"החי והצומח בלגונה לא השתנו במהלך העוצר, מה שהשתנה הוא היכולת שלנו לצפות בהם", אומר הזואולוג אנדראה מנג'וני, וטובל את המצלמה שלו בתעלות העכורות בדרך כלל של ונציה כדי לצפות בחיים המתחוללים מתחת לפני המים. סרטן מנסה לתפוס את העדשה, מדוזות מניעות את עצמן מעלה אל פני המים, להקות דגים חולפות בשלווה, סרטנאים נאחזים במזחים המפורסמים של העיר, ואצות ים במגוון צבעים מרחפות בעדינות בזרם הימי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– כשאין אנשים ברחובות: הטבע פולש גם למרכזי הערים

– דווקא בימי ההסגר: הטבע הוא התרופה הטובה ביותר

– מול הטבע: האם נכון לשאוף להחזרת השגרה?

נגיף הקורונה רוקן את ונציה בתחילת חודש מארס ממיליוני התיירים שהיא רגילה אליהם. מימיה כבר אינם נבחשים ללא הרף באלפי ספינות, סירות מונית, סירות מנוע וגונדולות שבדרך כלל חוצות את העיר. בשביל מנג'וני זו הזדמנות לגלות מחדש את המערכת האקולוגית המורכבת שמאכלסת את הלגונה הוונציאנית. סרטון שצילם, שמציג מדוזות שוחות לאיטן במימי התעלות השקופים, הופץ כמגפה ברשתות החברתיות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 05/AFP_1QU03Y-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כעת אנחנו יכולים לראות בין 50 ל־60 סנטימטרים, ולפעמים אפילו עד מטר, מתחת לפני הים", מסביר מנג'וני. "כתוצאה מכך אנחנו יכולים לראות בעלי חיים שהיו חבויים מתחת למים העכורים". לדבריו, בעשרים השנים שהוא עובד בוונציה הוא מעולם לא ראה את המים נקיים כל כך. "ההבדל היחיד הוא שחלק מבעלי החיים, שלפני כן היו יכולים לחיות רק בתעלות הגדולות והרחבות יותר של הלגונה, יכולים כעת להגיע עד מרכז העיר, מכיוון שתנועת הגונדולות, והסירות האחרות נפסקה".

מרקו סיג'וביני, חוקר במוסד למדעי הים בוונציה, אומר שהוא רואה בפעם הראשונה בחייו זני דגים מסוימים במרכז עיר המדינה לשעבר. "החי והצומח בלגונה של ונציה מגוונים ומעניינים הרבה יותר ממה שהייתם חושבים", מכריז סיג'וביני. "בעיר פחתו לא רק התנועה והזיהום של הסירות, אלא גם הרעש, שהוא סוג אחר של זיהום שפוגע באורגניזמים רבים שחיים בלגונה".

הוא לא מופתע מכמויות המדוזות שנצפות בעיר. "בעשרים או שלושים השנים האחרונות, כמות המדוזות גדלה באופן כללי. הן נכנסות ללגונה לעיתים קרובות יותר, במיוחד בזמנים מסוימים של השנה, כנראה כי הן נסחפות עם הזרם", אומר סיג'וביני. "בדרך כלל יש הרבה יותר תנועה, וסביר להניח שרבות מהן פשוט מתות".

מנג'וני מצלם תמונות וסרטונים בדרכו לעבודה ואומר שהחיים בוונציה בימים אלו הם "כמו בשונית אלמוגים. כמות הצבעים ובעלי החיים היא יוצאת דופן, וזה הופך את הלגונה למיוחדת", אומר המדען.

אולם סיג'וביני אינו חושב שתהיה השפעה גדולה על החי בוונציה בטווח הרחוק. "ככל הנראה, חודשי הסגר האלו לא יספיקו כדי לשנות באמת את איכות המערכת האקולוגית שלנו".

תרגום: אלחנן שפייזר

The post דממת הקורונה חושפת מערכת אקולוגית פורחת בלגונה של ונציה appeared first on מקור ראשון.

לוטננט-גנרל במיל' קריסטוף קקיס, מי שכיהן כרמטכ"ל צבא שווייץ באמצע העשור הקודם, מת בסוף השבוע האחרון. בן 75 היה במותו. קקיס היה חולה לב ואף עבר שני אירועים מוחיים בשנים האחרונות. סיבוכים בלב הם אלו שהכניעו לבסוף את קקיס, ונבדקת האפשרות שאולי גם נדבק בקורונה בעת שהייתו בבית החולים בלוזאן. אך נכון לרגע זה הנתונים באשר לתוצאות הבדיקה סותרים ואינם חד משמעיים.

קקיס ביקר במדינת ישראל מספר פעמים. הפעם האחרונה שהגיע לכאן היתה בשנת 2017, כדי להרצות ביום עיון מיוחד באוניברסיטת תל-אביב שעסק ביחס בין חילות האוויר לציפורים, זאת בשל פוטנציאל הסכנה שגלום בפגיעת ציפור במטוס בעת טיסה. בקהל ישבו טייסים וחוקרים בתחום הצפרות, וגם אנחנו ליווינו אותו באותו יום. תחילה בראיון שנערך במלון שבו שהה בתל-אביב, ומשם הסענו אותו לאוניברסיטה כדי לשמוע את הרצאתו. הוא היה איש גבה קומה, לבבי ובעל חוש הומור שסחף גם את הקהל הישראלי. הריאיון המלא עם קקיס נדפס באותם ימים במוסף "דיוקן" של מקור ראשון.

הרמטכ"ל לשעבר בא לספר לקהל המאזינים על הקשר הסודי בין ישראל לשווייץ בסוף שנות השבעים. אימונים משותפים שערכו חילות האוויר של שתי המדינות אפשרו לטייסי שווייץ ללמוד מהניסיון הקרבי העשיר של עמיתיהם הישראלים. לטייסינו התאפשר להתנסות בקרבות אוויר מדומים מול מטוסים ששימשו באותה עת את האויב. לדברי קקיס, הלמידה מהישראלים גרמה לחיל האוויר של ארצו לחשב מסלול מחדש, וגם הולידה חברות שנמשכת עד היום.

אחד הטייסים שטסו עם קקיס בתמרונים הסודיים היה סא"ל מיל' אליעזר אדר. עם היוודע דבר ההידרדרות במצבו של קקיס, יצר אדר קשר עם אשתו של קקיס, כדי לדרוש בשלומו ואף לשוחח איתו, בניסיון לחזק את רוחו. אדר: "הוא הגיע לבית החולים בשל אירוע לב, ושם נזקק להנשמה. ביקשתי מאשתו שתשאל אם אני יכול לדבר עמו. היא אמרה שתשאל אותו, אבל כשעתיים לאחר מכן הוא נפטר. הוא היה איש מקסים. אמנם לא הוא זה שיזם את שיתוף הפעולה עם חיל האוויר הישראלי, אבל הוא קיים אותו כלשונו. הוא היה פטריוט גדול של שווייץ וגם פטריוט גדול של מדינת ישראל, בעקבות התמרונים המשותפים שלנו, ואף התגוררנו יחד באותו בסיס ונשארנו חברים. הוא היה איש קורקטי שחשוב היה לו הדיסטנס, אך בסוף חייו נפתח אלינו יותר ויותר".

קקיס, שהיה ידוע גם בשם החיבה פילו, נולד בעיר נשאטל במערב שווייץ, מול הרי האלפים, והתגורר בשנים האחרונות בטריי, השוכנת מעט דרומה משם. הוא הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ונכדים. ב-1966 עבר קורס טיס והחל לשרת בכנף של חיל האוויר השווייצרי העוסקת בצילום טקטי. בהמשך הפך לטייס קרב. במשך השנים ישב בתא הטייס של מטוסי קרב מדגמים רבים, ממיראז' ועד אף-18, ושימש גם כמדריך טיסה.

הוא התקדם בחיל האוויר השווייצרי במשך 37 שנים, ובשיאן שימש מפקד מחלקת המבצעים, ונחשב למספר 2 בחיל. הוא כבר סומן כמפקד העתידי של הזרוע האווירית, אבל אז הושק בצבא שווייץ מהלך צמצום כוח אדם, וקקיס מונה לעמוד בראש הצבא כולו ולהוביל את הרפורמות.

"פעם אחת הייתי קרוב מאוד למוות", סיפר באותו ראיון ל'מקור ראשון'. "זה היה ב-1977. ישבתי במושב האחורי של מיראז' כדי לצלם תמונות, ופתאום התנגשנו במטוס אחר. היינו בגובה נמוך, והייתה לנו שנייה אחת למלט את עצמנו לפני שיהיה מאוחר מדי. שני המטוסים התרסקו, אך למזלנו כולנו שרדנו. הטייס שגרם להתנגשות לא ידע להסביר מה אירע, כי הוא לא זכר דבר מהתאונה".

בביקורו האחרון בישראל, ליווה את קקיס גם פרופ' יוסי לשם, אורניתולוג ישראלי, פרופסור במחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב ומייסד המרכז הבינלאומי לחקר נדידת הציפורים בלטרון. "אשתו של קקיס מאוד התרגשה כשיצרנו עמה קשר", מתאר לשם. "ביום שישי האחרון היא באה אליו לבית החולים. לעיתים אנשים, לפני שהם הולכים לעולמם, חווים מן התעוררות כזו והוא היה צלול ובמצב רוח טוב. אשתו מסרה לו ד"ש מאיתנו. טרם פטירתו, הוא התרגש מאוד לשמוע איך הישראלים דואגים לו. אתמול (שבת) השוויצרים הראו בטלוויזיה את הסיפור שלי, איך קקיס הלך איתי לצפות בתנשמות".

הידיעות שהופיעו בצרפתית ובגרמנית על מותו של קקיס באתרים משווייץ לא מסקרים את מותו של קקיס כמי שחלה גם בקורונה. מדברים על בעיות רפואיות מהן סבל, אך בעיקר עסוקים בלסקור את פועלו הצבאי המרשים.

בשווייץ, שבה 8 מיליון תושבים, חלו בקורונה עד כה 29,817 תושבים, ונפטרו 1,762 אנשים. מדובר במספר גבוה של חולים יחסית למספר האזרחים הנמוך בה, והיא נחשבת למדינה שהינה במקום השני במימדי ההדבקה ביחס לכמות האוכלוסיה בה. שלא כמו ישראל, היא נוטה שלא להרבות בבדיקות קורונה אך מצאה את עצמה כפגיעה במיוחד לנוכח המגפה.

בראיון בשנת 2017 שאלנו את קקיס בין השאר איך זה להיות רמטכ"ל של מדינה נייטרלית, שמאות שנים לא ידעה מלחמה. "העובדה שאתה נייטרלי לא אומרת שאתה לא עושה כלום", אמר קקיס. "המשמעות היא שעליך להגן על עצמך בכוחות עצמך. לשווייץ יש מה שנקרא 'נייטרליות חימוש'. אתה צריך להיות שווייצרי כדי להבין מה זה אומר באמת".

שאלנו גם איך הוא רואה את אינפלציית המלחמות הישראלית. "אני חייב להגיד שקשה לי להבין זאת", אמר קקיס. "אני מעריך תהליכים רבים אצלכם, אתם באמת הכי טובים, אתם גיבורים. אבל יש לכם אינספור מפות דרכים שאפשר להגיע באמצעותן לשלום, ובמשך כל כך הרבה שנים זה לא עובד. אם יהיו לכם שלום וביטחון, כל הדברים האחרים ישתפרו, כי שלום הוא מוצר בסיסי לכל מדינה".

The post בחזרה לראיון עם הרמטכ"ל השווייצרי אוהד ישראל שהלך לעולמו appeared first on מקור ראשון.

הר הבית סגור ומסוגר זה יותר מחודש, החל מ־23.3. מי שפוקדים אותו הם כמה עשרות אנשי וקף, אולי מעט יותר מכך, שדואגים להמשך "תחזוקת" המקום ולניהול סדר היום האסלאמי בו, כולל תפילות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "עצוב להיווכח שבהר הבית אין חופש פולחן ליהודים"

– "עלינו לתבוע את זכותנו על הר הבית"

– התגלית בהר הבית: טביעת האצבעות של הורדוס

מניסיון העבר, בתקופות הללו אזרחים יהודים אינם מורשים לבקר בהר לפרק זמן ממושך, מועדות לפורענות בהיבט של הרס עתיקות יהודיות במקום הקדוש בעולם. כך היה בשנים 2000־2003, אז תחת סגירת ההר ליהודים התבצעה מחיקה שיטתית של העתיקות באתר, בעיקר בדרום מזרח ההר. כך נעשה באופן מצומצם יותר גם בסגירת ההר לעליית יהודים בסיום הרמדאן בשנת 2018.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201619_40_09-750x500.jpg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 201619_40_09-1140x760.jpg 1140w" sizes="(max-width: 5760px) 100vw, 5760px" />

הניסיון מגלה גם שכאשר אזרחים יהודים אינם עולים להר, המשטרה ושאר הרשויות הישראליות כמעט אינן נוכחות בהר.

לפני כחודש, ב־31.3, בעקבות פרסום אסלאמי בפייסבוק על מה שנראה כמו חפירה שביצע הווקף בהר, שאלתי את ד"ר יובל ברוך, ארכיאולוג מרחב ירושלים ברשות העתיקות על העניין. ברוך השיב לי שהדבר "מוכר" ושמדובר ב"תיקון צינור מים". "בפיקוח שלכם?", תהיתי, והוא השיב מיד: "בפיקוח".

אולם בירור מעמיק יותר העלה שאין כל פיקוח ארכיאולוגי בהר בימי הקורונה הללו. אבישר צארום מתנועת סטודנטים למען הר הבית התקשר השבוע למי שמופקד על האכיפה מטעם רשות העתיקות באזור העיר העתיקה. צארום שאל את בן שיחו, שלא ידע במי מדובר, האם בימים אלו מתבצע פיקוח ארכיאולוגי בהר הבית. הוא נענה בשלילה: "לא. הר הבית נעול. בחודש האחרון אף פקח לא היה שם. פיקוח רשות העתיקות בהר הבית מתבצע באופן שוטף, אבל בחודש האחרון לא היה שם אף אחד. הר הבית סגור ונעול ואין שם נוכחות של מתפללים".

מתפללים מוסלמים אמנם אין שם, אבל גם בהיעדרם נוכח הווקף בהר ואינו נמנעים מפעולות פולשניות. לא רק החוק מחייב נוכחות יומיומית של רשות העתיקות בהר. גם ההיגיון מחייב.

The post בניגוד להצהרות: רשות העתיקות נמנעת מהגעה להר הבית בימי הקורונה appeared first on מקור ראשון.

הדפים המצהיבים האלה לא נועדו לעיניים זרות, גם לא לעיניים קרובות יותר. הם הסתתרו זמן רב בתחתית ערימת מסמכים, אולי כבר נשכחו שם. אבל באחד הימים הועברו חפצים ממשרד למשרד, ניירות הושלכו לפח – וכך אחד מעובדי גלי צה"ל הבחין במקרה ברשימות מעניינות: שמותיהם של מועמדים לשירות בתחנה אי אז בשנות התשעים, ולצד כמה מהם הערות תמציתיות. בחלק מהמקרים היו אלה חוות דעת רלוונטיות למשימות המוטלות על מגישים וכתבים ברדיו: "מתנסחת נפלא", או "בעלת ש' שורקת". ארבעה מהשמות, לעומת זאת, נשאו תיוג מגזרי חד: "דתי", "דתייה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– בתאגיד מתאמצים לחדש את ימי הזוהר של המאפיה השמאלנית

– גלי צה"ל – הבית של השמאלנים

– "רק לא ביבי": הרמז ששלחה בכירה בגל"צ לחייליה

האם היו אלה הערות טכניות בלבד, או שבמגירות גלי צה"ל נגנזו לאורך השנים עוד ועוד רשימות כאלה, עם סיומן של בחינות הקבלה? מה היה משקלן של הכיפה והחצאית בהכרעה אם לשבץ מועמד באחד התפקידים בתחנה? והאם התיוג נמשך גם בזמן השירות, וליווה את הכתב הצעיר בכל שליחות עיתונאית שמילא? עד לא מזמן חששו בוגרי גל"צ הדתיים לספר על חוויית השירות שלהם, אך לאחרונה החלו הזיכרונות הללו לצוף בעקבות ויכוח טוויטר סוער. מהצד האחד שלו ניצב עמית סגל, בוגר התחנה וכיום הפרשן הפוליטי של חדשות 12 (גילוי נאות: עמית סגל הוא בנו של עורך "מקור ראשון", חגי סגל, ובעבר שימש בעצמו בעל טור בעיתון). מהצד האחר – יוסי עבאדי, מדריך אקטואליה ראשי בקורס הכתבים של התחנה הצבאית, ומי שישב במשך שנים בוועדת הקבלה החורצת גורלות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0208135436015-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לאחר שעבאדי צידד בציוץ שמאשים את סגל בהטיה פוליטית, סגל לא נשאר חייב וצייץ: "בקורס הכתבים של גל"צ רוב המדריכים הדגולים שדיברו על אתיקה עיתונאית וכל הג'אז הזה התגלו כבולשביקים. עבאדי למשל התגאה שהביא להדחתו של אבשלום קור מהחדשות כי מתח ביקורת על ההטיה שמאלה של התחנה. שותפו להדרכה כתב את השם של אבשלום על הלוח ואז יידה עליו גירים בשנאה. אלה היו הימים". "עמית, קיבלתי אותך לגל"צ", ענה לו עבאדי, "אף שהיית עיתונאי עם דעה, כי אני חסיד של פלורליזם… לאכזבתי הפכת לדובר עם דעה. אני צופה בך כדי לדעת מה נתניהו רוצה להדליף. אין לך ערך מוסף מעבר לכך".

בניסיון לגלות כיצד נראו הדברים במסדרונות התחנה באותם ימים, והאם חיילים דתיים שנכנסו אליה קיבלו הזדמנות שווה לשדר, להתקדם ולהביע את עצמם, פנינו אל המעטים שחוו זאת על בשרם. רובם אכן מתארים חוויה לא פשוטה, התמודדות בלתי פוסקת מול סביבה שרואה בהם חריגים ושונים ומול מערכת שנוהגת בהם כאילו התקבלו בחסד ולא בזכות. אחרים מעדיפים להדגיש את תחושת המקצועיות ואת חוויית הלמידה, גם אם התנאים לא היו קלים במיוחד. העדויות מוצגות כאן לפניכם, מדברות מהשטח שממנו בדרך כלל לא נהוג לדווח, ומלמדות על דור שלם של כתבים ופרשנים שפרש כנפיים אחרי השירות הצבאי והגיע לעמדות השפעה בכל שדרות התקשורת הישראלית.

הכיפה הראשונה

אבינעם מאיר, בוגר ישיבת הר עציון וחניך מחזור 1995 של קורס הכתבים, היה חובש הכיפה הראשון שהתקבל לגלי צה"ל, והיחיד ששירת אז בכל בניין התחנה. "במבחני הידע הכללי היו בערך מאה שאלות", הוא נזכר. "מתוכן רק שאלה אחת הייתה על יהדות, ושתיים על נצרות. לפני שלב הריאיון האישי נכנס לאולם משה שלונסקי, שהיה אז מפקד התחנה, הרים את הדף עם תוצאות הבחינות ואמר שאני קיבלתי את הציון הגבוה ביותר. הריאיון האישי נסב רובו ככולו על ענייני דת. ישבה שם חבורה מכובדת של אנשים, שחקרה אותי על ההתמודדויות העתידיות שלי בתור כתב שומר מצוות. מה יקרה אם ישלחו אותי לסקר אירוע תרבות שאולי נחשב כ'פריצות' מבחינתי? איך אסביר לחברים בתחנה שאני לא עובד בשבת? וגם, עד כמה אני, כבחור דתי, מכיר את התרבות הישראלית?

"בדיעבד התברר שהשאלות האלה היו נכונות מאוד למה שעברתי, ובאמצעותן כנראה רצו לדעת אם אני עומד במצבי לחץ ואם אוכל להשתלב בעבודה. אבל בסוף הגיעה שאלת מחץ: 'האם אתה מקפיד במצוות יותר מההורים שלך, או שאתה יותר ליברלי מהם?'. עטיתי פוקר פייס בזמן שהגלגלים במוחי נעו במלוא הקיטור. לבסוף החלטתי לענות על השאלה הזאת בתקיפות אבל באדיבות: אמרתי שאני לא חושב שיש קשר בין הקפדה על מצוות ובין ליברליזם או אי־ליברליזם".

"כבר ביום הראשון של הקד"צ (קורס קדם־צבאי המכשיר קריינים, כתבים וטכנאים לתחנה – רמ"ב), הייתי שונה: זה היה י"ז בתמוז, והקורס נפתח בסעודה חגיגית. אני צם, והם חוגגים. בבוקר תשעה באב אמרתי לאחראית על הקורס שהיום אני יושב על הרצפה. היא שאלה אותי 'למה, מה קרה?', ואני עניתי – סתם, עזבי, לא משנה. הלכתי והתיישבתי בצד של האולם כדי לא למשוך תשומת לב, אבל החברים ראו אותי והציעו לי לשבת על כיסא. מילא הם, אבל הופתעתי מכך שאותה אישה, עיתונאית מבוגרת, לא ידעה שום דבר על תשעה באב. אני זוכר שפעם אחד העורכים במחלקת האקטואליה פתר תשבץ, והגיע להגדרה 'בנו של יצחק אבינו'. הוא לא ידע לענות עליה וחיפש אותי כדי שאגיד לו את התשובה. על דבר אחד אני חתום בגאווה", מוסיף מאיר בחיוך: "בזכותי הגיעה הנטלה הראשונה לגלי צה"ל".

הדר (שם בדוי) שירתה בגלי צה"ל בסוף העשור הראשון של המילניום. כשהתקבלה לתחנה עוד הייתה חילונית, אך במהלך השירות חזרה בתשובה. "כשהתחלתי לשמור נגיעה וללבוש חצאיות, היו אנשים שהפסיקו לדבר איתי", היא מספרת. "הם שינו את היחס אליי ב־180 מעלות, ואמרו בפירוש שהם לא אוהבים את הצעד שעשיתי.

"לא היה פשוט להיות דתייה בגל"צ. בכל ערב היה מגיע לדסק אוכל לא כשר – שרימפסים, חמץ בפסח, פיצות עם נקניק. כל ערב. פעם בחצי שנה הרס"ר היה מגיע לביקורת פתע ומכניס מישהו לריתוק, אבל בגדול – מרגע שמחשיך, אנחנו אדונים לעצמנו ועושים מה שרוצים. נאמר את זה ככה, משגיח הכשרות שלנו היה אוכל עם כולם באבו־חסן (חומוסייה לא כשרה – רמ"ב).

"נכנסתי פעם לחדרי השינה של מחלקת אקטואליה, אחרי שהפקתי תוכנית בוקר עד השעות הקטנות של הלילה. זה היה חדר שהוגדר כמיועד לבנות. כשהתעוררתי היה במיטה לידי גבר. כמובן לקחתי את עצמי ויצאתי משם, אבל לא היה מקום להתלונן על דברים כאלה. ג'וינטים כמובן עישנו חופשי. ואם בתחנה ביפו עוד היו קצת מבוגרים אחראים, בתחנה הירושלמית ברחוב אגרון הכול היה פרוץ. אנשים היו מגיעים לשם לבצע בפרהסיה את כל מה שהם רוצים. קבוצות שלמות של חיילים באו להתפרע, זה היה ממש סדום ועמורה".

מגלי צה"ל נמסר לנו בתגובה לכתבה:

"פניה של תחנת גלי צה"ל בימינו משקפים את פניה של החברה הישראלית. דלתות התחנה פתוחות לכולם, ועל כך יעידו פרחי העיתונות הגדלים מקורס לקורס, בערוגת גלי צה"ל. החיילים המוכשרים המשרתים אצלנו מגיעים מכל רחבי הארץ, שכבות האוכלוסייה, המגזרים והעדות. יחד הם חלק מפסיפס חברתי אדיר המורכב מהפריפריה שבדרום ובצפון, מהאולפנות והישיבות, מהמושבים, מירושלים וממרכז הארץ. גלי צה"ל, המציינת בימים אלה 70 שנה, גאה על העושר התרבותי והמגוון הרחב בשידוריה".

יוסי עבאדי מסר בתגובה לטענות שהועלו נגדו:

"במשך השנים שהייתי מעורב בכך, גל"צ הקפידה על מיון מקצועי וחסר פניות, שבחר על פי כישורים והתאמה לתפקידים, בשאיפה מתמדת לשלב מלש"בים מהפריפריה וממגזרים שונים. על הכתבים בתחנה נאסר אז להביע עמדה פוליטית בשידור או בפומבי. בהתאם גם לא התקבלו לגל"צ מלש"בים אשר הביעו במיון עמדה פוליטית, מכל הצדדים, למעט במקרה אחד.

"לגל"צ התקבלו מצטיינים, ולראיה – התחנה הובילה בשיעורי ההאזנה לאורך העשורים שבהם שירתי בה, ורבים מחייליה הצליחו גם בתפקידים אחרים, בתקשורת ומחוצה לה. אין בסיס לטענות על הטיה פוליטית של גל"צ, חייליה או המיון אליה בשנים ההן. מקורן של הטענות הוא במחנה פוליטי שמנסה להצדיק פוליטיזציה של התחנה, בתירוצים של ריאקציה ו'תנועת מטוטלת'.

"קורס הכתבים בגל"צ אכן היה מאתגר ותובעני, ובו בוגרי תיכון למדו עיתונאות אובייקטיבית בעזרת הדרכה עניינית ובונה והסתגלו לנורמות צה"ליות, והתחושות הן בהתאם. אין בסיס לטענות על השפלות בקורס".

אבי ברזילי סירב להגיב לטענות שעלו בכתבה.

הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון

The post תיבת הפנדורה של שילוב דתיים בגלי צה"ל נפתחת appeared first on מקור ראשון.

רק שישה שבועות חלפו מאז הוסרו רוב המגבלות על הכלכלה, כאשר ראש הממשלה הכריז: "תעשו חיים". "מסיבת הסיום" של הקורונה, שבה התגאה נתניהו בכך שישראל צלחה את המשבר בהצלחה גדולה, לדבריו, התהפכה בתוך ארבעים יום לאזהרות מפני סגר שני ולהשבת מגבלות על עסקים ומקומות עבודה, בדיוק כשהחלו לגבש שגרה חדשה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש

– ההסדר המשפטי לביטול אירועים, הופעות ופעילות בגני ילדים

– ברכות לימין: נולדה לכם אופוזיציה לוחמנית

התפטרותה של פרופ' סיגל סדצקי, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, חשפה עד כמה עמוק השבר בניהול המשבר. בפוסט שפרסמה האשימה סדצקי, משל היא צופה מן הצד ולא שחקן מרכזי בניהול המשבר, כי "למרות התרעות שיטתיות וסדורות במערכות השונות, ובדיונים בפורומים שונים, אנו צופים בתסכול בשעון החול של ההזדמנויות הולך ואוזל… מזה מספר שבועות מצפן הטיפול במגפה איבד כיוון". חוסר האמון ביכולתה של המערכת לנהל את המשבר פשה בכל פינה: האזרחים אינם סומכים על הממשלה, כפי שסקרי דעת הקהל מעידים, והממשלה איננה סומכת עליהם – כפי שמעידות ההגבלות החדשות, הקנסות המרובים והטענות המושמעות חדשות לבקרים על חוסר צייתנות של הציבור.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 7/F200708YS17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

היעדר האמון מוביל לפאניקה, וזו בתורה מחוללת החלטות מדיניות גרועות. החרדה מפני קריסת מערכת הבריאות בגל הראשון הביאה להגבלות ולסגר כמעט מלא שנמשך כמה שבועות. החשש מפני קריסת הכלכלה הביא את הממשלה להקצות סכומי עתק לסיוע לעסקים, עצמאים ושכירים. שתי ההחלטות הללו היו אולי נכונות לשעתן, אבל הן הביאו אותנו למצב הבעייתי הנוכחי. הסגר הראשון הפך את ההחלטה על סגר שני לגזרה שאין הציבור יכול לעמוד בה, גם אם היא אולי נכונה עכשיו יותר מאשר בגל הראשון. גם ההחלטה על סיוע נרחב לעסקים בסבב הראשון הביאה את הממשלה לסבב השני בכיסים ריקים, כך שגם אם עסקים זקוקים כעת ליותר סיוע – לא ברור מה יהיו המקורות התקציביים לכך.

אי־הוודאות, שהיא חלק מובנה מהתמודדות עם משבר רפואי חמור שמשתנה במהירות גבוהה, מחריפה כשהציבור איננו מרגיש שיש יד המנווטת את הספינה. לאי־הוודאות השפעה הרסנית על כלכלות, שכן כלכלה היא משחק של ציפיות, מדע של התנהגות אנושית שהוא חלק ממדעי החברה. כשאנשים מרגישים ביטחון, הם יפעלו באופן נחוש וייקחו סיכונים. עסקים ימשיכו לפעול למרות הפגיעה בהכנסותיהם, אם יאמינו שהמשבר זמני ושיש תוכנית פעולה ליציאה ממנו. אזרחים יבחרו לערוך קניות ולצאת לחופשות, ולא יעדיפו לחסוך את כספם מחשש לבאות. אפילו הבורסה עשויה לעלות – גם בלב המשבר – אם בקרב המשקיעים תהיה אמונה וציפייה שהמשבר עתיד לחלוף. ככל שהאזרחים יחושו שמערכת הבריאות ערוכה יותר והמנהיגים נוקטים בצעדים הנדרשים, כך הפגיעה תהיה קלה יותר וההתאוששות מהירה יותר.

ההערכה הזאת איננה נשענת על דמיון: זה בערך מה שקרה כאן בגל הראשון. להופעות היומיות של ראש הממשלה נתניהו בטלוויזיה, כולל הדגמת שימוש בטישיו וראשי התיבות ממ"י, הייתה השפעה מרגיעה על הציבור. לצידו עמד מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן־טוב, שהפך לפנים של המלחמה במגפה. כששניהם עמדו מול הציבור והסבירו את הפעולות שננקטו, את ההיגיון שעומד מאחוריהן ומה מבקשים להשיג באמצעותן – רוב אזרחי ישראל קיבלו את הגזרות הקשות בהבנה.

אבל בסבב השני, החוקים אחרים. החלטות ספורדיות מתקבלות אד־הוק ולאחר יד, בצל מחלוקות פנימיות ועימותים מתוקשרים בתוך הממשלה, וביקורת ציבורית גוברת. כמעט כל מי שישב בתדרוכים של הסבב הראשון התחלף. בר סימן־טוב פרש; ליצמן, שהוביל את משרד הבריאות בעשור האחרון, הוחלף ביולי אדלשטיין שלא זכה למאה ימי חסד (ולא עמד מעולם בראש משרד כה גדול ומורכב); נפתלי בנט, שהוביל את הוצאת החולים למלוניות מחוץ לקהילה ודחף לעירוב מערכת הביטחון במשבר, יושב באופוזיציה; ונתניהו, כך נראה, טרוד בעניינים אחרים. היעדר ההסברים וההחלטות הלא ברורות, גורמים לתחושה קשה בציבור, שמשהו פשוט לא עובד.

לכל אורך הסבב הראשון האשמנו את ממשלת המעבר בחוסר יציבות פוליטית ובהיעדר החלטיות, ופיללנו לממשלה שתוכל להתמודד עם המשבר. אבל כאשר מגיע הגל השני, אנחנו מחפשים את הפנים המוכרות והן אינן. ממשלת האחדות לא הביאה בכנפיה יציבות גדולה יותר, לא ודאות רבה יותר, לא מדיניות ברורה יותר, לא בריאות טובה יותר ולא כלכלה מצליחה יותר. יש בה שני ראשים ושלושים וארבעה קולות, וכולם מדברים בעת ובעונה אחת. יותר מדי פנים חדשות וטירונים פוליטיים, שמנסים להשתלט על משרדים גדולים ומורכבים בליבו של משבר לאומי עצום, הביאו אותנו כפסע מסגר שני.

אבל הסכנה הגדולה יותר היא הפיכת הפאניקה לאנרכיה. אזרחים שיאבדו אמון ביכולתה של הממשלה לנהל את המשבר עלולים לחדול מלציית להנחיות, וכאוס כזה יהיה קשה לשקם אפילו יותר מהכלכלה. אסור שהגל יהפוך לצונאמי.

הממשלה לא אשמה

המגבלות החדשות־ישנות על הכלכלה התקבלו בקרב עסקים רבים בקריאות שבר. מסעדות ובתי קפה, מלונות ובתי הארחה, מוסדות תרבות ופנאי, אולמות אירועים, וסביבם המוני העצמאים והעסקים הקטנים שמתפרנסים מהפעילות העסקית של כל אלה – רק החלו לחזור לפעילות, וכבר נאלצים לסגור שוב את שעריהם.

עוד לפני שובן של ההגבלות, המצב הכלכלי היה קשה למדי. תחזית בנק ישראל שפורסמה השבוע מדברת על ירידה משמעותית בכל המדדים הכלכליים העיקריים: התוצר צפוי להתכווץ בשיעור של 6 אחוזים בשנת 2020 (התחזית הקודמת של בנק ישראל דיברה על 4.5 אחוזים). הצריכה הפרטית צפויה לרדת ב־6.5 אחוזים ב־2020, ירידה שלא נראתה כמותה בישראל מאז 1984. ההשקעות צפויות לרדת ב־13.5 אחוזים, על רקע הצניחה בסחר העולמי. גם הייבוא והייצוא צפויים להיפגע: הייצוא צפוי לרדת ב־13 אחוזים, למרות נתונים טובים יחסית בתחילת השנה, והייבוא צפוי להתכווץ בשיעור של 14 אחוזים. גירעון הממשלה צפוי לעמוד ב־2020 על כ־12 אחוזי תוצר, ויחס החוב לתוצר צפוי לעלות ל־75 אחוזים (בהשוואה לכ־4 אחוזי תוצר ויחס חוב־תוצר של כ־60% לפני המשבר הנוכחי).

הפניית האצבע המאשימה לממשלה, כאילו מדיניותה היא שממיטה עליהם חורבן, מובנת מצד אנשים שמטה לחמם נשבר לנגד עיניהם; אבל לאמיתו של דבר, היא לא בדיוק נכונה. הטמיעו בראשנו דיכוטומיה שגויה, כאילו הממשלה יכולה לבחור בין שני תרחישים: אחד שיעדיף את שיקולי בריאות הציבור אבל יפגע בכלכלה, ואחר שישמור על הכלכלה ויסכן בגל תחלואה משמעותי. אבל במציאות משתוללת מגפה, והיא תפגע במידה מסוימת אך בלתי נמנעת גם בבריאות וגם בכלכלה, לא משנה מה יהיו החלטות הממשלה.

הסגר הוא לא מרכז הסיפור, גם אם האיומים בסגר מעוררים חרדה רבתי. גם אם הממשלה תבחר שלא להטיל סגר או מגבלות על פעילותם של עסקים – התחלואה הגוברת תוביל בעצמה לצמצום הפעילות הכלכלית. ככל שיותר אנשים יידבקו במסעדות ובבתי מלון, כך הם יפסיקו לפקוד אותם. הידבקות של אנשים בחדר כושר, תביא לכך שאחרים יפסיקו לפקוד אותו. במקרה של תחלואה גבוהה מאוד ומתים רבים – אנשים יחששו לצאת מהבית, והכלכלה תיעצר גם ללא החלטה ממשלתית. יתר על כן, אנו חיים בעולם גלובלי, ולכן הפגיעה במדינות אחרות בהכרח תפגע בייבוא ובייצוא וכמובן בייצור המקומי, בשירותים שהוא מפרנס ובמעגלים היקפיים – בתי אב רבים בישראל. משבר עולמי היה פוגע בכלכלה הישראלית גם אם הנגיף היה עוצר בשערי נתב"ג.https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2020/07/01-2-750x703.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אפשר לראות מה קרה במקומות אחרים: איטליה איחרה להתמודד עם המגפה ובהמשך הטילה סגר ארוך וקשה, וספגה נזק כלכלי שבין 11 ל־14 אחוזים מהתמ"ג השנתי, על פי תחזיות ה־OECD. בשוודיה, שבה לא היה סגר, הכלכלה תתכווץ בשיעור שבין 7 ל־8 אחוזים. ניו־זילנד, שהראתה התמודדות יוצאת מן הכלל עם הנגיף, תספוג נזק בהיקף שבין 9 ל־10 אחוזים. בישראל צופה ארגון ה־OECD פגיעה של 6.2 אחוזים במקרה של גל תחלואה יחיד, ו־8.3 אחוזים במקרה של גל שני משמעותי. במדינות ה־OECD, ממוצע ההתכווצות הכלכלית נע בין 7.5 ל־9.4 אחוזים מהתוצר.

אם הייתה לנו תקווה שמה שהפסדנו ברבעון השני של השנה יחזור ברבעונים השלישי והרביעי, התבדינו. הרבעון השלישי הראה פעילות כלכלית ערה בהשוואה לחודשי הסגר שלפניו, אבל לא חזרה לשגרה מלאה ובוודאי לא פיצוי על החודשים הקודמים. ענפי התיירות והאירוח עוד רחוקים מחזרה לפעילותם הקודמת בשל היעדר תיירות החוץ, וגם תיירות הפנים טרם חזרה להיקפיה הקודמים. גם לאחר הסרת המגבלות אנשים לא מיהרו לחזור למרכזי הקניות, לחנויות הענק, למסעדות ולבתי המלון, בין אם מפחד המגפה, ובין אם בשל חוסר יכולת כלכלית אצל מי שעדיין מובטל או שהכנסתו נפגעה.

באותו אופן התבדתה התקווה כי מיד עם הסרת המגבלות יחזירו כל העסקים את עובדיהם ואחוזי האבטלה ירדו פלאים. האבטלה נותרה לא רק על מספר דו־ספרתי אלא עם קידומת 2, ועוד לפני הטלת המגבלות החדשות עמדה על כ־21 אחוזים. רק שישה אחוזים מהעובדים שיצאו לחופשה ללא תשלום חזרו לעבודתם, והיתר נותרו בחוסר ודאות. בנק ישראל חוזה כי עד סוף השנה תתייצב האבטלה על כ־9 אחוזים, אך הגל השני עלול להפוך את התחזית הזאת לנבואת שוטים.

כשמבינים שתחת כל החלטה של הממשלה ייפגעו גם הכלכלה וגם בריאות הציבור, נבין שהדרישה מהממשלה להעניק פיצוי על הנזקים משום שכביכול היא גרמה להן – היא מופרכת. הממשלה תמיד תקבל החלטות שהן ממוצע של שני השיקולים החשובים הללו, והיא יכולה לנסות למזער ככל האפשר את הפגיעה הן בבריאות והן בכלכלה. אבל על נזקים שהם תוצר של כוח עליון נקבל פיצוי רק בבית דין של מעלה. לממשלה מעולם לא הייתה האפשרות לפצות את כולם על כל הנזק.https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... /2020/07/02-2-750x911.jpg 750w" sizes="(max-width: 790px) 100vw, 790px" />

הקורונה עומדת, ככל הנראה, ללוות אותנו בשנה הקרובה ואולי מעבר לה. התוכניות הממשלתיות שנכתבות מהיום למחר, בלחצי התקשורת וקבוצות אינטרס, הן לא אסטרטגיה נכונה לניהול המשבר. דרושה מנהיגות נחושה שתגבש תוכנית סדורה אשר תיקבע על בסיס כללים ברורים, ישימים, הגיוניים ואחידים שצריכים להיאכף ללא משוא פנים. אם הקייטנות לילדים מכיתה ד' ומעלה נסגרות, גם הישיבות צריכות להיסגר. לא ייתכן שמי שצועק חזק יותר באולפנים, מצליח להביא יותר מפגינים מחוץ למשרד האוצר או יש לו יותר כוח במרכז הליכוד יקבל מענקים, ואילו אחרים – שאולי זקוקים לסיוע יותר ממנו – לא יקבלו. תוכנית מענקים שמעבירה לחברות הגדולות עשרות מיליוני שקלים, רק כדי לגלות אחר כך שאותן חברות העניקו לבכיריהן בונוסים בסכומי עתק, היא תוכנית שנהגתה בחיפזון ולא בחוכמה. באותו אופן, אין היגיון שמסעדה המתפרסת על 250 מ"ר ומסעדה בגודל 40 מ"ר יורשו לארח אותו מספר סועדים, וכך גם חדרי האוכל הגדולים בבתי המלון.

מנהיגות שמקשיבה לרחשי הציבור היא דבר יפה, אבל מנהיגות שמאפשרת לכל קמפיין מתוזמר ופאנל בחדשות להכתיב לה את המדיניות, היא דבר רע מאוד. תוכניות פזיזות עם מספרים גדולים שנוצרות רק כדי להראות שעושים משהו הן לא הפתרון, לא למשבר הזה ולא בכלל. בעת הזאת, שבה מחלה משתוללת זורעת בחיינו חוסר ודאות, הממשלה אולי לא יכולה לרפא את כל החולים, אך לפחות בכל הנוגע למדיניותה הכלכלית היא יכולה להגדיל את הבהירות ולהעניק מעט ודאות.

לא פותחות מהדורות

ייתכן שאפילו לא שמעתם על השביתה הגדולה מאז קום המדינה שהתקיימה השבוע, כי כשהעובדות הסוציאליות משביתות את כלל השירותים החברתיים – הציבור הרחב אינו נפגע מכך. רק החלקים החלשים ביותר של החברה, והם בדרך כלל לא פותחים מהדורות חדשות.

מאבקן של העובדות הסוציאליות חשף אמת כואבת: לחשיבות העבודה שלהן אין משמעות בקביעת שכרן. זה לא השוק החופשי האכזר שפוגע בהן; עובדות סוציאליות מועסקות באופן בלעדי כמעט אצל מדינת ישראל על ענפיה השונים. אף שאין חולק כי עבודתן חשובה, עבודת קודש כמו שנוהגים לומר בצדק, לא זה מה שקובע את סולם השכר במגזר הציבורי.

השכר במגזר הציבורי אינו נקבע לפי חשיבות העבודה והערך שהיא מוסיפה למדינה, לא על פי פרמטרים של השכלה או ניסיון, אפילו לא על סמך היצע וביקוש. במקרים כאלה, השכר היה עולה כדי למלא את אלף התקנים החסרים של עובדות סוציאליות. השכר במגזר הציבורי נקבע על פי גורם אחד: כוח. מי שיש לו יד על השאלטר של השירותים החיוניים במשק, יקבל שכר גבוה יותר. זו הסיבה היחידה לכך שמנופאי בנמל אשדוד מרוויח 66 אלף שקלים בחודש, ואילו העובדת הסוציאלית משתכרת 6,000 שקלים. המנופאי יכול להשבית את סחר החוץ של ישראל, עובדת סוציאלית יכולה להשבית פנימיות לנוער בסיכון. החזק מרוויח.

העיוות הזה ימשיך להיות חלק מחיינו, כל עוד תרבות ההעסקה הקלוקלת במגזר הציבורי תימשך. ארגונים שמחזיקים במונופול על שירות ציבורי חיוני אינם יכולים להמשיך להחזיק גם בזכות שביתה בלתי מוגבלת. רק כשהמציאות הזאת תשתנה, נוכל לחלק את העוגה הציבורית בצורה שוויונית יותר.

The post הפאניקה של הגל השני עלולה להוביל לאנרכיה appeared first on מקור ראשון.

הקיץ הגיע ואנחנו פה כדי לספר לכם על מגוון אפשרויות לבילויים משפחתיים, בגבולות המותר והאפשר. בכל שבוע נפרסם כאן המלצות שוות לבילויים שלא תרצו לפספס. את המדור אני פותחת דווקא עם המלצות לגולן היפה, כי אין כמו טיול ערב משולב בסיור אור-קולי ,עתיקות ולקינוח לינה בשטח תוך צפייה בכוכבים.

פעילויות ערב בקיץ הנעים של הגולן

תופעת טבע – סיור אור-קולי לילי בפארק הירדן

"תופעת טבע" הוא סיור לילי אור-קולי להיכרות עם הטבע בפארק הירדן, המדובב בהרבה הומור על ידי כוכבי ארץ נהדרת. חוויה המשלבת את כל החושים לכל המשפחה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/תופעת-טבע-פארק-הירדן-1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מתי? בכל ימות השבוע בתיאום מראש למי? הפעילויות מתאימות לילדים (3-12) כמה? 35 שקלים למבוגר, 30 שקלים לבני 13 ומעלה איפה? פארק הירדן

*הטיול אינו נגיש לעגלות, יש להצטייד בנעליים נוחות ומים!

לפרטים: 050-6912481 קישור להזמנות אונליין: https://bit.ly/2YSvizv

לינק לצפייה בסרטון המופע האור קולי: https://www.youtube.com/watch?v=Ca2AAJ-JY70

לינה בפארק הירדן

פארק הירדן משתרע על פני כאלף דונם בפינה הצפון מזרחית של הכנרת, לצד אחד האפיקים הראשיים של הירדן וטומן בחובו שפע של מים וירק, חיי בר שוקקים ואתרים ארכיאולוגיים לרוב.

פארק הירדן מאפשר בילוי בחיק הטבע לכל המשפחה ומזג אוויר מושלם ברוב ימות השנה. ניתן ליהנות מפיקניק, טיול במסלולים מגוונים חלקם רטובים, מוצלים ומותאמים למשפחות, ראפטינג, תעלות דיג, גני שעשועים וטבע במלוא תפארתו.

הפארק פתוח כל השנה.

לינת קמפינג עצמאי ברחבי הפארק.

עלות לרכב: 100 שקלים (על בסיס מקום פנוי) לינה במאהל בדואי אותנטי על גבי מזרנים בקבוצות של 15-30 אנשים. עלות לאדם: 80 שקלים (בתיאום מראש) לינה בחדרי משפחה ממוזגים עם שירותים ומקלחת פרטיים.

עלות לחדר עם 5 מיטות: 700 שקלים (בתיאום מראש) עלות לחדר עם 4 מיטות: 600 שקלים (בתיאום מראש) מתחם קרוואנים ייעודי עם חיבור מים וחשמל. עלות לקרוואן: 200 שקלים (על בסיס מקום פנוי)

להזמנות ולפרטים נוספים: 04-6923422www.parkyarden.co.il   או בדף הפייסבוק של "פארק הירדן".

סיורי ערב בעין קשתות – (אום אל קאנטיר)

חווית לילה באתר המורשת עין קשתות. אתר המורשת הלאומית עין קשתות מזמין אתכם ליהנות מביקור בין עתיקות הכפר בני כ-1,500 שנים – בית הכנסת ומעיין הקשתות. במהלך החודשים יולי ואוגוסט הביקור העצמאי בשעות היום יכלול סרט קצר. בשעות הערב יתקיים סיור מודרך לאור עששיות ותצפית כוכבים.*

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/07/עין-קשתות_-קרדיט-תיירות-גולן-750x453.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

שעות הפעילות יולי:

א, ג', ה': 9.00-17.00

ב', ד': 9.00-19.30

20:00: סיור מודרך לאור עששיות.**

ימי ו': 9.00-16.00

שבת: 9.00-18.00

שעות הפעילות אוגוסט:

א', ה': 9.00-17.00

ב',ג',ד': 9.00-19.30

20:00: סיור מודרך לאור עששיות.**

ימי ו': 9.00-16.00

שבת: 9.00-18.00

*כניסה אחרונה שעה לפני סגירה.

**יש להגיע 10 דק' לפני תחילת הסיור

מחירים: סיורי ערב: 35 שקלים למבוגר, 25 שקלים לילד

סיורי יום: 25 שקלים למבוגר, 15 שקלים לילד

יש להזמין כרטיסים מראש באתר: https://einkeshatot.org.il/

הכניסה לאתר בהתאם להנחיות "התו הסגול". יש לעטות מסיכה, צוות האתר רשאי למדוד חום. ייתכנו שינויים בפעילות האתר בכפוף לתקנות משרד הבריאות והתגוננות בפני נגיף הקורונה. בכל שינוי ניתן להתעדכן באתר ובטלפון: 04-6851002

עמותת התיירות 'ארץ הגליל' וקשת יהונתן מזמינים לסיור מודרך

"השביל הזה מתחיל כאן"- סיור קסום למשפחות במושבה ראש פינה. נצעד בין סיפורי הבתים העתיקים של המושבה, נשמע על הנהר הגדול שזרם פה פעם, על בונה הסירות של המושבה שהגיע במיוחד וגילה שאין איפה להשיט אותן, ונבקר בנחל הזורם כיום. נספר את הסיפורים המרגשים, המשעשעים ואת סיפורם של האנשים שבנו את המקום.

הסיור מתקיים על פי תקן "התו הסגול". יש להצטייד במסכה.

מתי? יום חמישי 16.7, בין השעות 17:30-19:30 למי מתאים? לכל המשפחה כמה? 35 שקלים למשתתף לפרטים ולהרשמה: 054-6960503  https://tic.li/wg1beGz

The post הקיץ הגיע: 4 פעילויות כיפיות לילדים בגולן appeared first on מקור ראשון.

שש שנים מאז שיצא האלבום האחרון שלה, אדל חזרה – ובתוך 24 שעות בלבד כבר שברה שיאים.

שירות הסטרימינג ספוטיפיי הודיע ​היום (א') כי הסינגל החדש של הזמרת הבריטית Easy on Me, שיצא ביום שישי, שבר את שיא ההאזנות ביום אחד.

אתמול הודיעה פלטפורמת המוזיקה "אמזון מיוזיק" שהשיר החדש קיבל את "המספר הגדול ביותר של בקשות האזנה לשיר ביום הראשון שלו".

הסינגל לקוח מהאלבום שלה "30", שצפוי לצאת ב-19 בנובמבר. האלבום הקודם שלה, "25", שיצא ב-2015, נמכר יותר פעמים בשבוע הראשון שלו מכל אלבום אחר בהיסטוריה של מדדי האלבומים בארה"ב – וכלל את הלהיט Hello, שהפך לקליפ שהגיע הכי מהר למיליארד צפיות ביוטיוב.

בעוד ספוטיפיי לא חשפה את מספר ההאזנות המדויק ליום בו נשבר השיא,Easy on Me גנב את הכתר מלהקת הפופ הקוריאנית BTS שהחזיקה בשיא בזכות סינגל שלה, Butter, שיצא במאי 2021. על פי מגזין בילבורד, ספוטיפיי מגיעה כיום ל-365 מיליון משתמשים פעילים מדי חודש.

ברשתות החברתיות, מעריצים רבים של אדל כתבו עמוד האינסטגרם של ספוטיפיי   שהם עזרו לנפח את המספר: "חצי מההאזנות היו ממני", התלוצצה משתמשת אחת, בעוד אחר מיתג את המוזיקאית הבריטית בן ה-33 כ"חסרת מעצורים".

The post הקאמבק בעיצומו: הסינגל החדש של אדל כבר שובר שיאים appeared first on מקור ראשון.

ההודים אוהבים לשמח, ובעיקר אורחים מחו"ל. בביקור ההיסטורי של ראש הממשלה ההודי בישראל לפני כשלוש שנים, הוא שב והזכיר שבתרבות ההודית האורח הוא א־לוהים. המטייל הישראלי בהודו לא זקוק לאופנישד, מכתבי הקודש ההודיים העתיקים, שממנו ציטט נרנדרה מודי כדי לדעת שההודים מבקשים לשמח את אורחיהם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– פגע והפקיר: "במקום לרצוח יותר משתלם לדרוס ולברוח"

– דירה להשכיר: בירדן מתקשים להתמודד עם נזקי הקורונה

– עורכת יהודייה ב"נ"י טיימס" התפטרה ומאשימה: "ויתרו על השאיפה לאמת"

אחת הדרכים ההודיות לשמח את האורח מן הנכר היא באזכור והילול דמות מפורסמת מהמדינה שממנה מגיע האורח. בביקוריי הרבים בהודו לאורך שלושים שנה ניסו ההודים לשמח אותי עם משה דיין וגולדה מאיר, רבין ופרס, איינשטיין, ישו ונתניהו; היו גם כמה וכמה שהרעיפו שבחים על המנהיג שלנו ערפאת ואומץ לבו, והעמידו אותי בדילמה האם לצער אותם בעובדה שערפאת צר לנו ולא מנהיג.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07/000_1E572Z-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ולפעמים היו גם הפתעות. פרופסור הודי ישיש, ארבינדו באסו, זיהה את השיחה בעברית בין אשתי לביני והחליט להצטרף אלינו לארוחת צהריים. הוא סיפר איך הוגו ברגמן הזמין אותו להרצאה באוניברסיטה העברית, ובן־גוריון עצמו ניגש אליו בסיומה והפציר בו להישאר בארץ וללמד בירושלים פילוסופיה הודית. הודים עם אור בעיניים התרגשו לפגוש אורחים מארצו של גרשון סלומון, נאמן הר הבית; וזכורה לי גם הפעם שבה הווידוי שאני ישראלי הוליד פרץ של הערצה לשולמן. פרופסור דוד שולמן.

ודרך התשבחות לשולמן, שובחו גם מדינת ישראל ועמהּ. בשלב מסוים כבר הייתי פחות מופתע כאשר באזורים מסוימים בהודו, המשכילים המקומיים מכירים ואף מתרגשים מכך שיושב בירושלים מין ברהמין יהודי שאוהב את ארצם ודובר את הלשונות העתיקות שהם שכחו מזמן.

הקריאה שלי בספר "עין להודו", שכתבו החוקרים יגאל ברונר ודוד שולמן, חפה מאובייקטיביות. עצם ההחלטה שלהם לכתוב ספר היסטוריה פופולרי על הודו, משחר הציוויליזציה של עמק האינדוס ועד ימינו, היא מתנה לתרבות העברית. הקריאה בספר עומדת בציפיות הגבוהות, והפרקים שבהם השירה ההודית העתיקה מתורגמת מהסנסקריט והטמילית היישר אל העברית, מרימים את הספר לגבהים שספרי היסטוריה אינם מורגלים בהם. פלא גדול שיש ספר כל כך טוב על הודו בעברית, ומפליאה לא פחות ההצלחה של שני חוקרים, בעלי תחומי מחקר ספציפיים, לכתוב ספר בהיר, מעניין ושווה לכל נפש.

מראה מביכה להינדואים

הספר בנוי כספר היסטוריה; יש לו נקודת התחלה, ולרוב מחוג הזמן זז קדימה. אין בספר ניסיון לאתגר את ציר הזמן שכבר מוטמע אצל הקורא המשכיל. הודו העתיקה, הממלכות ההודיות הקדומות, העידן המוסלמי, ממלכות הדרום, העידן הבריטי ועצמאות הודו. ברונר־שולמן אינם מסתפקים בהיסטוריה ופוליטיקה. סוגיות דתיות, חברתיות ואומנותיות מבצבצות בשפע בפרקים שונים, ובאחרים – הם אף עומדים בקרבת הבמה.

ברונר־שולמן אוהבים את הודו ומעזים לחשוף בפני הקורא העדפות אישיות, שעד אותו רגע חשבתי שרק אני אוחז בהן. למשל, ההעדפה הברורה לביג'אפור הדרומית על הטאג' מהאל בצפון כפסגת האדריכלות המוסלמית בהודו. המחברים יודעים להסביר רעיונות מורכבים ולא אינטואיטיביים בשפה פשוטה ובהירה. גם ההסבר על היווצרות המדינות והתרבויות השונות בדרום הודו הוא מאיר עיניים ומחדש גם למיטיבי לכת בנתיבים ההודיים.

לצד אלה, הספר חושף גם העדפות פוליטיות ותרבותיות. כאשר הוקמה הודו המודרנית לפני שבעים שנה, הודו בחרה להיות מדינה חילונית שבה לרוב ההינדואי הגדול אין שום זכות קדימה בפרהסיה הציבורית. לא בדגל, לא בהמנון ולא בימי החופשה הרשמיים. בשנה האחרונה, מאז קיץ 2019, עברה הודו את השינוי הדרמטי ביותר בתולדותיה. חצי תריסר החלטות ממשלתיות, פרלמנטריות ושיפוטיות, העניקו לרוב ההינדואי את קדמת הבמה הפורמלית בהודו.

ברונר ושולמן אוהבים את הודו ההיא של פעם, וטורחים שוב ושוב להציב מול הרוב ההינדואי מראה מביכה מעט. בהבניה של הודו כישות לאומית ושל ההינדואיזם כישות דתית, יש לשלטון המוסלמי ואחריו לשלטון הבריטי מניות יסוד. להודו ההינדואית אין מוצקוּת שניתן לאחוז בה. המחברים אינם מוצאים רצף בין הודו העתיקה של עמק האינדוס – תרבות מפוארת שלמרבה הצער לא פוענח הכתב שלה ומעט מאוד ידוע עליה – ובין התרבות הוודית המאוחרת יותר. התשוקה לחיבור נראית להם "משאלת לב רומנטית" (26).

גם התרבות הוודית בת 3,500 השנים היא תוצאה של הגירה אל הודו ולא מוצר מקומי. התרבות הוודית יוחסה בעבר ל"פלישה הארית", ומסיבות של תקינות פוליטית ודיוק היסטורי משתמשים כעת במילה הגירה ולא פלישה. התפיסה ההודית, המקדשת את לשון הסנסקריט כשפה קבועה וטהורה שלא הייתה נתונה לשינויים, אינה מקובלת עליהם. מובלעת בספר התפיסה שכמו לשונות העולם, ובניגוד למסורת ההודית, גם הסנסקריט היא שפה אנושית ולא אלוהית.

השלטון המוסלמי כמתנה

חצי בדיחה הודית אומרת שמפלגת הקונגרס שהקימה את הודו, הפקירה את החינוך בבתי הספר למיסיונרים הנוצרים ואת החינוך האוניברסיטאי למרקסיסטים. הביקורת הימנית על ההיסטוריוגרפיה ההודית מזהה בכתיבה על הודו ניסיון להציג את ההודים כמהגרים בארצם, את הבודהיזם כתנועת מחאה ושחרור מכבלי הקאסטות ההינדואיות, את החברה ההודית כאוסף של קבוצות מתחרות ועוינות שרק המודרנה הופכת אותם לעם, את השלטון המוסלמי כמתנה, את המיסיונרים הנוצרים כמתקני עולם, את הצפון והדרום בהודו כשתי תרבויות נפרדות, ואת יחסי המוסלמים וההינדואים כידידותיים וסימביוטיים לפחות עד הגעת הקולוניאליזם האירופי התככני. רוב ההודים כבר לא מאמינים להיסטוריה הזאת. מבחינת השקפת עולמו, הספר "עין להודו" משקף רציונליות ליברלית המסרבת להכיר בתסכול ההינדואי העכשווי כישות ממשית.

הספר עמוס בדוגמאות להטיה של הכותבים, וכמובן הדוגמאות הנוחות ביותר לצורך רשימה קצרה זו, המיועדת לקורא העברי, הן בתחום היחסים בין הינדואים למוסלמים. הסופר וחתן פרס נובל ו"ס נאיפול הסתובב בחורבות ויג'איאנגרה בדרום הודו, שהיום נקרא האמפי והוא אתר חובה במסלול התרמילאות העולמי והישראלי. נאיפול ביכה את ההרס שהביא הכובש המוסלמי להודו. אימפריית ויג'איאנגרה היתה הממלכה ההינדואית האחרונה בהודו מבחינת הסופר, ועצם קיומה במשך תריסר דורות עמוק לתוך המאה ה־17 יצר את אותו קו דמיוני בין צפון לדרום. במהלך אלף השנים מאז הפלישה המוסלמית הראשונה לצפון הודו במאה השמינית ועד לשלטון הבריטי, רוקנה צפון הודו מאתרי מורשת הינדואיים. ויג'איאנגרה הייתה סיפור הרואי של קרב מאסף אחרון מול הכובש המוסלמי. אבל גם ויג'איאנגרה נכשלה בסופו של דבר מול האגרסיביות המוסלמית, שפצעה והרסה את הודו.

ברונר ושולמן מתעמתים ישירות עם נאיפול וההיסטוריונים הימנים, גם בלי להזכיר את שמם, ומציגים סיפור שונה לחלוטין. ויג'איאנגרה לא באמת הייתה ממלכה הינדואית, כשם שמחריביה לא היו ממש מוסלמים. בתרבות ההיברידית של הודו, בשני הצדדים היו מוסלמים והינדואים, והשפה הפרסית הייתה דומיננטית בתרבות הוויג'איאנגרית. זו דרכם של המחברים לאורך כל הספר, לעמעם את הביקורת ההודית העכשווית על הכיבוש המוסלמי. לעיתים זה מביך.

מחמוד מע'זנה, הסולטן הראשון של הודו, כינה עצמו מנתץ הפסלים ואת מלחמתו ראה כג'יהאד, אבל ברונר־שולמן מרגיעים את הקורא העברי שהוא הגזים (165), הוא לא באמת ניתץ הרבה מקדשים אליליים. המחברים מביאים שני מקרים לפחות בשושלת המוגולית של ענישת קצינים שניסו לאסלם בכפייה או בשוחד אוכלוסייה מקומית, כדוגמה לנאורות השלטון המוסלמי, אבל באופן מובלע הם מודים בעצם שאסלום כזה היה קיים לאורך כל השושלת המוגולית המפוארת. לגבי אזור בנגל במזרח הודו נקבע שהוא אוסלם בדרכי שלום; ובכלל הודו צריכה להודות לקיסר אכּבר על המסד האדמיניסטרטיבי המשוכלל שהוא הוריש להודו.

החולשה של הכותבים היא גם בפרטים וגם בתמונה הגדולה. הרצון לכתוב היסטוריה המקדשת את האמת, עם הרצון הלא חבוי לברוא הודו שהמחברים יכולים לאהוב, יוצר מעגל סיזיפי שקשה מאוד לצאת ממנו.

הטובים והרעים

החוקר ריצ'רד איטון, שעליו נשענים ברונר ושולמן, טען תחילה שהמוסלמים ניתצו שמונים מקדשים הינדואיים בסך הכול. לאחר הרעשה מצד היסטוריונים ימנים שטענו שהרס של שבעים מקדשים בוורנסי לבדהּ הוחשב אצל איטון כמקדש בודד, איטון כבר היה זהיר יותר וקבע שלא ניתן לדעת כמה מקדשים הרסו המושלים המוסלמים השונים בהודו. זה כמו לחבר פאזל שרוב חלקיו חסרים, אמר איטון. גם לגבי התיאוריה שאסלומה של הודו ככלל ושל בנגל בפרט נעשה בדרכי שלום על ידי הסוּפים, איטון זהיר מאוד. זו בעיניו רק אחת האפשרויות, ואין לאיש באמת מושג איך חבל הארץ הבנגלי העצום, שבו חיה היום הקהילה המוסלמית הגדולה בעולם, הפך למוסלמי. אבל הבעיה של ברונר־שולמן היא לא רק במשיכות המכחול העדינות, אלא גם במהלך הכללי.

הכותבים רוצים לומר משהו על הודו של היום, על הסטייה של הודו ממסורת של פלורליזם וסובלנות דתית ששררו בה בעבר, אל לאומנות הינדואית הקרויה הינדוטווה(Hindutva) . ספר טוב זקוק לטובים ורעים, ובספר זה הרעים והמסוכנים הם לאומני ההינדוטווה, בעוד שהטובים הם ההינדואים והמוסלמים הסינקרטיים, אלה שנותנים למנהגים ואמונות שונות לפעפע לתוכם.

הבעיה היא שאסלאם סינקרטי הוא יותר משאלת לב מאשר מציאות קיימת. הכותבים עצמם מודים שהאסלאם הרומנטי שעליו הם כותבים – שבו המוסלמים משוקעים עמוק בתרבות ההינדואית – נמצא בנסיגה; והיסוד המקומי־הודי של האסלאם נחלש בהדרגה (166). גם איטון מודה בכך ותולה את האשמה במודרנה ובעולים לרגל למכה, שחוזרים להודו מהחאג' עם השפעות מוסלמיות סעודיות.

אבל ההסבר לא באמת חשוב, חשובה התופעה. מי שמתאסלם מתחיל אולי את הדרך כהודי בתרבותו, שפתו ולבושו ומוסלמי בדתו, אבל ככל שהדרך מתמשכת הוא משיל את ההודיות ממנו. ברמדאן האחרון נצפתה תופעה שבה המוסלמים נוטשים את הברכה רמזאן־מובארק ההודית, ועוברים לרמדאן־כארים הנפוצה במקומותינו המזרח־תיכוניים.

ימין בהודו העכשווית

לכן השאלה האמיתית איננה האם ויג'איאנגרה נפלה במסגרת מאבקי הכוחות הרגילים בהודו בין שושלות שונות, כמו שמספרים ברונר ושולמן, או שמא הייתה פה בגידה של קצינים מוסלמים במלך הינדואי שבטח בהם. השאלה היא מהי הודו. ובעיני ההינדוטווה, הודו האמיתית היא מערך הדתות שנולד בהודו וסוגד לה. מי שבחר בהינדואיזם, הבודהיזם או הג'איניזם – וכמובן גם הסיקים – תמיד יראה עצמו בן בית במולדת ההודית, גם אם יהפוך לאתאיסט. למען האמת, מחולל תפיסת ההינדוטווה היה בעצמו אתאיסט.

האסלאם ידע בהודו רגעים סינקרטיים לא מעטים, אבל מבחינת חסידי הלאומיות ההינדואית, סופה של הסינקרטיות המוסלמית לגווע מאליה מפאת אפסותה. השושלת המוגולית, פאר הודו והעולם, החלה עם באבור השותה לשכרה ונכדו אכבר המשלב הינדואיזם ואסלאם, והסתיימה למעשה עם אורנגזב המוסלמי הפוריטני ההלכתי שבז לנתיניו ההינדואים, ניתץ את מקדשיהם והשיב את המיסוי המפלה כלפיהם (על כך אפשר להוסיף בשולי הדברים שאלה קטנה ואולי לא חשובה: למי נתונה הסימפטיה שלנו כיהודים, כשמוסלמים מבערים עבודת אלילים?). ברונר ושולמן מתנגדים להינדוטווה, אבל לא מתמודדים עם טיעוניה ברצינות הראויה.

בחלק בספר שעוסק בהודו שאחרי העצמאות המחברים מרשים לעצמם לחפף. הטענה שהרס המסגד בעיירה איודיה סלל את הדרך הימנית לשלטון היא רשלנית, אם לא באים איתה נימוקים כבדי משקל. רק נזכיר את הביקורת הקשה של א"ב ואג'פאי על מנהיג הימין ההודי באותה עת, ל"ק אדוואני, שניהל קמפיין הרסני ואסף אליו אנשים לא ראויים ולא נשלטים. טראומת ההרס הביאה לחילופי גברי בצמרת הימין ההודי. ואג'פאי החליף את אדוואני בראש וגם הפך לימים לראש הממשלה הימני הראשון. ההרס והפוגרומים אחריו פגעו בלגיטימיות של הימין ההודי, ואילצו אותו לבחור מנהיג שידו לא הייתה במעל.

הטענה שהימין ההודי התנגד ערב העצמאות לארגונים מוסלמיים ונוצרים, היא קצת בעייתית אם המחברים משמיטים מילה חשובה – מיסיונריות. הרי בלי מבט אל החסות שסיפק הסדר האימפריאלי הבריטי למיסיונרים הנוצרים, ולתביעה המוסלמית לחלוקת הודו, אי אפשר גם להבין את התחזקות ההינדוטווה בהודו. אגב, המחברים מזכירים לנו את קיום המיסיונרים בהודו באור חיובי (253), זאת בהקשר של המאבק נגד מנהג הסאטי (שריפת האלמנה באש מדורת השריפה של בעלה) שבו הם נטלו חלק.

יש פה מלכוד. התשוקה והמומחיות של הכותבים נמצאות בהודו הקדם־מודרנית, ושם גם פסגת הספר. בד בבד חשוב למחברים שנראה את הודו העכשווית דרך העדשה השמאלית במשקפיים. ובהודו העכשווית אחיזתם, במחילה, לא איתנה.

המחברים מעמתים את גנדי ויריבו אמבדקר: מנהיג הדאליטים המנודים בהודו, ואבי החוקה ההודית. אמבדקר הוא הטוב, גנדי הוא האורתודוקס הדתי, וגם הפוליטיקאי. ברונר ושולמן מפרגנים לאמבדקר את ההחלטה לעזוב את ההינדואיזם ולהמיר את דתו ודת קאסטתו לבודהיזם. הם מתארים את המסע של אמבדקר כדי ללמוד את הבודהיזם. דבר אחד לא נשאל: מדוע בכלל נזקק משפטן רציונליסט, משכיל ומתמערב להמרת דת, ועוד לדת ממוסדת עם שורשים הודיים עמוקים? לא פשוט יותר לעזוב את ההינדואיזם בלי סד של דת אחרת? ואיך קרה שדווקא אמבדקר ולא גנדי ההינדואי האורתודוקסי (לשיטתו), הוא שתקף את האסלאם בחריפות יתירה?

הדאליטים היום הם חלק מהמערך ההינדואי, ובבחירות האחרונות הם העניקו לימין ההודי הישג אלקטורלי חריג. במספרים מוחלטים עלתה התמיכה בימין בכ־50% בקרב דאליטים. הרומנטיקה של המחברים מתנפצת מול הודו החיה והנושמת.

רוח של ענווה

ואם כבר הזכרנו את מהטמה גנדי, כדאי להזכיר שיש יותר מדרך אחת לכתוב את שמו. כבר היה לנו גאנדי, גנדי, וגם גנדהי. ברונר ושולמן מעדיפים אופציה רביעית: גאנדהי. בסדר, כולנו הבנו שיש בלאגן תעתיקי סביב המהטמה ושחררנו. הכול הולך. אבל למה לייצר בלאגן איפה שכבר קיים סדר? המחברים מסבירים למה בחרו לייצר תעתיק עברי חדש של מונחים ושמות הודיים, אבל ההסבר שלהם לא שווה את הנזק.

עוד דוגמאות. כבר התרגלנו שהיהלום המפורסם בעולם הוא הקוהינור, ברונר ושולמן החליטו על כוהינור. הסנסקריט הופכת אצלם לסנסקריתית, בחירה מגושמת שהם מתקשים לתחזק. פתאום מתפלקת להם עוד ורסיה, סנסקרית, שמטעה לראות את האות ת' מחוץ לשורש המילה, כמו אנגלית וספרדית. כנ"ל לגבי הפרקריט (שפת המקום) שהפכה בספר לפרקרית. גם את חלוץ הסופרים ההודים באנגלית הם מתעתקים נרין, ולך תנחש ששמו הוא NARAYAN. התעתיק לא רק מעצבן אלא גם מעציב, כי רוח של ענווה מרחפת מעל הספר, ענוות גדולים, ורוח גאווה פסולה מרחפת מעל התעתיק.

כתיבת ספר היסטוריה היא משימה מיוחדת. אין לכותב חירות לבדות אירועים כדי לחזק את הסיפור, ועדיין מצופה ממנו תביעתה של האמנות באשר היא – מתיחת חבל פועם בין היצירה ובין החווים אותה. ברונר ושולמן יצרו סטנדרט חדש בכתיבה העברית על הודו. כה לחי.

עין להודו

יגאל ברונר ודוד שולמן

ידיעות ספרים ומגנס, 2019, 378 עמ'

The post דברי הימים של הודו appeared first on מקור ראשון.

ביום ראשון, בשעה עשר בלילה, שיגר יו"ר דגל התורה ח"כ משה גפני איום כלפי ראש הממשלה נתניהו. אם יסגרו את הישיבות, הצהיר הח"כ החרדי הבכיר ביותר, אמליץ לפני הרבנים לצאת מהממשלה. עמיתיו של גפני לא התנערו מהאיום החריף; דרעי וליצמן, שככלל אינם מרבים להתבטא בימים אלה, לא פצו פה בנושא. חבר הכנסת החדש יצחק פינדרוס, מהעתודה המנהיגותית של דגל התורה, הסביר לי למחרת כי לא מדובר בהצהרת סרק: מעולם לא פרשנו מממשלות נתניהו, אמר, אבל אם תסגרו לנו את הישיבות, נפיל את הממשלה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "הטיפול במגפה איבד כיוון": פרופ' סדצ'קי מתפטרת

– הקורונה פתחה בפנינו אפשרות להיות מגן ליהודי העולם

– לראשונה: מפקד אוגדת איו"ש יהיה בן ההתיישבות

אלא שבניגוד לרטוריקה החרדית, איש בצמרת השלטון או במשרד הבריאות איננו מבקש "לסגור את הישיבות" או "לפגוע בעולם התורה". האוניברסיטאות, נזכיר, סגורות אף הן. כאשר הישיבות נסגרו לראשונה, במהלך הגל הראשון, אף פוליטיקאי חרדי לא העלה בדעתו לשגר איום כזה ולהתבטא כאילו מישהו במשרד ראש הממשלה שואף לפגוע דווקא בלומדי התורה. אז מה קרה עכשיו?

ההתבטאות הזועמת של גפני היא חלק משורת אמירות של ח"כים חרדים, בעיקר הצעירים שבהם, המרבים לטעון בימים האחרונים לקיומה של אכיפת יתר ואלימות משטרתית כלפי החרדים, ולקבול על הסגרים המוטלים על ריכוזים חרדיים, אף שלדבריהם "אזורים אדומים" אחרים בשיעור תחלואה דומה נותרו פתוחים. התנהלותם הלעומתית של חברי הכנסת החרדים, למרות שותפותם לקואליציית נתניהו, באה בעקבות תחושות קיפוח חריפות בקרב ציבור בוחריהם בכל הקשור לטיפול בקורונה במגזר.

הרחוב החרדי וכלי התקשורת שלו רוחשים זעם ועלבון בעקבות מה שחווים שם כתיוג החרדים כ"מפיצי מחלות", ופרץ העוינות המתעצם כלפיהם מצד ישראלים אחרים. סקר אינטרנטי שנערך בשבוע שעבר על ידי "הקונגרס הישראלי" של אוניברסיטת בר־אילן ומיזם "פלוגתא", מצא כי מחצית מהישראלים שינו לרעה את יחסם לחרדים בעקבות הקורונה. בקרב החרדים שהשיבו לסקר, 78 אחוזים דיווחו על עלייה בגילויי השנאה כלפיהם. לא נעים. הדיווחים על רבנים שמורים להפר את הנחיות משרד הבריאות, בוודאי לא תרמו לכך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 1QC8I0-1_v0.2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

התחושות הקשות הללו מתורגמות גם לכעס כלפי הח"כים החרדים, שמתוארים כמי שהתמכרו למנעמי השלטון ואינם עושים די להקל על מצוקת בוחריהם. טור שפרסם העורך הראשי של אתר "בחדרי חרדים" משה ויסברג, בו תהה להיכן נעלמו חברי הכנסת החרדים, ביטא את תחושותיהם של רבים וזכה לשיתופים רבים. "לעמוד לנאום במליאה זה מאוד יפה. להוציא הודעת דוברות זה גם משהו. אבל רבותיי, הציבור שלכם זועק לעזרה, משווע. צאו מהמזגן, צאו מהלשכות, בואו תראו בסבלותינו. זו העבודה שלכם, לכך נבחרתם… בתוך עמי אנוכי יושב. הציבור כואב וזועם כמו שלא זעם מעולם", כתב ויסברג. כמה מהח"כים החרדים, שמילותיו כוונו אליהם, אף התייחסו לדברים מעל דוכן המליאה והפנו את האש למשרד הבריאות ולממשלה.

התחושות הקשות בקרב ציבור בוחריהם מאלצות את הח"כים החרדים להתבטא בחריפות רבה כלפי ההתנהלות השלטונית, ואף לאיים בפרישה מהקואליציה. עם זאת, הם אינם ששים לקבל לידיהם את תפוח האדמה הלוהט ולטפל בו בעצמם. בגל הראשון כיהן כזכור יעקב ליצמן כשר הבריאות, ואריה דרעי מונה לאחראי קורונה במגזר החרדי. השניים עזבו את התפקידים הללו, ומאז לא נמצא נציג חרדי אחר שייאות ליטול על עצמו את ניהול המשבר במגזר.

חוף סורוצקין

במרכז התרחשות הקורונה במגזר החרדי עומדות, כתמיד, הישיבות. אם במגזר הכללי הדיון נסוב על המוסדות לגיל הרך, שהשארתם פתוחים מאפשרת להורים לצאת לעבוד, הרי שאצל החרדים עיקר הדאגה נתונה לישיבות שאת ספסליהן חובשים צעירים בעשור השני בואכה השלישי לחייהם. הישיבות הן שמעסיקות את הרבנים והעסקנים, והדיון סביבן הוא הרגיש ביותר. אך מעשה שטן, דווקא בישיבות התחוללו בשבועות האחרונים מקרי התפרצות והדבקה שאיימו על הריכוזים החרדיים כולם.

המקרה המתוקשר ביותר התרחש בישיבת "בית מתתיהו" בבני־ברק, ישיבה גדולה ואליטיסטית המונה כ־700 בחורים. מייסדה והעומד בראשה הוא הרב ברוך ויסבקר, חניך ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה שנשלח על ידי ראשהּ הרב משה צבי נריה לישיבת פוניבז', ונעשה לאחד הרבנים החרדים הבכירים ביותר. את המתרחש ב"בית מתתיהו" חשפתי ב"כאן 11" לפני כשבועיים, לאחר שתלמידים בישיבה פנו אליי וסיפרו כי אף שכמה וכמה בחורים פיתחו תסמיני קורונה, הנהלת הישיבה אוסרת עליהם להיבדק. ממשרד הבריאות שוחחו עם ויסבקר, אך הוא הכחיש ושם בחרו שלא לבדוק את התלונות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02012_22_54-3-750x461.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

התוצאה הקשה הגיעה לאחר שבוע: 220 תלמידים בישיבה נדבקו בקורונה, כתוצאה מהשהייה המשותפת עם חולים ונשאים שלא הופרדו. המשטרה פשטה על המבנה, הטילה סגר על רחוב סלנט בבני־ברק שבו שוכנת הישיבה, והמקום הפך למלונית קורונה זמנית עבור חלק מהתלמידים החולים. אם לא די בכך, ויסבקר עצמו נדבק בנגיף, ככל הנראה על ידי בן משפחה. הוא בן 79 וסובל ממחלת הסרטן, והנגיף עלול לסכן את חייו. בישיבת בית־מתתיהו מכחישים את הטענות כי איימו על תלמידים שאם ילכו להיבדק יסולקו מהמוסד.

"בית מתתיהו" – או "בֵּיס מַתֶּ'ס" בהגייה החרדית – הייתה המקרה הראשון שהתפרסם, אך לא היחיד. בהמשך הצטרפו דיווחים נוספים על ישיבות וכוללים שיושביהם הונחו שלא להיבדק כדי שלא לגרום לביטול תורה. אך יש גם מוסדות שפעלו אחרת. הרב צבי דרבקין, ראש ישיבת "ישמח משה – גרודנה" בבאר־יעקב וגיסו של ויסבקר, בחר לסגור את ישיבתו ולפזר את תלמידיה מיד עם גילוי החולים הראשונים. הוא שיגר לתלמידיו מכתב כאוב, אבל בזכות הצעד הזה הוא היה יכול לפתוח השבוע את הישיבה מחדש, במתכונת מחולקת ועל פי הוראות מחמירות. לעומת זאת, הישיבות שניסו להתחכם עם ההוראות, משלמות בזו אחר זו מחיר כבד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/07/08525231-750x959.jpg 750w" sizes="(max-width: 254px) 100vw, 254px" />

השאיפה להחזיר את הישיבות לפעילות מלאה הונחה על שולחן הרבנים והעסקנים מיד לאחר פסח, כאשר קברניטי החינוך החרדי החלו להבין את המשמעות של עשרות אלפי נערים ללא מסגרת, המשוטטים חסרי מעש. כמה מראשי הישיבות גיבשו יחד עם משרד הבריאות את "מתווה הקפסולות", שנועד לאפשר את חזרת תלמידיהם לספסל הלימודים. בישיבות שיישמו אותו, התלמידים חזרו לתוך קבוצות מבודדות זו מזו של עשרים בחורים בכל אחת. כל קבוצה התנהלה בנפרד – בלימוד, בארוחות ובלינה. אתגר מורכב לכל הדעות. לאחר שבועיים שבהם לא אותרו מקרי קורונה בישיבה, נפתחו הקפסולות והתלמידים הורשו להפוך לישיבה אחת ללא מחיצות, אך עדיין בבידוד מהעולם החיצון. במקרה שבו ישיבה בוחרת לשחרר את הבחורים לשבת חופשית אצל ההורים, אחריה הישיבה אמורה לחזור על נוהל הבידוד כדי למנוע הדבקה.

הרעיון הזה אומץ על ידי יותר משבעים ישיבות מכל הזרמים, והוא אִפשר לכ־6,000 תלמידים לחזור לישיבותיהם. למרות הפקפוקים שנשמעו בתחילה, כעת מתברר שמדובר בסיפור הצלחה, שיישומו זוכה להערכה מצד הגורמים המקצועיים: עד עתה לא זוהה כל מקרה הדבקה בקפסולות. אלא שרוב הישיבות בחרו שלא לאמץ אותו, ואף בקרב אלה שכן עשו זאת בוצע "סינון" מסוים, ולא כל הבחורים נקראו לשוב ללימודים במתכונתם החדשה והמאתגרת במיוחד. חלק מהישיבות דרשו מההורים לחתום על ערבות בסכום של אלפי שקלים, למקרה שבנם לא יציית להוראות. אותם חרדים שבהקשר של השירות הצבאי מעלים על נס את זכותו של כל צעיר ללמוד תורה ולהיפטר מגיוס, נאלצו בעת מבחן להבדיל בין תלמידיהם ולהודות שלא כולם מתאימים ללימוד רציף ותובעני באותה מידה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 7/F200708YS65-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

במהלך התקופה שחלפה מאז אימוץ מתווה הקפסולות, ראשי הישיבות שהחילו אותו במוסדותיהם נאלצו לאתר דרכים שונות ויצירתיות כדי לאוורר את תלמידיהם הכלואים בהסגר מוחלט בתוך המתחמים, ללא אפשרות לצאת אפילו למכולת. כך הוכנסו לתוך הישיבות החרדיות תופעות כמו מופעי זמר, יציאה למנגל בשטח פתוח ואפילו ביקורים בפארקי מים שנשכרו במיוחד לשם כך. אלה אירועים שבעת שגרה מקומם לא יכירם בעולם הישיבות החרדי. הרב שלום בער סורוצקין, ראש רשת "עטרת שלמה", שכר חוף ים מיוחד בראשון־לציון לטובת תלמידיו המבודדים. הללו באו עם בגדי ים המעוטרים בסמל הישיבה, ובעולם הישיבות כבר מדברים על "חוף סורוצקין".

השתלטות בחסות הנגיף

שני מקרים ממחישים את המורכבות של התנהלות הישיבות, על יתרונותיה ומחיריה. הראשון הוא של ישיבת פוניבז', ספינת הדגל הוותיקה של עולם הישיבות הליטאי. פוניבז' חלוקה זה שנים לשתי ישיבות יריבות, בעקבות סכסוך ממושך בין ראשיה. בישיבה שבראשות הרב שמואל מרקוביץ', המכונָה בעגה החרדית "המחבלים" במלעיל, שבו ללמוד לאחר גיבוש מתווה שהותאם לתנאים המיוחדים של גבעת־פוניבז' בבני־ברק. בישיבה השנייה, המכונה "שׂוֹינאים" ושבראשה עומד הרב גרשון אדלשטיין, לא שבו ללימודים וזאת בשל עמדתו העקרונית של הרב אדלשטיין שלא להחזיר את הלימודים כלל. למרות מעמדו הבכיר של הרב אדלשטיין בצמרת ההנהגה הליטאית, עמדתו לא התקבלה ואף ספגה ביקורת מצד עמיתיו להנהגת השוינאים. הללו התאכזבו לראות את יריביהם משתלטים מחדש על כל חדרי הישיבה ובית המדרש, ובחסות הקורונה קובעים מסמרות בסכסוך הוותיק והממושך.

המקרה הנוסף הוא של ישיבת "חברון" בשכונת גבעת־מרדכי בירושלים, גם היא מהנחשבות בעולם החרדי. בחברון הנהיגו את הקפסולות לרוב תלמידי הישיבה, אך לצידן קיימו אזור לימודים יומי, שבו לומדים כ־150 תלמידים מהשעה שלוש אחר הצהריים עד שעות הערב המאוחרות, ואז שבים לביתם. לשם כך חולק בית המדרש לשני חלקים, באופן שיושבי החלק האחד אינם באים במגע עם האחר. התוצאה: אזור הקפסולות המבודד אכן נשמר ללא מקרי הדבקה כלל. בחלק השני, לעומת זאת, התגלה חולה קורונה, ועל רבים מחבריו הוטלה חובת בידוד.

ההתעקשות שלא לסגור את הישיבות והנכונות לאמץ לשם כך את מתווה הקפסולות המורכב, נובעות מסיבות חינוכיות ותורניות, אך לא פחות מכך משיקולים בריאותיים. כך מאפשרות הישיבות לתלמידיהן, רובם ככולם בנים למשפחות גדולות, להתנתק מהסביבה המשפחתית ולהתרחק ממקום שבו הם עלולים להדביק אחרים המצויים בקבוצת סיכון. אם כעת הישיבות שכבר נפתחו יפוזרו שוב, התוצאה תהיה שאלפי צעירים – חלקם נשאי הנגיף – יסתובבו בריכוזים החרדיים ברחבי הארץ, יצאו להתפלל וללמוד ויפיצו אותו הלאה. הנציגים החרדים מנסים להביא את הסכנה הזו לידיעת מקבלי ההחלטות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01908_35_54-2-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נראה שדרוש מתווה חכם יותר, כזה שיפריד את החולים מהישיבות, יקצה מקום לחייבי הבידוד, ויאפשר לנותרים להתקיים במתכונת של מגורים משותפים. בישיבות יש מי שמוכנים לדון בנושאים הללו ולקדם פתרון מעשי, אך לדבריהם במשרד הבריאות מפגינים נוקשות. מנגד, גורמים במשרד הבריאות אומרים לנו כי בתנאים הנוכחיים, ישיבות שאינן תחת מתווה הקפסולות באופן מוקפד יצטרכו לסגור שוב את שעריהן. נראה שכיפוף ידיים, מסרים סותרים, ורגשות חוסר אמון משחקים תפקיד לא פחות מהשיקולים הענייניים.

בינתיים, הממסד החרדי מתמודד עם רבבות צעירים ללא מסגרת חינוכית כבר שלושה חודשים. זאת על רקע משבר אמון עמוק בהנהגה הרבנית שממלאת את פיה מים, ומשבר כלכלי חמור. בתוך הבהלה הכללית בעקבות ההתפרצות המחודשת, הורים ומחנכים רבים במגזר מודאגים בעיקר מההיבט החינוכי, שעלול להביא לתוצאות קשות מבחינת הציבור החרדי. בשולי המגזר פורחת תופעה של פייק ניוז ותיאוריות קונספירציה שונות ומשונות בנוגע לקורונה, הנופלות שם על אוזניים כרויות. תחושת חוסר האונים חוברת לרגשות הקיפוח, והעשן המיתמר מגיע עד ללשכתו של נתניהו. במציאות כזו, האיום הפוליטי ששיגרו החרדים, עוד עשוי להגיע לכלל מעשה. אם לא בשביל להציל את הישיבות, אז כדי לענות על הזעם מהשטח.

The post שיטור יתר ואיום על הישיבות: הקורונה במגזר החרדי מערערת את יציבות הממשלה appeared first on מקור ראשון.

שעה של הרצאות טד לקראת סיומו של צום י"ז בתמוז, על סוגיות חברתיות בימי הקורונה. אירוע מיוחד של נאמני תורה ועבודה ומיזם קולטורא. משודר באתר ובפייסבוק של מקור ראשון.

בהשתתפות: הרב שי פירון, הרב יובל שרלו, עו"ד שרה וינברג, הרב אילעאי עופרן, הרבנית אושרה קורן והעיתונאית חן ארצי סרור.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/07/2.JP-EG-150x150.jpeg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 020/07/2.JP-EG-75x75.jpeg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/07/2.JP-EG-750x750.jpeg 750w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 020/07/2.JP-EG-90x90.jpeg 90w" sizes="(max-width: 960px) 100vw, 960px" />

The post שידור מיוחד: טד תיקון – אחריות חברתית בימי קורונה appeared first on מקור ראשון.