פרסום |
קשרו אלינו
נט4יו
נט4יוכל הרשת הישראלית במקום אחד
נט4יו
https://www.tgspot.co.il/wp-content/up ... ePlus-8T-side-768x432.jpg 768w" sizes="(max-width: 900px) 100vw, 900px" />
https://www.tgspot.co.il/wp-content/up ... basado-en-Chronium-llegará-el-15-de-enero-con-un-nuevo-logo-768x433.jpg 768w" sizes="(max-width: 800px) 100vw, 800px" />
https://www.tgspot.co.il/wp-content/up ... /08/IPHONE-12-360x240.jpg 360w" sizes="(max-width: 720px) 100vw, 720px" />
מקובלת ורווחת כיום ההבחנה בין ספר תורה "אשכנזי" וספר תורה "ספרדי" בצורתם החיצונית, חוץ מן הכתב. הראשון מחובר ל"עצי חיים" ועטוף בפרוכת, והשני נמצא בתוך תיבת עץ. ואולם, מנהג אחר היה מקובל אצל קהילות יהודי ארצות המערב. אך משעה שעלו לארץ ישראל ונתפשטה מלכות בבל (המזרח), נתמעט מנהג קדמון של לבוש ספר התורה מקהילות המערב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: אשת אמת, באמת: קדיש לרבנית מרים לוינגר
– צפו: האושפיזות – אתגרים משפחתיים ומשברי אמצע קורונה
– דעה: החיים או החיים הטובים – ההחלטה הגרועה והמתבקשת במלחמה בקורונה
כך נאמר במסכת סופרים (יד, ח): "מיד גולל ספר התורה עד שלושה דפין, ומגביהו ומראה פני כתיבתו לעם העומדים לימינו ולשמאלו". אך האם מי שנוהגים להניח את ספר התורה בתוך ארגז עץ, יכולים לפתוח ולהגביה את הספר באופן שיראו בו שלושה דפים? לעומת זאת, בספר תורה שאינו נתון בתיבה אלא מוחזק ב"עצי חיים" – אפשר לעשות זאת.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0813164320002-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />צורה זו, הנתפסת היום כמנהג אשכנז בלבד, הייתה נהוגה אצל יוצאי ארצות המערב. ונראה שגם ספר התורה של מרן רבי יוסף קארו היה כזה, שכן הוא מביא הלכה זו ממסכת סופרים בחיבורו בית יוסף. זאת ועוד: בשולחן ערוך (או"ח קמז, ב) מוזכרים במפורש גם ה"מעילים" של ספר התורה, ואלה לא ייתכנו בספר המצוי בארגז עץ. גם תיאור גלילת הספר במסכת מגילה (לב, א) מתאים למנהגן של קהילות אשכנז והמערב. לפיכך נראה שהוא המנהג הנכון והמושרש, וראוי לחזק את עיטוף ספר התורה בעצי חיים ובמעיל פרוכת, כדי שיוכלו לפתוח לרווחה את עמודות הספר והייתה לעיני בני ישראל.
לאורך השנים ליבי היה צר על המנהג הקדמון שנתמעט, אך כשהייתי פוגש באנשים מבני הקהילה ומפציר בהם להחזיר עטרה ליושנה, לא קיבלו את דעתי משום דעת רוב הציבור שכך הוא המנהג הספרדי. ולולי מעשה שראיתי וחזיתי בנעוריי, לא הייתי עומד ודורש בזה.
בילדותי בעיר באר־שבע צופה הייתי בעת כתיבת ספר התורה על ידי רבי חיים שושנה, שהיה אב בית דין במרוקו, והיה כותב את ספר התורה כשהוא ספון בחדרו והייתי מביט בו שעות ארוכות. מצפייה זו נתאוויתי למלאכה זו, וכשגדלתי הפציר בי אבי ז"ל ללמוד את מלאכת הסת"ם, וטמן בידי ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר, וציווני לכתוב ספר תורה. כך עשיתי, ועמלתי על מלאכה זו בצעירותי.
ובכל בוקר של שבת בימי נעוריי הייתי רגיל לגשת לביתו של מורי רבי חיים שושנה, לקחת את ספר התורה מביתו אל בית הכנסת. ספר התורה היה עומד בתוך גלילי עץ חיים ועטוף במעיל קטיפה אדום, והייתי מחבקו ומרגיש את קלף ספר התורה נוגע בעצמותיי.
ובשעה שהיינו מגיעים אל שמחת התורה, כמה שמחה הייתה לאחוז בספר הזה. ועד כמה היה ליבי צר שרבים עזבו מסורת אבות ועשו את ספר התורה כמסורת בני המזרח. ובשעה שהחזקתי את הספר בתוך ארון העץ היה מרוחק ממני, ומחיצה גדולה עשו בין ספר התורה לליבי. והייתי מתאווה למצוא בשעת שמחת התורה את ספר התורה האשכנזי כדי להרגיש בו את נימי עצמותיי זורמים באותיות הספר הכתובות שחור על גבי לבן. ועצי החיים שבהם הייתי אוחז את ספר התורה, היו מחברים אל עץ החיים שבתוך הגן.
מבקש אני בקריאה קדושה לאחיי בני המערב, נא חזרו אל מנהג אבותיכם במעיל קטיפה ועצי החיים, המושרש עוד מימי אבותינו האמוראים הראשונים בארץ ישראל.
אך מנהג נוסף היה בספר התורה של קהילות בני המערב, ומנהג זה היה שונה מספר התורה של קהילות אשכנז. בני המערב היו נוהגים להקיף את יריעות ספר התורה בסדין ארוך של עשרות מטרים, והיה הסדין מקיף את יריעות ספר התורה עצמן מצידן החיצוני, ונגלל עם הספר. וכשהיה הקורא בתורה מגיע, כמה פעמים בשנה, למקום קיצו של הסדין, היו מורידים את הסדין ומחברים מחדש אל המקום שבו נמצאים ואילך.
שורשו של מנהג ייחודי זה באיסור לאחוז "ספר תורה ערום" (בבלי מגילה לב, א). כלומר, אין לגעת בגוף הקלף או הגוויל בלי חציצה. עם זאת, נפסק בשולחן ערוך שהקורא בתורה צריך לאחוז בספר התורה בשעת ברכה. ולדברי רבי מרדכי יפה, בעל הלבוש (תלמיד הרמ"א), הקורא בתורה צריך לאחוז בספר גם בשעת הקריאה, שכן נאמר "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך".
כדי שיהיה אפשר לאחוז בספר ולא לעבור על האיסור לאחוז "ספר תורה ערום", הקפידו בני המערב להקיף את הגווילים בסדין בד, וכך העולה לתורה יכול לאחוז את יריעות התורה הן בימין והן בשמאל בשעת הברכה ואף בשעת גלילה, ואין לו לחוש מלנגוע בספר התורה כשהוא ערום בידיו.
לעומת זאת, מנהג המטפחת המעוטרת שכורכים על היריעות התחדש בדורות מאוחרים יותר, כפי שאפשר ללמוד מתיאורו של הרב יהודה ליב אורנשטיין, מרבני ירושלים במאה ה־19, בספרו "טל ירושלים":
והנה דבר חדש אני רואה אצל הספרדים, ספרי תורה שלהם נעשו בנרתיקים של עץ בלי שום מטפחת ובלי מפה, ואפילו בשעת קריאת הספר תורה עומד בהעץ הזה כמו חביות ונעשה לפתוח.
ויש לחזק עוד את מנהג בני המערב, מדברי הגמרא במסכת מגילה: "אמר רבי ינאי בריה דרבי ינאי סבא, משמיה דרבי ינאי רבה: מוטב תיגלל המטפחת ואל יגלל ספר תורה". ופירש רבינו חננאל: "ואל יגלל ספר תורה, כלומר בלא מטפחת". משתמע שכבר אז בימי התלמוד היו עוטפים את ספר התורה כמנהג בני המערב, שהסדין נגלל עם הספר. ועל הביטוי "ספר תורה ערום" פירש רש"י: "בלא מטפחת סביב ספר התורה". עולה מלשונו שיש לכרוך סדין סביב ספר התורה, ומטפחת תלויה לבד אינה מספיקה.
אכן ניתן למצוא דרכים שונות לא לנגוע בספר התורה כגון מטפחת, או החגורה שבה קושרים את ספר התורה, או להחזיק בעמודי עץ החיים כמנהג אשכנז. אך מנהג קהילות ארצות המערב מבוסס על אדני קדם, עוד מימי אמוראי ארץ ישראל. מה יפה שעה זו שבני הגלות חזרו אל ארצם ומחזירים מנהגם אל שורשי אבותיהם, לחזק את שני הכיסויים – החיצוני והוא המעיל, והפנימי היו פּוֹרְסִין סָדִין שֶׁל בּוּץ לאורך יריעות ספר התורה.
ובתקופה זו, שבה אנו נדרשים לשמור מרחק אדם מחברו, ואף בעת העלייה לתורה בין העולה לקורא, לימדונו חכמי הבריאות על הטיפה החמקמקה החודרת את נשמתנו, ואף נמענו מלנשק את ספר התורה מחשש קורונה. מבקש אני לספר לכם על אותה טיפתיות מסוכנת אשר לימדני מו"ר רבי חיים שושנה זצ"ל.
פעם שאלתיו לסיבת הבד בספר התורה, והוא השיבני את הדברים שלעיל, שהבד היה מפריד בין הקלף לידיו של העולה לתורה או הקורא. ואז הוסיף לי את חידושו כסופר סת"ם, שכאשר בעל הקורא או העולה לתורה מברכים או קוראים בתורה, פעמים רבות הם מוציאים מפיהם רסיסי רוק אשר פוגעים בכתב ספר התורה, והרוק היה נשאר על האותיות, וכשהיו מגלגלים את הספר היה נספג באותיות וחלילה היה יכול לפסול את ספר התורה. אך כאשר יש בד סביב הקלף, הרי הוא סופג את רסיסי הרוק. ומכאן למד אתה גם על זהירות ושמירת מרחק בין אדם לאדם מחשש רסיסי הרוק, בבחינת ונשמרתם מאוד לנפשותיכם.
שישו ושמחו בשמחת התורה.
הרב מאיר אביטן הוא מנהל יהדות חברתית ברשת בתי הספר דרכא
The post עטרה ליושנה: ראוי להחזיר את ספר התורה למראהו המקורי appeared first on מקור ראשון.
ברוח הנושא שלשמו התכנסנו, גם הכתבה הזו תיפתח בסיפור. היו אלה הימים שלפני השקתו החגיגית בבית הנשיא של מיזם זושא, שבמסגרתו לוקטו מאות סיפורי חסידים לאתר נאה ומזמין. כמקובל, ובהתרגשות לא מוסתרת, התקשרה אשת התקשורת שרה ב"ק, שעמדה בראש הפרויקט, לקרוביה וחבריה כדי להזמינם לאירוע. אחת מהשיחות הללו הייתה אל סבתה, הרבנית רוחמה חזן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סוריה מחדשת קשרים: שגריר עומאן בדמשק נכנס לתפקידו
– דעה: החיים או החיים הטובים – ההחלטה הגרועה והמתבקשת במלחמה בקורונה
– לקראת סיום ההקפאה ביו"ש: פורסם סדר היום לישיבת מת"ע
"מצד אבא אני בת למשפחה אשכנזית, ומצד אימא מאלג'יר", מספרת ב"ק. "התקשרתי להזמין את סבתא מצד אימא, והיא בשמחה השיבה: 'איזה יופי. ומתי שלנו?'. באותו רגע החלטתי, יהיה גם שלנו".
בימים האחרונים הושק "חכימא: סיפורים ורוח מחכמי המזרח" – אתר אינטרנט צבעוני ונגיש שנפתח לקהל הגולשים לאחר שנתיים של עבודה. הוא כולל בתוכו כ־300 סיפורים המחולקים על פי אישים, נושאים ותפוצות. ליקט אותם בשקדנות ד"ר חזי כהן, שב"ק גייסה אותו כשותף מרכזי למיזם.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/10/OMR_0128-750x501.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />"זה סבא שלי, הרב אברהם חזן", היא מצביעה על תמונה התלויה בביתה. "הוא נולד באלג'יר, הקים בקזבלנקה שבמרוקו בית מדרש למורים, עסק בפעילות ציונית וכיהן כרב הראשי של שטרסבורג. לאחר שעלה ארצה היה הרב הראשי למשטרה ולשירות בתי הסוהר. בסוף ימיו הטרידה אותו תחושת ההחמצה, והוא כתב מעין כתב אשמה על עצמו ועל האחרים שהשתיקו את הקול שממנו הם באו. הרגשתי שיש כאן מקום לתיקון. ביום ההשקה של זושא, במקום לשבת ולכתוב נאום מרגש, התחלתי לפנות למשרד החינוך ולוועדת ביטון ולהניע את 'חכימא'. סבתא אמנם נפטרה לפני שלושה חודשים, אבל ידעה שזה בהקמה. היא הייתה מאוד גאה".
התחושה הזו של "מה עם שלנו", קיימת גם אצלכם היום?
כהן וב"ק משיבים על כך בחיוב. החינוך הישראלי שקיבלו ושילדיהם עדיין מקבלים, הוא, בפשטות – אשכנזי. "לא היה שום דבר משלב בחינוך שקיבלנו בבית הספר", אומרת ב"ק. "אולי לימדו אותנו קצת על משוררי תור הזהב. לא הכרתי בכלל דמויות מרכזיות מחכמי המזרח, וזו החמצה עצומה. כמות האישים מעוררי ההשראה שהכרתי בעבודה על חכימא הדהימה אותי. איך יכול להיות למשל שאני יודעת מי זו משפחת רוטשילד, ולא שמעתי על משפחת ששון. שאני יודעת מי זו שרה שנירר, ולא שמעתי מעולם על פרחה ששון. אפילו דמות כמו רבי רפאל אנקווה, ידעתי שהוא היה חכם גדול אבל לא ידעתי לספר כלום אודותיו. אני לא רוצה להיות במקום שמתבכיין, רק אומרת שיש עוד כל כך הרבה לדעת".
כהן: "גדלתי באור־יהודה בשנות השבעים, והייתי בטוח שכל העולם היהודי הוא עיראקי. בגיל 12 הגעתי לישיבה התיכונית בנחלים, עשרים דקות נסיעה אבל מרחק תרבותי גדול. הייתי בהלם. מצד אחד לא הבנתי איך אף אחד שם לא מכיר את הבן איש חי, שהוא דמות מכוננת, ומצד שני לא הכרתי את הרב קוק שדיברו עליו כל הזמן. בכיתה ט' הייתה תחרות כתיבת עבודות, וכתבתי עבודה על הבן איש חי. גזרתי, כתבתי, ציטטתי, הדבקתי, ובדיעבד אני מבין שלא כתבתי עליו אלא עליי. רציתי להראות שבאתי ממקום עם תרבות. ובאמת היה טקס גדול ויפה וזכיתי בפרס. עליתי לבמה מאוד נרגש, והפרס היה ספר על הרב קוק, כמובן.
"אני חושב שהמציאות הזו לא השתנתה באמת עד היום. תבלינים זה לא האוכל עצמו. אם הוספת לי מנגינה מרוקאית בקבלת שבת ואתה מספר לי שעכשיו זו תפילה משותפת מבחינה עדתית, זה לא עובד עליי. אני הייתי רוצה שרב בית הכנסת, רב אשכנזי, יגיד שיעור בפני המתפללים ויספר בו סיפור על חכם מתימן. אבל מה הסיכוי שהוא יגיע לסיפור כזה? זה לא הסילבוס הטבעי שלו. הוא לא למד עליו בישיבה, הוא לא מכיר את הדמויות".
ב"ק: "קורה ההפך. בכל בית כנסת ספרדי מספרים סיפורי חסידים. זה טוב שמכירים, אבל צריך גם את האוצרות האלו, ממזרח".
כהן: "חכימא היא אחת הדרכים ליצור שינוי, לגרום לאנשים להרגיש שגם הם הביאו משהו לשולחן. לעולם המזרחי יש שפה, צבע, ולשפה הזו יש מה לתרום לחברה הישראלית. אם ניתן לה לדבר, נוכל ליצור חיבור שהוא שלם. אתה מגלה פתאום עולמות, הוויות. לרוח המזרחית יש מאפיינים. למשל, התנגדות לדיכוטומיה. 'חרדי' ו'חילוני' זו לא שפה מזרחית. אני חושב שהחברה הישראלית תיתרם הרבה משיח על מסורתיות".
ב"ק: "אפשר לשאול את עצמנו איך מדינת ישראל הייתה נראית היום, אם כבר מיום הקמתה הייתה ליהדות המזרחית אמירה בנושאים כמו שבת או גיור".
העניין הוא לא "עממיות", מבקש כהן לחדד. "ביהדות המזרחית יש עומק מאוד גדול, אבל זה עומק שנובע מן החיים. למשל, ערך יסוד בתרבות הספרדית של חכמי המזרח הוא קהילתיות. כולנו כמובן בעד קהילתיות, אבל השאלה היא אם קהילתיות מכתיבה לך את אורח החיים".
כדי להמחיש את הדברים, מציג כהן סיפור המובא באתר: "פעם אחת יצא הרב שאול חדד, המכונה הרב מודרנו, מבית הכנסת שבטריפולי, לוב, בשעת קריאת התורה בבוקר שבת. הוא הופתע לפגוש מחוץ לבית הכנסת קבוצת נערים ששיחקה כדורגל. ניגש אליהם הרב ושאל אותם מדוע הם משחקים בזמן התפילה ואינם נכנסים לבית הכנסת לשמוע את קריאת התורה. השיבו לו שהתפילה ארוכה להם מדי, שהפיוטים מייגעים. חזר הרב לבית הכנסת, הכה על השולחן והודיע שהוא מקים מניין מוקדם, מהיר ונטול פיוטים, ושהוא עצמו יבוא להתפלל בו עם הנערים.
"אז אפשר לראות בסיפור הזה פשרנות ונחמדות יתר", אומר כהן, "ואפשר לראות בו עד כמה חשוב לרב לתפוס את הנוער. הוא מוכן לעבור למניין אחר ולוותר על הפיוטים, כדי לייצר עולם של התקרבות.
"והנה דוגמה הפוכה. העלו בפני הרב שלום משאש שאלה על כך שריבוי הפיוטים בשחרית של שבת גורם לכך שקריאת שמע נאמרת שלא בזמנה. הציעו לבטל את הפיוטים. אבל הוא השיב שבלי הפיוטים האהובים, אנשים לא יבואו לבית הכנסת. זו אמירה חריגה מאוד מבחינה הלכתית, אבל ממחישה את הקהילתיות כערך בתרבות המזרח.
"בכלל, סיפור חסידי מבוסס על חבורת גברים שנוסעת אל הרבי, סיפור מזרחי – על משפחה וקהילה. המודל הספרדי אומר – תפילה בראש השנה ויום כיפור צריך לעשות ליד אבא וסבא. אבל המודל החסידי שהשפיע על החברה הציונית־דתית קורא לצאת, להתרחק, לנסוע לישיבה. אפשר להתווכח מה נכון יותר, אבל בואו לפחות ניתן לקול הזה מקום. נדון בו".
ב"ק: "סבא שלי תמיד שאל איך הגענו למצב שבו מי שמחמיר 'תבוא עליו הברכה'. אנשים כבר לא אוכלים זה אצל זה כי לכל אחד הכשרות שלו, והעולם המתון שהוא גדל בו נעלם. הבנתי שקורה לי מה שקרה לסבא שלי בתחילת דרכו בארץ – אני לא רוצה להיתפס כפשרנית. אבל תסתכלי על בתי הכנסת הספרדיים בחגים לעומת האשכנזיים. הספרדיים עמוסים באנשים שלא באים כל השנה, אבל ברור להם שבחגים הם יגיעו לתפילה. אשכנזים בחרו – אתה כזה או כזה וזהו".
באתר החדש, הפועל בחסות מט"ח (המרכז לטכנולוגיה חינוכית), מתוכננים לעלות בקרוב גם פודקאסטים וסרטונים. המימון מגיע ממשרד החינוך באמצעות ועדת ביטון ("להעצמת הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך"), מקרן אביחי ומהמשרד לענייני ירושלים ומורשת.
יצרתם מיזם של סיפורים. סיפור הוא כלי חזק מספיק בעיניכם כדי להעלות את הערכים הללו לדיון מהותי בחברה הישראלית?
כהן: "כן ולא. אי אפשר רק עם סיפורים. סיפורים זה כלי, אבל לא הכלי היחידי. יש שו"תים, יש מנהגים. ובכל זאת, לסיפורים יש כוח מיוחד. סיפורים מניעים אנשים. לקולנוע, לספרות, יש עוצמה. אבל צריך לדעת לספר את הסיפור".
קהל היעד, הם אומרים, לא מורכב רק ממורים, אף שהאתר מכיל גם מערכי שיעור. כהן: "זה משהו לנשמה, לשיחה, להרצאה. סיפורי זן יהודיים מזרחיים".
ד"ר חזי כהן: "סיפור חסידי מבוסס על חבורת גברים שנוסעת אל הרבי, סיפור מזרחי – על משפחה וקהילה. המודל הספרדי אומר שתפילה בראש השנה צריך לעשות ליד אבא וסבא. אבל המודל החסידי שהשפיע על החברה הציונית־דתית קורא לצאת, להתרחק, לנסוע לישיבה"
ב"ק: "אני חולקת קצת. בעיניי הסיפור הוא לא רק פיקנטריה שמתחילים איתה הרצאה. בסיפור יש משהו מאוד עמוק שמביא מורכבות. זה לא רק שסיפור נכנס ללב. אתה מבין יותר טוב כשאתה שומע סיפור. זה מאפשר להביע רעיון רוחני בלי צורך בידע מוקדם".
ובכל זאת. לימוד שכולו סיפורים, הוא לא קצת בריחה אל הדרך הקלה?
כהן: "התורה עצמה לא מתחילה בהלכה. הסיפור הוא ההתחלה וגם הסוף, הוא מתאים לילד בן חמש וגם לאדם בן מאה. יש לו צד עלילתי, שנון, נחמד וגם עמוק. החוכמה היא לדעת להשתמש בכלי הזה. אני צייד סיפורים כבר עשרים שנה. אני שומע אנשים, קורא ספרים, מחפש באתרים. לפעמים קורא ספר שלם בשביל סיפור אחד. תמיד שואל האם הסיפור יכול לקדם את מי ששומע אותו".
כהן הוציא לאור ספר בשם "חכמה מקדם", ומבחינתו האתר הוא המשך של אותו מסע, אבל עם נגישות ציבורית גדולה הרבה יותר. "נגישות חשובה לא רק במובן הטכני אלא במהות של הדבר, שאפשר לגשת ולראות את היופי, את העושר הזה. סיפור טוב פותח מחשבה. זה לא מפעל למזרחיים, אנחנו רוצים שזה יהיה ארון הסיפורים של כולנו.
"אתן דוגמה לכוח של סיפור. השתתפתי במועצה הרוחנית של רשת אמי"ת בדיון על מסורתיות. כשהגיע תורי, סיפרתי על דפיקה שנשמעה יום אחד על דלת חדרו של הרב דוד שלוש במועצה הדתית בנתניה. נכנס זוג, בחור שרירי, ואמר 'הרב, אנחנו מתחתנים'. אומר להם הרב 'מזל טוב, טיפלו בכם? הכול בסדר?'; אומר החתן 'כן, סידרו הכול אבל רצינו שאתה תחתן אותנו'. אומר הרב: 'אני כבר מבוגר, אחד הרבנים הצעירים יחתן אתכם'. אומר הבחור: 'לא לא, הרב, אני רוצה שאתה תחתן אותנו'. אומר לו הרב: 'בסדר, אבל אתה צריך לשמור שבת'. משיב לו הבחור: 'אני שחקן כדורגל במכבי נתניה, אני לא יכול להתחייב לשמור שבת'. 'טוב, אז תבטיח שתשמור שבת אחרי שתגמור את הקריירה', עונה הרב. 'אבל הרב, זה יקרה עוד הרבה שנים, אני לא יכול להתחייב לזה עכשיו'. חכך הרב בדעתו ואמר לו: 'טוב, אחתן אתכם, אבל בתנאי שתזכור את השיחה הזו שלנו כל החיים'.
"בעיניי זה סיפור גאוני. הרב לא מהסס להציע ולכוון למה שנכון בעיניו, אבל הוא כל הזמן גמיש. זה משחק עדין ומורכב. יש פה שפה אחרת, והייתי רוצה שהיא תהיה חלק מארגז הכלים. הסיפור הצחיק את כולם בפורום, אבל העביר מסר של ההתמודדות עם המציאות".
שרה, את עוסקת בעיקר בחדשות. איך העיסוק בסיפורי חסידים ובסיפורי חכמי המזרח משתלב בעשייה האקטואלית?
"הגעתי לתקשורת משני מקומות. אחד זה העניין שלי לספר סיפורים. למדתי קולנוע והתגלגלתי לעשות כתבות שהן מיני־סרטים. המניע השני הוא הרצון להשפיע על החברה. ראיתי כנערה כמה כוח יש לתקשורת, ורציתי להיות חלק מזה. שני הדברים האלה באים לידי ביטוי גם פה. מה שקרה לי עם השנים בתקשורת זו התחושה שאתה עובד נורא קשה כדי להשפיע על השיח, אבל מחר השיח הוא כבר אחר. תאריך התפוגה של מה שאתה עושה בחדשות הוא מצמוץ, מהירות גלילת הדף בסלולרי. זה עף. כשהתחלתי עם זושא, רציתי לעשות משהו שיש לו תוקף של יותר מעשר שניות.
"אני לא מתחמקת מהאקטואליה, כי בסוף זו המציאות שאנחנו חיים בה. אבל לצידה יש דברים נוספים. כאן יש סיפורים שאין להם תאריך תפוגה, ואני רואה במיזמים האלו סוג של מתנה שאנחנו נותנים לעם ישראל.
"ויש עוד משהו, אישי. שאלתי את עצמי האם הלכתי אל הסיפורים כי אני לא למדנית כמו שהייתי רוצה להיות. למדתי בתיכון כמו כולם משנה והלכה לבגרות, אולי יחידה או שתיים מחשבת ישראל. התחתנתי בת 18, וישר ילדים ועבודה. ותמיד את אומרת לעצמך שתיקחי שנה או שנתיים כדי ללמוד, להעמיק את העולם הרוחני, אבל זה לא קורה. ותוך כדי החיים את בכל זאת רוצה שהלימוד יהיה חלק מהעולם שלך. היום, גם אם אני לא יודעת לצטט פולמוס הלכתי מהגמרא, דרך הסיפורים הלימוד הוא חלק ממני. זו זכות".
כהן: "אני בתמונה הפוכה לזו של שרה. מלמד כבר שנים בישיבה ובמדרשה, וחכימא זו ההזדמנות מבחינתי לפנות לציבור הרחב ולהיות אקטואלי. מעבר ליכולות של שרה ליצור את התשתית הטכנית לאתר, לדבר עם מי שצריך ולגרום לזה לקרות, יש לה את הכוח לתרגם לישראליות תכנים ורעיונות. בלעדיה, הייתי מוציא עוד ספר. בעבודה על האתר, עברתי תהליך של לימוד מחדש מה זו מזרחיות".
תסביר.
"זה כמו שאומרים לך שעוד רגע ייכנס אורח, אז אתה מסתכל על הבית ורואה פתאום שהוא מבולגן. הבית היה מבולגן גם שנייה קודם, אבל מה שקרה זה שאימצת את נקודת המבט של האורח. אתה מספר סיפור ופתאום חושב איך יקרא אותו ילד מרמת־גן או איש ממושב נהלל. לפעמים זה גם גורם לך לוותר על פרסום של סיפור מסוים".
כי מה עלול להיות לא מובן בו?
"עומס תרבותי, או סיפור שהתאים לתקופה שלפני 200 שנה. אני לא רוצה שסיפור יגרום זרות. לכן, למשל, מיעטנו בסיפורי ניסים. לא משום שאנחנו מאמינים בהם או לא, אלא כי אני לא חושב שזה מעורר למחשבה. אני רוצה שהסיפור יניע תהליך אצל השומע, ירפא אצלו משהו. זו בחירה, יש לה מחיר, אבל אני מאוד מכוון.
"למשל, אם הבאבא סאלי היה רק איש של ניסים, אז הדמות שלו פחות מדברת אלייך. אבל אם אביא ממנו סיפור על גידול ילדים, זה משהו אחר. יש סיפור על זוג הורים שהגיעו אל הבאבא סאלי עם נער מתבגר, והתלוננו ש'הילד לא מכבד אותנו, מזלזל, מדבר אלינו לא יפה'. הם מלאי טרוניות, והילד יושב מכווץ. ואז הבאבא סאלי מבקש מההורים לצאת מהחדר. הם יוצאים והבאבא סאלי מתחיל לבכות. הנער נבוך ושואל 'הרב, למה אתה בוכה'. והוא משיב לו: 'ההורים שלי נפטרו לפני 40 שנה. הייתי הופך את העולם אם זה היה נותן לי עוד שתי דקות איתם, רק כדי לומר להם שלום. לקבל חיבוק קטן'. והילד מתחיל לבכות. הבאבא סאלי נותן לו לבכות, ואז קורא להורים ואומר: 'עכשיו אפשר להתחיל לדבר'.
"אי אפשר להגיע לפתרון אם אין רגש, אם אין חיבור. זה סיפור שנוגע לחיים שלי גם אם אני איש חילוני. יש פה חכמה עמוקה, וזו בחירה שלנו להביא את הפן הזה מדמותו של הבאבא סאלי".
ליקוט הסיפורים ובחירתם היוו אתגר, אומרת ב"ק. "לא דומה תימן לעיראק, לתוניס ולאלג'יר. זה עולם גדול עם הרבה דמויות, ולא לכולם יש הרבה סיפורים. הושקעה הרבה מחשבה, ואנחנו עדיין מעלים חומרים".
העלאת הסיפורים מבחינתם היא גם מעשה של תיקון חברתי ומתן קול לקבוצות שונות. "יהיו לנו באתר גם סיפורים על קייסים, כי לעולם היהודי האתיופי יש מה לומר שרלוונטי לכולנו", אומר כהן. "ומעבר לתוכן, אם אני מספר על קייס אתיופי או על חכם תימני, אני מחיה אותו וזה מתקן את החברה. היינו במדיניות כור היתוך של בליל גדול עם צבע די לבן, ועכשיו אנחנו הולכים לפסיפס. ובפסיפס צריך אבנים בצבעים שונים".
היה לכם חשוב להכניס גם חכמות נשים?
כהן: "זה טבעי לנו. העולם כולו היה פטריארכלי עד לא מזמן, אז ברור שמבחינת מספר הדמויות זה לא פרופורציונלי. ברור שבעולם התורה היו באופן דרמטי יותר גברים פעילים, ולא אצייר תמונה כאילו היו ביהדות המזרח נשים רבות שלמדו תורה. אבל כשהייתה אישה למדנית, פרגנו לה".
ושוב, אי אפשר בלי סיפור שמעביר את הנקודה: "אל ביתה של פרחה ששון בלונדון הגיע מכתב מעיראק, מהבן איש חי. היא התיישבה עם בני משפחתה בהתרגשות לקרוא את המכתב, אולם היה בה חשש. במכתבה הקודם אל הרב סיפרה לו שהיא לומדת תלמוד בשיעורו של הרב נפתלי צבי הירש אדלר, רבה הראשי של אנגליה. היא חששה מתגובתו של הבן איש חי. כשפתחה את המכתב, עלה חיוך על פניה. נכתב בו: 'רוצה אני לדעת האם ייתכן שאנשי לונדון מבינים כמוך בפלפול של גמרא?… מבקש אני שתודיעי לי על שאלתי בפרוטרוט'. לא רק שהוא לא מגנה אותה, אלא הופך אותה לסוכנת תרבות שתגלה לו איך נראה העולם. זה סיפור חזק".
ב"ק: "התגובות שאנחנו מקבלים מעידות על הצורך הגדול שאנחנו נותנים לו מענה. אנשים אומרים 'השתמשתי בסיפור ששלחת בווטסאפ'. יושב רב עם זוג לפני חתונה, ומספר להם סיפור שקרא אצלנו יום קודם. אנשים מתפעמים מהגילוי של העולם הזה, כמו שקרה לי. לשם אנחנו מכוונים".
The post מאגר הסיפורים של חכמי המזרח יוצא לאור appeared first on מקור ראשון.
"כשחוטבים עצים ניתזים שבבים", אומרת הקלישאה הבולשביקית, וכידוע, השבבים אצל הוגיה של סיסמה זו וממשיכי דרכם היו גדולים מהעצים. "כולנו גויסנו לכל החיים; משורה משחרר רק המוות", אומר שירו של אברהם "יאיר" שטרן, שהיה להמנון לוחמי חירות ישראל, לח"י. בין שתי סיסמאות אלו, וגם בין הבולשביזם למשנתו הלאומית־יהודית של יאיר, התרוצצה המחתרת שייסד, לח"י, בשנותיה האחרונות, עת החלה לאבד את טעם קיומה – המלחמה בכובש הבריטי. ביניהן מתרוצצת גם עלילת הרומן התיעודי־למחצה החדש של אריה אלדד על פרפורי הסוף של לח"י, "העצים והשבבים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו בשיעור: וְשָׂמַחְתָּ֣ – לאסוף את הטוב ולהסתכל סביב
– ההפתעה שמכינים בצה"ל לעימות הבא בצפון
– שר החוץ אשכנזי ייפגש עם מקבילו מאיחוד האמירויות
קחו לדוגמה את "בניהו", איש לח"י שביקש להשתחרר מהשורה של לח"י כדי לעבור לשורות "ההגנה". הוא חשב להעביר להגנה את הידע הייחודי שלו על חומרי נפץ. ירוי במשפט שדה בפרדס, מפרפר כדג בחנותו של אביו בשוק, הוא למד בגופו כי אכן משורה משחרר רק המוות.
https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ads/2020/10/1-750x576.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />המניע של בניהו הוא הדילמה הגדולה של הלח"י ערב תש"ח, שעליה סובב הספר. היות שהאויב המוצהר של לח"י, הבריטים, עומד לעזוב את הארץ, והיות שהמלחמה הממשית היא עתה עם ערביי הארץ, סברו בניהו ואחרים שהמחתרת צריכה לשנות את מוקד פעילותה בהתאם לצורכי השעה. מהספר אפשר להבין שזו הייתה הדעה הרווחת בין הלוחמים. גם חבר ההנהגה המשולשת של לח"י, ישראל אלדד (שמו היה אז ישראל שייב, ואלדד היה כינוי במחתרת), אביו של מחבר הספר, נטה לדעה זו, אך לא הצליח להשליטה.
עוד נחזור לבניהו. אבל הדילמה שלו ושל חבריו מייצגת מובן נוסף, קבוצתי, של "משורה משחרר רק המוות". שחרורה של המחתרת עצמה מן השורה. מתי מגיע זמנה של מחתרת להתפרק? כאשר המטרה כבר הושגה? כשצה"ל הולך ומוקם, ומזמינים אותך להתמוסס אל תוכו (שלא לומר פורצים לדירתך ומחזיקים אותך במעצר בית כדי ללחוץ עליך, כפי שנעשה לאלדד האב)? או אולי רק לאחר שתיחרת המחתרת בזיכרון הלאומי כמי שתרמה תרומה עצמאית וממשית לניצחון במלחמת השחרור?
הקמת המדינה שינתה את מוקדי הדילמה, אך הותירה את המבוכה על כנה. האם ראוי בכלל לקיים מחתרת במדינה שלחמת להקמתה? ואם אתה וחבריך חוששים שתהיו מנודים במדינה הזאת, ובוודאי לא תתקבלו כשותפים שווים וניסיונכם הצבאי לא יוכר, אולי בכל זאת לא כדאי להיטמע? ואם המדינה הנולדת עושה שגיאות פטליות שיסכנו את קיומה או יחמיצו את ייעודה – למשל נמנעת משחרור ירושלים, או נוטה אל הגוש המערבי?
ואם כבר יצאת מהמחתרת, האם יכולה המחתרת לצאת ממך? "מה אכפת לנו אם הוא [בן־גוריון] יחסל את המחתרת, אם היא ממילא לא עושה כלום", מנסח זאת בספר מכיוון הפוך, כאוב, "מאיר", הוא יהושע זטלר, מפקד מבצעי לח"י בירושלים. ובדימוי יפה לימים ההם הוא משווה את מצבה של המחתרת – שערכה כבר מסדר פירוק וחבריה נחשפו בגלוי, אך עודה שואפת להוסיף לפעול לפחות בירושלים, שהכללתה במדינה טרם הובטחה – למצבו של סרט צילום שנחשף לשמש. הוא כבר לא יצלח למאום
התרכובת הכמעט בלתי־נתפסת של ההשקפות שהתרוצצו בבטנה של לח"י סיבכה את הדילמות הללו עד מאוד. בהיותו הארגון היחיד ששם לו כמטרת־על את המלחמה בשלטון המנדטורי, משך אליו לח"י קצוות שהמלחמה בבריטים הייתה המכנה המשותף היחיד שלהם.
את הקצוות הללו ייצגו במרכז לח"י, ההנהגה המשולשת של הארגון, שניים: אלדד, שוחר מלכות ישראל והקמת המקדש, ובקצה הנגדי "גֵרא", נתן ילין־מור, קומוניסט במידה זו או אחרת ועושה דברה של בריה"מ. הצלע השלישית, ראש הממשלה לעתיד יצחק שמיר, "מיכאל", נמצא בתחילת התקופה המדוברת בגלות: אסיר בידי הבריטים באריתריאה, ולאחר מכן אסיר נמלט בצרפת. הוא חזר ארצה עם הקמת המדינה. עד בואו מילא את מקומו במרכז יעקב בנאי, "מזל", מפקד "החטיבה הלוחמת" של לח"י, המתואר כמי שלא התעניין כל כך בפוליטיקה גבוהה.
דמותו של שמיר מעניינת אף כי הוא החמיץ כמחצית הסיפור. הוא תפקד בהנהגת לח"י כדבק מאחד וכגורם מפשר, אך הייתה לו דרך משלו. דומה כי עמדותיו בעת ההיא היו קרובות יותר לאלו של גרא דווקא, לא רק מטעמים טקטיים ומתוך מחשבה שהגוש הקומוניסטי ישתלט על העולם, אלא גם מתוך סנטימנט סוציאליסטי. מנגד הוא הבין שאי אפשר לכפות קו פרו־סובייטי מובהק על כל לח"י, והיה מפוכח באשר לאשליה שבריה"מ תאמץ אל חיקה דווקא את לח"י הנידחת; הלוא ממילא היא המספקת לישראל של בן־גוריון את הנשק, דרך צ'כוסלובקיה. מדוע, אם כן, לשרת אותה כעבד? בכלל, שמיר היה אדם ריאלי לעומת שני בעלי החזונות שסביבו. "איש מאיתנו לא יהיה ראש ממשלה", אומר לעמיתיו דווקא הוא, כמשיח לפי תומו, באחת מהרבה אירוניות דקות שאריה אלדד שתל בספר.
אבל גרא ואלדד מרכזיים משמיר בסיפור. הם מציגים עמדות קוטביות, וגם קווי אופי שונים מאוד, שוני שנגזרת ממנו השפעה גורלית. אלדד אמנם גילה תבונה פוליטית וצבאית רבה, אך מתוך שהיה פילוסוף ואיש ספר מובהק הוא טיפל בעיקר בחזון, בניסוחים, בפרסומים, בכרוזים ובספרים. ילין־מור, לעומת זאת, עמד פחות ברגליו על הקרקע מבחינת קריאת המציאות, אבל בהתנהלותו בין הבריות היה בעל חושים חדים במיוחד, ערמומי עד ציני. למעשה, הוא הצליח להטות את רוב ההכרעות לכיוון הרצוי לו.
כאן בא בהכרח לידי ביטוי גם מקומו של מחבר הספר כבנו של ישראל אלדד. אריה אלדד ביקורתי כלפי כמה מהמהלכים והמחדלים של אביו, כחלק מהנהגת לח"י, ומשרטט את דיוקנו בעט חדה ולפעמים סף־סאטירית; אך גם אם יחסו אליו כדמות הוא ענייני ושומר מרחק, וגם אם רוב הקוראים הסבירים בזמננו יסכימו כי עמדתו של אלדד תאמה את המציאות ואת המוסר יותר מעמדתו של "גרא", עצם זה שאלדד יוצא כל הזמן צדיק וצודק יגרום להם לחשוד באובייקטיביות של הסיפור. זו בעיה מובנית בספר כזה מטבע מהותו: ספר מבוסס־מציאות שאביו הנערץ של מחברו הוא מגיבוריו.
אך אין לקורא הספר אלא מה שעיניו קוראות, ודומני שבמקרה זה הן קוראות נכון וכיבוד־האב של אלדד מוצדק גם היסטורית. לח"י הוכפפה במידה רבה לאינטרס הסובייטי, או ליתר דיוק, ובוודאות רבה יותר, לאינטרס למצוא חן בעיני הסובייטים. כך למשל בפיצוץ מאגרי הדלק הצבאיים של הבריטים, מעט לפני התקופה שהספר מתמקד בה. וכך, באופן שערורייתי, ברצח הרוזן הפולני תושב ירושלים ויטולד הוּלָניצקי, מידידיה הגדולים של המחתרת, על פי הוראה שהגיעה ממוסקבה. אלדד הודר מהכוונה לעשות זאת.
אלדד הבן מחריף את הסיפור על ידי כך שהוא משנה את תארוכו. רצח הולנציקי אירע בפברואר 1948, כלומר לפני הקמת המדינה, אך ברומן הוא קורה בקיץ אותה שנה, לאחר מעברו של אלדד לירושלים. אלדד עבר לעיר כי שם, על פי תפיסתו, בעיר שטרם הוכר שלטון ישראל בה, היה כר הפעולה העיקרי של לח"י.
בדרך זו יכול אריה אלדד לספר כיצד הולניצקי המאוים אף הלך לאלדד האב, שכאמור לא ידע על כוונת המחתרת לחסלו, וקיבל ממנו סעד. אולי לכן שמו של האיש מופיע בספר בשינוי, הוליאניצקי. המחבר מצהיר כי לעיתים שינה זמנים ופרטים לצרכיו הספרותיים. אף כי הדבר נעשה באופן מוצהר, יש לכך מחיר; ייתכן כי מוטב היה שלפחות לגבי אירועים היסטוריים ייצמד הסיפור למציאות במדויק, כי קורא שאינו יודע אם פרט זה או אחר אמיתי מהסס לגבש דעה על הדברים.
גרא הדיר את אלדד, על פי ספרנו לפחות, גם כאשר אישר לבית־דין שדה להרוג את בניהו מיודענו. הוצאתו של בניהו להורג רדפה את המעורבים בה. "פחדנים", הייתה מילתו האחרונה של בניהו ליורים, וסיפור המעשה יוסיף ויְיַדה בהם גידוף זה, למשל כשמי מהם ימות מות גיבורים לא הכרחי. בייחוד ירדוף את שושנה, חברת לח"י יפהפייה, שתתבע ממפקדיה הסברים.
שושנה זו נוגעת, בדמותה, בשני רבדים שונים של הספר; ברובד הסיפורים האנושיים שבו, סיפורי הלוחמים מן השורה, הנושקים גם בעדינות למעשיות שבינו לבינה – ולרובד ציר המעשים ההיסטורי. היא זו שבזכות יופייה ותעוזתה תשיג מידע חיוני לצורך הפעולה הגדולה האחרונה של לח"י – מתנתה היקרה של המחתרת, לפחות בעיניה, למדינת ישראל: ההתנקשות בירושלים בחיי המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט.
התוכנית שברנדוט רקם הייתה אמורה לבטל בעצם את עצמאות מדינת ישראל, חצי שנה לאחר הקמתה. האפשרות שחיסול ברנדוט הוא שהשאיר את ירושלים המערבית בידי ישראל, ואף הציל את קיומה כמדינה, מזכירה לנו שהקושי של ראשי לח"י לפרק את המחתרת לא היה סתם שיגעון. מבחינתם, מלאכתם לא נשלמה עם הקמת המדינה.
הבריטים לא באמת עזבו, אלא הפעילו את הלגיון הירדני; ירושלים העתיקה לא שוחררה משום שנמצאה במקום נמוך בסדר העדיפויות של ראשי המדינה, ואפילו חלקה המערבי היה בסימן שאלה; והחזונות הנוספים, חזון המקדש והמלכות של האגף הימני וחזון הדמוקרטיה העממית של האגף השמאלי, דרשו מי שיחתור להגשמתם. מקרהו של ברנדוט, בהנחה שאכן ההתנקשות בו תציל את ישראל, הוא מקרה מובהק שבו מחתרת יכולה לעשות את העבודה המלוכלכת בשביל מדינה המנועה מכך.
אריה אלדד נותן לכל אלה להציק לנו. המסגור של ספרו, בעיקר בכותרת ובמרכזיות שניתנה לסיפור בניהו, מדגיש את החטאים של המחתרת; אך השאלות הן שאלות. הוא מגיש לנו את כל זה בסיפור המצטיין בבהירות ובאיפוק רגשי, במעין יובש הנותן לאירוניה ולכאבים לדבר בעד עצמם.
חסרו לי בספר המרתק כמה פסקאות שייתנו מושג על לח"י של לפני התקופה הנסקרת, 1947־1948. זה לא נושא הספר, וטוב שהסיפור ממוקד – ועדיין, כדי להבין את משמעותה של התקופה על פי הנרטיב והשיפוט של אריה אלדד, חיוני להבין איך הוא תופס את מה שקדם לה. מסקרן, למשל, מתי חדר ללח"י הממד הקומוניסטי, המנוגד לכאורה ל"עיקרי התחייה" המכוננים של יאיר.
חשוב להבין אם אמנם רק התקופה האחרונה של לח"י קלעה אותה לבעייתיות מוסרית, או שמא הדבר היה מונח כבר בעצם הכרעתה להילחם נגד הבריטים בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. מתי נזרעו במחתרת הזאת זרעי העצים שהתיזו שבבים באחריתה? הבעייתיות העקרונית והמוסרית בדרכה של לח"י עשויה להציק גם למי שמוקיר את תרומתה לחירות ישראל ואת מסירות הנפש של לוחמיה; והיא לא החלה בימי המבוכה של סיום המנדט.
The post בין קצוות האידאולוגייה: מבוכתם של לוחמי החירות appeared first on מקור ראשון.
