אין כידוע הזדמנות שנייה לרושם ראשוני, וגורי אלפי נותן רושם ראשוני יוצא מהכלל לסדרה בת ארבעת הפרקים שלו על יהדות ארה"ב בכאן 11, "היהודי החדש": סצנת הפתיחה מציבה אותו בלב הרי הרוקי המושלגים בקולורדו, בחוץ קור מקפיא עצמות, והוא מחפש שם בקתה עם יהודים שעושים קבלת שבת.

הלוקיישן משונה, יחסית לתוצרים אחרים שעסקו ביהדות ארה"ב. כל כך התרגלנו לראות את הכתב מתהלך לו ומהגג בחשיבות עצמית בטיימס סקוור, מהדס בשדרה החמישית ומצטלם כשמאחוריו פסל החירות. כי זהו החור בגרוש שדרכו רואה התקשורת הישראלית העצלנית את אמריקה: ניו־יורק, כלומר מנהטן, וזהו בערך. אם ממש מתפרעים, ניסע גם ליום־יומיים לקהילה היהודית העשירה במיאמי. לו נזכה בפיס והתקציב גדול ממש כי עוד כמה גופים המתעסקים בקירוב לבבות בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם שמו מספיק כסף – יאללה, לוס־אנג'לס. בהמשך הסדרה יתברר כי אלפי לא חף גם הוא מהקלישאות החבוטות הללו. בכלל לא חף. אבל הפתיחה בקולורדו המושלגת מבשרת טובות, ומקיימת לא מעט.

מה שהופך לפחות את הפרק הראשון בסדרה למעניין ויוצא דופן הוא שגורי אלפי מגיע אליה מתוך ענווה. הוא מודה שאינו מבין יותר מדי בנבכי הקהילה שאותה הוא בא להכיר, הוא לא מגיע עם אג'נדה סדורה מראש, ובעיקר בא להאזין יותר מאשר לדבר. וזה, כידוע, משהו שחסר בקרב ישראלים. כי לכל אחד מאיתנו הרי יש דעה מגובשת בעד איזה צד הוא ביהדות אמריקה, ונרצה או לא, הדעה הזו תצוץ בכל פינה ותדון מראש את המוצר העיתונאי שעשינו לכאן או לכאן. אין שום בעיה להוציא את האורתודוקסים בארה"ב כחבורה תקועה ודוגמטית, כלואה בתוך גטאות ושאינה מתקדמת לשום מקום טוב, ובאותה מידה בדיוק קל מאוד לצייר את הרפורמים כקבוצה שאיבדה את הצפון והמצפן היהודי, עושה בר מצווה לכלבים ועוד כהנה וכהנה.

אבל אלפי בא צנוע. והצניעות הזו מגיעה קודם כול מנפשו היהודית ההומייה והמלאה בדיסוננס. איך, הוא אומר לעצמו, איך יכול להיות שאני יהודי ישראלי ובכל זאת יודע כל כך מעט על היהדות שלי, הרבה פחות מיהודים אמריקנים שעושים הפרשת חלה כהלכתה בבקתה מושלגת בקולורדו. כשהוא פוגש ישראלי חילוני כמותו באותה בקתה, הוא אומר לו בכנות שקשה למצוא במחוזותינו, ושפורצת רק הרחק־הרחק מכאן: "אנחנו בורים. אנחנו מגיעים לפה והם עושים את כל הדברים האלה, ואנחנו מרגישים בורים". הישראלי מרמת־השרון עונה לו במילה אחת: "כן".

אם היה מדובר בפרק אחד וזהו, אלפי היה מקבל ממני את הציון המושלם והנדיר 10. הוא מביא את קולות מגוונים של יהדות אמריקה, הוא מביע עניין ואמפתיה שווים, נותן למרואיינים לדבר וכמובן על הדרך גם מצחיק, נינוח ומקסים. טלוויזיה במיטבה. אלא שאז מגיע הפרק השני וקצת הורס את האידיליה. קודם כול הוא פחות מצחיק, אבל זה נסלח. הבעיה האמיתית היא שבמקום להמשיך להעמיק בפער המשמעותי והחשוב בין הקהילה הרפורמית לקונסרבטיבים ואורתודוקסים הוא סוטה לשוליים ומתעסק דקות ארוכות במיוחד בשני מרכיבים לא משמעותיים מספיק ביהדות ארה"ב: jews of color – כלומר שחורים ואסייתים שהתגיירו, מקומם בחברה והקשיים העומדים בפניהם, והקהילה היהודית האיראנית בלוס־אנג'לס.

לא שצריך להתעלם מהקבוצה הראשונה, אבל בואו, מדובר באזוטריה שלא שווה כל כך הרבה זמן מסך. ובעניין הקהילה האיראנית, לא תתפלאו לשמוע שכן – הם עשירים, שמרנים, ולבנות הרבה יותר קשה שם מאשר לבנים. אלפי לא מצליח להביא משם שום דבר מעניין או חדש שלא יכולנו לנחש בעצמנו. הנפילה מהפרק הראשון שהוא כמעט פורץ דרך בסיקור יהודי ארה"ב לפרק השני שהוא חזרה להתעסקות השחוקה והטפלה באזוטריית פתיתי שלג לא באמת חשובה, לא מבשרת טובות לגבי החצי השני של הסדרה, שבו לא צפיתי. הלוואי שאתבדה ובשני הפרקים האחרונים יחזור גורי אלפי לעצמו, להססנות הבריאה שהפגין בפרק הראשון, לשאלות האמוניות האישיות שמעניינות אותו, למקומות הפחות צפויים והיותר מעניינים.

The post ענווה, הססנות ושאלות אמוניות: היהודי החדש רק התחיל טוב appeared first on מקור ראשון.