אמרו להם שלוקחים אותם לרחובות. עיר דתית, עם ישיבה טובה. הבטיחו להם שתוך כמה שעות יבואו לאסוף אותם לבתי מגורים. האוהלים והצריפים? מצב זמני. ולהם כרגע גם זה אין. לא צריך לדאוג, תכף יבואו לסדר להם מקום. רק שירדו כבר מהמשאית וישחררו את הנהג. "עבדו עלינו", מסכם דוד.

הוא היה רק בן ארבע כשמשפחתו התגלגלה על ארבעים קמ"ש מעתלית דרומה, אבל הוא זוכר היטב כל רגע. איך באותו יום חמישי הם מצאו עצמם על פקלאותיהם במעברת זרנוקה, שכונתה אז קובבה על שם הכפר הערבי הסמוך. איך המשפחה כולה – מסבתו ועד לאחותו בת השנה – עמדה תחת כיפת השמיים, מבקשת להבין מה עכשיו. הוא גם זוכר איך המבוגרים אימצו לעצמם מרפסת צרה, צמודה למבנה קטן ונעול, שמו פרימוס והתחילו לבשל לשבת. והוא בהחלט זוכר איך שעה שאביו ערך קידוש, הגיעה למקום חבורת צעירים שפתחה את המבנה והתחילה לנגן. דוד ובת דודתו הוקסמו מכלִי הנגינה שראו לראשונה בחייהם: אקורדיון. זה עלה להם בסטירת לחי. "אבא שלי משך אותנו חזרה לקידוש, והבהיר: שולחן שבת זה פה". המבנה, כך התברר, היה מועדון של השומר הצעיר. המדריך האדיב עשה טובה לעולים הטריים, והשאיר את המקום פתוח כדי שיהיה לנשים ולילדים מקום לישון. הגברים, מספר דוד, ישנו בחוץ.

הוא נולד לפנחס ומזאינה סבג בתוניסיה, עם הקמתה של מדינת ישראל. האירוע החגיגי הקנה לו את השם האופטימי שלום, אולם שמונה חודשים לאחר שהפציע לעולם נפטר סבו, ומאז הוא נושא את שמו: דוד. מתוניסיה הוא לא זוכר הרבה, רק תמונות קטועות שנצרבו בזיכרון – המון ערבי עוטף את בית המשפחה ששימש מעין פונדק; ו"סעודת יתרו" המסורתית שנשמרת בהקפדה עד היום: מדי שנה, ביום שישי ערב פרשת יתרו, אוכלים קוסקוס עם יונים.

לאביו של דוד, פנחס, הוצע להצטרף למושב בית־הגדי. יש שם הרבה תוניסאים, זה יכול להתאים. הוא שלח מכתב, המתין וקיבל תשובה שלילית. אין מקום, כתבו לו פרנסי היישוב. פנחס ידע היטב מדוע נדחה: "בבית־הגדי גר המתחרה שלו בגיוס כספים עוד מתוניסיה", מסביר דוד

אביו, איש תנועת הפועל המזרחי, הקדיש את זמנו לגיוס כספים לטובת היושבים בארץ ישראל, עד שעלה אליה בעצמו. כמקובל אצלנו היהודים, תחרות עזה התקיימה בין אוספי הכספים של "המזרחי" לאלה של "הפועל המזרחי", והחיכוכים עלו איתם ארצה וליוו אותם גם פה. לימים, המתיחות הזו תשפיע על מקום מגוריה של משפחת סבג. בלי להקדים את המאוחר רק נרמוז שלולא התחרות מי אוסף יותר כספים ממי, המדור הזה לא היה עוסק במושב תקומה אלא בבית־הגדי. חכו חכו.

אחרי שהות קצרה ב"שער עלייה" בצרפת, עלתה המשפחה ארצה. למחרת אותה שבת תחת שמי קובבה, נסע האב למשרדי הפועל המזרחי בבניין קסטל בתל־אביב, לברר מה קורה עם דיור. האחים הבוגרים, עמוס ורפי, צעדו בינתיים רגלית לישיבת "פורת יוסף" ברחובות (שום קשר לישיבה הירושלמית הנושאת שם זהה). והשאר? "אנחנו נשארנו בחדרון הזה של השומר הצעיר. פתאום מגיעים שוטרים עם קסדה כחולה, זורקים לנו את כל הדברים מהחלון וצועקים: 'הקניבלים פלשו פה למקום'". דוד לא זוכר כמה זמן עבר עליהם תחת כיפת השמיים עד שזכו לקבל שני אוהלים "שעפו ברוח איך שהתחיל החורף", אבל הוא זוכר את הצריף שקיבלו בהמשך, על מיטות הסוכנות הנוקשות שלו. "היינו קופצים ממיטה למיטה כדי לא לעבור בשלוליות ששטפו את כל הרצפה בחורף. חטפנו שם חזרת ואדמת".

כשהגיע לקסטל ביקש פנחס למצוא למשפחתו יישוב דתי לעבור אליו. אהרן קופולוביץ' – איש הפועל המזרחי ותושב תקומה – הציע לו להצטרף למושב בית־הגדי. יש שם הרבה תוניסאים, זה יכול להתאים. סבג האב שלח מכתב, המתין וקיבל תשובה שלילית. אין מקום, כתבו לו פרנסי בית־הגדי. הוא חזר לקסטל, שם הבהיר לו קופולוביץ' שיש מקום והוא גם יסדר למשפחת סבג מגורים במושב המדובר, אבל פנחס סירב. אני לא בא למקום שלא רוצים אותי בו, הבהיר. הוא הרי ידע מדוע נדחה: "בבית־הגדי גר איש 'המזרחי' שהיה המתחרה שלו בגיוס כספים עוד בתוניסיה", מסביר דוד. קופולוביץ' התרשם. "אם כך, התקבלת לתקומה", הודיע.

תקומה נוסדה ב־1946, במסגרת 11 הנקודות של חומה ומגדל. "כשנבנו יישובי הקבע, התושבים התפצלו: התוניסאים התיישבו בשרשרת, וניצולי השואה בתקומה", מספר דוד. משפחת סבג, שנתיים אחרי עלייתה ארצה, הגיעה לתקומה האשכנזית. "היינו כמה משפחות מזרחיות בודדות. אתם יודעים, חלק מתקציב קליטת העלייה שלהם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1/09/B_G_0040-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המצב הכלכלי לא היה פשוט, והמתיישבים נלחמו על כל מקום עבודה. פנחס עבד ליד נחל־עוז, מממש כפשוטה את סיסמת "הגבול יעבור במקום שבו תחרוש המחרשה". "הגברים עבדו בעבודות דחק", מספר בנו. "כשבנו את נתיבות, הם הלכו להניח את היסודות של הבתים; כשבקיבוצים היו צריכים לחרוש, הם חרשו והזיזו את האבנים ויצרו גבול חדש מול עזה. אחרי כן הקימו כרם משותף לכל המושב". בכך לא הסתכם המאבק על ההישרדות הכלכלית. "לא היה יום בלי גנבות. היה לי חדר של יונים, ויום אחד אני עומד שם ורואה מישהו לוקח לנו את הסוסה עם העגלה. פלסטיני שבא מעזה". דוד היה יכול לחשוב שמדובר בגנב מקומי, אלא שהעזתי עשה טעות קטנה: הוא לקח גם בגדים שהמשפחה הביאה מתוניסיה, ולבש אותם עליו. "הוא כנראה חשב שאלה הבגדים שלובשים כאן, אבל אני הבנתי שהוא ערבי". דוד רדף, והגנב נתפס. "במעצר פינקו אותו בעוגות שמרים מהמאפייה שהייתה פה בתקומה". מה עלה בגורל העציר? הוא לא יודע. הבגדים? הוחזרו נקיים ומכובסים. והמאפייה? היא כבר מזמן עברה לנתיבות, ובסוף נקנתה על ידי אנג'ל.

לכל משפחה בתקומה היה משק, והסבגים גידלו עופות מכל הסוגים – אווזים, ברבורים, תרנגולות הודו. "בכל שבת אכלנו סוג אחר של בשר. היה פה שוחט בפינת שחיטה. אלה ימים אחרים, לא היה בשר מוכן בסופר; גם כשמכרו עופות זה היה עוף חם, לא ממקרר". חגיגה מיוחדת נוצרה סביב המרעה המשותף של הפרות: אלה היו יוצאות מהחצרות הפרטיות ומצטרפות לחברותיהן, כשהן עוברות בכל המושב. רק מה, העזתים גנבו פרות והתושבים נדרשו לשמור עליהן בלילות בחוץ. "החיים היו קשים. קראו לזה אז פדאיוּן", אומרת תמר, רעייתו של דוד.

ערב גיוסו, בשבת האחרונה שלו בישיבה התיכונית קריית־נוער בירושלים, נפל אסון על משפחתו. אביב 1967, סוף סיון. אחיו הבכור עמוס, שגויס למילואים עוד לפני מלחמת ששת הימים, אמור היה לשוב לביתו בתקומה, אל אשתו שושנה ושני בניו. במוצאי שבת פתח דוד את הרדיו ושמע שהייתה זו שבת שחורה: חיילים נהרגו על גדת התעלה. "קיבלתי מברק לחזור מיד הביתה, וכל הדרך התפללתי שזו סבתא שלי ולא עמוס", הוא נזכר. "בכניסה לתקומה חיכה לי אמבולנס, והנהג סיפר לי מה קרה".

"לא היה יום בלי גנבות. יום אחד אני רואה מישהו לוקח לנו את הסוסה עם העגלה". דוד היה יכול לחשוב שמדובר במקומי, אלא שהגנב עשה טעות קטנה: הוא לבש עליו את הבגדים שהמשפחה הביאה מתוניסיה. "הוא כנראה חשב שאלה הבגדים כאן, אבל אני הבנתי שהוא ערבי"

עמוס וחבריו היו למעשה ההרוגים הראשונים של מלחמת ההתשה. באותה שבת איומה הגיעה יחידה אחרת להחליף אותם בקו. עמוס יצא לסייע בפריקת התחמושת, ואז נורה בכתפו וידו נקטעה. הפגזה מסיבית על המוצב לא אפשרה לאיש להתקרב ולטפל בפצועים, וארבעה לוחמים מתו מאיבוד דם. בן שלושים היה עמוס בנופלו. שבועיים אחר כך נולדה לו בת שלא הכירה אותו מעולם.

"הייתה אווירה מאוד אפלה בבית אחרי שאחי נהרג, מתאר דוד. "הוא היה ראש המשפחה בפועל. לכולם היה מותר לבכות, לי היה אסור: רצו שאהיה חזק בשביל כולם. אחי רפי היה מורה, ואני הייתי עכשיו בן ממשיך במשק. הבטחתי לאבא שאעשה כל מה שצריך ולא אשאיר אותו לבד. היה קשה. כל זמן שיש לך הורים, אתה עוד ילד; כשעמוס נהרג, הרגשתי שאבא הלך".

את הגיוס דחו לו בלי לשאול אותו בכלל. הוא החזיק את המשק המשפחתי, נכנס לנעליו הגדולות של אחיו הבכור, "אבל באתי עם נעליים חדשות". אחרי שירות צבאי קצר חזר למשק. שושנה והילדים גרו סמוך לבית הוריו, ברחוב שלא הייתה בו אף נפש חיה מלבדם ("מתוך ארבעים בתים נשארנו רק אנחנו. כולם ברחו בגלל בעיות כלכליות"). עמוס התכוון לבנות בית משלו במושב, ושלוש שנים אחרי נפילתו היה זה דוד שבנה בית לשושנה ולילדיה, ונטע פרדס לידו. אנחנו שומעים את הדברים ובלב צביטה גדולה, אישית ממש. אחד מילדיו של עמוס ז"ל, הוא כיום המחותן של זו עם המקלדת. שושנה, שהתאלמנה צעירה כל כך ומעולם לא נישאה מחדש, היא "סבתא שושנה" של החתן הצעיר.

עשור לאחר שהחל בניהול המשק, כבר הייתה לדוד הרפת הכי גדולה באזור. בהמשך זכה לקבל משר החקלאות את פרס החקלאי המצטיין. "הייתי לא מוסלמי, לא יהודי ולא נוצרי: עובד בשישי, בשבת ובראשון. בחגים עובדים קשה יותר, כי אתה לבד. אתה מגדל את האוכל לבד, קוצר לבד, מאכיל לבד. לא היה מזון מוכן. הכול בעבודת כפיים". "דוד הפסיד הרבה דברים בחיים", נאנחת תמר. "הוא לא למד מקצוע. נשאר כאן".

"הייתה אווירה מאוד אפלה בבית אחרי שאחי נהרג. הוא היה ראש המשפחה בפועל. לכולם היה מותר לבכות, לי היה אסור: רצו שאהיה חזק בשביל כולם. אני הייתי עכשיו בן ממשיך במשק. הבטחתי לאבא שאעשה כל מה שצריך ולא אשאיר אותו לבד. היה קשה"

גם תמר היא ילידת תוניסיה, אבל משפחתה דווקא כן התקבלה לבית־הגדי. הם הכירו "דרך גורם שלישי", כלשונם. "הייתי מתגלח תוך כדי חליבה, ואז נוסע בטרקטור לבית־הגדי או הולך לשם ברגל דרך השדות, ומביא איתי אבטיח", הוא צוחק. "אם היה לי מזל היא עוד הייתה ערה. אם לא – חזרתי את כל הדרך". הוא היה בן 24 כשנישאו, תמר הייתה בת 20 (תאריך לידה מדויק לא ידוע). היא למדה הוראה ועסקה במקצוע במשך ארבעה עשורים. היום היא בפנסיה, מושג שהוא לא עומד להכיר.

מלחמת יום הכיפורים הרחיקה את דוד לשלושה חודשים מהמשק. באותה תקופה הוא נאלץ למכור במחירי הפסד כמה מבכירות – פרות העומדות לפני המלטה ראשונה – ולעבוד בכל מצב. "לא יכולתי להפיל את העבודה על ההורים שלי, שהיו בגיל שישים", הוא אומר ממרום 73 שנותיו הפעלתניות, "אנשי המושב הצדיקים עזרו לי". חודש אחרי שובו מהמילואים הוא נקרא לארבעים ימי תעסוקה בעזה, ונשבר. "התחלתי לפרק את הרפת. הפועלים הערבים היו עדיין בסגר בגלל המלחמה, והיהודים היו מגויסים. עובדים זרים לא היו אז, ולא היה מי שיעבוד". לא רק הרפת, גם כל מה שהיה בשדה התייבש וירד לטמיון. במקום הכנסה, נוצר לו חוב של 40 אלף לירות – כסף גדול בהתחשב בעובדה שאת המשק כולו קנה דוד באלף לירות בלבד.

גם אחרי שחיסל את רפת החלב שלו, הוא המשיך לגדל עגלות עבור קיבוץ חצרים. האינפלציה הגדולה של שנות השמונים הביאה אותו לבטל את החוזה מולם ולחזור לגידולי שדה. כשביקש לחזור לרפת משלו, כבר היה מאוחר מדי. תמר אומרת שזה לטובה. מה עצר אותך? אנחנו שואלים בתמימות של עירוניים. "הכול בענף הזה בנוי על מכסות אישיות", הם מסבירים לנו. "מועדון סגור, לא כל אחד יכול להיכנס".

"החלטתי לקנות מכסות כשכולם אמרו שאני משוגע. כולם מוכרים, ואני קונה. היום יש לי מכסה של 6 מיליוני ביצים. לא נסעתי לחו"ל, לא למלונות. חסכתי כסף. כל מכסה שקניתי בשני שקלים שווה היום הון. ועכשיו בא ליברמן, ובמחי יד מוציא גזר דין מוות על חקלאים"

לענף העופות הוא דווקא הספיק להכניס רגל. "המכסה שלי הייתה 300 אלף ביצה לשנה", אומר דוד. "החלטתי לקנות מכסות כשכולם אמרו שאני משוגע. כולם מוכרים, ואני קונה. היום יש לי מכסה של 6 מיליוני ביצים. לא נסעתי לחו"ל, לא למלונות. חסכתי כסף. כל מכסה שקניתי בשני שקלים, או אפילו ב־15 אגורות, שווה היום הון. ועכשיו בא ליברמן, מבטל את המכסות והכול יורד לטמיון", הוא אומר לנו בימים של הפגנות נגד תוכנית שר האוצר. "במחי יד הוא מוציא גזר דין מוות על חקלאים. אבל אני ממשיך לעבוד".

אנחנו צועדים יחד ללול האלקטרוני שנבנה בהתאם לציפיות משרד החקלאות, כדי לשווק ישירות לתנובה. לול כזה עוד לא ראינו. שורות־שורות של תרנגולות מקרקרות קומה מעל קומה בגובה רב. הביצים נשלפות על ידי מכונה אוטומטית בזהירות מתבקשת, מוסעות בפס ייצור למכונה שמצמידה אותן לגביעי ואקום עשויים גומי, ואלה מעבירים אותן לתבניות בתנועה מכנית עדינה. הבן של דוד עומד שם ובורר את הביצים הגדולות מדי, אלה שהישראלי המצוי פחות אוהב בחביתה שלו. אנחנו מתפנקים בתבנית שרוב הביצים בה מבקיעות שני חלמונים בואכה שלושה. "אנחנו בזמננו הזענו ואספנו ביצה־ביצה; הבן שלי עובד בלול ממוזג עם סרט נע", צוחק דוד. "אין זבובים, אין מכרסמים. הביצים יוצאות נקיות. דורשים ממך לשדרג את הלול ואתה משקיע בו כסף, ואז בא ליברמן ומוחק לך הכול".

שורה של דקלים מוליכה מהבית ללול. את כולם שתל דוד בעצמו. לא משתילים, הוא מדייק, מגרעינים ממש. יש לו שם כל סוגי התמרים. שני דקלים עומדים גם בכניסה לבית, נוטים בחדות הצידה. "חיפשו את השמש", מסבירים לנו דוד ותמר. גם עצי פקאן ואגוזי מלך, תותים ושאר פירות שתולים בנחלה. הכול עשה דוד בשתי ידיו. בלי ביט, בלי כרטיס אשראי. רק ציפורן ארוכה מאוד בזרת שמאל – סימן ההיכר שלו כבר חמישים שנה.

על פנסיה, כאמור, אין מה לדבר. מה שחסכת לעצמך – זה מה שיש לך, הוא אומר. יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. יש לך למה לקום בבוקר? זה שווה הכול. הרי הרבה מאלה שיוצאים לפנסיה לא מחזיקים מעמד. אצלו, גם אם הגוף כבר מתקשה, גם כשהוא קם עם כאבים ומחושים – בעבודה הוא שוכח את הכאב. "אני קם תפוס? אני מטפס בסולם בלול, והכול משתחרר. גם בארבעים מעלות חום אני חייב לעבוד. כתוב בפרקי אבות: 'מי שהניח לו אביו מעות הרבה ורוצה לאבדן… ישכור פועלים ואל ישב עמהם'". ובכלל, מה הוא צריך יותר ממה שיש לו כאן? "זה בית בכפר אמיתי", הוא מצביע סביבו. "לא מה שדורשים ממך למשכן בשבילו את הבית שלך".

בשנים האחרונות צפו בני הזוג במו עיניהם במתיחות בגבול עזה. שבעה קילומטרים מפה האויב משתולל ושולח אש ליישובי הסביבה. כשאנחנו שואלים את דוד אם הוא לא מפחד, הוא עונה: "המרחק מפה לשם הוא כמו המרחק משם לפה. שהם יפחדו. הרי אילו רצינו, היינו יכולים למחוק אותם". ככה פשוט? אנחנו שואלים; ככה פשוט, הוא עונה. "לפני 21 שנים שאלו את אבא שלי 'פנחס, מה שלומך?', והוא ענה: 'שלא יהיה יותר גרוע'. אבא היה אז עם קטטר, מחובר לחמצן. מה יכול להיות יותר גרוע? אבל הוא היה אומר: 'אין סוף לטובה ואין סוף לרעה'. תמיד צריך לשאוף לטוב. הכול יכולים לקחת ממך – את האישה, את הילדים, את הכסף. אבל את התקווה אף אחד לא יכול לקחת ממני. הפעם אני לא נשבר".

The post "אני קם תפוס? אני מטפס בסולם בלול, והכול משתחרר" appeared first on מקור ראשון.