בשלושת ספרי הבלש אברהם אברהם שלו, הוכיח דרור משעני שיש לו היכולת לרתק אותך ובד בבד לגרום לך לכעוס עליו שהוא מרתק אותך, כי הוא לא ממש מנעים את זמנך. הוא ממשיך לעשות זאת גם בספרו הרביעי "אמונה", שיצא לאור עתה. בכל רגע הוא מחיל עליך את עקרון ריבוי הפרטים, מתוך ידיעה שיכולת הזיכרון שלך מוגבלת לעומת המקלדת שלו.

משעני גם יודע לנוע בגבול שבין פרובוקציה למניפולציה בכל הנוגע לפואטיקת הקריים פיקשן שלו (רטוריקה מיוחדת לספרי מתח ומסתורין), עם משפטים סמי־רטוריים כמו "מאותו רגע אברהם ידע שלא הגיע לפריז לשווא"; "ואז אברהם הציג לה את השאלה שלא חשב שיציג"; "את הדברים שדניאל אמרה, ליאורה לא הייתה יכולה לצפות". אחרי כל משפט כזה באה השהיה קטנה. ובכל פעם שמופיע משפט כזה אתה נדרך, ממש כמו בכל פעם שפוליטיקאי אומר "זו לא השאלה"; "דבר אחד צריך להבין"; "אני מוכן לספוג הרבה דברים, אבל דבר אחד אני לא מוכן"; "יש לי לומר לך רק דבר אחד".

נראה שיש משפטים שעובדים על הקשב ברמה תת־הכרתית. במקרה של ספרי משעני, ובספרים אחרים בז'אנר, האמירות הללו נועדו לייצר מתח וסקרנות אצל הקורא, וכמו אצל הפוליטיקאים, לא משנה כמה השפה מכבסת את עצמה, הם ימשיכו לעבוד.

גווני אפרוריות וחמיצות

לעיתים קרובות, קרובות מדי, משעני גורם לך גם להרגיש אידיוט. כי אסור לך למצמץ לרגע, אבל תמיד אתה ממצמץ קצת. כל פרט טריוויאלי הוא לכאורה חשוב. ואם תאי הזיכרון שלך לטווח קצר לא יטמיעו אותו, אתה תרגיש מנותק יותר. אין השהיות, אין איזה תיאור נוף משובב, רגע של הומור, סמול טוק. לכל פרט יש תכלית. לכן זה מרתק, לכן זה לעיתים גם מייגע.

אין בספר מילימטר אחד של אסקפיזם, אלא מתאר הנדסי מרשים של היפר ריאליזם. כך הוא ממלא אותך בתחושת חמיצות, גורם לך לכווץ את אפך, מציב לפניך תמונת ראי אפורה שאתה בדרך כלל מנסה להימנע מלהביט בה. אם כי מטבעם של מראות, יש שהן ממקומן כדי להתייצב מול פניך.

המראה היא לא אתה אלא הסביבה שלך, המדינה שלך, הקהילה שלך, המערכות שבהן אתה תלוי. התחושה היא שכל סיפור שמשעני מספר, בדיוני ככל שיהיה, הוא סיפור אמיתי, כי אתה מאמין לו. העלילה תמיד מתרחשת בכל אותם רחובות משובטים ואפורים של גוש דן, אם זה חולון הישנה, בת־ים או ראשון־לציון.

תחושה של פיגומי בנייה מסביב, מנופים שתכף יקרסו (ואחד אכן קרס), בולעני אספלט, ריחות של גריז ושקשוקה וחנק. לא בשיכוני רכבות בהכרח, אלא חנק יותר דיפוזי, חנק שגרמו ראשי ערים בשנות השמונים, שבבואם להפשיר קרקעות לבנייה לכל דכפין התעלמו מרגולציות של צפיפות ותשתיות. האימה בעלילה אף פעם לא רחוקה. היא לא מתרחשת בגבולות, במדבר יהודה או ביערות עד, היא לא צריכה מרחבים, אלא נמצאת תמיד אצל השכן. הזולת הוא הגיהינום.

האג'נדה של הבלש אברהם מוגדרת הפעם בעמוד 20: להציל חיים, להתנגד לאכזריות, לאלימות ולרוע. פשוט, מהודק ומדויק. אבל איננו חיים בעולם בינארי, קומיקסי, של רוע מוחלט אל מול טוב מוחלט. אנו חיים בתוך ביצה מתעתעת עם יותר מחמישים גוונים של אפור, וזו בדיוק הבעיה.

לעיתים היא גורמת לנו להרגיש שהיא יציבה וסלולה, שאפשר ללכת עליה בלי לשקוע. שזה לא מעוף יתושים או תנין או תהום, כי אם רעש לבן. את הרוע ואת האכזריות אפשר לזהות ולהתאחד סביבן, אפשר לכאורה לעשות משהו. אבל האפור הוא חמקמק. הוא גם חבר שלך וגם האויב שלך. הוא תמיד גם בעדך וגם נגדך. בעודו מסובב את הסכין לתוך ליבך, הוא יחבק אותך ויגיד לך: זה לא אישי.

בחירה בין אפשרויות גרועות

הסיפור הפעם הוא הצלבה של שתי חקירות: אחת מתחילה עם תינוקת אנונימית שמגיעה לבית חולים במצב קשה. ואף שישנם צילומים המתעדים מי השאירה אותה שם, שום דבר בעצם לא ברור בסיפור הזה. ואותה ליאורה, הנחשדת בהשארת התינוקת על סף בית החולים, לא מופתעת כשהיא מגיעה לחקירה.

יש לה תוכנית. מתוכננת בקפידה. כי למרות תמימותה, ליאורה מבינה היכן היא חיה. היא חיה בעולם שבו גם אם התבצע משהו הקרוב לפשע, סדרי בראשית יכולים להתהפך בן־רגע כאשר המשטרה נכנסת לפעולה, ברגע שיש עורכי דין, כשהתקשורת נכנסת לתמונה. פתאום הקורבן הופך למקרבן, והמקרבן הופך לקורבן, ואם אתה לא מצמיד אליך את אותם "יועצים אסטרטגיים, מומחים לניהול סיכונים ומשברים", המשבר גורף אותך לתוכו. היא בטוחה בעצמה. היא לא רוע ולא איום, לא סכנה ולא פחד, היא מישהי שהחיים הציבו בפניה קונפליקט: לבחור במנומקת שבין שתי אופציות גרועות. היא בחרה באחת מהן, וברור שהיא תשלם את המחיר. ברור שהתוכנית תיסדק לאיטה עד רגע קריסתה.

ליאורה תמיד מקדימה את הקורא בשני צעדים לפחות. זו טקטיקה קבועה של משעני. צעד אחד לפני הקורא מספיק, לעיתים גם שניים, אבל לפעמים זה מיותר. כשהדמות רצה קדימה מדי מבחינת המידע שיש בידה, זה מאתגר את תורת הפערים, אבל גם מונע מהקורא לחוש אמפטיה גורפת. את הדמות של ליאורה אפשר להבין וגם את מניעיה ואת מה שכונן את החלטתה. אבל היא נותרת ממוסכת מבחינה רגשית. קיר זכוכית של ניכור חד־כיווני, כמו בחדרי חקירות.

בלש עם אמירה מוסרית

גם הסיפור השני, שמצטלב איכשהו עם הראשון, מתחיל בצורה שרירותית כמעט. תייר עזב מלון בבת־ים מבלי לשלם. משהו ששום בלש שמכבד את עצמו לא היה טורח למלא דו"ח עבורו, אבל לאברהם יש חוש ריח, והאפיזודה התמוהה והאגבית הזו הולכת והופכת לסיפור בינלאומי שגם המוסד קשור אליו. ובסופו של דבר שני הסיפורים הללו, אף שהדמויות שבהם לא מנידות אצל הקורא תא עצב רגשי שאינו מתפוגג מיד, דווקא גורמות לבלש לצאת לכאורה מהמתווה ההנדסי של הספר ולומר, גם אם לא במפורש, אמירה אתית, מוסרית.

בתחילת הרומן אברהם מבקש ממפקדו להעביר אותו תפקיד בשל תחושת מיצוי. "מה יכול היה לומר לו? לתאר בפניו את הרגע ביער, כשמתוך צלילות מי האדם עלתה ההבנה שהוא רוצה לחקור תיקים אחרים?" (עמ' 14). דומה כי גם אברהם מאס בתפלות האפורה הזו. "רוב התיקים שבהם טיפל בשנים האחרונות היו תיקי אלימות טראגיים שהפענוח שלהם לא הועיל לאיש… זה כאילו שאני משתתף רק במלחמות לא חשובות, שאין דרך לנצח בהן. שיש בהן רק מפסידים" (17). אבל בסוף הסיפור, כשהחידות נפתרות לכאורה – וכצפוי אצל משעני, לא ממש משאירות תחושה של קתרזיס, אלא רק פוערות עוד רזולוציות של ייאוש – דווקא אז, כשיש תחושה כי מצאו לאברהם את השיבוץ האולטימטיבי עבורו, הוא פתאום נוקט עמדה. מחליט החלטה שמסמלת את הדרך שהוא עבר.

במובן מסוים הוא מחליט שלא לנצל את שביל הבריחה המרופד שושנים שסללו לפניו. ללא ללכת לפי ההיגיון המובנה של קריירה סדורה, לנסוע לעבוד בהולנד כדי שאשתו תהיה קרובה להוריה, שלמען האמת הוא לא ממש סובל אותם. הוא מחליט להישאר, להילחם על הבית, על גוש דן, על האנשים, כנגד טחנות הרוח הבירוקרטיות. כנגד קשר השתיקה. כנגד השיטה. ובעד האדם, הפשוט, הקטן, המקומי, זה שנקלע בעל כורחו לטרגדיות הקטנות של המציאות.

יש בסיומת הזו משהו מעט אופטימי. אברהם יישאר – לעוד ספר לפחות, אפשר לקוות – כדי לשים אצבע בסכר. כדי להיות כמו ג'יימס מקנולטי בסדרה המופתית "הסמויה". כך אתה לפחות רוצה להאמין. ולא בכדי שם התינוקת לבסוף הוא "אמונה". זה אמור להשליך גם עליך הקורא. להפיח בך קמצוץ של אמונה, גם אם היא אשליה.

אמונה, דרור משעני, אחוזת בית, 2021, 271 עמ'

The post הסכמי אברהם: בלי מילימטר אחד של אסקפיזם appeared first on מקור ראשון.