להמציא את עצמך מחדש זה דבר אחד. להמציא את ההמצאה שלך מחדש, זו כבר אמנות. והספר השני שחנוך דאום הוציא עצמאית "החיים הם רק תקופה" (הראשון היה "החיים הם תקופה קשה") הוא אמנות. לא אמנות של מוזיאונים, של קונצרט מעונב או של פסלים משיש, אלא אמנות עכשווית, בועטת, שוברת כל מוסכמה אפשרית, פורצת דרך, חצופה, אינטליגנטית ומודעת לעצמה. על מה הספר, אתם ודאי שואלים. אין לשאלה הזו תשובה. זה חלק מהקסם, מהאמנות. בעצם יש תשובה. היא ניתנה לאותה השאלה בדיוק שנשאלה על הסדרה "סיינפלד". על שום דבר. דאום כותב את זרם התודעה שלו, והקורא מוזמן להיסחף איתו, לצחוק איתו, להסכים, לחלוק, להתרגש – להתחבר למעמקי נפשו של מי שהפך בשנים האחרונות מבעל טור קבוע בעיתון ומגיש תוכניות טלוויזיה נידחות יחסית ובתדירות לא גבוהה, לאחד מהקומיקאים המצליחים בישראל שממלא אולמות בקצב שבו הוא מוכר את ספריו.

העובדה שדאום משווק את ספריו בעצמו, ללא תיווך של הוצאה, מביאה לפייסבוק ולאינסטגרם שלו את עם ישראל הקורא, וזה, מתברר, שונה לגמרי מהסטריאוטיפ שאולי שרטטתם לעצמכם. הנה כי כן, כשמביאים לבני ובנות דור הנטפליקס ספר שהם מתחברים אליו, פתאום הם דווקא כן מסוגלים לקרוא מאתיים עמודים ברצף. לפתע חבורת צעירים יושבים ליד מנגל והבילוי שלהם הוא קריאת קטעים מספר (תוך כדי התפרצויות צחוק בלתי נשלטות, כמובן). הם מעלים את הסרטון המצולם לרשת החברתית, איך אפשר בלי, אבל הנה – הוכח שאפשר לעשות גם בישראל 2022 אירוע תרבותי מספר. ואת זה, כמו את ההקדשות המרגשות שקוני הספר מבקשים ממנו, ואת הצחוק המשוחרר שכמעט כל קורא שלו חווה, אף אחד כבר לא ייקח מחנוך דאום.

הכינרת

אני כותב בספר החדש על הכינרת כמו אדם שכותב על אהובה. זה משהו בחיווטי המוח שלי. בחוטים הפנימיים ביותר. איזו רגיעה שמתפשטת לי בנפש כשאני בסמוך לאגם הזה, שיש אולי יפים ממנו אך אין יפים כמוהו. אגב, פעם מצאנו כלב מוזר ליד הכינרת וניסינו חודשיים לגדל אותו אבל הוא התנהל בטרלול מוחלט. חודשיים שלמים, עד שקלטנו שזה חמוס. לא היה אז גוגל.

אמא

הספר החדש מוקדש לאמא שלי (פירטתי בספר בהרחבה מדוע). כשבאתי לתת לה את העותק הראשון, דפקתי בדלת וכשנכנסתי הייתה גמרא פתוחה על השולחן. אמא בדיוק למדה דף יומי. אחת החוויות שלי כילד מאבא שלי היה שנסעתי איתו מתל־אביב אחרי יום עבודה בתנובה והגענו בדיוק בשבע לשיעור הדף היומי שלו. אבא הספיק לסיים בקנאות שני סבבים של דף יומי. פעם ביישוב לידנו הם היו בפיגור, אז הרב סיפר לאבא שלי שהם דילגו על כמה דפים, ואבא שלי שאל אותו במשך כמה חודשים – נו מה קורה, מדלגים? אולי תדלגו כבר לבבא קמא, תיקחו פור? הוא לא שחרר את זה, זה היה קורע. והעובדה שאני נכנס שלושים שנה אחרי מות אבי לבית של אמא והיא עם הדף היומי, יש לזה כוח כל כך גדול, שמשרה עליי כזו רוח גדולה. אישה צדיקה אמא שלי. שתזכה לשנים רבות בבריאות ובנחת בעזרת ה׳.

אפרת

פעם אפרת העירה לי שאני הולך ברעש. מה הכוונה, שאלתי. מה זה אומר בכלל. יש דבר כזה, ללכת ברעש? שים לב כמה רעש יש כשאתה הולך. אני מת על הרגעים האלה. אני טוען שבני זוג שנשואים מעל עשרים שנה לא רק אוהבים אחד את השני כמו שאי אפשר כמעט לתאר אלא גם מתפתחת ביניהם שנאה מתוקה ויוקדת כזו שנקנית בדם. שנאה יפה כזו, שמוכיחה כמה האהבה מנצחת.

היה אצלי צוות צילום, התראיינתי לכבוד הספר, וככה אני עומד בחדר ואפרת שם ושואלים שאלות, ואני קולט שהמבט שלה על היד שלי שנשענת על הקיר. אני תמיד נשען על הקיר, והיא תמיד אומרת שזה מלכלך אותו. והריאיון נמשך אבל אותי כל מה שמעניין זה הקונפליקט הקומי הזה, שבמסגרתו אפרת מתה להגיד לי להוריד את היד אבל זה אייטם מצולם אז היא לא אומרת, רק מסתכלת על היד ומנסה לרמוז לי להוריד אותה, ואני מנצל את העובדה שאני מוגן מהמצלמות וככה מתפנק עם היד על הקיר, פותח את כל כף היד, והשאלות בכתבה בכלל לא מעניינות אותי, אני רק מנסה לא לצחוק. אפרת קולטת שזה בכוונה, ונהיה בינינו דיאלוג מבטים קורע שחי לצד הכתבה אבל מרתק את שנינו הרבה יותר.

כיפה

כשאני הולך לבית הכנסת אני שם כיפה גדולה. אני אוהב היום כיפות גדולות. לא רק כי אין לי שיער וכבר אמר המשורר טונה שהוא הרגיש מיותר כמו הסיכה וכו׳, אלא כי כשאני שם את הכיפה על הראש אני אוהב להרגיש אותה עוטפת אותי. מגינה עליי.

אני זוכר שהרב אבינר אמר בשיעור שנתן בחיספין שכשאישה סורגת כיפה לחבר זו תמצית האהבה הקדושה, מיצוי מושלם שלה. את שאר הדברים שהוא אמר בשיעור איני זוכר כי כל מה שהיינו מרוכזים בו היה לא לצחוק מקולו הגבוה של הרב. הקול שלו לא עד כדי כך מצחיק, אבל הזהירו אותנו מראש שיש לו קול מוזר ודרשו שלא לצחוק, אז מה בעצם הסיכוי שלא נצחק?

שמוליק

לפני שבועיים שמוליק עלה בחצות עם אשתו למצפה אופיר כדי לעשות בירח מלא את קרן עין־גב. שאלתי, זה לא מסוכן ככה רק שניכם בלילה? ושמוליק אמר – מה קרה לך, זה קרן עין־גב, מפוצץ מטיילים שם. 12 בלילה, כן? אבל הוא היה משוכנע שמפני שאנחנו גדלנו בגולן ואנחנו אוהבים כל שביל בה, כל המדינה תגיע בחצות למסלול הזה.

לפני כמה ימים שמוליק חזר מאילת והתחמם המנוע. הלך. הוא היה ליד יתיר, הייתה בעיה עם הגרר שלא הסכים להגיע, שעת לילה והילדים בוכים. מפה לשם מוסכניק פלסטיני לקח את האוטו לטיפול. אחרי שלושה ימים שמוליק ראה בפנגו שהאוטו שלו בעזריאלי, הוא התקשר לפלסטיני, שאמר שהרכב בעבודה. זה נראה יותר שהרכב יצא לקניות. אלה דברים שקורים רק לו.

אבל הדבר הכי יפה בו: אין לו עניין ברשתות החברתיות, ואטסאפ הוא רואה אחרי כמה ימים, הוא פשוט לא באירוע. אבל דבר אחד אני יודע: אם אהיה תקוע, לא משנה איפה ולא משנה מתי, ואתקשר אל שמוליק – הוא יבוא.

הקדשות

חלון הצצה מדהים לעולם הפנימי, האמיתי שלנו. אני חותם על אלפי ספרים, ומקבל דרך מילים ספורות את הסיפור הישראלי: הקדשה לבן שמתגייס לגולני, לסבא שיצא מניתוח, לזוג שיוצא לירח דבש, ומה לא. אנשים כותבים לי – תברך אותי שלא אקח קשה מדי את החיים, תאחל לי להצליח בתואר, תן לי ברכה שאתחתן. וזה אולי יישמע מוזר אבל אני לא ציני בכלל באירוע הזה. כלומר, אני מאוד מאמין ב"אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך". מי שמבקש ממני ברכה אני נותן לו בכל הרצינות ומתוך כוונת הלב. באמת.

ספסל

נסעתי להופעה בשכניה, יישוב אי שם. אנשים טובים. אגב, השומר בש"ג ערבי. אני זוכר את זה כי פתחתי את ההופעה בבדיחה על העניין. בכל מקרה, לפני ההופעה נכנסתי בטעות ליישוב אחר וראיתי ספסל, התיישבתי לנוח מהנסיעה, היה לי זמן להעביר. אני קולט שאני על צלע הר, ומישהו מיקם ספסל מול נוף משוגע, פשוט משוגע. ואז, כמו שקורה לי לפעמים, נהייתי אובססיבי והתחלתי לחפש ספסלים כאלה שאתה יושב בהם ורואה את הארץ היפה שלנו. בהמשך העליתי סטטוס עם כמה ספסלים ואנשים שלחו לי עוד ועוד, אינספור שכיות חמדה, ספסלים שחלקם קרויים על שם אהובים שנפלו, נקודה של שקט בתוך עולם ממהר. יש כוח מיוחד בדבר הפשוט הזה: ספסל מול מרחבי המולדת. אתה בא, יושב ומרפא את הלב הפצוע.

פוליטיקה

מדהים בעיניי, ברמה בלתי נתפסת ממש, איך כל הכבשים שהן אנחנו, מוכנות ללכת לקלפי שוב ושוב, לריב בינינו בהוראת מפעילי התיאטרון, בלי לנסות אפילו להתמרד. וזה לא משנה בכלל בגלל מי יש בחירות שוב ושוב, זה אשכרה קיצוני כל כך, שאין שום ניסיון התחלתי אפילו של אזרחים מימין ומשמאל לומר די. אנחנו במשחק הזה שלכם לא מוכנים להשתתף. קטונתי להרים דבר כזה, אני גם לא אדם עם יכולות מעשיות, אבל אם נתגלגל לבחירות שישיות, וזו ממש אפשרות מעשית בעיניי, אנסה למצוא מי שיעשה זאת. מיליון פתקים לבנים בקלפי יזעזעו את המערכת. טרנד כזה של הצבעת מחאה אולי יאפס את כולם. אמרתי את זה בריאיון ל"פגוש את העיתונות", בן כספית אמר לי שזה לא יזיז לאף אחד אבל עמית סגל כתב לי אחר כך שאני צודק. שזה כן ייצר זעזוע.

הצופה

היה לי מדור סאטירי בעיתון הצופה, שכתבתי עם עיתונאי מקור ראשון היום, אלישיב רייכנר. שלחנו את הבדיחות בפקס ואפרת אמרה לנו חבל יש אימייל, אז אמרתי לעורכת בהצופה שיש אימיילים והיא אמרה סבבה, תגיד לי רק מתי אתה שולח כדי שאעמוד ליד כשזה מגיע. זה כמו שבמעריב שלחנו מאמרים לקלדניות ואז עברו למיילים אז אחת הקלדניות שאלה אותי – מה, סוגרים את מדור הדעות? אמרתי לה "לא, אבל סוגרים את מחלקת הקלדניות, נראה לי".

ת'

אנצל את הבמה לתזכורת קלה: ת' זה תכלס. א״ל זה אין לתאר. יד״ב זה יש דברים בגו. וכו׳ זה כשאין באמת מה להוסיף. ועוד דבר חשוב: הופתעתי – והאמת, אלה לא חדשות רעות, שהמון קוראים לא מכירים את המונח הסגברה. כתבתי בספר שאני רוצה להסגביר משהו, והרבה אנשים חשבו שהם עלו על טעות דפוס ושלחו לי הודעות. אז חברים, זו אולי מילה שנויה במחלוקת או משהו (לא יודע), אבל יש מילה כזו, זו לא טעות.

יתמות

מדי פעם, כשאני שומע על חברים של אבא שלי שנפטרים, נשבר לי הלב. עכשיו, הם בני שמונים, לא נשארו בני 52 כמוהו, ואני גם לא באמת בקשר איתם, אבל בכל זאת מרגיש כאב שורף כזה, כי כשאתה מאבד אבא בגיל 17 אתה נאחז בזיכרונות, וכשאנשים שאתה יודע שהוא אהב מתים אתה מבין שמשהו ממנו מת עוד יותר, שעכשיו גם החבורה שלו איננה. והעצב לפעמים אין לו סוף.

מתנחל

אני גר בגוש עציון. מחובר להוויה של המקום. אני לא טיפוס עם אידיאולוגיה מסודרת, אני מפוזר מדי בשביל זה, נראה לי שאם הסכמי אוסלו היו מצליחים וההתנתקות לא הייתה מביאה עלינו טילים והפלסטינים לא היו יוצאים למסע רצח אחרי שברק הציע להם את קניון מלחה, היה אפשר לשכנע אותי ללכת על איזה פתרון של גושי התיישבות, אבל המציאות הבהירה לי שאין פרטנר. מה שאני אומר הוא שאני לא מאנשי ״אף שעל״ בגלל איזו אמונה פנימית יוקדת של הארץ המובטחת, אלא סתם כי אין עם מי לדבר בצד השני ומסוכן מדי לנסות לעשות איתם עסקים. כיוון שאני מדבר עכשיו לקוראי מקור ראשון ורבים מהם יבינו, אומר זאת כך: אני ימני בחפצא, לא בגברא.

אורבך

אני קורא לפעמים התכתבויות שלנו. זה ממש מצחיק. הוא היה שולח לי הודעות מפאנלים שהוא היה משתעמם בהם, מתאר לי את הדמויות ואת מצבו. כמה ימים לפני שאושפז בפעם האחרונה היינו בצ׳ולנט בבני־ברק. ישבנו בעליבות מתוקה כזו בשולחן מתנדנד, על צלחת חד־ פעמית, צפיפות בני־ברקית, וחגגנו את החיים. כשיצאנו, אורי אמר לי, בוא רגע, ניכנס פה למאפייה של ויז'ניץ, אקנה חלה למיכל. זוג מקסים. אני מתגעגע אליו.

תקינות פוליטית

אני מקבל עליי את הדין ולא אומר כל בדיחה שמצחיקה אותי, אבל לפרוטוקול חשוב לי להדגיש: אישית, אותי זה מצחיק. אישית, אני צוחק מהדברים האלה שאני לא מספר כי אני מכבד את העובדה שזה שחור מדי עבור אחרים. היה לפני שנים פיגוע ירי בדנוור בהקרנת בכורה של הג׳וקר. מישהו בהשראת הסרט בא מחופש וירה לכל עבר, טירוף. התחילו המון דיווחים על פצועים והרוגים והכול. זה היה בהקרנת הבכורה, אירוע גדול שהיה בחדשות והכול. אחרי חצי שעה, קומיקאי בריטי כתב בטוויטר: ובנושא אחר – איך הסרט? אני מכבד את מי שיגיד שזו בדיחה לא ראויה, ואוהב את מי שיחשוב בסתר ליבו שהיא גם קורעת.

סטנדאפ

בפורים אבא שלי היה שותה מהבוקר, אז כבר במנחה לפני הסעודה הוא היה עולה להגיד דבר תורה כשהוא שיכור וזה היה כמו מופע סטנדאפ ואלתורים שנתי שאהבתי. בישיבת ההסדר במעלות הייתי עושה סטנדאפ בשבתות זכור, היו לי פאנצ׳ים על הרבנים והכול, וחזרתי לזה אחרי שהייתי מוזמן להרצאות ורק מצחיק את הקהל, וקובי אריאלי אמר לי – אתה יודע מה ההבדל בין הרצאה להופעה? 15 אלף שקל.

ילדים

הילדים שלי יודעים אנגלית מעולה. אני, בבגרות בעל פה, כשהבוחנת שאלה אותי מה נשמע, אמרתי: מסתדרים, עם ר' אמריקנית כזו. הם לפעמים מדברים ביניהם באנגלית כדי שלא אבין. כמו שקורה במשפחות אחרות אבל להפך.

הילדים הגדולים שלי כבר בצבא, בשירות מאוד משמעותי, הם חתמו קבע ואני מעריץ אותם כל כך על זה, גאה בהם ממש. שא־לוהים יברך אותם.

כסף

כשהתחלתי להוציא את הספרים בעצמי הדהים אותי עד כמה בעצם השיטה הקודמת רעה לסופרים וטובה לרשתות. הפער במספרים הוא פסיכופתי. אני גם חושב שאנשים אוהבים לדעת שהם רוכשים את הספר ממי שכתב אותו ולא ממתווכים.

וריאנטים

בכל פעם שהתחיל גל קורונה, כתבתי לאריאל שנבל הודעה. רציתי שיסביר לי לאן זה הולך ובעיקר שירגיע אותי. לרוב הוא צדק. תמכתי בחיסונים באופן קולני וחטפתי לא מעט מהקוקיות האלה, מדריכי הקפוארה בפרדס־חנה, אבל אני לא מתחרט כמובן. הרגשתי שאת הבמה הציבורית שלי בזמן מגפה צריך לרתום כדי לעזור לאנשים להבין שיש דרך להגן על עצמם, והיא בטוחה. היה לי חבר בקנדה שאמר שאצלם יש תור של חצי שנה לחיסון, אמרתי לו אחי בוא ארצה, אנחנו מחסנים פה תכף כבר חיות מחמד. מאוד הערכתי את האופן שבו ביבי התאבסס על החיסונים.

טיפול

אמרתי פעם לפסיכולוגית שלי שאני רוצה להפסיק את הטיפול אז היא אמרה שאי אפשר כי היא משפצת למעלה ואני חלק מהתוכנית העסקית שלה.

הגולן

כשהיינו בכיתה ח' הלכנו במשך שנה בכל הארץ וכתבנו עם אבנים "שלום עם הגולן". נלחמנו על הבית. אני לפעמים מסתכל מהכינרת על הרי הגולן ונדהם מכך שברק חשב להחזיר את הרמה וחלק מהחופים. פעם אמרו שיש לברק אלצהיימר. זה לא היה נכון, הלוואי על כולם הזיכרון שלו, אבל חשבתי לעצמי שאם היה לו אלצהיימר זה היה מפחיד כי הוא היה נבחר שוב לראש ממשלה ושוכח שאין פרטנר.

The post זרם התודעה של חנוך דאום שוב הפך לספר רב-מכר appeared first on מקור ראשון.