לוקח לי זמן למצוא את המיקום שעזרי טובי שלח לי. שעת לילה במזרח גוש עציון, והרכב מתפתל בכבישים נידחים שאפילו הווייז אינו יכול להם. לבסוף אני נוחתת בחאן ערוגות ומוקפצת בטרנטה של טובי היישר לבית משפחת לויט שנמצאת בעיצומן של חגיגות זבד הבת לנכדה החדשה שנולדה להם. עדי, הסבתא הגאה, רק בת 45, מזמינה אותנו לאכול מהכיבוד שעוד נשאר. בתפריט – תבשיל כבש מהצאן שלהם שנשחט שעות ספורות קודם לכן, על מצע אורז עסיסי, לצד פיתות וחומוס בעבודת יד כדי לנגב את מה שנשאר.

מעולם לא נפגשנו, אבל נדמה שלאיש במקום זה לא מפריע. ממילא האירוע בנוי במתכונת של אורחים מזדמנים. בחוץ ישובים אנשים צבעוניים למראה, רובצים על מחצלות ומדברים בשקט נעים שכזה. טובי עובר מאחד לאחד, נדמה שהוא מכיר את כולם או לפחות שכולם מכירים אותו.

וזה עוד החלק הבורגני של השבוע. בג' באלול התחיל המסע הזה שלו, שנמשך עד ראש השנה. טור שעבר בין גבעות נשכחות, מאחזים וחוות בודדים בשטחי המערב הפרוע של יהודה ושומרון. חמוש במצלמה הוא נכנס למקומות שרק יודעי דבר מכירים. ישן על מזרנים, התכלב באוהלים, התקלח בבקבוק מים מול נוף שומרוני משכר, ורק בסופי שבוע חזר למשפחתו כדי לאגור קצת כוחות ולהתחיל בשבוע חדש.

טובי, 52, מתגורר כבר שנים ביצהר, נשוי לאורה ואב לחמישה. הוא גדל בנתניה בבית מסורתי, ואחרי טיול במזרח החל להתקרב לדת. תוך כדי התהליך, באחת השבתות, התארח בחווה של אברי רן ליד איתמר. "לקחו אותי לגבעה הראשונה שהוא הקים, והייתה לי שם שבת הזויה. היינו על הר חשוך מלא ברוחות, וחשבתי לעצמי 'איזו הזיה, איך שמגיע מוצ"ש אני טס מכאן ולא חוזר'. אבל במהלך השבת הייתה לי איזו התפכחות. פתאום הבנתי שאני עושה היסטוריה. שבעצם אני מת על זה. שזה כמו מה שקראתי בספרים על אברהם אבינו, ובום, נפתח לי כל העניין הזה של יהודה ושומרון".

בימים כתיקונם הוא עוסק בהפקת תוכן לסמארטפונים ומלמד אנשים כיצד לעמוד מול מצלמה, לצלם ולערוך. בגלגולו הקודם היה בכלל מוזיקאי, אבל הוא מוכר לציבור בעיקר בתור מי שהקים את "בומרנג – נלחמים למען ישראל" – לאחר שנחשף לתדמית הקשה שנוצרה לעולם ההתנחלויות בתקשורת. העמותה מפיקה סרטונים עצמאיים ומייצרת תוכן לארץ ולחו"ל שמטרתו לחזק את תדמית ההתיישבות.

פני קדם, חוות הרשאש, מרום שמואל, חוות עמק תרצה – אלו רק חלק מהמקומות העלומים שהצליח לחדור אליהם, ובניגוד לסקרנים רבים אחרים, גם להתקבל בברכה. "רציתי להיכנס אחרת לראש השנה", הוא מסביר את ההחלטה, "לעבור חוויה רוחנית. אירופה לא הייתה עושה לי את זה. ידעתי שאם אני רוצה לחוות חוויה עמוקה הדרך היא ללכת לגבעות. אני חי כבר שנים ביו"ש, ואני רואה את זה קורה ומתרחש. פה ושם יוצא לי להיפגש בזה ואני קולט שיש פה משהו חזק. אמרתי יאללה, אני יוצא לשם, כפרה על אשתי שנתנה לי את הפס הזה".

"ההתנחלויות נמצאות כבר 20 שנה באותו מקום. כפרה עליהם, אבל הם כבר לא מתנחלים. הגבעות הן משהו חם שקורה עכשיו"

את הביקורים שלו תיעד טובי בסרטונים קצרים עשויים בקפידה שעלו בזמן אמת לערוץ היוטיוב שלו. כמו למשל ביקור לילי בחווה שנמצאת בעומק השטח, שם בחור בשם בן ישי מסביר את פשר הגעתו לשם: "בסופו של דבר כשאני בא לפה, לאדמה, אני מחפה על אלפיים שנה שנטשתי אותה ובגדתי בה".

"לא התכוונתי לזה", טובי מסביר, "אבל יצא שיצאתי למסע ביום פטירתו של הרב קוק, וזה מעניין, כי גם הרב קוק יצא בזמנו עם הרב חיים זוננפלד למסע המושבות. זה מסע שעבר בכל הקיבוצים החילונים בתקופה החלוצית שלהם. הם נסעו בדרכים עקלקלות, הסתובבו ממקום למקום, ניסו להכניס קצת יהדות לתוך המקומות האלה".

למה בחרת דווקא בגבעות?

"כי ההתנחלויות נמצאות כבר עשרים שנה באותו מקום. כפרה עליהם, אבל הם כבר לא מתנחלים. זה שבתקשורת מגדירים אותם כמתנחלים – סבבה. אנחנו כבר גרים שם, יש לנו תנאים טובים וחיים טובים. מדי פעם אנחנו שומעים את הסיפורים של בני קצובר על איך הקימו את סבסטיה, אבל הגבעות הן משהו חם שקורה עכשיו. בהתנחלויות אני יכול להביא סיפורים אנושיים, אבל ציונות, יישוב הארץ, מסירות נפש – זה שם".

טובי עושה חלוקה בין סוגי המקומות שבחר לבקר בהם. "יש את החוות הוותיקות יותר, כמו מעון, או החוות של אברי רן, שקיימות כבר עשרים שנה. הן יחסית מסודרות, יש לתושבים שם תוכנית כלכלית והם לא נאבקים על הקיום שלהם. יש את החוות החדשות, בנות שנים בודדות, לרוב משפחה אחת מחזיקה את החווה עם עדר ונמצאת בהתמודדות מאוד קשה. הסוג הבא הוא הבלאדים – נערים שממש חיים בלי כלום. יוצאים למרעה, ישנים באוהל על מזרנים מעופשים, ממש מתנהגים כמו בדואים. נדיר שהם נפתחים מול מצלמה, אבל איתי הם הסכימו לדבר. ישנתי איתם שם על המזרנים שלהם, לפעמים יצאתי איתם למרעה. הפעם הראשונה שביקרתי במקום כזה הייתה ליד מצפה יאיר, לקחתי את הכרית ואת השמיכה שלי והצטרפתי אליהם".

ומה אתה עושה כשאתה פוגש אותם?

"קודם כול אני שם, אני איתם. עוד לפני שאני מדבר על צילום, אני יוצר איתם קשר אנושי. אני אוהב אותם, אני בא ממקום של עין טובה ואי אפשר להסתיר את זה".

את המסע הוא העביר בזמן אמת דרך קבוצות ווטאסאפ שפתח, אליהן הצטרפו למעלה מ־1,500 איש. כשנפגשנו, טובי היה בעיצומו של המסע. בין לבין הראה לי את החומרים שתיעד לאחרונה, כמו למשל ילד קטן שיושב על איזו מכונית טרנטה ומכריז שהוא יוצא למשימת ביטחון. "בווטאסאפ היו גם חומרים שלא עלו ליוטיוב הרשמי, דברים שיותר מעבירים את האווירה, ואנשים ממש התלהבו מזה. פנה אליי איזשהו כתב מדנמרק שנמצא בקבוצה וביקש שאחבר בינו לבין הנערים האלו. הסברתי לו שהם לא יסמכו לדבר עם אירופים".

אולי זה היתרון המשמעותי שלך, שכלפיך לא קיימת החשדנות שיש כלפי התקשורת?

"הם מרגישים שאני בא ממקום אחר. הם גם ראו את הסרטונים ואז שלחו לי 'אחי, יש עוד גבעה, תבוא אלינו'. יותר מזה – שמתי לב שזו ממש תרפיה בשבילם. כשאני בא ומראה להם את החיים שלהם מבחוץ, בזווית אחרת, זה עושה להם משהו. קיבלתי הודעה מאישה שביקרתי בחווה שלה, היא ממש דיברה שם על ריפוי של משקעים. במקום אחר פגשתי את אשתו של גבריאל ריס, אישה שגדלה בבית שמאלני ואומרת בכנות שלא הייתה באה לשם אם היא לא הייתה נשואה לאיזה משוגע שהיא אוהבת אותו. היה מיוחד לשמוע אותה אומרת שהיא לא מרימה דגל, אלא פשוט התחתנה עם מישהו שזה הקטע שלו, היא אמרה את זה כל כך בתמימות. אלה הרגעים הכי יפים, כי הם שוברים את הסטיגמה. כמה שהם חשדניים בהתחלה כלפי מי שבא מבחוץ, בסוף כל בן אדם רוצה שיספרו את הסיפור שלו".

מדי פעם ביקש טובי מהצופים לתמוך בביקור ולפנק את הנערים דרך הפייבוקס באיזו ארוחת ערב. "דאגתי לחבר'ה ליד מצפה יאיר למשלוח פיצות מסוסיא. באמצע הלילה ראינו פנס יורד ופתאום הגיעו פיצות חמות, פתחנו אותן באוהל עם הבירות וזאת הייתה חוויה מגניבה. כשאני שואל למה הם שם, לרוב התשובות די דומות – מה שמניע אותם הוא הרצון לחזור לחיות על האדמה באופן הכי אותנטי שאפשר. עד כדי כך שהם אפילו רואים בבדואי איזה מודל לחיקוי. הם שרים בערבית, לומדים ערבית, אפילו שמים כאפיות. המוזיקה שהם שומעים זו דחייה (מוזיקה בדואית עממית, רמ"ב) הייתי מצפה שיקשיבו לביני לנדאו או משהו, אבל לא, הם רוקדים באוהל, מסלסלים. אגב, לא הרגשתי שהם ילדים שברחו מהבית או נוער בסיכון, והם גם הצהירו את זה על עצמם, רובם באים מבתים רגילים והם הגיעו לשם בגלל איזו כמיהה שורשית לחזור לאדמה".

היו לך דעות קדומות שהשתנו?

"עברתי סוויץ' גדול מאוד. הם בעצם אומרים שהגישה שלהם פעם הייתה מאוד לוחמנית גם מול הערבים, ופתאום קלטתי שחלק מזה שהם לומדים את השפה ואת המנטליות הערבית גם הופך אותם להיות מסוגלים לתקשר איתם בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו רגילים מנוער הגבעות. משהו מדהים קורה שם. זה כמובן לא אומר שאין יותר חיכוכים. זה לא אומר שאין גבולות וטריטוריה, אבל זה פחות מהמקום הלוחמני של האנטי, ויותר מהמקום של החיבור והרצון לחיות בצורה מסוימת. יש להם ממש רומן עם האדמה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2/10/20220912_185749.jpg_רמת-מגרון-750x423.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"מה שמניע אותם הוא הרצון לחזור לחיות על האדמה באופן הכי אותנטי שאפשר. עד כדי כך שהם אפילו רואים בבדואי מודל לחיקוי. הם שרים בערבית, לומדים ערבית, אפילו שמים כאפיות"

לפני שנפגשנו טובי ביקר וצילם סרטון עם הנערים שעובדים במעלה אהוביה, גבעה שהוקמה לאחר מותו של אהוביה סנדק ז"ל. אחד הנערים הסביר כי הרעיון הוא התיישבותי – לתפוס את המרחב באמצעות העדר, משימה לא פשוטה כשלעצמה. הם שומרים משעה חמש בבוקר עד שמונה בערב על הצאן. "יכולנו לחיות חיים נורמטיביים", אומר אותו נער, "אנחנו בחרנו לצאת מהגדרות". "כל המנהיגים של עם ישראל היו רועי צאן", מוסיף אחד משותפיו, "אני לא חושב שכולם צריכים להיות כמוני".

"החוויה שם הייתה מאוד חזקה", נזכר טובי, "ישבנו סביב הפויקה ודיברנו. הם ממש שיתפו אותי בתובנות לגבי אורח החיים שלהם והאידיאולוגיה. הם אפילו הביעו פלורליזם מסוים כשאחד מהם אמר שהוא לא חושב שכולם צריכים לעשות את זה, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. אחד הדברים הכי עמוקים שאני לוקח משם הוא שכל הזמן מיתגו לנו את החבר'ה האלה כפליטי מסגרות, אבל אני מוכרח לציין שלא היה שם ולו פעם אחת ריח של סמים. התביעה והדרישה מהנערים שם כל כך גבוהה שהם לא יכולים לבוא בשביל סתלבט וגיטרה. מצפים מהם לבוא לעבוד, ויש כל כך הרבה אחריות ודברים לעשות.

"פתאום קלטתי שהם הפתרון האסטרטגי של מדינת ישראל. כל הזמן מדברים על כך שאנחנו מאבדים שטחים בנגב ובצפון, לא רק ביהודה ושומרון. הערבים פשוט משתלטים על הקרקע. צה"ל לא יכול לפתור את הבעיה הזאת, כי גם אם הצבא בא והורס פעם אחת, הם באים שוב. היחידים שבאמת יכולים לפתור את העניין הזה ולתת מענה ולשמור על הקרקעות אלו רק החבר'ה האלה, שבאים לתפוס את הקרקע ומוכנים גם לחיות בתנאים לא נוחים לאורך זמן – בלי מלגות, בלי מענקים, מדינת ישראל לא צריכה אפילו לשפוך עליהם כסף, רק לעזוב אותם בשקט. אבל במקום זה, כל הזמן באים ונלחמים בהם. יש פה חבר'ה ששומרים על אדמות המדינה שלנו, הם נכנסים בדיוק איפה שאנחנו מבינים שיש בעיה לאומית אסטרטגית, אז מה הקטע? במקום למנף אותם, לתת להם את הספייס הזה, פועלים נגדם.

"אתמול למשל היה לי ביקור הארדקור", הוא ממשיך, "קראתי לזה 'החווה בעומק השטח', אפילו לא אמרתי לעוקבים איפה זה. מקום שנמצא מעל נחל קנה. נסעתי לשם 25 דקות בשטח עם הרכב המסכן שלי. פעמיים ביום הם מביאים מים לחווה בטרקטור, פגשתי את הבחור שמחזיק את החווה בדרך, זה היה מטורף. ישבתי לדבר עם אשתו, בחורה עדינה כזאת, מדברת איתי בנחת. עוד משהו שגיליתי – הם אנשים מאוד עדינים. היית מצפה לראות איזה משהו לוחמני בעיניים של בחורה שגרה במקום כזה אבל זה אחר לגמרי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2022/10/מעלה-אהוביה-750x422.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"השתתפתי בשמירות ועזרתי להם. הם היו בטוחים שאני בא ללילה אחד ושמו אותי באמצע הלילה לשמירות. אמרתי להם 'תרגיעו, אני כל לילה שומר פה במקום אחר'"

המסע של טובי, יש לציין, מומן מכספו האישי. "הרבה אנשים שואלים אותי לגבי המימון והאם מישהו עומד מאחורי, אז לא. ממש לא. שברתי חיסכון בשביל לצאת למסע הזה".

אלו תגובות קיבלת מהאנשים שליוו אותך בווטאסאפ?

"אנשים שלחו לי הודעות בכמויות. הרבה אנשים ציינו שהם רוצים לשלוח לחברים השמאלנים שלהם דווקא את הסרטונים של הנערים האלה. יש לי חבר אמריקני למשל, והוא רצה לשלוח את זה לחבר'ה הפרוגרסיביים שלו כדי שיראו שגם אנחנו ילידים וגם לנו יש קשר לאדמה. הם תמיד רואים את הערבי חי על האדמה, ואת היהודים בונים ערים".

ואכן, הסרטונים של טובי, כל אחד בן ארבע דקות בממוצע, מציירים תמונה של ארץ לעולם־לא. חוות פרועות למראה שיושביהן מעירים את השמש, מקומות שעדיין פרוצים מבחינת החוק וקסם של נעורים מלווה אותן. אולי האזור האחרון בארץ שבו ניתן עדיין לחיות ככה, שעה שאפילו השטחים הפרוצים ביותר בפריפריה שבתוך הקו הירוק נוטים להתמסד.

"זה נכון", מסכים טובי, "בואי נגיד שאם אתה תלך בארץ בתוך איזה שמורת טבע ותנסה לגור שם, יעיפו אותך מיד, פה יש את האפשרות הזאת. אבל עדיין, ממה שזיהיתי, זה לא המניע. זה לא רק ממקום של יצר הרפתקנות, אלו נערים שבאמת מרגישים מחויבות להגן על הארץ. הם כל הזמן דיברו איתי על כך שהם מוטרדים מהבנייה הבלתי חוקית של הערבים. המדינה שלנו מדברת בצורה יותר פורמלית ונאבקת עם דו"חות, אבל הם מרגישים שהמשחק הוא אחר".

בסרטון שהעלה ממשק מן, שנמצא בשטח בין היישובים כרמל ומעון, רואים את יששכר, האב, חותך מלפפונים על הבוקר. גם זו ציונות. יעל, אשתו, מספרת שהגיעו לשם כשכבר היו מסודרים, בעלי עבודות. "18 שנה בנינו מגדל, ביום אחד הורדנו אותו", היא אומרת, "זו הייתה רעידת אדמה". אחר כך היא מתוודה על הימים הקשים בחורף של מדבר יהודה – "קור אימים, לא היה איך לחמם. הילדים בוכים בבית 'אמא, תביאי לנו אוכל'".

"הרבה מהם גם דיברו בפתיחות על האתגרים שבאים עם מגורים במקום כזה", מוסיף טובי, "למשל הזוגיות, שהמחויבות לחיים בחווה מאוד מקשה עליה. עוד נושא שעלה אלו הילדים הגדולים שהכירו את אורח החיים לפני שהגיעו לחווה, וחלקם לא אהבו את השינוי כי הרגישו שכופים עליהם איזושהי מציאות ששאבה את אבא ואמא. אז כן, הם מדברים גם על המחירים המשפחתיים".

מה המטרה הסופית, הם בכלל רוצים שהחוות האלו יתפתחו ליישובים גדולים?

"הרבה מהם אמרו לי שביום שיקימו משהו ממוסד איפה שהם נמצאים, הם יעברו כבר למקום אחר. כלומר, מה שמושך אותם זה להיות חלוצים לפני המחנה".

ובכל זאת, בסוף מי שמחזיק את ההתנחלויות ומנרמל אותן אלו לא נערי גבעות, אלא הבורגנים שגרים שם שנים וחיים את שגרתם האפרורית.

"אני מסכים איתך במובן של הקונצנזוס. אבל במאבק על אדמות המדינה, על השטח, שם אנחנו אנמיים. אין מה לעשות, בן אדם שיוצא כל בוקר לעבודה וחוזר, אין לו זמן לחשוב על הדברים האלה. גם אם ערבי יבנה 200 מטר מהבית שלו, לא בטוח שהוא ישים לב. יש נטייה לחשוב שאנשים תופסים את השטחים האלה כדי לעשות איזו עקיצה נדל"נית, כדי שאולי עוד עשרים שנה הם יבואו ויקצרו את הפירות. ככה עובד הראש הבורגני שלנו, אבל אצלם לא זיהיתי את זה, להפך – הם בעד שיבואו אנשים ויחליפו אותם כדי שיוכלו ללכת למקום אחר".

כשאני שואלת את טובי אם היו רגעים מצחיקים במסע, הוא קצת מסתייג מהשאלה. "יש רגעים כאלו, כמובן, אבל בסוף אני מתעד שם חיים רציניים מאוד, ואנשים שמרגישים שהם נמצאים במשימה רצינית מאוד. כשאני מגיע למקום, אני צריך להרגיש את האווירה שלו, אני מספר סיפור דרך המצלמה ואני צריך לרכך את האנשים כדי שייפתחו. אני חייב להיות מאוד ממוקד במה שאני מתעד כי הכול גם נערך בזמן אמת ואני לא רוצה למצוא את עצמי טובע בחומרים. בלילה גם השתתפתי בשמירות ועזרתי להם. בכל מקום שהגעתי הם היו בטוחים שאני בא ללילה אחד ולפעמים שמו אותי באמצע הלילה לשמירות. אמרתי להם 'תרגיעו, אני כל לילה שומר פה במקום אחר. לא באתי פה איזה בשר טרי שאפשר להתעלל בו ולטחון אותו עכשיו'".

ובכל זאת טובי נזכר גם ברגעי צחוק והומור, "העליתי בוואטסאפ איזה סרטון שלי מתכונן למקלחת שדה עם בקבוק וצחקתי על התנאים, אפילו שאשתי אמרה לי שאני משוגע שאני מראה את זה. וגם ברור שהחבר'ה האלה צוחקים המון ביניהם, אבל אני סוג של אאוטסיידר שלא תמיד מבין את השפה שלהם ואת הדאחקות הפנימיות שביניהם. רוב הזמן הייתי בפוקוס לתעד ולהוציא סרטון טוב, וזה מספיק מאתגר. אני מרגיש שהתיעוד הזה חושף איזושהי נקודה בזמן שאנשים לא כל כך מודעים אליה. זו תופעה שרק תלך ותגדל אם מדינת ישראל תשכיל לנצל אותה לטובתה. עוד כמה שנים נסתכל אחורנית ולא יהיו הרבה תיעודים כאלה".

The post חמוש במצלמה, עזרי טובי מצליח להביא את סיפורם הציוני של נערי הגבעות appeared first on מקור ראשון.