אתר חדשותי חדש שהושק בימים אלה, מבקש לתת מענה לאותן אמוציות, מחשבות ואף לתרבות הייחודית של ה-JOC, חלקם יהודים הלכתיים, אחרים ללא ספק מוגדרים כ"זרע ישראל"  כיוון שהם צאצאים לאבא או סבא יהודיים. "טרייב הראלד" או ה"המבשר השבטי" בתרגום לא רשמי, הוא אתר שכל כולו מוקדש לקהילת ה-JOC, ורוב כותביו, בהתאם, מגיעים מתת מגזר זה. בכתבה הראשית מופיעה כתבה עם כותרת דרמטית, המבשרת את ההשקה: "כיהודים שחורים, אנו נלחמים על חיינו". כותבת המאמר היא ג'וליאן ראשון, שבעלה שייס ראשון, הוא אחד ממייסדי האתר. שייס הוא רב אורתודוקסי, על כן היא לכאורה משמשת כסוג של "רבנית".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "את מתלבטת במי לטפל, בילד שהוכה או בנפגעת תקיפה מינית"

– מהדרום באהבה: אפליקציה תסייע לתלמידים לקויי למידה

– גלגולה של עצמאות

"באמריקה, אנשים רואים את השחורים כאיום, ללא קשר לתכונות האופי. שלנו זה נבנה בתוך מרקם התודעה הקולקטיבי באמצעות סוציאליזציה", היא כתבה והוסיפה. "אני יהודייה, שבני משפחתה נספו בשואה. חשוב לי להבהיר לכם שכולנו עייפים (מהמאבק בכך שלא מכירים אותם (צ.ק.), כולנו נלחמים כעת על חיינו", היא מבהירה, ומוסיפה שכותבת על המאבק של הקהילה השחורה בארה"ב, אך גם זו היהודית של "כהי עור".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/ילדים-צופים-בצעדת-מחאה-של-חיי-השחורים-חשובים-בוויליאמסבורג-12-ביוני-2020-אבי-קיי-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/ילדים-צופים-בצעדת-מחאה-של-חיי-השחורים-חשובים-בוויליאמסבורג-12-ביוני-2020-אבי-קיי-350x250.jpg 350w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/ילדים-צופים-בצעדת-מחאה-של-חיי-השחורים-חשובים-בוויליאמסבורג-12-ביוני-2020-אבי-קיי-750x535.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שותף נוסף להקמת האתר הוא ייץ ג'ורדן, אמן הראפ היהודי Y-Love, שלו סיפור חיים אישי מטורף; אפרו אמריקאי שהתגייר ולמד בישיבות. הוא שר את הגמרא בראפ והפך לכוכב חסידי, עד שגילה  שהוא הומו. לאתר החדשות היהודי-קנדי thej.ca, אמר כי "התחלנו לחשוב על הקמה של פלטפורמה שתאפשר ליהודים כהי עור מקום התבטאות, ואז ארעו הפיגועים האנטישמיים במונסי ובג'רזי סיטי" – פיגועים  בהם נרצחו מספר יהודים בתחילת 2020.

"הרבה מהמפגעים היו אפרו-אמריקנים, ומי משלם מחיר כאשר יהודים ואפרו אמריקנים נמצאים בסכסוך? יהודים כהי עור", הוא אומר. "שמענו סיפורים על יהודים כהי עור שהוכרחו לנקוט עמדה התומכת באחד הצדדים, או כאלה ממשפחות מעורבות שנכנסו לסכסוכים של ממש בעקבות הרגישות הכה גדולה שבויכוחים אלה. החלטנו שאנחנו צריכים להקים מקום בו אנשים יכולים להיפגש ולדבר על נושאים אלה, ואף לקבל תמיכה משאר חברי קהילת ה-JOC".

Y-Love, או בשמו האמיתי ייץ ג'ורדן גדל כילד יחיד בבולטימור, מרילנד, לאב אתיופי ולאם ממוצא פורטוריקני. "בגיל 7 נפגשתי עם היהדות לראשונה", הוא סיפר לנו בראיון לפני 7 שנים. "ראיתי פרסומת בטלוויזיה שבה אמרו 'חג שמח מערוץ 2' וכבר אז החלטתי שאני רוצה להיות יהודי וציירתי מגן דוד על כל דבר בבית של אמא שלי". אמו פגשה אישה יהודייה בעבודה, סיפרה לה על "השריטה היהודית" של בנה, וזו החליטה לארח את המשפחה הנוצרית לסעודת ליל הסדר. "זה היה הסדר הראשון שלי, ואחריו התחלתי ללכת עם כיפה", מספר ג'ורדן, שמשום מה זכה לגיבוי מסבתו. "כשהייתי בן 9 אמרתי לה שאני כבר לא חוגג את חג המולד, אז היא קנתה לי חנוכייה, וכשהייתי בן 11 אמרתי לה שאני כבר לא רוצה קשר לישו, אז היא קנתה לי את החומש הראשון שלי. היא לא היתה יהודייה ואף פעם לא דחפה אותי לכיוון, אבל עזרה לי כל פעם להתחבר לדת הזו עוד ועוד".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-14.47.21-750x346.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בגיל 14 הוא התחיל ללכת עם ציצית, וההסבר היחיד שלו הוא "היהדות תמיד הייתה חלק מחיי, תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אחד מהם". מתי התחלת תהליך גיור רשמי? "התגיירתי בגיל 21 ונמשכתי לחסידות כבר מההתחלה: מאוד אהבתי את הפילוסופיות, את הלבוש. זה ממש הגניב אותי. במהלך הגיור נתקלתי בתגובות גזעניות מכיוון הקהילה האורתודוקסית המודרנית, אבל אצל החסידים אמרו לי 'אתה רוצה לדבר עברית ואידיש, לאכול רק גלאט ומהדרין – גזונטהיי – סבבה. אם אתה יכול לחיות כמונו, תהיה כמונו'". כמה ימים אחרי שטבל במקווה ג'ורדן כבר הלך ללמוד בישיבת אור שמח ברובע היהודי בירושלים, המוכרת כישיבה פופולרית במיוחד בקרב חוזרים בתשובה.

אז מה עוד יהיה באתר החדש? כתבות על שחקני ספורט כהי עור והחיבור שלהם ליהדות, מאמרי דעה ("יהודים שחורים לא צריכים כל הזמן להזכיר לקהילה שאנחנו קיימים") ואף ראיונות עם חברי הקהילה הכה שברירית הזאת. רוב הכתבות והמאמרים כעת נכתבים על ידי ג'ורדן ובני הזוג ראשון, אך השאיפה שלהם היא שזה יילך ויתרחב.

The post קולם של "יהודים כהי עור" באתר חדש appeared first on מקור ראשון.

פאנל מומחים בנושא מערכת החינוך העתידית בהנחיית בתאל קולמן

המשתתפים:

יוסי קליין, מנהל טכנולוגיות ראשי במכללה ירושלים

ד"ר ליאת בן-דוד, מנכ"לית מכון דוידסון

הרב ד"ר בני פרל, ראש הישיבה לאמנויות ולמדעים בר-אילן בתל-אביב

דניאל וייל, מיוזמי פרויקט 'מדוע – קוראים לזה חינוך'. שותף בחברת estaban soludions העוסקת בהתאמת מוסדות חינוך למאה ה-21

שני בר, תלמידה במסגרת פרויקט 'מדוע קוראים לזה חינוך'

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– על חשבון הילדים: משרד החינוך נכנע לארגוני המורים

– למידה מקרוב: שר החינוך מסכם את שבוע החזרה ללימודים

– משבר הקורונה חשף: מערכת החינוך היא בורג בכלכלה

The post צפו: איך תראה מערכת החינוך בעוד עשור? appeared first on מקור ראשון.

תוכנית הבישול "MKR" מגיעה לפריים טיים הישראלי עם סכין בין השיניים. אחרי שהלהיט האחרון של קשת "חתונה ממבט ראשון" פינה סוף־סוף את השטח, היא תופסת את מקומו בזירה מול "הישרדות" של רשת 13 בהתמודדות על ליבו של הצופה הישראלי חובב הריאליטי, ונכנסת בכל הכוח עם חמישה (!) ימי שידור בשבוע.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ועדת הכספים: הקלה במע"מ לארגונים אנטי ישראליים

– עלייתו ונפילתו של תאגיד השידור

– מ־ 800 נוסעים לאפס: מסלול ההתרסקות של הסופר־ג'מבו

זו העונה השנייה של MKR בגרסתה הישראלית (המקור אוסטרלי, ומכאן השם My Kitchen Rules – המטבח שלי שולט, בתרגום חופשי), ומלבד מתיחת הפנים של השופטת רותי ברודו – עליה היא מצהירה בגילוי לב אמיץ ומפתיע מיד בתחילת התוכנית – לא ניכרים שינויים בפורמט. השופט הנוסף לצידה של המסעדנית ברודו הוא השף חיים כהן, ויחד הם מהווים את אחת ההחמצות של התוכנית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ds/2020/06/12-750x420.png 750w" sizes="(max-width: 792px) 100vw, 792px" />

ברודו אינה אישה של מילים. היא ממעטת בסופרלטיבים שנדרשים כל כך לצופה שאינו יכול לטעום או להריח את המנות, ונעה הלוך ושוב בין המילים "מדהים" ל"לא טעים". ואילו כהן, שכיכב על המסך בשמונה עונות של הלהיט "מאסטר שף", הוא דמות טלוויזיונית שחוקה. נכון, הוא מביא איתו ידע רב ואת החן המוכר שלו, אבל קשה להימנע מהמחשבה ששתי דמויות רעננות יותר היו מקפיצות את התוכנית ברמה אחת לפחות.

היא אמנם מוגדרת כתוכנית בישול, אבל MKR, בדומה ל"בואו לאכול איתי" המצוינת של כאן 11, היא בעיקר תוכנית על אנשים, או נכון יותר – טיפוסים, והליהוק הוא הכוח שלה. מעבר לכישורי הבישול הגבוהים שנדרשים מהמתמודדים (הגשת שלושים מנות מושקעות תוך שלוש שעות), הם צריכים להיות גם ורבליים, ססגוניים ועוקצניים. אחרי צפייה בשתי תוכניות, נדמה שהמטרה הזו הושגה.

ואיך אפשר בלי השד העדתי, שממהר לצאת מכל בקבוק במטבח הישראלי. די בהתחלה כבר ידענו על מוצאם של כל אחד מהזוגות, שהקפידו להתנהג בהתאם לסטריאוטיפ: הרוסים הנוקשים, הטוניסאיות שלא רגילות בטעמים אסיאתיים והמרוקאי שאמא שלו לא הרשתה לו להרים מזלג, ולכן מצהיר שלעולם לא ישטוף כלים.

נקודת חוזק נוספת של MKR היא ההפקה המוקפדת. בפרק הראשון הקימו בני הזוג החמודים להפליא דניאל ונדב את המסעדה הביתית שלהם במעין מאהל מאולתר, סמוך לחוות האנטילופות בערבה. התוצאה – בעיקר כאשר ירד הלילה ונדלקו הפנסים – הייתה עוצרת נשימה ביופייה. פיצוי ויזואלי הולם לצופים שלא יכולים להריח או לטעום את המאכלים התאילנדיים החריפים שהגישו בני הזוג.

בשולי הדברים, משעשעת מאוד הייתה הסצנה שבה השניים מתכוננים לערב הגדול ומזמינים את המצרכים לסעודה באתר שופרסל אונליין. אם לדירה שלי בגבעתיים מגיעים משלוחים חסרים, מעניין מה הייתה איכות המשלוח שהגיע לנקודה שוממת באמצע המדבר.

MKR המטבח המנצח מוצ"ש–רביעי, 21:30, קשת 12

The post "MKR" המטבח המנצח: הפקה מושקעת אבל שופטים מעייפים appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/מילה-וגלגולה-750x234.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כבר חודשים ארוכים מתקיימים דיונים והתלבטויות בממשלה ובדעת הקהל, בארץ ומחוצה לה, בשאלת החלת הריבונות בשטחי יהודה ושומרון. אלו שמתנגדים להחלת הריבונות יעדיפו לא פעם לקרוא למהלך סיפוח. המילה סיפוח גזורה מהשורש ספ"ח, שמשמעו הוספה, ומעוררת תחושה של הוספת דבר מה שאפשר בהחלט להסתדר בלעדיו, כמו נספח לעבודה כלשהי. בנוסף, השורש ספ"ח משמש גם בהקשר מחלת הספחת, ומתקשר אפוא למשהו שעדיף להתרחק ממנו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– תדרוכי הקורונה – לאן נעלם נתניהו?

– למרות המפולת בסקרים, מוקדם להספיד את טראמפ

– ראשי רשויות דורשים להיות שותפים בהגדרת אזור מוגבל

המילה ריבונות לעומת זאת משדרת מסר של שליטה וזקיפות קומה. מנין הגיעה אלינו המילה? המילה ריבון היא התרגום הארמי הקבוע למילה העברית אדון. שרה אמנו צוחקת בקרבה ושואלת: "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן"; ומתרגם אונקלוס: "בָּתַר דסִיבִית תהי לי עולימו, ורִבּוֹני סִיב". דוברי העברית יכולים לזהות בכל מילה כאן את הקשר בין הארמית לעברית. בָּתַר פירושה אחרֵי, ומקורה מקיצור של "באתר", כלומר בִּמקום (החלופה הרשמית של פוסט-דוקטורט למשל היא בתר-דוקטורט); סִיבִית פירושו זקנתי, מלשון שֵׂיבה (שי"ן שמאלית עברית מתחלפת רבות בארמית לסמ"ך, ולכן אנו אומרים היום סבא בסמ"ך, ולא שָׂב, כבמקרא), עולימו קשורה לעלומים, וריבוני, כאמור, היא החלופה הארמית לאדוני.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 9/04/07462863-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המילה ריבון קשורה כמובן למילה רב. רב פירושו גדול, הַרְבֶּה, ובארמית משמשת המילה גם במשמע הגדול – המפקד או השר האחראי. גם בעברית שבתנ"ך אנו פוגשים מעט משמע זה. בספר יונה מוזכר רב החובל, כלומר האחראי על החובלים, האוחזים בחבלי הספינה; ובמגילת אסתר מסופר שהמלך ציווה על רב ביתו, כלומר על האחראי על הבית, לספק יין כרצון איש ואיש.

כיום, בעקבות השימוש בלשון חכמים, אנו רגילים שרב הוא גדול בתורה, המורה הלכה לתלמידיו, אך כאמור במקורה המילה רב פירושה אדון – בין של לומדי תורה ובין של עושי מלאכות אחרות. אדונם של העבדים העובדים במטבח, למשל, הוא רבם – וכך נקרא שר המשקים בארמית רַב שָׁקֵי, ושר הטבחים הוא רַב קָטוֹלַיָּא (כך בתרגום למעשה יוסף בספר בראשית. בספר ירמיהו אף הצורה העברית היא רַב טַבָּחִים – כלומר שר הטבחים, הממונה עליהם).

רבן של ליסטים

סיפור נוגע ללב בתלמוד מספר על ריש לקיש, חברו הקרוב של ר' יוחנן, שנפגע קשות מהערה של ר' יוחנן שהזכירה לריש לקיש את עברו המפוקפק בעולם התחתון של אז. "מה הועלת לי", אמר ריש לקיש לר' יוחנן – "התם רבי קרו לי, הכא רבי קרו לי". כלומר, שָׁם, אצל החבר'ה, קראו לי רַבִּי (רש"י: "רבן של ליסטים וראש להם הייתי"), ואף כאן קוראים לי רבי.

מכל מקום, ריבון היא צורה ארמית קרובה למילה רב, ומשמעה אדון. מן הארמית עברה המילה לעברית של חז"ל, וכך אנו מוצאים אותם פונים רבות לריבונו של עולם, ואף טבעו חכמינו את הריבון בנוסח הברכה שנאמרת מדי שחר (בהקבלה למילה המקראית אדון): "ריבון כל המעשים, אדון כל הנשמות".

עד כאן על המילה ריבון. ומה בדבר הריבונות? כאן אנו נפגשים עם תופעה רווחת בעברית, והיא הוספת סיומת – וּת כדי להורות על שם עצם מופשט. אם יש אדם קמצן – נוסיף לו ות ונקבל קמצנות. אם יש אדם נדיב – נוסיף ות ונקבל נדיבות. כבר במקרא אנו מוצאים ניצנים של תופעה זו, בשמות כמו אכזריות, מלכות או עצלות. בלשון חכמים מתרבים שמות כאלו, ובימי הביניים המילים המסתיימות ב-וּת זוכות להתגברות. כך נולדות מילים כמו איכות (מהמילה איך), כמות (מהמילה כמה), מהות (מהמילה מה), ואפילו לָמוּת (מהמילה למה, במשמע סיבה), מילה שתפסה פחות…

לאור זאת, אם הריבון הוא אדון, אזי הריבונות מקבילה לאדנות, ופירושה שליטה ובעלות – כשם שציונות היא השאיפה והחתירה לציון.

לסיום נעיר כי לא פעם שומעים שבנים מכנים את הוריהם אבי מורי, או אמי מורתי, וכוונתם שהוריהם הם גם מוריהם. צירוף זה טוב ויפה, אך במקורו של הצירוף כלל אין הכוונה למורה המלמד, אלא למילה הארמית מר שפירושה אדון וריבון (כמו בצירוף מרא דאתרא). הביטוי המקורי הוא אבי מרי, כלומר אדוני אבי (כשם שהמורי התימני אינו מלשון מורה, אלא מלשון מר ורב). כך הוא גם בצירוף המקובל להיכתב בראשי התיבות אדמו"ר – לא "אדוננו, מורנו ורבנו", מלשון מורה, אלא "אדוננו, מרנו ורבנו", שלוש מילים נרדפות שמשמעותן אחת.

The post למה ריבונות, מה רע בסיפוח? appeared first on מקור ראשון.

השבוע יצאה לדרך תוכנית "רחוב פתוח" של עיריית ירושלים במסגרתה שלושה עשר רחובות מרכזיים בבירה ייסגרו לכמה שעות, פעמיים-שלוש בשבוע, לטובת עסקי המסעדנות המקומיים. בעלי המסעדות ובתי הקפה יוכלו להציב שולחנות וכסאות גם מעבר למדרכות על מנת להגדיל את תפוסת המקום וכתוצאה מכך גם את פרנסתם. בנוסף, יתקיימו שלל מופעי של אמני רחוב.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– איילת שקד, אל תמשיכי את הפסטיבל האנטי חרדי

– נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי

– יש פשעי שנאה שזוכים לסיקור נרחב ויש כאלה שלא

התוכנית, אותה קידם ראש העיר משה ליאון, נהגתה כחלק מהמאמץ לעזור לעסקים להשתקם מההשלכות הכלכליות של מגבלות הקורונה ולהחיות את האווירה בקרב התושבים. התוכנית תימשך עד סוף אוגוסט והרחובות הבאים ייסגרו בימים שונים ובשעות שונות: במרכז העיר – הרחובות הלל, שמאי, שושן ושלומציון המלכה. באזור שוק מחנה יהודה – הרחובות אגריפס, בית יעקב, הדקל, השקמה והערמונים. בבקעה, רחביה וקטמון – הרחובות עזה, עמק רפאים ודרך בית לחם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01810_56_00-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לכאורה, יוזמה מבורכת של ראש העיר לחיזוק העסקים והחזרת התיירות לירושלים. אך כמו בכל פעולה שכזו מצד העירייה, היא עוררה לא מעט זעם מצד התושבים. ראשית, לא היה שיתוף הציבור בהחלטת העירייה, טוענים התושבים. בעירייה מנגד, אומרים כי שיתוף הציבור דווקא כן התקיים.

תושבי הרחובות המוסבים טוענים כי התכנית אולי יכולה לתרום לעסקים אך היא פוגעת קשות באורח חייהם. על פי דרישת העירייה, התושבים נדרשים להזיז את רכביהם כבר בשעה 13:00 עם אפשרות לחניה חינם באחד מחניוני העיר. לרשות משתמשי החניונים תועמד הסעה עד לכניסה לבית. כפי שנכתב בהודעת העירייה רכב שלא יישמע להוראות – ייגרר.

התושבים טוענים כי מדובר בטרטור ובפגיעה קשה. החניה החינמית בחניונים מתחילה רק ב-15:00, שעתיים לאחר שהם נדרשים להזיז את רכביהם. נוסף לכך המרחק מהחניון לבית מקשה מאוד, בעיקר על קשישים, בעלי עסקים שעובדים מהבית ונכים. כמה מהם פנו למנהל הקהילתי "לב העיר" בבקשה לעזרה ובעקבות כינוס חירום שנערך החליטו התושבים בשיתוף המנהל לצאת למאבק.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08446994-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כך למשל מתנדבים לא יוכלו לאסוף ילד על הרצף האוטיסטי שאופן התניידותו ברכב, אנשים לא יוכלו להגיע ולסייע להוריהם המבוגרים ובעלי מקצועות טיפוליים שהקליניקות שלהם שוכנות ברחובות אלה יתקשו לקבל מטופלים.

ד"ר אופיר לנג שאסף את תלונות התושבים החליט לצאת למאבק. "יש בתוכנית הזו שורה של פגמים וחורים שבעירייה לא נתנו עליהם את הדעת. איך התושבים אמורים לדעת מה ואיפה סגור ובאיזו שעה? למרות שהופצו הודעות ופליירים, אף תושב לא אמור לשנן את לוח הזמנים של איזה רחוב ייסגר ומתי בעל פה, וזה ייצור כאוס תחבורתי. יש פה הטעיה של הציבור", הוא טוען. "קוראים לזה מדרחוב, זה לא מדרחוב. זו סגירה של כבישים".

הפתרונות שהוצעו על ידי העירייה, אומר לנג, הם מהרגע להרגע ואינם נותנים מענה מספק. "אומרים לתושבים תוציאו בשעה אחת את הרכב מהחניה, לקראת ערב תלכו לחניון ועל הבוקר שוב תוציאו את הרכב שלכם. וזה חוזר על עצמו פעמיים או שלוש בשבוע".

גם הפתרון שהוצע מבחינת תחבורה ציבורית נקטל על ידי לנג. כדוגמה הוא מביא את הפניית האוטובוסים מאגריפס לבצלאל העמוס תחבורתית גם ככה. "זוהי פגיעה ברגל גסה בכל האיזונים העדינים שקיימים במרכז היער, תחת הכותרת של עזרה לכמה בתי עסק".

חזית נוספת מתמקדת בשוק מחנה יהודה. מבחינת תושבי האזור, התפרסות רחבה יותר של בתי העסק תגרום למפגעים נוספים לתושבים, שכבר סובלים מהרעש, הוונדליזם והלכלוך.

פוסט שפרסם לנג בפייסבוק והצית את מאבק התושבים גרר גם לא מעט ביקורת כלפיו מצד תושבי האזור.

תמר בן אלול כתבה: "לדעתי אתה טועה. זה מוסיף תרבות והנאה, שקט, אוויר נקי, קהילתיות, קצת יציאה מהלחץ והשגרה שביום יום. יוזמה נהדרת ומבורכת".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08406626-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"יוזמה מבורכת!" הצטרפה לברכות מור יחזקאל, "ירידי יד 2 בעמק רפאים בזמנו הפריחו את העסקים. כך גם יקרה לשוק מחנה יהודה. זה יחזיר חיים. זה אושר גדול".

"עם הגישה הזו לא היינו מקבלים רחובות כמו מדרחוב בן יהודה, מדרחוב שץ או אפילו רחוב יפו", כותב אורן לוטן. "מרחבים שהוחזרו לטובת הולכי הרגל, והפכו להיות בין הרחובות הטובים בעיר, בטח ובטח מבחינה עסקית".

מוטי אפשטיין, תושב שכונה באזור מחנה יהודה, הגיב לתמיכת תושבים בתוכנית ואמר כי הם לא מבינים במה מדובר. "בשלוש השנים האחרונות חיינו הפכו לסיוט מתמשך. מקומות ה״בילוי״, מסעדות ובארים, מייצרים כמויות אדירות של רעש ולכלוך עד השעות הקטנות של הלילה. מבלים עושים צרכיהם בחצרות וחדרי מדרגות, סמים נמכרים בפינות חשוכות, תיבות דואר נפרצות, אלימות ושכרות. כאן זה לא פריז או רומא, זה לא כפר שליו בטוסקנה. זה אזור מגורים צפוף, המשמש כל היום למסחר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-15.23.31-750x563.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

תושבים ותיקים בשכונה טוענים כי למרות הפגמים התוכנית טובה. את האנרגיות שמוציא לנג על המאבק הנוכחי, אומרים התושבים, כדאי להפנות למאבק גדול יותר – המתח שבין חיי הבילוי שבשוק מחנה יהודה לבין חיי התושבים באזור.

בעלי עסקים בשוק נפגעים אף הם בשל חסימת הגישה אליהם, ובשל ביטול המקומות המוסדרים לפריקה וטעינה. אתמול (ג') נפגש עימם ראש העיר משה ליאון והקצה להם מתחם פריקה וטעינה בחניון עייני הסמוך לשוק. בחניון שערי צדק, שהושטח לאחרונה בעלות של כחצי מיליון שקלים, תתאפשר חניה חינם עבור כל רוכש בשוק שיציג קבלה על סך 100 שקלים ומעלה. בנוסף, לבקשתם ובעקבות התערבות יו"ר ועד סוחרי השוק, טלי פרידמן, התכנית המקורית לסגירת רחוב אגריפס מהשעה שש בערב השתנתה. בימי רביעי הרחוב ייסגר בין השעות 23:00-20:00, ובימי חמישי החל מהשעה 20:30. כמו כן המסעדנים נענו לבקשתה והתחייבו לקפל הכול בשעה 23:00.

בעירייה אומרים כי הוסבר לבעלי העסקים שהסבת הרחובות למדרחובים תעודד תיירות ותשפיע כלכלית גם על הסוחרים בדוכני הפירות והירקות ולא רק על המסעדנים. "אני לא מכירה תייר שיישב למטה ב'אישטבח' ולא יעלה לעשות סיבוב בשוק", אומרת פרידמן. "אנו חושבים שזה מסוג האירועים המתפתחים שייטיבו עם כולם. נבחן את הדברים תוך כדי תנועה". לטענתה דיסאינפורמציה שזרמה לתושבים ולסוחרים בשוק, חרחרה ריב וגררה לא מעט התעסקות בכיבוי שריפות.

"בנוגע לתושבים, אני חושבת שהדבר הזה יעשה הרבה יותר סדר מאשר אי הסדר שהיה כאן עד עכשיו", היא מבהירה. "חוק הרעש היה צריך להיכנס לתוקף ב-16 במרץ אבל הקורונה עצרה את הכול. עכשיו, הוא ייכנס לתוקף וגם בהתוויית התכנית הזו ירדנו לרזולוציות נמוכות מאד. גרירת שולחנות בזמן קיפול לא תתאפשר למשל, רק סחיבה. רמקולים לא יפנו החוצה בשום מקום, לא בשוק הפתוח ולא בשוק הסגור. ביקשתי מכל בעלי העסקים שיעבירו לנו הצעות כדי לצ'פר את תושבי השכונה. בליבי אני מתפללת שהמהלך הזה יצליח".

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: העירייה נמצאת בקשר רציף עם המנהלים הקהילתיים ומעניקה תשומת לב רבה לבקשותיהם וצרכיהם. בעירייה קיים ניסיון רב בנוגע להרכבת הסדרי תנועה לצירים בהם הופסקה תנועה, מקומות חניה חלופיים ותחבורה ציבורית, אשר יאפשרו פתרונות טובים ונוחים.

כל אלה נעשים כאמור תוך שיתוף הציבור, לפני המימוש וגם במהלכו, ככל שנדרש. לצערנו, גורמים מסוימים בחרו שלא להשתתף בתהליך, מסיבות השמורות עימם. נמשיך בתהליך לטובת כלל הציבור והעסקים בעיר.

כל הפרטים אודות הסדרי החנייה המלאים והדרכים החלופיות נמצאים באתר העירוני, כמו גם פירוט השעות והימים לסגירה. התוכנית שאמורה להימשך עד אוגוסט תיבחן כל העת, ותוארך או תקוצר על פי התוצאות בשטח.

The post זעם בירושלים: רחובות מרכזיים ייסגרו לטובת בעלי העסקים appeared first on מקור ראשון.

מה תכריע המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בנוגע לפתיחת נחל האסי? ח"כ משה ארבל מש"ס פנה אתמול (ב') למשנה ליועמ"ש דינה זילבר בבקשה לפעול נגד קיבוץ ניר דוד, המונע כניסה להחל העובר בשטחו שלא כדין. במכתב ששלח לזילבר עקב המאבק הציבורי המתחדש סביב הנחל, כתב ארבל כי "מדובר במשאב טבע ייחודי ויפהפה אשר אנשי הקיבוץ מבקשים לשמור לעצמם ולא לחלוק עם יתר אזרחי המדינה ועם שכניהם, תושבי העיר בית שאן".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ירי בנגמ"ש: הסניגוריה הציבורית עותרת נגד מנדלבליט

– מנוחת הלוחמים: הגרסה הסינית לאמא הפולניה

– משבר הקנאביס בלבנון מאיים על חיזבאללה

ארבל ציין במכתבו כי כבר בשנת 2016 התחייב הקיבוץ במסגרת הליך משפטי לפעול להקצאת חלק מגדת הנחל לציבור, אולם עד היום לא חלה התקדמות ממשית. לטענת ארבל, בהתבסס על עדויות חדשות של צעירים המבקשים להגיע לנחל ונחסמים על ידי שומרי הקיבוץ בבריונות, מדובר בחופש התנועה ובהגבלת אזרחי ישראל מול משאבי הטבע השייכים לכולם.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201717_13_31-750x500.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201717_13_31-1140x760.jpg 1140w" sizes="(max-width: 2048px) 100vw, 2048px" />

"מניעת הגישה לשטחים ציבוריים ולאוצרות טבע לאומיים ממשיכה גם כיום, פוגעת בניגוד לדין בחופש התנועה של אזרחי ישראל ובזכותם השווה ליהנות ממשאב הטבע הייחודי, ומנוגדת לקביעת היועץ המשפטי לממשלה כי אין כל סמכות ליישוב למנוע אליו כניסה של תושבי חוץ". ארבל מתבסס במכתבו אל זילבר בקביעת מחלקת ייעוץ וחקיקה בתקופת הקורונה, לפיה לא ניתן למנוע כניסה ליישובים קטנים עם התפרצות המגפה.

"אבקשך לפעול בדחיפות ביחס לסמכויות שנטל על עצמו קיבוץ ניר דוד שלא כדין, לרבות הפעלת כוח פיזי נגד מבקרים המבקשים להגיע לנחל האסי, ולהבהיר להנהלת הקיבוץ כי מעשיה מנוגדים לחוק וכי תישקל נקיטת הליכים פליליים אם יישנו", כתב ארבל. תשובתה של זילבר טרם התקבלה, אך תהיה רלוונטית ביותר עבור המבקרים במהלך חודש אוגוסט ובעיצומו של החופש הגדול.

The post נחל האסי: האם זילבר תעצור את אפליית תושבי בית שאן? appeared first on מקור ראשון.

השקט המוחלט שעטף בשבועות הקורונה האחרונים את שכונת אפר ווסט במנהטן שבה אני מתגורר, הופר ברגע אחד. בסוף השבוע שעבר, התחלפה הדומייה ברעש מפגינים שהגיעו מכיוון שכונת הארלם. הם קראו קריאות שדרשו צדק, לצד מילות גנאי למשטרה. גם השמיים נמלאו לפתע ברעש של מסוקים משטרתיים, שפיקחו על הנעשה מלמעלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מגלים את אמריקה: על עסקת טראמפ, חוזרים בתשובה וסיגריות

– בני גנץ מודה: "לא עשינו די למען יהדות התפוצות"

– ישראלים עברו להודו כדי להתחבר לעולם, וגילו שאין כמו בבית

הצטרפתי לצועדים. גברים ונשים, שחורים ולבנים, צעירים ומבוגרים. הם נשאו שלטים וקראו קריאות נגד הגזענות והאלימות המשטרתית המתמשכת כלפי הציבור השחור בארה"ב. "זה פשוט לא יכול להימשך ככה", אמר לי מפגין בשם ראלף, שעטה מסכה על פניו וניסה לשמור מרחק סביר מהסובבים. "רק לפני שבוע ראינו פה סרטון של אישה לבנה מבוגרת בסנטרל פארק, שאיימה על בחור שחור שבסך הכול ביקש ממנה לקשור את הכלב שלה ברצועה. היא אמרה שתתקשר למשטרה ותתלונן שאפרו־אמריקני תקף אותה. לא יכול להיות שהמשטרה תהפוך לכלי איום כלפי הציבור השחור, רק בגלל צבע העור שלנו. זה נמאס וזה פשוט חייב להשתנות". ההפגנה, שאליה הגיעו כמה אלפי אנשים, אובטחה בידי כוחות משטרה גדולים, שנאלצו לשמוע קריאות נאצה כלפיהם, אך האירוע לא הפך אלים או מסוכן.

ביל קאנון:"האשמה היא בפוליטיקאים, לא במשטרה. התפקיד שלהם הוא לפתח את החינוך ולקדם את השכונות החלשות"

לא בכל מקום זה היה כך. חודשיים וחצי לאחר פרוץ מגפת הקורונה שנספו בה יותר ממאה אלף איש, קיבלה המציאות בארה"ב תפנית חדה וקשה. ימים ולילות של הפגנות, שחלקן כוללות גם ניפוץ שמשות של חנויות ומעשי ביזה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1SN3SE-e1591250664454.jpg 491w" sizes="(max-width: 256px) 100vw, 256px" />

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1SK8YA-e1591250615275.jpg 368w" sizes="(max-width: 209px) 100vw, 209px" />

הכול החל במהלך 'יום הזיכרון' שצוין במדינה לפני עשרה ימים. במיניאפוליס, העיר הגדולה במדינת מינסוטה, הוזעקה המשטרה המקומית לטיפול בתלונה על גבר שחור בשם ג'ורג' פלויד. הוא נחשד כי ניסה לשלם במעדנייה בשטר מזויף. אנשי המשטרה שהגיעו למקום טענו כי פלויד התנגד פיזית למעצר – טענה שהופרכה מאוחר יותר בעזרת צילומים ממצלמות אבטחה של בתי עסק סמוכים. במהלך העימות בין הצדדים הוטח פלויד פעמיים אל הארץ ובשלב מסוים, שתועד בסרטונים קשים לצפייה, נצפה שוטר בשם דרק שובין לוחץ את ברכו על צווארו של פלויד במשך 8:46 דקות. פלויד חזר ואמר שאינו יכול לנשום, התחנן על חייו וזעק בחוסר אונים. אחרי כמעט שש דקות, איבד את הכרתו, אך שובין לא הניח לו. אמבולנס שהגיע למקום פינה את פלויד בן ה־47 לבית חולים, וזמן קצר לאחר מכן נקבע מותו.

"הרצח של פלויד הוא מזעזע. אין שום הליך משטרתי שבו מישהו אמור ללחוץ עם הברך על צוואר של עצור במשך תשע דקות, כשהוא אזוק ולא מתנגד", קובע ביל קאנון, ששירת במשך 27 שנה במשטרת ניו־יורק. "ברור לכולם שהשוטר חייב היה להיעצר, ולהתמודד עם מעשיו בבית משפט. אני מניח שגם השוטרים שהיו איתו ייעצרו ויוגשו נגדם כתבי אישום. במשך שבע שנים הייתי מפקד של יחידות סיור בעיר ניו־יורק, אחת המחלקות המסוכנות ביותר במשטרה. ראיתי המון, ואחד התפקידים שלי היה להגן על השוטרים שאיתי, לפעמים גם מעצמם. כל אדם יכול להיסחף פתאום וצריך לפעמים מישהו שיעיר לו וייקח אותו צעד אחורה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /AFP_1SL0P0-2-750x525.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אם אחד השוטרים שעמדו בצד במקרה של פלויד היה עושה את זה, זה לא היה מסתיים באישום ברצח. לאורך השנים הייתי עד למקרים דומים וכמה פעמים ביקשתי מהשוטר שלצידי להרפות את האחיזה, כי זה מקשה על הנשימה. לאורך כל השירות המטרה שלי הייתה לנהוג כלפי כולם באופן שווה וגם לחזור הביתה בריא ושלם".

המשמר הלאומי נפרש

הידיעה על מותו של פלויד הובילה אלפי אנשים לצאת לרחובות מיניאפוליס. תחילה למקום שבו נעצר ולאחר מכן לתחנת המשטרה שבה עבדו ארבעת השוטרים שהיו מעורבים בתקרית. המפגינים התעמתו עם השוטרים, השחיתו את הבניין, השליכו אבנים, ניפצו שמשות של ניידות וריססו עליהן כתובות. "אחת הבעיות הקשות כרגע היא שלצד המפגינים השקטים ישנם נציגים מקבוצות רדיקליות, שהמטרה שלהם היא לתקוף את כוחות המשטרה ולפעול באלימות. זריקת אבנים, שריפת מבנים, בזיזת חנויות הן לא דברים שקורים סתם, זו אנרכיה מאורגנת", טוען קאנון. "חשוב לזכור שכוחות המשטרה בארה"ב עוברים תקופה עמוסה וקשה במהלך משבר הקורונה. שוטרים רבים נדבקו. הם עדיין מתמודדים עם חוסר כוח האדם, ועכשיו המהומות מוסיפות קושי גדול. אי אפשר להתכחש לעובדה שבארה"ב יש מקרים ברורים של אי־שיוויון על רקע גזעי, אבל מדינות רבות בארה"ב צריכות ללמוד ממה שנעשה בניו־יורק, שם הורידו את הפשע בשלושים השנה האחרונות בכ־70 אחוזים. האשמה הגדולה בכל מה שקורה היא בפוליטיקאים, שתמיד ממהרים להאשים את המשטרה. התפקיד שלהם הוא לפתח את החינוך, לקדם את השכונות החלשות ולעודד את האנשים לקדם את עצמם, לא לחכות שמישהו אחר יעשה בשבילם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 6/AFP_1SI4K1-2-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /AFP_1SI4K1-2-750x546.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כדי לנסות להרגיע את הרוחות, פוטרו ארבעת השוטרים המעורבים יום לאחר המעשה. החקירה הועברה ל־FBI וכעבור חמישה ימים נעצר דרק שובין והואשם ברצח מדרגה שנייה. כתבי אישום הוגשו גם נגד יתר השוטרים שנכחו באירוע. ההתנהלות האיטית הזאת לא עזרה להרגיע את הרוחות, שממילא סוערות בארה"ב. זאת בין היתר, בעקבות סרטון שפורסם לפני שבועות ספורים ובו נראים שני גברים לבנים יורים למוות ללא סיבה בצעיר שחור בשם אמאד ארברי, שיצא לריצה ברחובות העיירה ברונסווק, ג'ורג'יה.

לאחר כמה ימי מהומות נוספים במיניאפוליס וניסיונות הרגעה מצד מושל מינסוטה טים וולץ, הוא הכריז על גיוס מלא של כוחות המשמר הלאומי של המדינה, דבר שלא קרה מאז מלחמת העולם השנייה. המחאה גלשה במהירות לרחבי ארה"ב כולה. ב־140 ערים התקיימו בימים האחרונים הפגנות ביום ובלילה. המשמר הלאומי נפרש ב־21 מהן, ובערים מרכזיות כגון לוס־אנג'לס, מיאמי, שיקגו וסיאטל נרשמו מקרים רבים של עימותים אלימים, השחתת רכוש וביזה.

הכומר ספרויל: "כשאנחנו נוהגים באלימות או מסכנים אחרים, אנחנו הופכים לחלק מהבעיה ולא מהפתרון"

ב־25 ערים ב־16 מדינות בארה"ב הוטל עוצר בשעות הערב, כדי למנוע התקהלות ומהומות נוספות. אחת מהן הייתה העיר ניו־יורק – שם נאסרה עלינו היציאה מהבתים ביום שני מהשעה 23:00 בלילה, ובערב שלמחרת מהשעה 20:00, מה שלא מנע מהמונים להמשיך להפגין בכל חלקי העיר גם לאחר שהעוצר נכנס לתוקף. מושל ניו־יורק, אנדרו קואמו, הוא שהחליט על הצעד בשל החרפת פעולות המחאה במדינה. באזור הברונקס, טרייבקה וצ'לסי נופצו עשרות חלונות ראווה של חנויות, וחלקן נבזזו. בברוקלין התקיימו עימותים חריפים בין מפגינים לכוחות משטרה, כולל שימוש בגז מדמיע ובכדורי גומי כלפי המפגינים, ניידת שנסעה אל תוך התקהלות של ציבור זועם וניידת אחרת שהועלתה באש. במהלך ההתפרעויות נעצרו 200 מפגינים, ביניהם גם בתו של ראש עיריית ניו־יורק, ביל דה־בלאזיו.

האירועים הובילו גם את האנטישמים בארה"ב להרים את ראשם. כמה בתי עסק ובתי כנסת הושחתו בלוס־אנג'לס ובווירג'יניה. בניו־יורק הגבירה המשטרה נוכחות באזורים יהודיים, תוגברה האבטחה בברוקלין, וארגון השמירה בקראון־הייטס קרא לתושבים לא לצאת לרחובות ללא צורך. בנוסף, הושחת בית הכנסת הספרדי "קול יהודה" במונטריאול, קנדה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /AFP_1SK8CH-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

המחאה והאלימות הגיעו גם לוושינגטון הבירה ולבית הלבן, והביאה את אנשי האבטחה של הנשיא טראמפ, להחליט באחד הימים על העברתו לבונקר במבנה, כדי לשמור על ביטחונו. טראמפ לא ממהר לצנן את הרוחות. הוא אמנם הביע מורת רוח מהתקרית, שלח תנחומים למשפחת פלויד ותמך במפגינים השקטים, אך גם קרא לבכירי רשויות החוק לנקוט גישה תקיפה יותר כלפי המתפרעים. הוא צייץ בטוויטר קריאה לירות בבוזזים (ציוץ שקיבל הערה על "האדרת אלימות" מצד הרשת החברתית) וכי כלבים אכזריים מחכים למי שיעז לפרוץ אל מדשאות הבית הלבן. ביום שני בערב, בזמן שנשא את נאומו היומי לאומה ספגה קבוצת מפגינים שקטה שעמדה מחוץ לבית הלבן מתז אגרסיבי של גז מדמיע.

הקהילה הנפגעת ביותר

"מאז נבחר טראמפ ומתייחס לאמריקה כמקום ששייך רק לסוג אחד של אנשים, אנחנו משלמים מחיר כבד כמדינה", אומר לנו הכומר האפרו־אמריקני קרלטון ספרויל. הוא מנהיג ב־33 השנים האחרונות את הקהילה השחורה במאונט־ורנן, עיר במחוז וסטצ'סטר במדינת ניו־יורק. "הבעיות באמריקה היו קיימות לפני שטראמפ נבחר, אבל הוא עזר לתת להן לגיטימציה ובגללו היום שוב אין שוויון הזדמנויות לציבור השחור באמריקה. לא משנה כמה מבריקים יהיו הילדים שלנו.

"במקום להרגיע את האווירה הוא מחמם אותה למטרות שלו. אמריקה עדיין חולה, מפולגת ומלאת שנאה, והוא מנהל את האומה שלנו כאילו אנחנו עולם שלישי". ספרויל מודע היטב לאחריות שיש לו כמנהיג קהילה עם מאמינים רבים. "אלו ימים קשים בעבורי כמנהיג רוחני ומוטלת עליי אחריות גדולה להגיב מצד אחד, וגם להיות ברור בדברים שאני אומר, גם אם מישהו לא יסכים או יאהב אותם. הרצח של פלויד הוא טרגי במובן האישי של אובדן חיים, אבל גם במובן הרחב יותר – עצם זה שמקרים כאלה עדיין אפשריים כאן. אני מאמין בעשייה נכונה ואקטיבית ובהחלט מעודד יציאה לרחובות כדי להפגין, אבל חלילה לא רוצה שמישהו יהרוג מישהו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 06/1239087711-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כשאנחנו נוהגים באלימות או מסכנים אחרים, אנחנו הופכים לחלק מהבעיה ולא מהפתרון. קשה להשיג צדק, וצריך להיות אגרסיבי בדרכים הנכונות. בסוף ננצח. חייבים להצביע בבחירות, כי זו הדרך להשפיע. אנחנו נמצאים בתקופה קשה בהיסטוריה שלנו, וצריכים לעשות הכול כדי שהיא תסתיים ולא תשוב. תודה לאל שיש דמוקרטיה שבה אנחנו יכולים להשמיע את קולנו ולפעול למען הצדק".

איך לדעתך אפשר לשקם את האמון בין הקהילה השחורה למשטרה המקומית?

"הקונגרס והפרלמנט צריכים להגדיר מחדש את תרבות המשטרה. הם לא לבנים או שחורים, הם כחולים, ויש להם תרבות שמגינה על עצמה שוב ושוב לאורך השנים. המשטרה היא גוף חשוב בחברה שנותן איזון, אבל כרגע יש להם יותר מדי כוח והגיע הזמן ששוטרים שחצו קווים אדומים ישלמו מחיר כבד. זה כמעט לא קורה. היו מקרים רבים מדי בעבר שבהם שוטרים שהרגו אדם שחור יצאו לחופשי. אסור לתת לזה לקרות, כי מדובר כאן ברֶשע. כולנו באים מאותו דם ואני מאמין שההבדלים בינינו הם דווקא כוח שיכול לחבר. כולנו בני אדם ויש לנו אחריות ללמוד איך לחיות בהרמוניה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/ביל-קאנון-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/ביל-קאנון-750x531.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בחוויה האישית שלך, חל במהלך השנים שיפור ביחס כלפי הקהילה השחורה בארה"ב?

"יש התקדמות, גם אם לא מספיקה. כשהייתי בכיתה ו' החלו לשלב שחורים ולבנים בבתי הספר. ההורים שלי שלחו אותי בכל יום באוטובוס לבית ספר 'לבן', כי רמת החינוך שם הייתה הרבה יותר גבוהה. אני ואחיי זכינו ללמוד באוניברסיטה, בזכות המאבק של התנועה לשוויון זכויות, ולהתקדם למעמד הבינוני מבחינה כלכלית. אבא שלי שירת במרינס ואמריקה הייתה טובה למשפחה שלי. ועדיין, יש הרבה טעויות לתקן. הרבה אנשים טובים מהקהילה שלנו קיפחו את חייהם במאבק הזה, ולעולם לא נחזור לימים שהיו כאן בעבר. הקהילה השחורה היא תמיד הנפגעת ביותר. ככה זה היה עם האיידס, כך עכשיו עם הקורונה וכך זה עם מספר האסירים בבתי הכלא. יש כאן משהו מעוות שחייבים לתקן. כולי תקווה שטראמפ לא ייבחר שוב. הוא הבטיח להפוך את אמריקה לנהדרת, וזה ממש לא נראה ככה עכשיו".

The post מתוך המהומה: המחאות, האלימות והדרישה לשינוי appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-19.44.06-750x237.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />מחקר סרולוגי ראשון מסוגו שנערך בישראל עמד אתמול (יום ג') בראש סדר היום החדשותי. אולם נראה שהממצא העיקרי בו, לפיו כ-200 אלף ישראלים נדבקו בקורונה ומרביתם כלל לא פיתחו תסמיני מחלה, לא כל כך מסתדר עם המציאות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "שגרת חירום מתמדת": כך נראו החיים במובלעת

– הגניבות בצאלים הפכו כר פורה להשפלת צה"ל

– ראשי יש"ע נפגשו עם נתניהו: "מצפים לריבונות בלי פגיעה"

המדגם, שנערך על ידי הצוות לטיפול במגיפות (צט"מ) בשיתוף פעולה עם המרכז הלאומי לבקרת מחלות, העלה כי שיעור החשיפה לנגיף עומד על 2.5 אחוז – גבוה יותר מזה שמשתקף כיום בשיעור הבדיקות החיוביות. המשמעות: כ-200 אלף ישראלים נדבקו בנגיף הקורונה מאז תחילת המגפה. החוקרים ציינו כי על פי הנתונים נראה שישראל רחוקה מאוד מלהנות מ"חסינות עדר". זאת, מאחר שכדי שתהיה חסינות כזאת שתאפשר לחיות לצד הקורונה בלי חשש לתחלואה ותמותה גדולה בגל השני, לפחות 50 אחוזים מהאוכלוסייה צריכים לפתח נוגדנים. על פי ממצאי הבדיקות הסרולוגיות, על מערכת הבריאות להיות מוכנה מבחינת ניהול המגפה ולא להיות מופתעת ממקבצי התפרצות כפי שאנו עדים להם בימים האחרונים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 06/AFP_1SQ3U0-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ממצאי המחקר העלו לא מעט סימני שאלה ותהיות לגבי מהימנותם בשל מספר סיבות, בהן מספר הנבדקים הנמוך יחסית (כ-1,700 בני אדם) ובשל התוצאות שמעמידות את מצב אזרחי ישראל בבחינת נס. חוקרים ומדענים ששוחחנו איתם ציינו בפנינו מספר מהבעיות שעלו מממצאי המחקר. בדיקות סרולוגיות לבחינת מספר הנבדקים שבדמם נמצאים נוגדנים לקורונה נערכו במספר מדינות ברחבי העולם ובהן ניו יורק, ג'נבה, לונדון וספרד. מממצאי הבדיקות עלה כי אחוז התמותה מקורונה עומד על כ-1 אחוז ואילו על פי תוצאות המדגם, בהתחשב בתמותה בישראל שעומדת נכון להבוקר על 290 בני אדם, הרי שאחוז התמותה בישראל עומד על כ-0.15 אחוז. המשמעות היא שאו שבכל העולם טעו בבדיקות הסרולוגיות, או שבישראל טעו בפענוח הבדיקות הסרולוגיות, או אולי בכלל בישראל עדים לנס בלתי-מוסבר שמביא לאחוזי תמותה נמוכה מקורונה בהשוואה לכל העולם. לא מדובר בממצאים בלתי-אפשריים, אך הם מאוד לא סבירים.

בנוסף, אם אנחנו יודעים שבישראל חלו כ-200 אלף בני אדם וידענו לזהות על פי בדיקות הקורונה רק כ-17 אלף חולים עם סימפטומים – המשמעות היא שרק כעשרה אחוזים מהנדבקים בישראל אותרו. בניו יורק לשם השוואה זיהו אחוז חולים גדול יותר. האפשרות הזו לא סבירה מאחר שבישראל ביצעו מספר בדיקות קורונה רב יותר מאשר בניו יורק והשכילו לעצור את המגיפה בשלבים מוקדמים יותר, לפני גל התחלואה הענק שהיינו עדים לו בתפוח הגדול. לא סביר שלמרות הבדיקות הנרחבות הצליחו לפספס בישראל כל כך הרבה חולים, וזה לא מסתדר עם עדויות אחרות בעולם.

אז האם מדובר בטעות? לא ניתן לדעת. פרטיו של הדו"ח שהוגש למל"ל לא נחשפו מלבד המסקנות הסופיות שלו ואלו, כאמור, "לא עושות שכל". אז יכול להיות שבישראל קרה נס עצום שאי אפשר להשוות אותו לשום מדינה בעולם אבל גם יכול להיות שיש שגיאה בקיט הבדיקות הסרולוגיות, או בסטטיסטיקות ואינספור הטיות שיכולות להביא למציאות הזאת. כעת צריכה להיות דרישה מהמל"ל שיחשפו את הדו"ח המפורט ויאפשרו לציבור לבחון בעצמו ולהבין את הממצאים מהסקר הסרולוגי.

מה כן אפשר ללמוד מהסקר ומהממצאים הלא ברורים שנחשפנו אליהם? שהדבקת עדר פשוט לא עובדת ולא תיתכן. בימים אלו, פוסט קורונה ופרה-קורונה חלק ב' עולות הקריאות לאפשר לצעירים להידבק בהמוניהם ולכלוא אוכלוסיות בסיכון בריאותי ומבוגרים בסדר למשך חודש. ברור יותר מכל כעת כי זה פשוט לא יעבוד. אין ערובה להתחסנות עדר, ללא התערבות חיסונית יזומה ואין דבר שיבטיח שכשישחררו את הסגר הכפוי על המבוגרים, הם לא יידבקו ומיד יעמדו בסיכון חיים. מן המחקרים שנערכים בעולם בקרב מחלימי הקורונה והנוגדנים שפיתח גופם לנגיף עוד לא עולה תמונה ברורה באשר לחיסון העצמי שהעמידו המחלימים והאם בסיבוב הבא, בחורף 2021 לא תפגוש אותם הקורונה שוב. היא כבר לא חייבת להיות סלחנית.

The post נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי appeared first on מקור ראשון.

באחת הסצנות האחרונות של הסרט "משחק ילדים" נראה מעוז חדד בן ה־12, עטור סרטים כתומים, הולך ברחובות היישוב אבני־איתן שבגולן. "אני תמיד מתגעגע לחברים שלי בכפר", הוא מספר שם, שנתיים אחרי הפינוי מחבל עזה. "יש משהו שונה בין החברים בכפר־דרום לחברים מהיום. החברים מכפר־דרום הם חברים מהגן ומכיתה א', חברים ממש, מאז שהייתי תינוק, עם כל הדברים שעשינו יחד. וכאן, כמה זמן אני מכיר את החברים כאן?"

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בעקבות המחאה ברשת – מחלקת קורונה ליולדות באיכילוב

– התגובה לפרובוקציה של חיזבללה צריכה להיות חדה וכואבת

– צפו: הנשים מ"תפילת הנערות" נפגשות אחרי 15 שנה

הבמאי נעם דמסקי עקב ב"משחק ילדים" אחר כמה ילדים כבני 10 מהיישוב כפר־דרום. המצלמה ליוותה את משחקי החבורה הצעירה בשנה המתוחה שקדמה להתנתקות, וביום העקירה עצמו (אני זכיתי להיות התחקירן והמפיק בפועל, בחלקים שצולמו בגוש קטיף). שני ילדים עמדו במרכז הסרט: מעוז חדד, שאביו אייל היה חקלאי בגוש; ואביחי איובי, שנולד לאחר מות אביו אפרים איובי הי"ד, שנרצח בפיגוע טרור בעת ששימש נהגו של הרב חיים דרוקמן. ילד נוסף שבלט בחבורה וכיכב בכמה מהסצנות היה אברהם בר־אילן.

ארבע שנים לאחר ההתנתקות נפגש מעוז עם חבריו מכפר־דרום בהקרנת הבכורה של הסרט בכיכובם, במרכז בגין בירושלים. מאז הם לא התראו, עד עכשיו. במלאת 15 שנים לחורבן גוש קטיף החלטנו להפגיש שוב את החבורה ההיא, כדי לשמוע כיצד הם רואים במבט לאחור את אירועי הימים ההם, ומה הם נושאים איתם גם היום. המקום הטבעי לקבץ בו חברי ילדות שגדלו יחד וחוו אירועים לא פשוטים הוא מקום מגוריהם מהעבר; במקרה של מפוני ההתנתקות זה כמובן בלתי אפשרי. נפגשנו לפיכך בשבי־דרום בנגב המערבי, יישוב שמתגוררות בו כיום כ־15 משפחות מכפר־דרום.

המשתתפים מקדמים זה את זה בחיבוקים וטפיחות, אבל ניכר שהחוט שחיבר ביניהם ניתק לבלי שוב. חדד מספר כי לכל אורך השנים האלה, לא ראה את חבריו גם על המסך; מאז הקרנת הבכורה הוא לא שב לצפות בסרט. "פחדתי לראות, כי אני אחד המכחישים. זה כאילו נובע ממקום של 'ממשיכים הלאה, קדימה', אבל זה לא באמת. יש אצלי הרבה דברים לא פתורים. חוץ מזה, התפדחתי לראות את עצמי שם כילד".

איובי זוכר את הצפייה הראשונה כחוויה מפחידה. "הרגשתי חשוף מאוד, אבל מאז ראיתי את הסרט עוד כמה פעמים, ועברתי איתו תהליך התבגרות. המצלמה תפסה את הילדות שלי, אבל לא את כולה. לא תמיד היה לי נוח לראות את זה, ובכמה סצנות רציתי לחדד ולומר 'אבל רואים פה רק זווית אחת'. יש למשל סצנה שבה אנחנו משקיפים על השכנים הערבים שמעבר לגדר ומדברים עליהם. כנער רציתי לצעוק על אביחי הילד שמוצג בסרט, ולנסח מחדש את השיח שרואים שם. היה לי קשה גם לראות את עצמי מתעמת עם החיילים ביום הגירוש. חיילים צריך לכבד. לא היה פשוט לראות את זה".

15 שנה אחרי, מה נשאר לכם מגוש קטיף?

איובי: "הרבה מהאישיות שלנו מגיעה משם, היא פועלת מהמקום הזה ומהחוויות שעברנו בגוש. אני תמיד צוחק שאת הצבא שלי עשיתי כבר בגיל שמונה".

חדד: "כששואלים אותי 'מאיפה אתה', אני אומר שאני חצי משם. בסופו של דבר גדלתי בגוש קטיף, לא ברמת הגולן, שההורים שלי עברו אליה. הגוש עיצב אותי. זה מותג, כמו סיכת סוף מסלול".

קיים הרצון לחזור לשם, או שזו תחנה שעברתם ומבחינתכם היא נשארה מאחוריכם?

בר־אילן: "אני לא יודע אם אני ספציפית אחזור לגוש קטיף, אבל יש לי חלום שיחזרו לשם, ואשמח אם זה יקרה".

חדד: "אבא שלי, שגדל בכפר־סבא, אומר שהוא לא יחזור לחבל עזה. אמא שלי כן חיה את זה, כי מגיל חמש היא גדלה בגוש קטיף, ביישוב גני־טל. צריך להבין שיש פה משהו מעבר לשאלה אם הסתדרת אחר כך בחיים. זו שריטה עמוקה: חיילים זרקו אותי מהבית, ואני שירתי אחר כך בצבא, לבשתי אותם המדים כמו האנשים שהוציאו אותי. זה לא מעבר דירה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/07/D909-107-750x502.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"אני אישית מחובר היום לאזור ירושלים, לטרסות ולאבן. אין לי מה לחפש על החוף. אבל מצד שני, גוש קטיף זה גוש קטיף. אם עולים לשם – אני קודם כול מתייצב, לפחות להקמה וכדי להרגיש את האנרגיה. ואם יהיה לי טוב שם, יכול להיות שאשאר".

איובי: "אני לא חושב על זה כל יום, אני אדם שעובר הלאה, אבל ודאי שיש לי תקווה ענקית שיחזרו לגוש קטיף. וברור לי שאם זה יקרה, אני לא אוכל שלא לחזור. זה יהיה חזק ממני. רוב הוותיקים כאן, בשבי־דרום, עוד לא התחילו לבנות את בית הקבע, וכך גם אמא שלי. מבחינתה יש לה בית אחר, גם אם הוא לא קיים".

לקנא בבכי ובצעקות

אביחי איובי עצמו יעבור בקרוב לגור בבית שהוא בונה בשבי־דרום. הוא בן 26, נשוי ואב לשתיים. המקצוע שלו הוא מוזיקה: יש לו להקת חתונות, "אורות גבוהים", והוא מלמד נגינה בישיבה התיכונית במצפה־רמון, שהוא למד בה בנעוריו. מעוז חדד (25) בונה ומסתת באבן בירושלים, ומתגורר כרגע ב"חוות צאן קדר" שבאזור מעלה־אדומים. גם הוא עוסק במוזיקה – כותב, מלחין ושר – ובימים אלו עולים ליוטיוב שירים ראשונים משלו. אברהם בר־אילן (25) הוא סטודנט למדעי המחשב באוניברסיטת בר־אילן, נשוי ומתגורר בלוד. במפגש השתתף גם היוצר והבמאי נעם דמסקי, ששמר על קשר עם בני החבורה לאורך השנים.

בצילומים מהתקופה שלפני הגירוש, ניכר שאתם לא מסכימים לדבר על האפשרות שהוא יתרחש. היום, כמבוגרים, אתם חושבים שיכולתם אולי להיות מוכנים טוב יותר למה שאירע במציאות?

חדד: "היה משהו ילדותי בלהגיד שזה לא יקרה, ושאנחנו לא מדברים על זה. הייתה התכחשות – 'השם בצד של הטובים, אנחנו הטובים, אז כנראה לא יהיה גירוש'. האמירה של הרב מרדכי אליהו, 'היֹה לא תהיה', נתנה חותמת שסגרה מבחינתנו את הסיפור. בתור הורה הייתי מציג מבט מפוכח יותר, מסביר שיכול להיות שזה כן יקרה. בדיעבד נגרם שינוי ביחס שלי כלפי כל דמות סמכותית, במיוחד כשהיא מגיעה עם תואר רב".

איובי: "אצלי הערך של הרבנים לא נפגע, ואת זה אני זוקף לזכות אמא שלי, שהייתה שם כדי לכוון, לדבר ולהסביר. אצלנו שוחחו על הכול, כל דבר נעשה בשיתוף עם הילדים, אם כי אני העדפתי לא לדבר על זה. כשאמא שלי הביאה קרטונים לבית, מרוב כעס שרפתי אותם. ערב לפני הגירוש אמא כינסה את כולנו ושאלה מה אנחנו רוצים שיהיה מחר, מה נעשה ומה לא נעשה, איך ניגש לזה. בסוף החלטנו שנכתוב משהו בכניסה לבית.

"אמא אף פעם לא פחדה לדבר על הכול, כי זה הקו שלה בחיים. כהורה אני כל הזמן שואל את עצמי איך היא הצליחה לעשות את זה גם בתקופות שהייתה לבד, איך תמיד שמרה על הרבה אמונה והרבה כבוד לתלמידי חכמים".

בר־אילן: "גם אצלנו דיברו. לא הרבה, אבל כשהנושא עלה, אבא שלי אמר שזה יכול לקרות. כשרבנים אמרו 'לא יהיה', העמדה שלו הייתה: צריכים לכבד את מה שהם אומרים, אבל ייתכן שכן יהיה. היחס שלי לרבנים לא השתנה, אבל נוצרה אצלי הבנה שאם אהיה איש ציבור – ולא שאני מתכנן להיות – אדע שאי אפשר להבטיח ל־8,000 איש שמשהו לא יקרה".

איובי: "צריך להבין שאם רב היה בא ואומר משהו אחר, פשוט לא היו מקשיבים לו, היו קוטלים אותו. יצאו גם נגד רבנים שאמרו לא לסרב פקודה. הציבור רצה לשמוע דברים מסוימים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02022_12_58-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"היו תושבים שנקטו הכחשה מודעת", אומר נעם דמסקי. "יום לפני הגירוש, אחד התושבים ראה אותי מסתובב ביישוב עם המצלמה ואמר לי: 'נעם, מה תעשה עם כל חומר הגלם הזה? הרי לא יהיה כלום. עוד מעט נעשה סעודת הודיה'. היו גם שבחרו לא לדבר על אפשרות הגירוש כדי לא לפגוע במאבק. אחת האמהות השוותה את זה למאבק על חיים של ילד: נלחמים עליו עד הסוף, מתעסקים בכאן ועכשיו ולא ב'מה יקרה אם'".

כפר־דרום היה יישוב תורני מאוד. אני זוכר את שיחות החיזוק בבית הכנסת בימים האחרונים. עד כמה העקירה השפיעה על האמונה שלכם בכללותה?

איובי: "אצלי לא עלו שאלות כאלה. התחנכתי על כך שהכול אמונה – גם ההתמודדות עם הפצמ"רים או עם חדירות של מחבלים. חינכו אותי שהקב"ה הוא המשענת הכי גדולה שלנו, וחייבים להיעזר בו בכל מקום בחיים. הכול נתון לביקורת, לשאלות ולתהיות, אבל הקב"ה תמיד מנצח. אני רואה היום את הבת שלי, ילדה בת שלוש וחצי – היא הסוכן הכי טוב של אלוהים פה בעולם".

בר־אילן: "לא היה לי שבר אמוני. הייתי קטן מכדי שזה ישפיע עליי. גם לא נראה לי שזה האירוע הכי קשה שהיה לעם ישראל מבחינה אמונית".

חדד: "המסע האמוני שלי לא בהכרח מושפע מהגירוש. היה לי שבר, אבל לא מהסיפור הזה ספציפית. אני כן זוכר את עצמי מדבר הרבה עם הקב"ה. יושב בקראווילה בגולן, נשען על הדלת, מביט לשמיים ויוצאות לי דמעות בלי שאבין מאיפה זה בא. הגירוש נתן פרופורציה. א־לוהים הוא גדול, והוא יכול גם לגרש אותך ולמעוך אותך ולעשות לך הרבה דברים בלי שתבין למה. ואז אתה יכול לבחור להתלונן, או לקחת זווית אופטימית ולומר לו תודה על הטוב שיש לך".

בסצנות שצולמו שלוש שנים לאחר ההתנתקות אומרים הילדים שהם מצטערים על שלא נאבקו בכוח רב יותר נגד הפינוי מבתיהם. כשאני שואל אם כך הם רואים את הדברים גם היום, חדד משיב: "יש סכנה באמירות בדיעבד. ברמה האישית הרגשתי בגירוש שאסור לי לבכות כי מצלמים אותי. ממש החזקתי את הדמעות, אמרתי לעצמי 'תהיה גבר'. זה משקל שהלך איתי אחר כך. לא הוצאתי כלום, הייתי קפוץ, וזה השאיר אצלי מטענים. אם אתה שואל אותי היום מה הייתי רוצה לשנות, התשובה היא: לא להיות קשה עם עצמי אלא לשחרר. ראיתי בסרט את אביחי – משוחרר, בועט, צועק, בוכה – וקינאתי בו".

איובי: "היום אני במקום אחר לגמרי, אבל אם הייתי חוזר עכשיו לגיל 11, נראה לי שהייתי עושה את אותו הדבר. בגיל ההתבגרות הייתי מוציא אפילו יותר כוח. אני לא בטוח שהיום הציבור שלנו בכללותו היה מתנהג אחרת, למרות שהוא עבר מאז דרך ארוכה והגיע לעמדות מפתח. כוח לא היה עוזר, כי למשטרה יש יותר כוח, ולאריק שרון היה כוח בלתי נגמר. אם הייתה מתקבלת החלטה דומה היום, המאבק היה נראה אותו הדבר, פחות או יותר".

בר־אילן: "אבא שלי לא רצה שנעבור טראומה. הוא גם לא ראה עניין להתאמץ עוד קצת במאבק, ולכן לא הייתה אצלנו בבית דרמה מיוחדת. אני חושב שזה היה טוב. לא הייתי משנה את המאבק שלנו, גם אם זה היה קורה בגיל מאוחר יותר".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... P_00112001253-750x517.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

חדד: "כשהחיילים נכנסו אלינו הביתה והתחיל ויכוח, הרגשתי שאני מת לעוף משם. האווירה נהייתה צפופה, הכול היה כבד. התחושה שלי הייתה – יאללה, בואו נצא כבר. הם הגיעו, הם ניצחו, בואו נחתוך לסצנה הבאה".

איובי: "בנווה־דקלים הגירוש נמשך כמה ימים, והיו בתים שהצבא הגיע אליהם יותר מפעם אחת. אצלנו בכפר־דרום, כל משפחה שהגיעו אליה – זה היה כדי להוציא אותה, בלי דרך חזרה. הם רצו לסיים הכול בתוך יום, בלי להשאיר כלום. אגב, כמה ימים אחרי שיצאנו אמא שלי הציעה לי לחזור לכפר־דרום כדי לקחת דברים. לא רציתי, ועל זה אני מתחרט".

עם הגב לפצמ"ר

כפר־דרום לא היה "עוד יישוב" בגוש קטיף; הוא שכן במיקום מבודד, מוקף אוכלוסייה ערבית, וסבל במשך השנים מירי פצצות מרגמה ומפיגועי טרור קשים. בעקבות הפיגוע ב"אוטובוס הילדים" בנובמבר 2000, שבו נרצחו שניים מתושבי כפר־דרום ונפצעו ילדים רבים, הוחלט לפתוח ביישוב בית ספר יסודי וכך לחסוך מהתלמידים את הנסיעה לנווה־דקלים. התוצאה הייתה שילדי כפר־דרום לא נפגשו כמעט עם בני גילם מהיישובים האחרים בגוש קטיף.

כשאני שואל אם אחרי העקירה הייתה תחושת הקלה מסוימת מכך שתקופת הפצמ"רים והפיגועים תמה עבורם, בר־אילן משיב: "כילד קטן לא הרגשתי שאני נמצא במקום לוחץ, או שיש פחד מסביב. מתרגלים לזה. לא חששנו ביומיום".

חדד: "גם אני כילד לא באמת חוויתי את הקושי, ולא התייחסתי בכובד ראש לכל המציאות. קיבלתי את זה כמובן מאליו. אלו היו החיים שלנו, ולא הכרנו משהו אחר. כמו שבחורף יורד גשם, בכפר־דרום ירדו פצמ"רים. בחוויה שלי, החיים שם היו טובים".

איובי: "אשתי רננה תמיד שואלת 'איך אתם לא שרוטים עם כל מה שעברתם שם'. אני לא חושב שאני שרוט, אבל יש הרבה שאריות. האידיאל במגורים שם, המקום הסגור, ההערצה לחיילים שסביבנו והדם שחיבר בין כולם – כל זה יצר משהו שגם נתן לנו גב, ולכן לא כל כך נשרטנו. הקהילה הייתה מגובשת, המשפחות היו מחוברות מאוד. הייתי שמח לגדל את הילדים שלי בקהילתיות כזו ומתוך אידיאל כזה. אני לא מכיר היום מקום שהדברים קיימים בו כך. גם שבי־דרום זה לא כפר־דרום. רוב המשפחות לא גרו שם, וכשמנסים לפעמים להחיות את רוח כפר־דרום, זה לא זה. במשפחה שלנו כפר־דרום נמצא בדי־אן־איי, ואצל ההורים עוד יותר.

"הפחד אף פעם לא גרם לי להימנע מללכת אל חבר או סתם לצאת החוצה. גם לא פיתחתי חרדה מפצמ"רים. אבל כן, היה פחד. אני זוכר את עצמי יושב בשולחן שבת וחושב מה עדיף – שהגב שלי יהיה לכיוון החלון, או לכיוון דלת הכניסה. חמישה פצמ"רים נחתו לנו בבית, אבל אמא שלי תמיד ניתבה את הפחד לאמונה, לא לשיתוק. דווקא המציאות שהגיעה אחר כך שיתקה אותי. אתה יודע מה זה להיות סגור חמישה חודשים במלון כמו בכלוב? לקחו לי את כל המובן מאליו".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02022_12_57-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

חדד: "גם אצלי – הגירוש נמשך יום אחד, אבל כל הקושי בא אחר כך. נגמרה ה'מסיבה', ואתה לבד עם עצמך במציאות החדשה".

באחת הסצנות החותמות את "משחקי ילדים", חלק מהמצולמים מביעים חוסר רצון לשרת בצה"ל בבוא העת. למרות זאת, בסופו של דבר כולם התגייסו. בר־אילן הגיע ליחידת אגוז, חדד לגדס"ר גולני, ואיובי, שהתגייס לאחר נישואיו, שימש ראש לשכתו של החזן הצבאי הראשי ונגן בלהקת הרבנות הצבאית.

השירות הצבאי שלכם הושפע מחוויות העקירה?

בר־אילן: "התגייסתי רק ב־2015, אחרי מבצע צוק איתן, והכעס על צה"ל כבר פחת. צריך לזכור שאחרי גוש קטיף היו אירועי עמונה, ובהם צה"ל לא השתתף. ובסוף כולנו חיים פה בארץ, וכל ישראלי אוהב את צה"ל. אנחנו שלושה בנים במשפחה, וכולנו שירתנו בצבא".

חדד: "הגעתי לכלא במהלך השירות הצבאי, וברור לי שזה קשור לפינוי. היה סיפור לא הוגן, האשימו אותי בהמרדה של הצוות נגד המפקד. המג"ד שאל אם יש לי משהו להגיד להגנתי, ואמרתי לו: 'שמע, אני מגוש קטיף במקור'. כשמפקד הצוות האשים אותי בחוסר מוטיבציה, עניתי: 'באמת לא התגייסתי עם הרבה מוטיבציה, אבל אם הגעתי עד לפה – שנה אחרי תחילת המסלול, חודשיים לפני שהוא מסתיים – איך אתה אומר שאין לי מוטיבציה? אולי אין לי הרבה ממנה, אבל אני נושך שפתיים ומתגבר על זה יום־יום. זה הסיפור שלי'. הוא אמר לי: 'אנשים כמוך לא מתאימים לנו', והעיף אותי מהצוות. זה פתח אצלי המון כעס, שהוביל בהמשך גם לעריקות ולכלא. בסוף סיימתי בטוב יחסית. בעיניי ברור הקשר של כל זה לגוש קטיף. כולם נכנסים לצבא כטירונים צעירים ומתלהבים, ואני הייתי מבואס ביום הגיוס. הייתי מפוכח ופחות נאיבי".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02022_12_55-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איובי: "לשמחתי, המרד שלי הגיע בגיל צעיר, ובתחילת התיכון הוא כבר עבר. בתקופה שאחרי הפינוי היה לי קשה לראות חיילים, היה לי קשה עם דגל ישראל ועם יום העצמאות. אצלנו במשפחה זה גם פגע ביום הזיכרון. תמיד היינו מגיעים להר הרצל, וקצת לפני הגירוש הפסקנו להגיע, כי הרגשנו ששרון פגע בנו. הפסקתי בכלל ללכת לטקסים. כשכבר הייתי בתיכון, אחי הקטן שאל פעם את אמא שלי למה אין לנו דגל ביום העצמאות, ואז היא תפסה את עצמה ואמרה שצריכים לחשב מסלול מחדש. מאז חזרנו בשלבים לחגוג את יום העצמאות, אבל לא לטקס בהר הרצל. גם אחרי שהצבא הצליח להחזיר אותי עוד יותר לטקסים ולממלכתיות, ימי הזיכרון שלי עדיין מופנמים מאוד".

בר־אילן: "בשנה־שנתיים שאחרי הגירוש לא חגגנו את יום העצמאות, כי היה קצת קשה, אבל בהמשך זה השתנה".

חדד: "ההורים שלי לא מניפים דגל ולא חוגגים את יום העצמאות עד היום. אני אוהב להתנהג הפוך מהמקום שאני נמצא בו: השנה הייתי ביישוב מסוים שלא ממש חגגו בו, אז אמרתי – מה זה השטויות האלה. שמתי דגל ישראל ועשינו מנגל".

המכולה עוד לא נפתחה

לקראת סוף המפגש החבורה מבקשת לשמוע מדמסקי על מה שהתרחש מאחורי הקלעים של צילומי הסרט. כילדים הם לא חשבו על הזווית שלו, היום זה מעניין אותם יותר. "התחלנו לצלם סרט עם מבוגרים מיישוב אחר בגוש קטיף, וראיתי שהם מדברים כמו דוברים ושליחים במשימה, וזה לא מעניין", מספר דמסקי. "עברנו לצלם בני נוער, הצטרפנו אליהם למבצעי 'פנים אל פנים' בשדרות, אבל מהר מאוד גילינו שגם הם כבר הפכו לשליחים מגויסים, ולסרט זה לא היה טוב. אני זוכר שחזרתי הביתה ואמרתי – הולכים על ילדים.

"כשהגענו לכפר־דרום, הרב ואנשי המזכירות לא התלהבו מהרעיון. גם אחרי שהשגנו הסכמה עקרונית, החתימו אותנו על חוזה עם הרבה סעיפים. בסוף סוכם שמי שמעוניין – יצטלם, ובהדרגה הצלחנו לרכוש את האמון של רוב התושבים. היה מי שהמשיך להתנגד, וכעס עליי כשהבן שלו השתתף בצילומים. ביום האחרון ראיתי אותו יושב מחוץ לבית שלו. הוא קרא לי ואמר: נעם, אני שמח שהיית פה וצילמת".

הקהילה שתועדה בסרט לא הצליחה לשמור על אחדותה לאחר העקירה. רק 15 משפחות מתגוררות בשבי־דרום, והשאר מפוזרות – ביישוב נטע במזרח לכיש, בבית־חגי בדרום הר חברון, באבני־איתן בגולן ועוד. "לא רציתי ללכת לרמת הגולן", מספר חדד. "בכיתי כל הדרך לשם. זה היה בשבילי כמו גירוש שני: עכשיו מגרשים אותי מהחברים שגדלתי איתם. אני זוכר שאמרתי פעם לאמא שלי שאני רוצה לחזור לחברים מכפר־דרום, והיא הסבירה לי שאין יותר כפר־דרום. במעבר דירה יש לך תמיד לאן לחזור, לנו אין. זה נמחק".

איובי: "תקופת חטיבת הביניים הייתה מתסכלת. גרנו אז באשקלון, ולא היה לי עם מי לדבר. זה היה סיוט. בכפר־דרום לא הייתה לנו טלוויזיה בבית, כי זה לא עניין אותנו. הייתי מגיע מבית הספר, זורק את התיק והולך לחברים. בית הספר בכפר היה שכן, הצלצול שלו היה השעון המעורר, ופתאום צריכים לנסוע באוטובוס לבית הספר, והאינטראקציה עם חברים נעשתה שונה, וזה לא היה כיף. אמא שלי צפתה את הזעזוע ואת הכאפה שנקבל, ולכן לא הלכנו כמו רוב המשפחות לגור במגדלים באשקלון עד שיבחרו מקום ליישוב הקבע, אלא שכרנו בית צמוד קרקע עם חצר, לא רחוק מהחוף. אולי זה מזער נזקים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02022_12_59-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

העקירה השפיעה מאוד על היחס שלהם למושג המקום. לא במקרה, השיר הראשון והטרי של חדד נקרא "רכבת הנדודים". "יש לי שריטה במובן הזה", הוא אומר. "מצד אחד אני תמיד מרגיש צורך לבנות לעצמי מקום, ומצד שני יש בי זמניות. בגולן הקמתי לי זולה, והרסו לי אותה כי היו צריכים לבנות שם. זה היה עוד גירוש פרטי קטן, שהעצים אצלי את תודעת הזמניות. גם כשהגעתי לבת־עין בניתי מיד, ומצד שני המשכתי הלאה".

איובי: "הגירוש גרם לי להתקבע, לא לחכות שאחרים יחליטו בשבילי איפה אחיה. שרון ומנהלת ההתנתקות החליטו בשביל אמא שלי איפה היא תגור, ולכן מאז הגירוש תמיד היו לה ארגזים בבית, כי או־טו־טו עוברים. הכול היה ארעי, שום מקום הוא לא הבית. עד היום יש לה מכולה שהיא לא פתחה. אותי האירועים זרקו מהר ומוקדם לחיים הבוגרים, לחפש עוגן ולהיות עוגן".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

The post 15 שנה אחרי שנפרדו – מה נשאר בנפש של ילדי גוש-קטיף? appeared first on מקור ראשון.

כגבר נשוי, אבא ועיתונאי במשרה מלאה, הייתי אבוד. לא הצלחתי להקשיב לילדים, לא הגשתי כתבות בזמן ולא זכרתי חלק מהפגישות. הגעתי למצב שבו אמרתי די. מסע אישי לטיפול בהפרעות קשב וריכוז. מדור חדש.

שאלון לאבחון ראשוני של הפרעת קשב וריכוז מחכה לכם בסוף המדור

1. לעלות למסלול

עד כמה שנאתי את בית הספר כילד? נראה לי שאין מספר שיכמת את האיבה והשנאה שהיו בי בתקופה הזו בחיי. אני הילד הזה שלא הפריע, אבל קיבל אפסים במבחן. לא 55, לא 40, אפס עגול. נוירולוג הציע לי מספר כדורים, שעשו לי כל כך רע, שגרמו לי לרתיעה מהתקרבות שוב לפתרון התרופתי. בסוף מצאתי את דרכי האישית ללמוד, ללא תרופות, ובמסגרת חינוכית קטנה ויוצאת דופן. יש לי תעודת בגרות מכובדת, ואפילו תואר הצלחתי להוציא באוניברסיטה הפתוחה (גם בזכות העובדה שאשתי שמה לי דד־ליין, קרוב לעשור אחרי שהתחלתי ללמוד). החיים נמשכו כהרגלם עד לפני כשנה, אז לא יכולתי עוד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מכה לחיזבאללה: ראש ממשלת לבנון צפוי להתפטר

– "פגיעה בכבוד האדם": בג"ץ קבע כי בית המחבל לא ייהרס

– לא עוד "מחאת האמנים", קראו לה: מחאת הקהל

כגבר נשוי, אב לילדים, שמנהל קריירה עיתונאית – אך יחד עם זאת, כמו מרבית העיתונאים, מנהל פרויקטים נוספים מחוץ לדפי העיתון – הגעתי למצב שבו אמרתי די. שכחתי יותר מהרגיל לבצע את המטלות המוטלות עליי, הגעתי לפגישה עם אדם חשוב מאוד ביום הלא נכון, ופספסתי פגישה עם אדם עוד יותר חשוב כיוון שלא רשמתי את העניין ביומן. היו לי כמובן רשימות, אבל לא הסתכלתי עליהן. שילמתי מחיר אישי, משפחתי ותעסוקתי.

הגעתי למצב שבו שכחתי יותר מהרגיל לבצע את המטלות המוטלות עליי, הגעתי לפגישה עם אדם חשוב מאוד ביום הלא נכון, ופספסתי פגישה עם אדם עוד יותר חשוב"

פניתי לטיפול פסיכיאטרי, והתחלתי עם כדור בשם קונצרטה שעשה לי ממש לא טוב, אבל סייע לי להתמקד כמו שלא התמקדתי בחיי. משם עברתי למספר נוסף של טיפולים תרופתיים. אבל במקביל גם למדתי מהי הפרעת קשב ואיך להחזיר את החיים שלי למסלולם, מסלול שייתכן שמעולם לא צעדתי בו עד היום.

פתאום יכולתי לכתוב כתבות בצורה מהירה ומדויקת יותר. אם פעם היה נדרש לי יום כדי לתמלל שיחה בת שעה או שהייתי מחכה לעשות את זה בלילה, כשיש לי שקט, כיום אני משתדל לעשות זאת במהלך שעות העבודה. לא הכול מושלם, אבל אני מצליח לעשות הרבה יותר דברים באותו הזמן – וזה פשוט תענוג.

התהליך הזה לא נגמר, ואמשיך בו יחד איתכם במדור החדש הזה. בכל שבוע אפגוש בעל מקצוע, אתנסה בשיטות מוכרות ושאינן מוכרות, ואביא את רשמיי אליכם, הקוראים.

2. "אדם הוא לא שק של כימיקלים"

בחרתי להתחיל בפסיכיאטר ד"ר אברהם (אבי) יקיר. הוא בעל קליניקה בירושלים, ומאחוריו עשרות שנים של התמחות בהפרעת קשב וריכוז אצל מבוגרים. בעבר ניהל את היחידה הפסיכיאטרית של בית החולים הדסה, ויצוין שגם הוא השתמש בעבר בטיפול תרופתי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02010_51_00-5-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הכול מהיר יותר היום", הוא פותח, "מצפים ממך ליותר הספק, לענות לסמסים אך במקביל גם להודעות בווטסאפ. בנוסף, בגלל הסלולר והמציאות של היום, אתה לא מפסיק לעבוד גם בבית, אין ניתוק. אנשים מספרים לי שהם בטוחים שלסבא שלהם הייתה הפרעת קשב, אבל הוא לא עשה כביסות, לא טיפל בילדים – ובטח לא בישל. הוא קם כל יום ויצא לעבודה בקצב שלו, הוא לא אסף את הילדים והיה צריך לחזור מוקדם, והאחריות היחידה שלו הייתה הפרנסה.

"כולם מדברים על ריטלין ועל תרופות אחרות, אבל אף אחד לא מדבר על כך שלאנשים עם הפרעות קשב יש סיכוי גבוה יותר לעשות תאונת דרכים, ותאונה קטלנית מהרגיל. וקיימת גם זילות כלפי המושג – לא נכון לומר שלכולם יש היום הפרעת קשב וריכוז".

מי בעצם יכול להעניק היום טיפול תרופתי?

"יש רופאי משפחה שעברו הכשרה ספציפית לאבחן ולטפל ברוב הכדורים. מצד אחד זה טוב כי אין מספיק פסיכיאטרים בקופות החולים, ויש לפעמים רתיעה מסוימת מטיפול תרופתי. מצד שני, לפסיכיאטר יש יותר הבנה וידע נרחב יותר בנושאים אלה".

בניגוד לשאר העולם, אומר ד"ר יקיר, בישראל נהוג ללכת לנוירולוגים לטיפול בהפרעות קשב. "פסיכיאטר רואה את הדברים בצורה רחבה יותר", הוא אומר.

אז מה אדם צריך לעבור כדי לקבל טיפול תרופתי אצל פסיכיאטר שמתמחה בנושא הפרעת קשב?

"מגיעים לפגישת היכרות ראשונה וצוללים אל הסיפור האישי של האדם, שאנחנו לא רואים אותו כשק של כימיקלים. חשוב לבחון אם באמת יש ביטויים להפרעה בכמה תחומים בחיים. בפגישה השנייה גם נעבור על שאלונים שביקשתי מהמטופל למלא, ושאלון נוסף לבן או בת הזוג שלו. אשלח את המטופל לבדיקת דם כדי לשלול הפרעות ביולוגיות שאינן הפרעות קשב וריכוז, אבל גורמות להתנהגות שמזכירה התנהגות של אדם בעל הפרעת קשב".

למה נחוץ שאלון לבן או בת הזוג?

"זה דומה לשאלון שהורים ממלאים באבחון של הבן או הבת שלהם. אדם מדווח על עצמו ולפעמים אינו מודע לעצמו. כולנו. הרבה פעמים תצפית של בן או בת הזוג מועילה מאוד ונותנת להם מקום לבטא את עצמם ולהיות חלק מהתהליך. אם הם לא חלק מהתהליך האבחוני והטיפולי, הרבה פעמים זה מועד לכישלון. במפגש השני ניתן מידע למטופל אבל גם נציב יעדים טיפוליים, במגוון תחומי החיים".

3. "לפעמים ממריצים יחמירו אי־שקט פנימי"

"הטיפול הוא קודם כול תרופתי", ממשיך יקיר, ומנפץ סטיגמה: "אנחנו לא תמיד נתחיל עם ריטלין, כיוון שהיא תרופה קצרת טווח, ופועלת לכמה שעות. הייתי מעדיף להתחיל עם תרופות ארוכות טווח – כדי שישפיעו על העבודה אך גם על החיים האישיים בבית". לדבריו, בניגוד לעבר, יש כיום בקופות החולים יותר מעשרה סוגי תרופות להפרעת קשב.

חלק מהכדורים שלקחתי גרמו לי להרגיש כאילו שתיתי עשר כוסות קפה, וזה היה נורא.

"נכון, יש מגוון תופעות לוואי לא נדירות, כפי שהזכרת. לפעמים השילוב של קפאין עם התרופה לא טוב, או שיש אנשים שהתגובה שלהם לממריצים לא טובה, ואנחנו נתאים להם תרופה אחרת. ממריצים וסטימולנטים יחמירו אי־שקט פנימי. לפעמים הפתרון הוא בשילובים של תרופות כמו וולבוטרין, שהיא תרופה הרשומה כאנטי־דיכאונית ואנטי־חרדתית ויש בה אלמנט שמסייע לקושי וריכוז שלא שייך לממריצים. היא לא ממרכזת כמו הריטלין אבל בהחלט מסייעת בוויסות".

כדורים להפרעת קשב וריכוז:

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ck_1751960495-750x415.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הכדור המוכר ביותר הוא ריטלין, שנחשב כ"קצר טווח" והשפעתו נמשכת שעות בודדות. לכך יתרונות וחסרונות. יקיר ממליץ למבוגרים ליטול דווקא כדורים עם אפקט ארוך: "המטרה היא להשפיע לא רק על המשימות בעבודה אלא גם על המשימות בבית ועל הנוכחות עם המשפחה".

תרופות מבוססות מתילפנידט:

ריטלין SR – פועל 6 שעות

ריטלין LA – פועל 8 שעות

קונצרטה – פועל 12 שעות

פוקלין XR – פועל 9-8 שעות

תרופות מבוססות אמפטמין:

אטנט XR – פועל 12 שעות

ויואנס – פועל 13 שעות

4. "לעשות שינוי בסביבה, לא רק לבלוע כדורים"

אחת מתופעות הלוואי הנפוצות ביותר של התרופות המדוברות היא דיכוי תיאבון. "במקרים רבים הטיפול התרופתי יכול לסייע בוויסות אכילה, שאצל רבים מהמטופלים הוא חיוני מאוד. יש גם תופעות כמו קושי בהירדמות כאשר התרופה פועלת, ולכן מומלץ ליטול את התרופות עם השחרור האיטי, בבוקר.

אבל חשוב לי מאוד להדגיש שאם יש תופעות לוואי – מחליפים. אין סיבה שבשנת 2020 תיטול תרופה לטיפול בהפרעת קשב שיש לה תופעות לוואי. כמובן, לכל תרופה נדרש זמן כדי להתרגל אליה, ולכן רק אחרי כחמישה שבועות עם טיפול תרופתי שמצליח עוברים לשלב של טיפול התנהגותי שמתאים למטופל".

מה זה אומר?

"לעזור לאדם למפות את הקשיים התפקודיים שלו – ולראות איך אפשר לגרום לו לאיכות חיים טובה יותר. יש למשל אנשים שמחכים לערב, ורק כאשר יש שקט ורוגע – הם מסוגלים לעבוד. זו בעיה כי אותו בן אדם לרוב ילך לישון מאוחר מאוד, ויהיה תמיד עייף. צריך ללמוד להתנהל נכון יותר בערב, וזה יעשה לו רק טוב אם יישן כמו שצריך בלילה. כך גם במהלך היום – יש לנצל את הזמן בעבודה".

יקיר לא ממליץ ללכת למאמן אישי, קואוצ'ר. "המאמנים נותנים לרוב המלצות 'אינסטנט' עם כל מיני טריקים. הם ייתנו לך שיטות שיסייעו לך, כמו למשל להרכיב רשימה או יומן, אבל השאלה היא: איך מוציאים את זה לפועל?"

אני מכיר את זה היטב, מכין רשימות אבל לא קורא אותן.

"בדיוק. לאט־לאט המשימות נושרות לך מהרשימה כי עבר זמנן והן לא תקפות. הרעיון הוא לסייע לך להוציא לפועל את הרשימה".

אין טיפול תרופתי שיכול לעשות את העבודה בשלמותה?

"אם הולכים על טיפול תרופתי בלבד, זה כמעט תמיד יסתיים בכישלון. מגיעים אליי אנשים שהיו אצל אנשי מקצוע אחרים שישבו איתם עשר דקות, נתנו להם ריטלין וביקשו מהם לחזור אחרי חודש. חלקם הפסיקו טיפול בלי להתייעץ עם מומחה בגלל תופעות הלוואי ומגיעים אליי רק עשור מאוחר יותר. חשוב במקביל גם לעשות שינוי בסביבה, בהרגלי החיים ובצורת העבודה – לא רק לבלוע כדורים.

"מבחינתי זה אומר גם להביא מטפלת שתשב עם בת הזוג שלך ותעבוד איתה על הביטויים של הפרעת קשב וריכוז בהיבט הזוגי, ואף לתת למטופל עצמו כלים נכונים לזוגיות. חשוב גם לעבוד על התנהלות כלכלית נכונה, ולמי שצריך, לדאוג להדרכה מקצועית בנושאי תעסוקה".

ומה איתי בינתיים?

אחרי כמה תרופות שניסיתי, התחלתי ממש לאחרונה ליטול מנה יומית של "ויואנס", וברגע שהכדור פועל, אני מרגיש שאין דבר שיעצור אותי; שאני מסוגל לסיים את כל המשימות שיש לי, ואולי עוד כמה נוספות שיצטרפו לרשימה במהלך היום. אני מצליח להקשיב, לא להפריע לאנשים באמצע המשפט, ולכתוב כתבות ארוכות בזמן שיא. אני מרגיש שאני מצליח לדבר עם ילדיי ולהיות נוכח בשיחה, הרבה יותר מבעבר. יש לי עוד דרך ארוכה, ועל כן מדי שבוע אציע אלמנט נוסף לטיפול בהפרעות קשב. ואם קראתם עד לסוף הטור, אני בטוח שתהיו איתי גם בשבוע הבא.

בחן את עצמך: האם יש לך הפרעת קשב?

להורדת השאלון בפורמט PDF לחצו כאן

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/08/צביקה-שאלון-486-750x874.jpg 750w" sizes="(max-width: 824px) 100vw, 824px" />

The post תיאוריית הקשב: מסע אישי לטיפול בהפרעות קשב וריכוז appeared first on מקור ראשון.