כשילד ראשון נולד מתחדשים דברים רבים. לא רק חיים באים לעולם, אלא גם שמות, כינויים ומעמדות מתהווים. אימא נולדת, וכך גם אבא, סבא, סבתא, דודים ושאר בני המשפחה, שמתעטרים בשמות חדשים. הדור הצעיר הופך את הדורות הקיימים לוותיקים יותר, את השניים שהיו זוג למי שיהיו מעתה גם הורים.

הספר "הוּלדת אב" מלווה לידות שונות, ומבקש להיכנס ברזולוציה גבוהה אל לידה שלרוב לא זוכה למבט מעמיק. הקיום הפיזי של ההיריון והלידה מתרחשים בגוף האישה, ומהבחינה הזו אין שום צד שוויוני בהורות. ההיריון נישא בגוף האֵם, היכולת להניק נוגעת אליה בלבד, והחיבור התוך־גופי אל הוולד המתרקם מציב את האישה כמי שעומדת במרכז ההורות. לא מפתיע אפוא כי האופן שבו גברים חווים את התהליך ההיריוני בדרך אל ההורות, אינו זוכה להתעניינות רבה. "חשבתי שלגברים אין מה לומר על לידה, או ליתר דיוק, בכלל לא התעניינתי בכך", מודה גם מחברת הספר (עמ' 10).

היעדר ההתעניינות אינו עניין נשי, שכן גם גברים לרוב לא שאלו את עצמם איך הם עברו את הלידה. אחת הסיבות לכך היא אותו פער בין מה שקורה, ולא קורה, בגופים: "אני מרגיש שמאז ההיריון לא חזרתי לעצמי… אבל אני מרגיש שזה פשע – וכך הרגשתי גם בזמן ההיריון – לחשוב על הגוף שלך, או בכלל להיות עסוק בו, בזמן שבת הזוג עוברת דבר ענקי שכזה, זה פשע" (90). החוויה הגברית נדחקת הצידה לטובת הגוף הנשי. אכן, יש מצבים שבהם אפשר להקדיש תשומת לב רק לאחד מבני הזוג, אולם יש הזדמנויות רבות להטות אוזן גם למה שעובר עליה וגם למה שמתרחש אצלו.

אחד החסמים המקשים על מתן מקום לחוויות של גברים הוא החשש שמא הדבר יפגע בנשים ויבוא על חשבונן. לרוב מדובר על חסם שאיננו מודע, אך התוצאה היא שחלק מהגברים לא מעוניינים לתפוס מקום שאיננו "מגיע" להם, וגם נשים רבות אינן מקצות פנאי לגבר שלצידן. בכתיבת ספר שמשמיע קול גברי, המחברת מצטרפת לניסיון לשחרר את החסם הזה: "הקריאה שלהם… מזמינה ולא לעומתית, אינה חותרת תחת האמהות ולא מבקשת לקחת מהן דבר. זוהי הזמנה לשיח גברי שיתקיים במקביל לזה הנשי, וגם לשיח מעורב" (285).

לידה נוספת שהספר מלווה היא ההתקבצות של מנחָה וקבוצה של שנים־עשר גברים, מתוך מטרה לתאר ולגעת בנקודות מפתח הנוגעות לאבהות, ולפרושׂ לעין הקוראים את החוויות שלהם כאבות. הספר מתחיל בשלבי ההכנה והמוכנות לקראת יצירת קבוצה שכזו, ופרקיו מתחלקים בהתאמה למספר המפגשים של הקבוצה. כדרכו של היריון, הוא נחתם בפרידה וביציאה לעצמאות של חברי הקבוצה. שניים ממשתתפי סדנת הכתיבה החלו להעביר סדנה משלהם לאבות, ובאופן סמלי – הממחיש את העין הטובה שליוותה את התהליך – עמודי הספר האחרונים מכילים את ההכנות, המחשבות והרגשות שליוו את זוג הגברים המנחים.

הספר אינו סוקר את מפגשי הסדנה בלבד, אלא גם את המתרחש בקבוצת הפייסבוק שליוותה אותה ואת התכתובות שהכילה. כך למשל, גם מי שלא הצליחו להגיע למפגש מסוים, יכלו לכתוב ולשתף את חבריהם במה שכתבו. המעברים בין הקבוצה הפיזית לקבוצת הפייסבוק ניכרים גם בכתיבה, כשם שתגובות בפייסבוק מנוסחות בלשון אחרת מדיאלוג המתקיים פנים אל פנים.

יש לך בן!

סיפורי לידה הם עניין משמעותי לנשים רבות. האפשרות לקרוא מגוון חוויות של לידות, השונות זו מזו במידה רבה, עשויה לעזור בהכנות ללידה הצפויה ולמרכיב חוסר הוודאות שקיים בה. שיתוף סיפור הלידה האישי תורם לעיבוד ולהתמקמות של הפלא שאירע בתוך הנפש, וגם בעולם החברתי. שטיחת הסיפור מייצרת עיגון, שותפות, מִתאר ופירוט, שמשלבים את הלידה החורגת מהשגרה אל תוך תפיסת החיים כפי שהם מתרחשים.

אין הרבה גברים שמספרים את סיפור הלידה שלהם. הפרק שמבחינתי הוא העוצמתי ביותר בספר, מוקדש לסיפורי הלידות שהפכו את משתתפי הסדנה לאבות. הטקסטים בפרק זה ארוכים יחסית לשאר הפרקים, והם נוגעים בטלטלת ההתחדשות. כך למשל מתאר רועי את הניתוח הקיסרי, מהמקום שבו הרשו לו להיות (137): "מסדרון ארוך וכיסאות פלסטיק שחורים בשורות שצמודות לקיר. מצד אחד דלת ומעבר לה חדרי הניתוח… אני היחיד במקום. יושב. הראש בין הידיים… אף אחד לא אומר לי כלום… מגיעה אלי המיילדת… מגיעה עם תינוק ביד… תוהה אם הוא אכן שלי. איך אני יכול לדעת?… מי יכול להתחייב לי? אולי הייתה איזו טעות?"

רועי יושב לבד, הוא אינו חלק מזירת ההתרחשות של הלידה בניתוח. ופתאום הבדידות נבקעת עם מיילדת שמוסרת לו ילד, שלדבריה רועי הוא אביו. המעבר החד הזה, המלווה בתלישוּת מכל הסיטואציה, מבלבל אותו מאוד. הוא חש חוסר קשר למה שאירע מאחורי הדלתות המוגפות.

בין סיפורי הלידה עולה מאפיין גברי שמקשה להרגיש את הלידה. לאחר שהמנחָה מעירה כי יש פער גדול בין העוצמה של הטקסטים שנקראים ובין מפלס הרגשות שמובע בחדר, התגובה של האבות היא שיש כאן גם עניין חברתי וגם עניין שמתבקש מהמצב. תמיר אומר: "לי זה ממסגר את מה שמצופה מגבר בחברה: לתפקד. מי צריך עכשיו רגשות? לרסן! אתה גבר, אז תתפקד!", ואסף משתף: "דווקא כאן… מקום שבו אמורות להיות המון תחושות… אני מוצא את עצמי מאוד פונקציונלי. אני חושב שכך הרגשתי בלידות, ובכל לידה הצטיינתי בזה וגם התגאיתי על כך… ובכלל לא נתתי מקום לרגשות" (147).

המשפחה המעודכנת

הציפייה וגם הצורך שיהיה מישהו שינהל את הלידה, ושגם לאחריה יתפעל את הבית והקניות ושלל הצרכים הדוחקים, מקשים על פינוי המקום לשאלות שיש להן חשיבות: מה שלומי? מה עובר עלי? איך הצעדים הראשונים בעולם כאבא ובבן זוג לאימא?

השאלות הללו חשובות גם ברמה האישית וגם ברמה המשפחתית־חברתית. ניסוח סיפור וחיבור אל מה שהתרחש בלידה, עוזרים לנפש להתאחות ולהסתגל אל השינוי. אחד המרכיבים המרכזיים של טראומה הוא היותה בלתי נודעת ובלתי מושגת, כך שסיפור חוזר ונשנה מייצר ארגון ושזירה של הלידה בסיפור החיים. גם כאשר מדובר על חוויות טובות, השיתוף והשיבוץ שלהן במארג החיים עוזר להן להתמקם ולהעיק פחות על הנפש.

לידה היא בדרך כלל מאורע רצוי ומבורך, אך היא מהווה גם שינוי שדורש מהמערכת המשפחתית להתעצב סביבה. הסתגלות לקיום מקביל של זוגיות רומנטית לצד הורות, מצריכה תשומת לב ומאמצים: "באופן טבעי קרן התנתקה ממני, בהרבה מובנים, רגשי, מיני. בהתחלה הייתי בהלם מזה… כבר לא הייתי המרכז בחייה" (184).

כדאי שבני הזוג יתאימו את עצמם למציאות החדשה, ויבחנו מה נשתנה ומה אפשר להמשיך כפי שהיה. ללא חשיבה מחודשת, בני זוג רבים מוצאים את עצמם אבודים במצב חדש ולא מוכר, שבו הם מנסים לנווט בדרכים שפעם עבדו וכיום כבר לא. סיפור הלידה ובחינת המשפחה המעודכנת עשויים לתרום לגמישות ולהסתגלות הזוגית והמשפחתית. מחקרים מראים כי לגברים בימינו חשוב יותר להיות אבות קרובים לילדיהם. היכולת להיות קרובים לסיפור הלידה והאבהות שלהם, עשויה לתרום לכך ולהשפיע לטובה על הילדים, הנשים והגברים.

אבא פגום

מרבית הספרים המתייחסים לגבריות נוגעים בעצב החשוף שנקרא קשר אב־בן. בכמה מהם נאמר כי הדרך הפשוטה ביותר לגרום לגבר לדמוע היא לבקש ממנו לספר על יחסיו עם אביו. במפגש הראשון של קבוצת האבות, מרבית המשתתפים חמקו מאזור הרגישות הזה. כאשר ענת "מבקשת מהקבוצה להיזכר באביהם בגילים שונים שלהם, או בדמויות אב נוספות שהכירו, ולכתוב זיכרון… שקט משתרר בחדר… לא קל להם להעלות זיכרונות מאבא שלהם" (37). בפועל, רק אחד מהמשתתפים כתב על אביו, והוא סיפר כי "שיחות עומק עם אבא לא היו אופציה". שאר הגברים בחרו בסבים, בחברים ובמפקדים מהצבא כדמויות להשראה גברית, והותירו חלל משמעותי במקום שבו נמצא אביהם.

המעבר להורות מפגיש אותנו עם המודלים של ההורות שאנו מכירים. ההורים שלנו הנחילו בתוכנו אפשרות אחת של מה זה אומר להיות הורה, ומי שגדל עם אב יכול לשאול את עצמו אילו מאפייני אבהות הוא מעוניין לאמץ לעצמו ומאילו הוא מעדיף להיפטר. המודלים הללו, נרצה או לא, טבועים בנו, ומולם אנחנו מעצבים את ההורות שננסה אנחנו להעניק לילדים שלנו. בספר שזורות בעיקר חוויות שמניעות את משתתפי הסדנה להיות אחרים, אבות שונים מאלה שבצילם גדלו.

אי אפשר להפריז בחשיבות ובמשמעות שהאבות מייחסים לאבהות שלהם. הם מתארים אותה כעניין טרנספורמטיבי, כלומר כרגע מכונן שמשנה את הקיום ומעניק לו איכויות שונות משהיה. עוצמות רגשיות בוקעות ועולות – אהבה, דאגה וחרדה לילדים. אילולא תפסו את האבהות כעניין משמעותי, סביר להניח שלא היו בוחרים להשתתף בסדנה.

אלעד, לדוגמה, מייעץ לחברו: "הדבר החשוב ביותר שעליך להתכונן אליו הוא החרדה. אל תופתע ממנה, אל תתנגד לה… היא תאפיין את האבהות שלך מעתה ועד עולם" (195). יניב מספר על המפגש עם רגש חדש שהפציע בו: "הסתכלתי עליה ונתקפתי רגש עז שאין לו שם. הבנתי בבת־אחת שהיא הבת שלי. בת, לא בן. התעורר לו מבפנים איזה רגש עמוק, איפשהו בין הלב לבטן. רגש שיצא המום לעולם ולא ידע מה לעשות" (219).

הפער שבין השאיפה להיות אבות טובים, ובין החוויה של רובם שאין להם מודל מוצלח שחוו על בשרם, משליך אותם למחשבות ודאגות וגם לחוסר אונים. אחת התרומות שספר זה עשוי לספק היא יצירת מרחב שבו הקוראים יכולים לחשוב על אבהות, ולהיעזר בחוויות ובמחשבות המונחות לפניהם. מילים אינן יכולות לספק מודל חווייתי מלא, אך הן בהחלט יכולות לסייע להכיר בסוגיות משמעותיות שמפרה לתת עליהן את הדעת.

שר האוצר

פער נוסף מתגלה בין שאיפותיהם של האבות ובין המדיניות הנוכחית בישראל. "יש בזה משהו מאוד מבאס, המערכת עצמה, הזרם שלה ברור: אתה תחזור לחיים שלך, תביא את הכסף מבחוץ, את נשארת בבית, נהיית אימא, ואתה תהיה אבא כשהילד ילמד לדבר" (185). מערכת החוקים, הזכויות והחובות, מבהירה באופן ברור שהאימא היא ההורה המרכזי בבית ואילו האב נדרש בשוק התעסוקה, מחוץ לבית. גם מי שרוצה להגדיל את נוכחותו בבית, נדרש למשאבים רבים שיאפשרו לו לשחות נגד הזרם הדוחק אותו לעבודה ומרחיק אותו מההורות הקרובה.

הספר נכתב מלכתחילה כחלק ממגמה חברתית המבקשת לחזק את מקומם של הגברים בבית וביחס לאבהות שלהם. הוא אינו מתיימר להיות מופת של כתיבה ספרותית, אלא דווקא לשקף משהו פשוט יותר על ההתרחשות שנוגעת לגברים, לאפשרות שלהם להיות חלק מחבורה מרגישה וכותבת.

זהו ספר שמספק צוהר למרחב שבו גברים מחפשים ומעצבים את סיפור האבהות שלהם. הוא עשוי להנגיש ולהעשיר לגברים את האופן שבו הם חווים וחושבים על האבהות שלהם. גם נשים יכולות ליהנות מקריאתו ולהסתקרן ממה שעובר על הגברים הנמצאים בחייהן, כפי שלמשל המנחָה נזרקת למחשבות רבות ושאלות על בן זוגה ואבי ילדיה. זה ספר שמבקש ליצור קרבה בין אבות לעצמם, לילדיהם וגם בין בני הזוג. האם יצליח? זה כבר תלוי בקוראים.

הולדת אב

גברים מדברים על היריון, לידה ואבהות

ענת הררי

בבל, 2021, 304 עמ'

The post הערת שוליים: חוויית ההורות הגברית appeared first on מקור ראשון.