנכסת את החסד הסמלי הטמון בחלב, והופכת את אקט ההנקה לעונג ונחמה לגבר, ולרגע של השפלה עבור האישה. אמנם קולן של המיניקות לא נשמע ביצירה, והן מתוארות כששות למלא את התפקיד, אך דווקא בביטול השאלה "מה רוצה האישה", משתקף כאבן של הנשים ששירתו את האדון.

באופן דומה פרנק מכשיר ביצירה את אווה לתפקידה באמצעות מעשי אונס שהוא מבצע בה, כאילו הייתה עדיין איבר מגופו. גם כאן בחרה אולגה טוקרצ'וק בנרטיב שמבטא את מחאתה הפמיניסטית, זאת מבלי ליפול לשיפוט מוסרני פשטני. אווה חושקת כזכור באביה, כשם שבמקרים רבים של גילוי עריות מבקשות הנפגעות לשחזר את המעשה ולחיותו מחדש. היא מדומה לאורך היצירה לציפור יפה, כלואה, מכנית וכנועה.

אווה הופכת לבובה בידי אביה. היא רוצה את מה שהוא רוצה בעבורה, ומגוננת על אלימותו באמצעות כניעותה. כך נוצרת מערכת המשעתקת את מה שכינה שנדור פרנצי "בלבול שפות", וערבוב יחסי רוך ותשוקה בין הורה וילד. ואכן, פרנק מכונן את הפיצול בין חיי היום וחיי הלילה של בתו כחלק מתורת הגאולה שצומחת מתוך האופל. בשל כך "הלילה מופיע לפעמים באמצע היום". הפרימות הנפשית מגויסת למען המטרה הגדולה של היפוך סדרי בראשית. הגוף הנשי כייצוג לשולי החברה נחדר ברומן דרך מקרי אונס, אלימות וגילוי עריות. השחתת הרכות הילדית ממחישה את פגיעותן של הנשים כולן, בכל גיל ומצב בחיים.

דיכוי במסווה של חירות

האדון מנהל את יחסי האישות של העדה, וההשפלה עם הביזוי הנשי הם מכלי עבודתו המרכזיים. רק אישה אחת מוחה נגדו במהלך הרומן, כאשר הוא מכריח לפרק זוגות קיימים ולהינשא במעגל המאמינים, וכך לשמור על ההרמטיות האינצסטואלית של ה"אחים" וה"אחיות". המחאה לא נשמעת, והצו של פרנק מתבצע מיד. גם בהמשך נדודי החבורה למורביה, דמות דמיונית זו של ויטל מטושבסקה – שכמו קמה ממחאת הנשים של היום – מעזה ואומרת שהייחודים המיניים נוחים לגברים ולא לנשים, ומוסיפה "לנשים צריכה להיות הזכות לומר 'לא'", אך פרנק קובע אחרת: "הם לא צריכים להתייחד בשביל התענוג, אלא שיצטרכו לשבור משהו בתוכם" (594).

ההיררכיה הברורה בין גברים לנשים משתלבת באשליית החסות שמעניק הרודן לנתיניו. כמו כל מנהיג כריזמטי העומד בראש כת, הוא יוצר שפה כפולה: כל מעשה של גילוי עריות או הזניה מתואר כאמצעי משחרר, ובמסווה של חירות מינית בעלי האון מנצלים את סמכותם וכוחם. לכך מצטרף שימוש ברטוריקה של התעלות, התמזגות והארה המערבבות קדושה וחטא, שגב ואינוס.

נראה כי לצד המנהיגות הנשית והופעת מיסטיקאיות ונביאות, התפתחו בשבתאות ובפרנקיזם, כדרכן של תנועות מיליטריסטיות, מערכות של דיכוי נשי במסווה של חירות מינית. דווקא בשל התמקדותן בגוף ובמעשה המיני, התאפשר הפיצול בין שחרור הגברים ושירות צרכי האדון, לבין הדיכוי הנשי. טוקרצ'וק מבקשת לתחושתי להדגיש את מערך הניצול, אך גם להעלות מודעות לשאלת אחריותן של הנשים אשר בחרו ללכת בעקבות פרנק.

המדונה השחורה הולמת היטב את מעשי פרנק ועדת מאמיניו. הם משחירים את גופן ונשמתן של הנשים כדי להזדכך. מעשה האונס של פייגלה אשת נחמן מגיע לאחר תיאור טקסי האבל על עובּריה המתים. כך יוצרת המחברת התנגשות בין הנרטיב הגברי העסוק בחמס ובבעילה, למול המרחב הנשי שעוסק באבל, בעיבוד האובדן, בספיגת האלימות והאכזריות ובניסיון להצמיח מתוכם חיים חדשים למרות הכול.

הכתיבה גואלת

טוקרצ'וק היא סופרת גדולה, המבקשת לתעד את הזוועות ולזעוק נגדן, ובה בעת להתמיר את הסבל ליצירת אומנות, כפיצוי ומשקל־נגד למאורעות שהיא מתארת. הפרוורסיה והסטייה חושפות את עוצמת התנועה המוּנעת מיצר הישרדות, להט דמים ותקווה שיש חיים טובים יותר, במקום אחר. בתוך כך היא מעלה שאלות על אודות יחסי כניעות והשפלה, שעומדות בפני נשים וגברים כאחד, לא רק בתנועות משיחיות, אלא גם אל מול חידת אחרותה של המיניות. הצלחת המחברת ליצור הזדהות עם דמויותיה, בכללן משיח השקר, מגלה אזורי פגיעות בנפש האדם, ומקרבת את הבקשה לגאולה.

לאורך היצירה, כל אחת מהדמויות מצויה בקונפליקט רגשי ותיאולוגי או בתנועה ממקום למקום, בניסיון למצוא מנוח לכף רגלה. כולם כל הזמן רוצים משהו ב"ספרי יעקב": לדחוק את הקץ, להניע את המציאות, לשנותה ולתקנה. התיקון נעשה על ידי שבירה והרס, בריחה, מאבק, חנופה, התחפשות, רמייה, תוך קבלת הסדר הקיים או חתירה סמויה תחתיו. מעל הכול, בממד הארס־פואטי, נעשה התיקון על ידי כתיבה, שכן כפי שמגלה הכומר חמיילובסקי בצעירותו, "הכתיבה גואלת", ותולדותיו הם "תולדות הספרים שקרא וכתב". הכתיבה מאפשרת להתגבר על אהבה נכזבת, ולתאר את האירועים כפי שהאדם מספר אותם לעצמו, ללבו, כמשֹיח לפי תומו.

בסוף הרומן חושפת אולגה טוקרצ'וק מצפונות לבה, ואומרת: "לו ידעו אנשים לשמור על הידע שלהם על העולם, לו השכילו לחרות אותו בסלע, בגבישים, ביהלומים וכך להעבירו לצאצאיהם, אולי היה העולם נראה אחרת לגמרי. מה תועלת לנו מחומר עדין כמו נייר? מה תועלת לנו מכתיבת ספרים?" (685). ואז היא מנחמת את הקורא ומוסיפה: "ספרות היא סוג מיוחד של ידע – הוא תר אחרי המילים המתאימות, ופתאום פסוק מוכן נמלט מפיו  — השלמות של צורות לא מדויקות" (691).

טוקרצ'וק מעניקה לקורא צרור מפתחות ענק, מובילה אותנו מדלת לדלת, רומזת בכל רגע באיזה מפתח ניתן לפתוח אותה או את זולתה, הכרעה שבהכרח תוביל למסלולים מתפצלים, שיעניקו לנשמותינו הערטילאיות, הנודדות, גאולה בצורותיה היפות והבלתי מדויקות של הספרות.

ספרי יעקב

אולגה טוקרצ'וק

מפולנית: מרים בורנשטיין

כרמל, 2020, 712 עמ'

The post צרור מפתחות ענק לקורא: השפלתה של האם העליונה appeared first on מקור ראשון.