ההודים אוהבים לשמח, ובעיקר אורחים מחו"ל. בביקור ההיסטורי של ראש הממשלה ההודי בישראל לפני כשלוש שנים, הוא שב והזכיר שבתרבות ההודית האורח הוא א־לוהים. המטייל הישראלי בהודו לא זקוק לאופנישד, מכתבי הקודש ההודיים העתיקים, שממנו ציטט נרנדרה מודי כדי לדעת שההודים מבקשים לשמח את אורחיהם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– פגע והפקיר: "במקום לרצוח יותר משתלם לדרוס ולברוח"

– דירה להשכיר: בירדן מתקשים להתמודד עם נזקי הקורונה

– עורכת יהודייה ב"נ"י טיימס" התפטרה ומאשימה: "ויתרו על השאיפה לאמת"

אחת הדרכים ההודיות לשמח את האורח מן הנכר היא באזכור והילול דמות מפורסמת מהמדינה שממנה מגיע האורח. בביקוריי הרבים בהודו לאורך שלושים שנה ניסו ההודים לשמח אותי עם משה דיין וגולדה מאיר, רבין ופרס, איינשטיין, ישו ונתניהו; היו גם כמה וכמה שהרעיפו שבחים על המנהיג שלנו ערפאת ואומץ לבו, והעמידו אותי בדילמה האם לצער אותם בעובדה שערפאת צר לנו ולא מנהיג.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 07/000_1E572Z-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ולפעמים היו גם הפתעות. פרופסור הודי ישיש, ארבינדו באסו, זיהה את השיחה בעברית בין אשתי לביני והחליט להצטרף אלינו לארוחת צהריים. הוא סיפר איך הוגו ברגמן הזמין אותו להרצאה באוניברסיטה העברית, ובן־גוריון עצמו ניגש אליו בסיומה והפציר בו להישאר בארץ וללמד בירושלים פילוסופיה הודית. הודים עם אור בעיניים התרגשו לפגוש אורחים מארצו של גרשון סלומון, נאמן הר הבית; וזכורה לי גם הפעם שבה הווידוי שאני ישראלי הוליד פרץ של הערצה לשולמן. פרופסור דוד שולמן.

ודרך התשבחות לשולמן, שובחו גם מדינת ישראל ועמהּ. בשלב מסוים כבר הייתי פחות מופתע כאשר באזורים מסוימים בהודו, המשכילים המקומיים מכירים ואף מתרגשים מכך שיושב בירושלים מין ברהמין יהודי שאוהב את ארצם ודובר את הלשונות העתיקות שהם שכחו מזמן.

הקריאה שלי בספר "עין להודו", שכתבו החוקרים יגאל ברונר ודוד שולמן, חפה מאובייקטיביות. עצם ההחלטה שלהם לכתוב ספר היסטוריה פופולרי על הודו, משחר הציוויליזציה של עמק האינדוס ועד ימינו, היא מתנה לתרבות העברית. הקריאה בספר עומדת בציפיות הגבוהות, והפרקים שבהם השירה ההודית העתיקה מתורגמת מהסנסקריט והטמילית היישר אל העברית, מרימים את הספר לגבהים שספרי היסטוריה אינם מורגלים בהם. פלא גדול שיש ספר כל כך טוב על הודו בעברית, ומפליאה לא פחות ההצלחה של שני חוקרים, בעלי תחומי מחקר ספציפיים, לכתוב ספר בהיר, מעניין ושווה לכל נפש.

מראה מביכה להינדואים

הספר בנוי כספר היסטוריה; יש לו נקודת התחלה, ולרוב מחוג הזמן זז קדימה. אין בספר ניסיון לאתגר את ציר הזמן שכבר מוטמע אצל הקורא המשכיל. הודו העתיקה, הממלכות ההודיות הקדומות, העידן המוסלמי, ממלכות הדרום, העידן הבריטי ועצמאות הודו. ברונר־שולמן אינם מסתפקים בהיסטוריה ופוליטיקה. סוגיות דתיות, חברתיות ואומנותיות מבצבצות בשפע בפרקים שונים, ובאחרים – הם אף עומדים בקרבת הבמה.

ברונר־שולמן אוהבים את הודו ומעזים לחשוף בפני הקורא העדפות אישיות, שעד אותו רגע חשבתי שרק אני אוחז בהן. למשל, ההעדפה הברורה לביג'אפור הדרומית על הטאג' מהאל בצפון כפסגת האדריכלות המוסלמית בהודו. המחברים יודעים להסביר רעיונות מורכבים ולא אינטואיטיביים בשפה פשוטה ובהירה. גם ההסבר על היווצרות המדינות והתרבויות השונות בדרום הודו הוא מאיר עיניים ומחדש גם למיטיבי לכת בנתיבים ההודיים.

לצד אלה, הספר חושף גם העדפות פוליטיות ותרבותיות. כאשר הוקמה הודו המודרנית לפני שבעים שנה, הודו בחרה להיות מדינה חילונית שבה לרוב ההינדואי הגדול אין שום זכות קדימה בפרהסיה הציבורית. לא בדגל, לא בהמנון ולא בימי החופשה הרשמיים. בשנה האחרונה, מאז קיץ 2019, עברה הודו את השינוי הדרמטי ביותר בתולדותיה. חצי תריסר החלטות ממשלתיות, פרלמנטריות ושיפוטיות, העניקו לרוב ההינדואי את קדמת הבמה הפורמלית בהודו.

ברונר ושולמן אוהבים את הודו ההיא של פעם, וטורחים שוב ושוב להציב מול הרוב ההינדואי מראה מביכה מעט. בהבניה של הודו כישות לאומית ושל ההינדואיזם כישות דתית, יש לשלטון המוסלמי ואחריו לשלטון הבריטי מניות יסוד. להודו ההינדואית אין מוצקוּת שניתן לאחוז בה. המחברים אינם מוצאים רצף בין הודו העתיקה של עמק האינדוס – תרבות מפוארת שלמרבה הצער לא פוענח הכתב שלה ומעט מאוד ידוע עליה – ובין התרבות הוודית המאוחרת יותר. התשוקה לחיבור נראית להם "משאלת לב רומנטית" (26).

גם התרבות הוודית בת 3,500 השנים היא תוצאה של הגירה אל הודו ולא מוצר מקומי. התרבות הוודית יוחסה בעבר ל"פלישה הארית", ומסיבות של תקינות פוליטית ודיוק היסטורי משתמשים כעת במילה הגירה ולא פלישה. התפיסה ההודית, המקדשת את לשון הסנסקריט כשפה קבועה וטהורה שלא הייתה נתונה לשינויים, אינה מקובלת עליהם. מובלעת בספר התפיסה שכמו לשונות העולם, ובניגוד למסורת ההודית, גם הסנסקריט היא שפה אנושית ולא אלוהית.

השלטון המוסלמי כמתנה

חצי בדיחה הודית אומרת שמפלגת הקונגרס שהקימה את הודו, הפקירה את החינוך בבתי הספר למיסיונרים הנוצרים ואת החינוך האוניברסיטאי למרקסיסטים. הביקורת הימנית על ההיסטוריוגרפיה ההודית מזהה בכתיבה על הודו ניסיון להציג את ההודים כמהגרים בארצם, את הבודהיזם כתנועת מחאה ושחרור מכבלי הקאסטות ההינדואיות, את החברה ההודית כאוסף של קבוצות מתחרות ועוינות שרק המודרנה הופכת אותם לעם, את השלטון המוסלמי כמתנה, את המיסיונרים הנוצרים כמתקני עולם, את הצפון והדרום בהודו כשתי תרבויות נפרדות, ואת יחסי המוסלמים וההינדואים כידידותיים וסימביוטיים לפחות עד הגעת הקולוניאליזם האירופי התככני. רוב ההודים כבר לא מאמינים להיסטוריה הזאת. מבחינת השקפת עולמו, הספר "עין להודו" משקף רציונליות ליברלית המסרבת להכיר בתסכול ההינדואי העכשווי כישות ממשית.

הספר עמוס בדוגמאות להטיה של הכותבים, וכמובן הדוגמאות הנוחות ביותר לצורך רשימה קצרה זו, המיועדת לקורא העברי, הן בתחום היחסים בין הינדואים למוסלמים. הסופר וחתן פרס נובל ו"ס נאיפול הסתובב בחורבות ויג'איאנגרה בדרום הודו, שהיום נקרא האמפי והוא אתר חובה במסלול התרמילאות העולמי והישראלי. נאיפול ביכה את ההרס שהביא הכובש המוסלמי להודו. אימפריית ויג'איאנגרה היתה הממלכה ההינדואית האחרונה בהודו מבחינת הסופר, ועצם קיומה במשך תריסר דורות עמוק לתוך המאה ה־17 יצר את אותו קו דמיוני בין צפון לדרום. במהלך אלף השנים מאז הפלישה המוסלמית הראשונה לצפון הודו במאה השמינית ועד לשלטון הבריטי, רוקנה צפון הודו מאתרי מורשת הינדואיים. ויג'איאנגרה הייתה סיפור הרואי של קרב מאסף אחרון מול הכובש המוסלמי. אבל גם ויג'איאנגרה נכשלה בסופו של דבר מול האגרסיביות המוסלמית, שפצעה והרסה את הודו.

ברונר ושולמן מתעמתים ישירות עם נאיפול וההיסטוריונים הימנים, גם בלי להזכיר את שמם, ומציגים סיפור שונה לחלוטין. ויג'איאנגרה לא באמת הייתה ממלכה הינדואית, כשם שמחריביה לא היו ממש מוסלמים. בתרבות ההיברידית של הודו, בשני הצדדים היו מוסלמים והינדואים, והשפה הפרסית הייתה דומיננטית בתרבות הוויג'איאנגרית. זו דרכם של המחברים לאורך כל הספר, לעמעם את הביקורת ההודית העכשווית על הכיבוש המוסלמי. לעיתים זה מביך.

מחמוד מע'זנה, הסולטן הראשון של הודו, כינה עצמו מנתץ הפסלים ואת מלחמתו ראה כג'יהאד, אבל ברונר־שולמן מרגיעים את הקורא העברי שהוא הגזים (165), הוא לא באמת ניתץ הרבה מקדשים אליליים. המחברים מביאים שני מקרים לפחות בשושלת המוגולית של ענישת קצינים שניסו לאסלם בכפייה או בשוחד אוכלוסייה מקומית, כדוגמה לנאורות השלטון המוסלמי, אבל באופן מובלע הם מודים בעצם שאסלום כזה היה קיים לאורך כל השושלת המוגולית המפוארת. לגבי אזור בנגל במזרח הודו נקבע שהוא אוסלם בדרכי שלום; ובכלל הודו צריכה להודות לקיסר אכּבר על המסד האדמיניסטרטיבי המשוכלל שהוא הוריש להודו.

החולשה של הכותבים היא גם בפרטים וגם בתמונה הגדולה. הרצון לכתוב היסטוריה המקדשת את האמת, עם הרצון הלא חבוי לברוא הודו שהמחברים יכולים לאהוב, יוצר מעגל סיזיפי שקשה מאוד לצאת ממנו.

הטובים והרעים

החוקר ריצ'רד איטון, שעליו נשענים ברונר ושולמן, טען תחילה שהמוסלמים ניתצו שמונים מקדשים הינדואיים בסך הכול. לאחר הרעשה מצד היסטוריונים ימנים שטענו שהרס של שבעים מקדשים בוורנסי לבדהּ הוחשב אצל איטון כמקדש בודד, איטון כבר היה זהיר יותר וקבע שלא ניתן לדעת כמה מקדשים הרסו המושלים המוסלמים השונים בהודו. זה כמו לחבר פאזל שרוב חלקיו חסרים, אמר איטון. גם לגבי התיאוריה שאסלומה של הודו ככלל ושל בנגל בפרט נעשה בדרכי שלום על ידי הסוּפים, איטון זהיר מאוד. זו בעיניו רק אחת האפשרויות, ואין לאיש באמת מושג איך חבל הארץ הבנגלי העצום, שבו חיה היום הקהילה המוסלמית הגדולה בעולם, הפך למוסלמי. אבל הבעיה של ברונר־שולמן היא לא רק במשיכות המכחול העדינות, אלא גם במהלך הכללי.

הכותבים רוצים לומר משהו על הודו של היום, על הסטייה של הודו ממסורת של פלורליזם וסובלנות דתית ששררו בה בעבר, אל לאומנות הינדואית הקרויה הינדוטווה(Hindutva) . ספר טוב זקוק לטובים ורעים, ובספר זה הרעים והמסוכנים הם לאומני ההינדוטווה, בעוד שהטובים הם ההינדואים והמוסלמים הסינקרטיים, אלה שנותנים למנהגים ואמונות שונות לפעפע לתוכם.

הבעיה היא שאסלאם סינקרטי הוא יותר משאלת לב מאשר מציאות קיימת. הכותבים עצמם מודים שהאסלאם הרומנטי שעליו הם כותבים – שבו המוסלמים משוקעים עמוק בתרבות ההינדואית – נמצא בנסיגה; והיסוד המקומי־הודי של האסלאם נחלש בהדרגה (166). גם איטון מודה בכך ותולה את האשמה במודרנה ובעולים לרגל למכה, שחוזרים להודו מהחאג' עם השפעות מוסלמיות סעודיות.

אבל ההסבר לא באמת חשוב, חשובה התופעה. מי שמתאסלם מתחיל אולי את הדרך כהודי בתרבותו, שפתו ולבושו ומוסלמי בדתו, אבל ככל שהדרך מתמשכת הוא משיל את ההודיות ממנו. ברמדאן האחרון נצפתה תופעה שבה המוסלמים נוטשים את הברכה רמזאן־מובארק ההודית, ועוברים לרמדאן־כארים הנפוצה במקומותינו המזרח־תיכוניים.

ימין בהודו העכשווית

לכן השאלה האמיתית איננה האם ויג'איאנגרה נפלה במסגרת מאבקי הכוחות הרגילים בהודו בין שושלות שונות, כמו שמספרים ברונר ושולמן, או שמא הייתה פה בגידה של קצינים מוסלמים במלך הינדואי שבטח בהם. השאלה היא מהי הודו. ובעיני ההינדוטווה, הודו האמיתית היא מערך הדתות שנולד בהודו וסוגד לה. מי שבחר בהינדואיזם, הבודהיזם או הג'איניזם – וכמובן גם הסיקים – תמיד יראה עצמו בן בית במולדת ההודית, גם אם יהפוך לאתאיסט. למען האמת, מחולל תפיסת ההינדוטווה היה בעצמו אתאיסט.

האסלאם ידע בהודו רגעים סינקרטיים לא מעטים, אבל מבחינת חסידי הלאומיות ההינדואית, סופה של הסינקרטיות המוסלמית לגווע מאליה מפאת אפסותה. השושלת המוגולית, פאר הודו והעולם, החלה עם באבור השותה לשכרה ונכדו אכבר המשלב הינדואיזם ואסלאם, והסתיימה למעשה עם אורנגזב המוסלמי הפוריטני ההלכתי שבז לנתיניו ההינדואים, ניתץ את מקדשיהם והשיב את המיסוי המפלה כלפיהם (על כך אפשר להוסיף בשולי הדברים שאלה קטנה ואולי לא חשובה: למי נתונה הסימפטיה שלנו כיהודים, כשמוסלמים מבערים עבודת אלילים?). ברונר ושולמן מתנגדים להינדוטווה, אבל לא מתמודדים עם טיעוניה ברצינות הראויה.

בחלק בספר שעוסק בהודו שאחרי העצמאות המחברים מרשים לעצמם לחפף. הטענה שהרס המסגד בעיירה איודיה סלל את הדרך הימנית לשלטון היא רשלנית, אם לא באים איתה נימוקים כבדי משקל. רק נזכיר את הביקורת הקשה של א"ב ואג'פאי על מנהיג הימין ההודי באותה עת, ל"ק אדוואני, שניהל קמפיין הרסני ואסף אליו אנשים לא ראויים ולא נשלטים. טראומת ההרס הביאה לחילופי גברי בצמרת הימין ההודי. ואג'פאי החליף את אדוואני בראש וגם הפך לימים לראש הממשלה הימני הראשון. ההרס והפוגרומים אחריו פגעו בלגיטימיות של הימין ההודי, ואילצו אותו לבחור מנהיג שידו לא הייתה במעל.

הטענה שהימין ההודי התנגד ערב העצמאות לארגונים מוסלמיים ונוצרים, היא קצת בעייתית אם המחברים משמיטים מילה חשובה – מיסיונריות. הרי בלי מבט אל החסות שסיפק הסדר האימפריאלי הבריטי למיסיונרים הנוצרים, ולתביעה המוסלמית לחלוקת הודו, אי אפשר גם להבין את התחזקות ההינדוטווה בהודו. אגב, המחברים מזכירים לנו את קיום המיסיונרים בהודו באור חיובי (253), זאת בהקשר של המאבק נגד מנהג הסאטי (שריפת האלמנה באש מדורת השריפה של בעלה) שבו הם נטלו חלק.

יש פה מלכוד. התשוקה והמומחיות של הכותבים נמצאות בהודו הקדם־מודרנית, ושם גם פסגת הספר. בד בבד חשוב למחברים שנראה את הודו העכשווית דרך העדשה השמאלית במשקפיים. ובהודו העכשווית אחיזתם, במחילה, לא איתנה.

המחברים מעמתים את גנדי ויריבו אמבדקר: מנהיג הדאליטים המנודים בהודו, ואבי החוקה ההודית. אמבדקר הוא הטוב, גנדי הוא האורתודוקס הדתי, וגם הפוליטיקאי. ברונר ושולמן מפרגנים לאמבדקר את ההחלטה לעזוב את ההינדואיזם ולהמיר את דתו ודת קאסטתו לבודהיזם. הם מתארים את המסע של אמבדקר כדי ללמוד את הבודהיזם. דבר אחד לא נשאל: מדוע בכלל נזקק משפטן רציונליסט, משכיל ומתמערב להמרת דת, ועוד לדת ממוסדת עם שורשים הודיים עמוקים? לא פשוט יותר לעזוב את ההינדואיזם בלי סד של דת אחרת? ואיך קרה שדווקא אמבדקר ולא גנדי ההינדואי האורתודוקסי (לשיטתו), הוא שתקף את האסלאם בחריפות יתירה?

הדאליטים היום הם חלק מהמערך ההינדואי, ובבחירות האחרונות הם העניקו לימין ההודי הישג אלקטורלי חריג. במספרים מוחלטים עלתה התמיכה בימין בכ־50% בקרב דאליטים. הרומנטיקה של המחברים מתנפצת מול הודו החיה והנושמת.

רוח של ענווה

ואם כבר הזכרנו את מהטמה גנדי, כדאי להזכיר שיש יותר מדרך אחת לכתוב את שמו. כבר היה לנו גאנדי, גנדי, וגם גנדהי. ברונר ושולמן מעדיפים אופציה רביעית: גאנדהי. בסדר, כולנו הבנו שיש בלאגן תעתיקי סביב המהטמה ושחררנו. הכול הולך. אבל למה לייצר בלאגן איפה שכבר קיים סדר? המחברים מסבירים למה בחרו לייצר תעתיק עברי חדש של מונחים ושמות הודיים, אבל ההסבר שלהם לא שווה את הנזק.

עוד דוגמאות. כבר התרגלנו שהיהלום המפורסם בעולם הוא הקוהינור, ברונר ושולמן החליטו על כוהינור. הסנסקריט הופכת אצלם לסנסקריתית, בחירה מגושמת שהם מתקשים לתחזק. פתאום מתפלקת להם עוד ורסיה, סנסקרית, שמטעה לראות את האות ת' מחוץ לשורש המילה, כמו אנגלית וספרדית. כנ"ל לגבי הפרקריט (שפת המקום) שהפכה בספר לפרקרית. גם את חלוץ הסופרים ההודים באנגלית הם מתעתקים נרין, ולך תנחש ששמו הוא NARAYAN. התעתיק לא רק מעצבן אלא גם מעציב, כי רוח של ענווה מרחפת מעל הספר, ענוות גדולים, ורוח גאווה פסולה מרחפת מעל התעתיק.

כתיבת ספר היסטוריה היא משימה מיוחדת. אין לכותב חירות לבדות אירועים כדי לחזק את הסיפור, ועדיין מצופה ממנו תביעתה של האמנות באשר היא – מתיחת חבל פועם בין היצירה ובין החווים אותה. ברונר ושולמן יצרו סטנדרט חדש בכתיבה העברית על הודו. כה לחי.

עין להודו

יגאל ברונר ודוד שולמן

ידיעות ספרים ומגנס, 2019, 378 עמ'

The post דברי הימים של הודו appeared first on מקור ראשון.

כבר 15 שנה הם נפגשים בכל ערב שבת. 15 שנה ברציפות אדוקה, ורק הקורונה פערה חלל במסורת הזו. שמונה זוגות, יושבים כל פעם יחד בבית אחר. ביד־חנה, בגן־נר או בעפולה. הם אוכלים ומדברים, על מה שמדברים אנשים. על הפוליטיקה, על הילדים והנכדים, על הבריאות – שאצל רבים מהם היא ממש לא משהו. ואחת לכמה שבתות, מישהו בכל זאת מזכיר איזה דבר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מחפשים עבודה? הארגונים והעסקים האלה זקוקים לעובדים | 16.7

– פיקניק לקיץ: בעיר, בטבע, לילדים או עם בקבוק יין

– מה מניע את אנשי "המצור על בלפור"?

מזכיר איך היו חוגגים את שבועות ביישוב כדים שבצפון השומרון. או איך היו רוקדים שם במועדון, או איך היו מתווכחים בכעס בישיבות חברים. איזה אוויר טוב נשב שם בין עצי האורן. ואז יש איזו אנחה, ואחריה שתיקה. ותמיד יש מישהי שאומרת – די, תניחו לזה. מה שהיה היה. וכמו בטקס קבוע משתררות בחדר עוד כמה דקות של דומייה, שלכל הנוכחים ברור שהיא בעצם סוג של זעקה. והשיחה חוזרת למסלולה, ובמשך כמה שבועות לא יוזכר שוב שמו של אותו יישוב קטן, שעבור כולם הוא המקום האחרון שבו הרגישו בבית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _200715_15_19-750x548.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בקיץ 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, עקרה מדינת ישראל את כל היישובים היהודיים בחבל עזה. מיד לאחר מכן פונו בצפון השומרון ארבעה יישובים נוספים: גנים וכדים הצפוניים יותר, שא־נור וחומש הקרובים יחסית למרכז. 43 משפחות חיו בכדים ערב הגירוש, ומספר דומה של משפחות התגוררו בגנים. דבי ועמינדב דרורי, ממייסדי כדים, למדו מהדיווחים בתקשורת על הפינוי המתרגש ובא. "אני זוכרת שאמרתי שאפילו בגירוש ספרד היה יותר זמן להתארגן", משחזרת דבי. "כארבעה־חמישה חודשים לפני אוגוסט 2005 הבנו שעומדים להוריד אותנו. בעצם, אף פעם לא הסבירו לנו. מעולם לא אספו את התושבים לעדכון רשמי ומסודר".

רק מפגש אחד היה לאנשי כדים עם נציג ממשלתי: לקראת סוף מאי 2005 הגיע לשם שר הביטחון דאז, שאול מופז. "למה באת? להשקיט את המצפון?", הטיחה אז דבי בפניו. גם היום היא אומרת שמופז "פשוט בא לעשות וי, ולא מעבר". ביישובים האחרים שעל ראשם נחתה הגזרה, פשטה השמועה כי שר הביטחון אמר שכדאי להפסיק כבר להשקות את הגינות.

"ראינו את המהלך הזה כמחווה לנשיא ג'ורג' בוש", ממשיכה דבי. "היה להם נוח לפנות אותנו, כי הם ידעו שמאחורינו לא עומדים רבנים כמו בגוש קטיף, או כוחות של מפגינים שיבואו לעזור לנו לשמור על הבית. אנחנו הרי יישובים חילוניים. אני זוכרת שדיברתי באותה תקופה מעל הבמה בהפגנה בכיכר ציון בירושלים, וניגש אליי כתב ששאל אם אני לא חושבת שהמתנחלים משתמשים בי, כחילונית. אמרתי לו: סליחה, זה הבית שלי. על הבית שלי אני צועקת פה".

אלוף במיל' גיורא איילנד: "על השולחן היו שלוש אפשרויות. הראשונה שלא נוגעים ביו"ש. השנייה – פינוי של 17 יישובים בשומרון, והשלישית דיברה על ארבעה יישובים. הם לא נבחרו בגלל ההרכב הדמוגרפי או חולשה כלכלית, אלא כי היה מדובר באוכלוסייה ישראלית מעטה, והפינוי ייצור רציפות פלסטינית"

מקדמה על החשבון

בניגוד לחבל עזה, שממנו נסוג צה"ל לחלוטין, בצפון השומרון נמשכה באופן רשמי נוכחות צבאית ישראלית. היישובים החרבים מוגדרים עד היום כשטח C – כלומר, נתונים בשליטה ביטחונית ואזרחית של ישראל – אך הכניסה לתחומיהם אסורה בשל חוק ההתנתקות. בדרך אל גנים וכדים ניצב מעבר גלבוע (מחסום ג'למה), המונע מאזרחים ישראלים להמשיך הלאה, ואילו בדרך מכיוון שבי־שומרון אל חומש אין מחסום. על פסגת ההר שבו שכן היישוב, מתקיימת כבר שנים נוכחות כמעט רצופה של תלמידי ישיבה. הם מתגוררים שם במבנים מאולתרים, שנהרסים מעת לעת בידי כוחות הביטחון.

הייתי בצפון השומרון ביום הפינוי, באוגוסט 2005. אחרי חודשי מאבק ארוכים בניסיון לשנות את רוע הגזרה, הכול הצטמצם לכדי יממת קיץ חמה אחת. כוחות צבא אינסופיים זרמו בשעת בוקר מוקדמת אל חומש ואל שא־נור – אז כפר אמנים ייחודי של עולים מרוסיה, שיצרו והציגו את עבודותיהם בתוך חלליה של מצודה מנדטורית. זרנוק מים אימתני כוון אל מתנגדי העקירה שהתבצרו על גג המצודה הזו. מים חדרו דרך החלונות הפתוחים גם אל הגלריה בקומת הביניים, מחריבים את המיצגים שעוד ניצבו שם. עמדתי למטה לצד יוליה סגל, אמנית מבוגרת. היא לא מצמצה כשראתה לנגד עיניה את הרס יצירות האמנות שלה. "העבודות שלי נולדו כאן וימותו כאן", אמרה, והוסיפה בהתפעמות: "האנשים על הגג הם כמו הילדים שלי. איזה יהודים! מכבים!"

מהקרוואנים ומהאשקוביות הוצאו משפחות בוכיות על ילדיהן הצעירים. אנשים שהכרתי וליוויתי מקרוב בחודשים שלפני הפינוי. עד הרגע האחרון הם התקשו להאמין שמדינתם שלהם עומדת להשליך אותם מכאן. הם הועלו לאוטובוסים על ידי אנשי צבא חסרי סבלנות, שרצו כבר לסיים את המלאכה וללכת.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0616182022017-750x491.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מדוע בעצם פונו ארבעת היישובים, מותירים מאחוריהם שטח גדול ללא נוכחות ישראלית אזרחית? עו"ד דב ויסגלס, שכיהן באותן השנים כראש לשכתו של שרון, כותב בספרו "אריק שרון – ראש ממשלה" (ידיעות ספרים, 2012) כי היה זה חלק ממעין עסקה מדינית עם ארה"ב. על פי המתואר בספר, ההתנתקות כולה נועדה להניע את "מפת הדרכים", המתווה המדיני של ממשל בוש. לשיטתו של ויסגלס, התוכנית הזו ביטאה שינוי מהותי בהתייחסות הבינלאומית לנושא הישראלי־פלסטיני. אם עד אז מקובל היה שישראל צריכה קודם כול לסגת מיהודה ומשומרון, ורק אז לצפות להפסקת הטרור – באה מפת הדרכים והפכה את הסדר. "קודם ביטחון, חיסול הטרור והקמת ממשל פלסטיני ראוי לשמו, כינון מוסדות, ורק אחר כך משא ומתן מדיני המכוון להקמת מדינה – כל זה הוא הישג מדיני אדיר לישראל", נכתב בספר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01914_14_44-7-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ב־2003 נתקעה ההתקדמות במפת הדרכים לאחר שאבו־מאזן, שנחשב לפרטנר לתוכנית, הסתכסך עם היו"ר יאסר ערפאת והתפטר מראשות הממשלה הפלסטינית. "המעשה היחיד העשוי לשנות את המציאות המדינית, הצבאית והחברתית, הוא הרעיון שנדון לא אחת בעבר – יציאה מעזה", אמר אז ויסגלס לשרון. "ברור היה לַכול כי בכל הסדר קבע המכיר בקיומה של מדינה פלסטינית, לא יהיו לישראל כוונה או רצון להישאר בעזה. סברתי לפיכך, כי לעת הזו נכון יהיה מצד ישראל ליתן מעין 'מקדמה על חשבון' הסדר הקבע בדמות פינוי הצבא והאזרחים מרצועת עזה", הוא כותב בספרו. באירוניה היסטורית, המתווה האמריקני החדשני שאמור היה להקדים טיפול בטרור לעקירת יישובים, הוליד תוכנית לפינוי נרחב וחד־צדדי.

שרון היסס. הוא ידע שמהלך כזה, העומד בניגוד מוחלט להבטחותיו המפורשות ולמצע הפוליטי שהציג בבחירות 2003, לא יתקבל באהדה בקרב מצביעיו. רק שנה קודם לכן, באפריל 2002, הכריז בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת כי "דין נצרים וכפר־דרום כדין נגבה ותל־אביב", והבהיר כי אף יישוב לא ייעקר. ראש הממשלה חזר ואמר שפינוי רק יעודד טרור, ויביא להגברת הלחץ על ישראל. ולמרות כל זאת, הוא החליט לבסוף לבצע תפנית חדה. בנובמבר 2003 הציג ויסגלס את הרעיון בפני קונדוליזה רייס, היועצת לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב ומי שתמונה בהמשך למזכירת המדינה. "בני שיחנו הוטרדו שמא יואשמו בשותפות ל'תחבולה' ישראלית: נסיגה מעזה על מנת 'להתבצר' ביהודה ושומרון", כותב ויסגלס. "כיוון שכך, אמרה רייס, הממשל יראה בתוכנית הנסיגה מעזה 'פריצת דרך מדינית' אם היא תלֻווה בנסיגה כלשהי – שממדיה טעונים דיון והחלטה – ביהודה ושומרון". וכך, באבחת דרישה אמריקנית להוכחת רצינות ישראלית במהלך שנועד לכאורה לשמר את מפת הדרכים, נגזר גורלם של ארבעה יישובים.

אלוף במיל' יאיר נוה: "מצד אחד, אחרי הפינוי היו פחות יישובים שצריך להקצות כוחות כדי לשמור עליהם. מצד שני – פחות נקודות אחיזה שאפשר להוציא מהן כוחות למארבים או בזמן התרעה. שלא כמו בעזה, לא הרווחנו כאן צמצום של סדרי הכוחות לאחר שיצאנו. מהבחינה הזו, הפינוי היה סתם"

עד היום סבור עו"ד ויסגלס כי הפינוי בצפון השומרון היה צעד יעיל מבחינה מדינית. "מעבר לחשש האמריקני ממראית עין, כאילו היציאה מעזה נועדה לחזק את האחיזה ביו"ש, לא הייתה ל'נגיעה' בצפון השומרון שום תכלית נוספת", הוא אומר לנו. "הסיכום היה שמפנים את היישובים, אבל לא משנים את הסטטוס של השטח. בחירת ארבעת היישובים נעשתה על ידי המועצה לביטחון לאומי, שבראשה עמד גיורא איילנד. המיקום שלהם היה כזה שעזיבתו לא יוצרת איום ביטחוני גדול יותר על ישראל או על ישראלים".

לדברי ויסגלס, היישובים בשומרון שאתרע מזלם להיעקר היו חלשים ממילא; הם היו מאוימים מאוד מבחינה ביטחונית, ואחד מהם לפחות עמד נטוש או על סף נטישה. ויסגלס לא מצליח להיזכר באיזה יישוב מדובר, אך כוונתו ככל הנראה לשא־נור. הקביעה הזו של ויסגלס היא נקודת מחלוקת כואבת. מי שראה את היישובים במו עיניו, יודע שהם בפירוש לא היו נטושים. הם אמנם סבלו מאוד בשל האינתיפאדה השנייה, ובחלקם נרשמה עזיבה, אך רבים מהוותיקים נאחזו ביישוביהם באומץ. חומש ושא־נור חוו אפילו מגמת חיזוק בשנות טרום־הולדתה של תוכנית ההתנתקות. לאחר שב־2001 נרשמה שורה של פיגועי ירי קטלניים בדרך לחומש, עברו כמה זוגות צעירים לגור ביישוב, ואווירה של חלוציות והתחדשות זרמה שוב בין השבילים. בין מובילי הגרעין הזה היו לימור הר־מלך ובעלה שולי (שלום), שכעבור שנתיים נרצח בפיגוע ירי. יחד איתם הגיעו לחומש גם אריאל ומנורה חזני. מנורה, בימאית קולנוע, יצרה לפני הפינוי ואחריו סרטים דוקומנטריים שהמחישו את הווי החיים ביישוב, וגם את עומק הכאב והקושי של הגירוש מהבית.

יוסי דגן, היום יו"ר המועצה האזורית שומרון, הגיע ב־2001 לשא־נור, כדי לחזק את היישוב. הוא היה אז רווק, משוחרר טרי מצה"ל. "אריאל פרל, שהיה החבר הכי טוב שלי, הביא אותי לשם. בהתחלה סייענו לגרעין של חב"ד שהיה במקום, ואז הבאנו גרעין של משפחות דתיות. זה היה מפעל חיינו, אספנו משפחה־משפחה. סייענו גם בהקמת הישיבה החקלאית בחומש. לא היה בינינו מי שלא 'חטף' בכבישים באותה תקופה: אריאל עלה פעם על מטען, עליי ירו. ספגנו אבנים, בקבוקי תבערה, עברנו את החוויות הקשות ביותר ועמדנו בהן. האבסורד הוא שאת הטרור ניצחנו – ובסוף, מי שתקע לנו את הסכין בגב, היו אחינו היהודים.

"לא אשכח לעולם את השעות שבהן עמדנו על גג המצודה, וראינו איך תופסים את האנשים הכי טובים שיש וגוררים אותם מהבתים שלהם. חלוצים, קצינים במילואים, שבאו לגור בשא־נור בגלל החשיבות של המקום. באותו זמן, על ההר ממול, ערבים חגגו ורקדו. זו הייתה השפלה לאומית גדולה".

על הגדרתם של יישובי צפון השומרון כ"נטושים ממילא" אומר דגן: "זה דבר הזוי. אלו היו יישובים בפריחה. מקבלי ההחלטות היו כל כך מנותקים מהשטח, שאתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. מבחינתי התקופה הזו הייתה בית ספר לפוליטיקה. שם הבנתי שצריך לבנות כוח להתיישבות. כל העבודה שלי במרכז הליכוד (דגן עומד בראש קבוצת "הליכוד שלי", שנחשבת לבעלת כוח רב במפלגה – הכ"ח) מבוססת על מה שקרה אז. גם כל עבודת ההסברה במועצת השומרון. למדתי אז שכשאין כוח פוליטי, וכשאין הסברה מספיקה, ואנשים לא יודעים במה מדובר – באים טיפוסים כמו דב ויסגלס והורסים את המדינה. זה לא היה רק פשע כלפי התושבים וכלפי ארץ ישראל, זו הייתה איוולת".

שתי ההבטחות נעלמו

אלוף במיל' גיורא איילנד, מי שעליו הוטלה מלאכת תכנון ההתנתקות, זוכר היטב את הדיון שבו נפל הפור לגבי ארבעת היישובים. הוא התקיים בפברואר 2004, בלשכתו של שרון. "בדיון הזה דובר על יישובי התוחמת הצפונית בחבל עזה, על ציר פילדלפי (שחצץ בין רצועת עזה לבין הגבול עם מצרים – הכ"ח), וגם על הפינוי בשומרון, שהיה העניין הרגיש ביותר", מספר איילנד. "על השולחן היו שלוש אפשרויות. הראשונה היא שלא נוגעים ביו"ש, למרות ההבטחות לאמריקנים. השנייה הייתה פינוי של 17 יישובים בשומרון – שאגב, גם כיום הם מוגדרים כ'יישובים מבודדים' על פי מפת טראמפ. היה ברור ששרון לא מעלה על דעתו את האפשרות הזו. הדילמה מבחינתו הייתה בין כלום, לבין האופציה השלישית: פינוי ארבעה יישובים – כדים, גנים, חומש ושא־נור. אני הייתי זה שהחליט דווקא על ארבעת השמות האלה. חיפשתי שטח שיש בו מעט יישובים, ושאם מפנים אותם, זה משאיר לפלסטינים רציפות גדולה. אלה היו יישובים קטנים מאוד. הייתה דילמה לגבי מבוא־דותן וחרמש, האם לכלול גם אותם בתוכנית. הצעתי בסוף לשרון רק את הארבעה. הוא הכריע לפנות, ההחלטה הייתה שלו".

היישובים הללו הוגדרו באותו דיון כ"חלשים"?

"לא הייתה אבחנה כזו, ואצלי לפחות זה לא היה שיקול. הם לא נבחרו בגלל ההרכב הדמוגרפי או היעדר חוזק כלכלי, אלא כיוון שמדובר היה באוכלוסייה ישראלית מועטה, וכאמור הפינוי יצר רציפות פלסטינית. גם אם האזור נשאר בשליטת צה"ל, ברגע שהפלסטינים יכולים לנסוע מג'נין לשכם בלי לפגוש כמעט שום מחסום ישראלי, זה מורגש מבחינתם יום־יום. נכון שכדים וגנים נחשבו חלשים יותר אידאולוגית, ובמובן מסוים גם כלכלית. היו אנשים שבאו לגור שם כי זו הייתה אפשרות לבית פרטי חצי שעה מעפולה. אבל כל זה לא היה שיקול בהחלטה על הפינוי".

ויסגלס בספרו מפרט את השתלשלות העניינים שבה התגבש "מכתב הנשיא בוש", מסמך שנחשב למעין תמורה מדינית שקיבלה ישראל קודם ההתנתקות. במכתב מביעה ארה"ב תמיכה בעמדה הישראלית בשני נושאים – השארת גושי ההתיישבות הגדולים על כנם, ומניעת שיבתם של פליטים פלסטינים אל תוך מדינת ישראל. לפי המתואר שם, ימים ספורים לאחר אותו דיון מכריע בלשכת ראש הממשלה נפגשו שרון וראש לשכתו עם צוות אמריקני שכלל את יועצי הבית הלבן סטיב הדלי וביל ברנס, ואת השגריר בישראל דן קרצר. ויסגלס כותב שבני שיחם שבו והבהירו כי נסיגה מרצועת עזה לבדה לא תיתפס כמעשה מדיני משמעותי דיו; נסיגה גם ביהודה ושומרון, ולו סמלית, כן תיחשב כצעד כזה. לדבריו, האמריקנים עצמם הסכימו כי פינוי של 17 יישובים בשומרון יותיר "חלל" גדול מדי, וכי אין בצד הפלסטיני מי שיקבל אחריות ביטחונית לשטח שישראל תפנה. מהלך כזה, הם הודו, עלול אפילו להיות מסוכן. לפיכך סוכם על עקירת ארבעת היישובים בלבד, בנוסף כמובן לכל יישובי חבל עזה.

כשביילין שאל מה יהיה מעמד היישובים העקורים – A או C, שרון לא ידע להשיב. לאחר כמה דקות הוכנס אל הלשכה פתק: המעמד המשפטי של השטח המפונה בבדיקה. "לא ציפיתי לתשובה הזו", אומר ביילין. "מכיוון שהשטח לא הועבר לפלסטינים, ישראל לא זכתה בנקודות מדיניות, וגם פגעה במתנחלים"

באפריל 2004, לאחר חג הפסח, המריא שרון לוושינגטון לטקס קבלת המכתב האמריקני – או בעצם חלופת המכתבים, שכן גם הוא מסר לממשל בוש התחייבות כתובה לגבי ביצוע ההתנתקות. ויסגלס מתאר מחלוקות שנתגלעו עד הרגע האחרון, והעמידו בספק את המהלך כולו. הוא עצמו הגיע לארה"ב לפני שרון, וגילה ערב הטקס כי יועצים משפטיים במחלקת המדינה האמריקנית סילקו מהמכתב של בוש "את כל אותם נושאים שבהם ראינו את עיקר תועלתו: ההכרה כי בהסדר הקבע ישראל זכאית לספח את גושי ההתיישבות הגדולים, והאמירה המפורשת כי שיבת הפליטים הפלסטינים תהא רק למדינה הפלסטינית שתקום ולא למדינת ישראל". במאמצים מדיניים מרובים, כהגדרתו, סודר העניין לבסוף, אך אז חברי "חוג החווה" של שרון בארץ אמרו שאין די במכתב להצדיק את ההתנתקות. ויסגלס מתאר איך עמל ושכנע וגייס לצידו מומחים, עד שנחה דעתו של ראש הממשלה והוא הגיע לבית הלבן כמתוכנן.

ב־14 באפריל נמסרו המכתבים ההדדיים, באירוע חגיגי שהתקיים בחצר פנימית מהודרת של הבית הלבן. במכתב הישראלי הצהיר שרון כי החליט ליזום תהליך של "התנתקות הדרגתית, בתקווה לצמצם את החיכוך בין ישראלים ופלסטינים, לשפר את ביטחון ישראל ולייצב את המצב המדיני והכלכלי – עד שיבשילו התנאים ברשות הפלסטינית ליישום מלא של מפת הדרכים". בוש במכתבו בירך על ההתנתקות, וקבע כי הפלסטינים נדרשים "להפסקה מיידית של הפעילות המזוינת ושל כל מעשי האלימות נגד ישראלים באשר הם". המוסדות הפלסטיניים הרשמיים נתבעו להפסיק את ההסתה נגד ישראל, וכן לבצע "רפורמה פוליטית מקיפה ויסודית". עוד נכתב כי "ברור הוא שבמסגרת פתרון מוסכם, צודק, הוגן ומציאותי של סוגיית הפליטים הפלסטינים, כחלק מכל הסכם קבע, הפתרון יהא באמצעות הקמתה של מדינה פלסטינית ויישוב הפליטים הפלסטינים בתוכה, ולא בישראל. (…) כחלק מהסדר קבע, חייבים להיות לישראל גבולות בטוחים ומוכרים, שייקבעו כתוצאה ממשא ומתן בין הצדדים על בסיס החלטות האו"ם 242 ו־338. לאור המציאות החדשה בשטח, לרבות קיומם של מרכזי אוכלוסייה ישראליים גדולים, אין זה מציאותי לצפות שתוצאת המשא ומתן על הסדר הקבע תהיה חזרה מלאה ושלמה לקווי שביתת הנשק של 1949".

לקטוע זרוע, להציל את הגוף

גם בזמן אמת, רבים בישראל התייחסו בסקפטיות אל ההתחייבויות האמריקניות במכתב, וסברו כי אינן מצדיקות מהלך דרמטי של עקירת עשרת אלפים מתיישבים והרס עשרות יישובים. בדיעבד התברר כי חששם היה מבוסס: מתכתובות הדואר האלקטרוני של הילרי קלינטון שנחשפו ב־2015, עלה כי ממשל אובמה התנער מהתחייבויות קודמו כלפי ישראל. בהתכתבות בין מזכירת המדינה קלינטון לבין היועץ שלה ג'ייק סאליבן, מסכימים השניים כי מכתב הנשיא בוש מעולם לא הפך למדיניות אמריקנית מוצהרת, ולכן גם לא הועבר כמסמך רשמי בעת חילופי הממשל בתחילת 2009.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0616182029116-750x471.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עו"ד ויסגלס סבור עדיין שההתנערות מהמכתב לא הייתה של האמריקנים, אלא של נתניהו דווקא. לדבריו, אילו המשיך שרון לכהן כראש ממשלה, מפת הדרכים יכולה הייתה להתממש (לא מיותר לציין כי במתווה טראמפ מעניקים האמריקנים התחייבות נדיבה הרבה יותר כלפי ישראל, ללא צורך בעקירה מקדימה של יישובים). "בדצמבר 2005 אבו־מאזן חזר לסביבה, נבחר לנשיא הרשות הפלסטינית, והכוונה הייתה להמשיך איתו ומולו את התהליך שהתחלנו ב־2003. אלא שלמרבה הצער שרון חלה, אולמרט שהמשיך את התהליך נאלץ להתפטר בגלל ענייניו המשפטיים, וכשהגיע נתניהו הוא עצר הכול. אני מניח שאילו שרון היה ממשיך, המצב המדיני שלנו היום היה שונה לחלוטין מול כל העולם – מדינות ערב, האירופים וגם הפלסטינים".

אריאל שרון היה שלם עם המהלך של עקירת היישובים?

"הוא היה שלם לחלוטין, דווקא מתוך האהבה הגדולה שלו להתיישבות. גם ברפואה אין מנוס לפעמים מלקטוע זרוע כדי להציל את הגוף כולו. אריק הבין שישראל לא תוכל לאורך זמן לקיים את היישובים, למעט הגושים הגדולים – שבאותה תקופה כללו יותר מ־80 אחוז מכלל המתיישבים. הוא האמין שמכתב הנשיא ייתן לישראל לגיטימציה בינלאומית מלאה להחזיק בגושי ההתיישבות, כשהמחיר הוא פינוי עזה ויישובים בודדים ביו"ש. ממש כמו שתוכנית טראמפ, שכל כך מהללים אותה היום, גם היא לא מצילה את כל ההתיישבות, ויש מקומות שיישארו בחוץ". שטח צפון השומרון, אגב, אמור לפי תוכנית טראמפ להיות חלק ממדינה פלסטינית עתידית – אם יעמדו הפלסטינים בכל התנאים המשמעותיים שמציבה בפניהם התוכנית.

האם ייתכן כי שרון החליט על ההתנתקות במטרה להיחלץ מהתסבוכת המשפטית שבה שקע? לפי ויסגלס, "זו טענה מגוחכת. שרון היה אומר בעצמו שמי יתקע לידו כי אותו פרקליט שאמור להחליט בעניינו, אין לו דודה בגוש קטיף? מי אמר שזה משפר את מצבו אצל מקבלי ההחלטות? אולי להפך? אולמרט היה זה שהציע את ההצעה הנועזת ביותר לפלסטינים. זה עזר לו משפטית? אלו קשקושים. מפת הדרכים וההתנתקות נוצרו נוכח ההכרה של שרון שהמצב שהיה אז לא יכול להימשך. זה רע לישראלים, רע למתיישבים, רע לפלסטינים, ולכן צריך לנסות לסיים את הסכסוך תוך שימור מרבית גושי ההתיישבות הגדולים במקומם".

מה לגבי המחיר החברתי הכבד ששילמה ישראל בשל פינוי היישובים?

"אני לא משוכנע שהיה מחיר כזה. אבל מעבר לכך, נניח שלא הייתה התנתקות; הרי כך או כך, חמאס היה משתלט על עזה. תארי לך מה היה עולה בגורלם של אותם אנשים יקרים שחיים ב'כיסים' ברחבי הרצועה, מוקפים באלפי חמושים של חמאס. בעיניי זו השגחה עליונה, שהם הוצאו משם".

והירי הרקטי על ערי ישראל?

"הוא התחיל לפני ההתנתקות, והוא הולך וגובר בשנים האחרונות כי הכול השתכלל. אם בעבר בנו במסגרייה עזתית משהו פרימיטיבי מאוד, היום זה כבר מתוחכם יותר. אבל נניח שהיו עדיין מתיישבים בתוך עזה; במקרה כזה חמאס בכלל לא היה צריך להתאמץ לירות רקטות למרחק גדול יותר, כי הוא היה יורה עליהם. עזה היא צרה צרורה. היא הייתה כך לפני, והיא כך גם אחרי, ההבדל הוא שהיום אין ישראלים בתוך בית הבליעה".

ומה לגבי פינוי היישובים בצפון השומרון?

"ארבעת היישובים נבחרו בקפידה כך שהפינוי שלהם לא ישנה את המאזן הביטחוני. הסטטוס של האזור לא שונה, צה"ל יכול להמשיך לפעול בו, ולא הותר לרשות הפלסטינית להיכנס לשטח היישובים. את שואלת אם רצינו מאוד לפנות אותם? התשובה היא לא. אבל לכל דבר יש מחיר, ומדינאות משמעה לשקול סיכון מול סיכוי, עלות מול תועלת. אנחנו ראינו בהתנתקות ובקידום מפת הדרכים מהלך מרכזי בחשיבותו. התוצאה אכן הייתה מהפך מוחלט בגישה העולמית לסכסוך הישראלי־פלסטיני".

"אנשיו של שרון היו בהלם"

בנצי ליברמן, שכיהן באותם ימים כראש המועצה האזורית שומרון, גילה באופן מקרי למדי כי ארבעה יישובים בשטח השיפוט של המועצה עומדים להיעקר. "אני לא חושב שאי פעם קיבלתי על כך הודעה פורמלית", הוא מספר. "שמעתי את זה כמו שכולם שמעו. כראש רשות מוניציפלית וכיו"ר מועצת יש"ע לא היה שום שיח ביני ובין המדינה בעניין הזה. זו הייתה החלטה חד־ערכית שלהם. היו נושאים אחרים, כמו תוואי גדר ההפרדה למשל, שהתווכחנו עליהם הרבה והצלחנו לשנות ולהזיז. אבל כאן הייתה החלטה – להוריד יישובים, נקודה סוף. אף אחד לא דיבר ולא שאל. בפגישות המעטות שהיו לנו אחר כך עם אריק שרון, ביקשתי שיסביר למה. לא קיבלנו מעולם שום תשובה, מלבד עניין המכתב מבוש. גם אנשיו של שרון היו בהלם ממנו".

דבי דרורי, מעקורי כדים: "כל יום היה כבה האור בבית אחר מסביב, עוד בית חשוך ועוד אחד. כל אחד עשה את זה בשקט ובבכי, בלי להפריע לשכנים שרצו להמשיך עוד יום, עוד יומיים. אנחנו יצאנו ביום האחרון, בשבע דקות לחצות, כי המרחק בין כדים ובין המחסום היה שבע דקות נסיעה. אבל לא רציתי לעזוב. ממש לא"

כבר בינואר 2004, משחזר ליברמן, העלה מנכ"ל משרד ראש הממשלה אביגדור יצחקי את הנושא של פינוי יישובים. "הוא ניסה להגיע להבנות איתי, עם פנחס ולרשטיין ועם זמביש (זאב חבר), שנסכים לגירוש של יישובים מסוימים, ואז תתקיים בדיקה איך אפשר לצמצם את מספר היישובים שייעקרו. אבל זה עלה וירד באותו רגע. לא האמנו ליצחקי, ובכל מקרה לא היינו מסכימים".

הטענה כי היישובים שגורשו היו במצב חלש, מכעיסה גם את ליברמן עד היום. "זה קשקוש אחד גדול. אלו היו אמנם מקומות קשים מבחינת טרור, אבל יש יישובים שהיו במצב דומה מאוד, והיום הם פורחים – למשל היישוב מגדלים בשומרון. זו בטח לא עילה לגרש".

המהלך החד־צדדי שיזם שרון עורר התנגדות גם אצל יוסי ביילין, שב־2005 כיהן כיו"ר מפלגת מרצ. הוא תמך אמנם בעקירת היישובים היהודיים ברצועת עזה ובצפון השומרון במסגרת תהליך מדיני, אבל מנקודת מבטו, הפינוי בצפון השומרון נעשה ללא תוכנית של ממש, והשאיר את ישראל קירחת מכאן ומכאן. לנו הוא מספר כי באביב 2005, כחודשיים וחצי לפני העקירה בפועל, הגיע לפגישה בלשכתו של ראש הממשלה שרון. "ביקשתי הסבר לגבי פינוי ארבע ההתנחלויות בשומרון. הרי מדובר ביחידת שטח הגדולה פי שניים מרצועת עזה", משחזר ביילין. לדבריו, כששאל את שרון אם היישובים העקורים יהפכו לשטח A, שנמצא בשליטה מלאה של הרשות הפלסטינית, או ייוותרו במעמד שטח C – ראש הממשלה לא ידע להשיב, וביקש מהיועץ המדיני שלום תורג'מן לבדוק את העניין. גם ממרחק של 15 שנה, ביילין זוכר כי הופתע מאוד כשנוכח לדעת שהנקודה המהותית הזו טרם נידונה עד תום, זמן קצר כל כך לפני המהלך.

לאחר כמה דקות, הוא מתאר, הוכנס אל הלשכה פתק. שרון הקריא ממנו את המסקנה: המעמד המשפטי של השטח המפונה עוד צריך להיבדק. "אני מודה שלא ציפיתי לתשובה הזו. בסופו של דבר, שרון כל כך לא סמך על הערבים, עד שהוא השאיר את האזור המדובר במעמד שטח C. בסופו של דבר, מכיוון שהשטח לא הועבר לפלסטינים, ישראל לא זכתה בשום נקודות מדיניות על המהלך, וגם פגעה במתנחלים שהבתים שלהם נהרסו".

המרחב הצבאי שבתוכו שכנו ארבעת היישובים היה באחריותו של אלוף פיקוד מרכז דאז, יאיר נוה. ההיערכות הצבאית, הוא מתאר, החלה בחורף 2005, שבעה־שמונה חודשים לפני הפינוי עצמו. "הייתה בשלב מסוים כוונה לבנות גדר שתחלק את יו"ש ממזרח למערב, קצת דרומה מחומש, ולהגיע למצב שצה"ל לא יפעל בשטח המפונה. אני סברתי שלא כדאי שנקים גדר כזו, ושהפעילות הצבאית צריכה להימשך כפי שהיא. אחרי ההתנתקות אכן המשכנו לעשות בצפון השומרון את כל הפעילויות בעומק השטח, כולל פעילות שב"כ. הבסיס היחיד שפונה, מלבד הבסיסים הפלוגתיים שבתוך היישובים, היה מבוא־דותן, שם ישבה החטיבה המרחבית מנשה".

האחיזה הצבאית נטולת ההתיישבות האזרחית בשטח, אומר נוה, התגלתה כבעלת יתרונות וחסרונות. "מצד אחד היו פחות יישובים שצריך להקצות כוחות כדי לשמור עליהם. מצד שני – פחות נקודות אחיזה שמהן אפשר להוציא כוחות למארבים או בזמן התרעה. שלא כמו בעזה, לא הרווחנו כאן צמצום של סדרי הכוחות לאחר שיצאנו. מהבחינה הזו, הפינוי היה סתם".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 2004041402753-750x444.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

נוה חובש הכיפה ספג באותה תקופה ביטויי כעס והפגנות שכוונו נגדו באופן אישי. למרות זאת, כמענה לשאלה על השבר שנפער בין צה"ל להתיישבות, הוא מעדיף לדבר דווקא על העבודה המשותפת. "היחסים ביו"ש היו שונים מאשר בעזה. קיימנו שיתוף פעולה עם המועצה האזורית שומרון ועם בנצי ליברמן שעמד בראשה. כאלפיים איש פונו מארבעת היישובים, ופיקוד המרכז וגם אני אישית סייענו כדי שלכל אחד יהיה לאן ללכת. רבים מהם עברו ליישובים שבהם נשארו לגור גם אחר כך, לא לתחנת ביניים. הובלנו במשאיות הפיקוד את השתילים מהגינות שלהם למקומות החדשים. גם מבחינת תעסוקה, רבים מהתושבים עבדו עוד לפני הפינוי בתוך תחומי הקו הירוק, כך שהשבר הכלכלי היה פחות כבד מאשר ברצועת עזה. ניסינו מבחינה חברתית לעשות את המקסימום, ואני מקווה שהצלחנו".

הסכין מסתובב בלב

על אף שתושבי כדים לא נגררו מבתיהם לאוטובוסים, דבי דרורי מבהירה כי זה בהחלט לא היה פינוי מרצון. "גם מי שיצאו מהיישוב חודש או חודש וחצי לפני המועד האחרון, לא עשו זאת מרצונם. אף אחד לא רצה לעזוב", היא מספרת.

המשפחה שלה הייתה האחרונה שנותרה בכדים. "כל יום היה כבה האור בבית אחר מסביב, עוד בית חשוך ועוד אחד. כל אחד עשה את זה בשקט ובבכי, בלי להפריע לשכנים שרצו להמשיך עוד יום, עוד יומיים. אנחנו יצאנו ביום האחרון, בשבע דקות לחצות, כי המרחק בין כדים ובין המחסום היה שבע דקות נסיעה. בעלי היה קצין משטרה, ולא רצינו שיעבור על החוק. יש לנו בן נכה צה"ל, ולא רציתי שחיילים יגררו אותו מהבית. אבל לא רציתי לעזוב. ממש לא.

"הייתי שם בפעם האחרונה ביוני 2016, בסיור שאורגן בידי מדרשת השומרון. הפלסטינים עשו מהמקום מזבלה, הרסו את הכול. רק הגדר החיה של הבית שלנו עוד עמדה שם, וגם העץ שהיה בחצר. אני יכולה לנסוע למשל לטרנסילבניה, לראות איפה אמא שלי גדלה כילדה ואיפה ניצב הבית של המשפחה. לעומת זאת הבת שלי, שחיה בישראל, לא יכולה לקחת את הילדים שלה ולהראות להם איפה היא גדלה ושיחקה ואספה אורניות. הזיכרון שלהם מבוסס רק על תמונות וסיפורים. זה אבסורד. מה שקרה לצפון השומרון זו בכייה לדורות. רק לפני שנה נכנסנו לבית שבנינו ביד־חנה, אבל אם ייתנו אפשרות לשוב לכדים, אני לוקחת את עצמי ומיד נוסעת לשם. אבנה בעצמי לבנה־לבנה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0816110346008-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"כבר באוטובוס שפינה אותנו משם, נשבענו לעשות הכול כדי לחזור", מספר דגן. "באותו רגע של הגירוש, התחלנו לתכנן ולחלום על השיבה. היום אני מתגורר בשבי־שומרון, בשכונת המגורשים שצופה אל חומש. זה פצע מבעבע, הר געש שלא כבה. אין יום שאני לא חושב על זה. כל בוקר אני מסתכל על חומש, והסכין מסתובב בלב.

"אנחנו עובדים על ביטול ההתנתקות כל הזמן. מאז הגירוש לא הייתה כנסת שלא עלתה בה הצעת חוק לביטול ההתנתקות. הראשונים שהגישו אותה היו יולי אדלשטיין ואריה אלדד, כשאהוד אולמרט היה ראש ממשלה. אולמרט טרפד, ומאז בכל שאר הכנסות נתניהו מטרפד. כל יום שבו חוק ההתנתקות עדיין קיים, הוא אות קין למדינת ישראל. אין לי ספק שבסוף זה יקרה. ברור לי שנחזור לשם, המשפחות רוצות לחזור. אנחנו מגדלים את הילדים שלנו על הכמיהה הזו. אני מקווה שאני בתור ראש המועצה האזורית שומרון אקבל את ההוראה מהממשלה על שיבה, ובתוך יום אוציא היתרי בנייה. גם לגוש קטיף צריך לחזור, אבל לשם כך דרוש מבצע צבאי. כדי לשוב לצפון השומרון לא צריך כלום. רק החלטת ממשלה".

The post העסקה הסודית שמאחורי פינוי היישובים בצפון השומרון appeared first on מקור ראשון.

כמידי שנה בחודש ספטמבר, עלה הערב בנימין נתניהו אל בימת העצרת האומות המאוחדות בניו יורק, לנאום השנתי מול נציגי העולם. הפעם, בשונה מכל שנה, נישא הנאום הערב באופן וירטואלי, כפי שנואמים השנה כל מנהיגי העולם בשל מגפת הקורונה. מאחורי נתניהו התנוססה תמונה של חומות העיר העתיקה של ירושלים. כמו בנאומים קודמים, גם הפעם בחר נתניהו לעסוק בציר איראן-חיזבאללה. פעמים קודמות חשף נתניהו את התקדמות פעילות הגרעין של איראן, ומיקום מפעלי דיוק טילים של חיזבאללה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– חומר נפש: הרב שהפך לגורו תזונה ופסיכולוגיה וסוחף אלפים

– סליחה שזפזפנו: סדרות שחייבים לשוב אליהן

– השיטה היפנית לניצחון על הקורונה: לחץ חברתי חריף

השנה בחר ראש הממשלה שרוב נאומו יעסוק גם כן בחיזבאללה, וחשף אתר הנמצא בלב שכונת מגורים אזרחית בבירות, לא רחוק מנמל התעופה. נתניהו הצביע על מיקום האתר בתצלומי אוויר, והזהיר את תושבי בירות כי עליהם לפעול באופן מיידי, אם אין ברצונם שיתרגש עליהם אסון אזרחי נוסף, דוגמת ההתפוצצות בנמל.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/נתניהו-נואם-750x291.png 750w" sizes="(max-width: 935px) 100vw, 935px" />

"זאת שכונת ג'נאח בביירות, היא צמודה לנמל התעופה הבינלאומי, וכאן מחזיק חיזבאללה מחסן נשק סודי", הצביע ראש הממשלה על השקף שהציג. "המחסן הזה ממוקם בסמוך לחברת גז, אלה מכלי גז, בדיוק כאן. זה נמצא במרחק מטרים ספורים מתחנת דלק ו-50 מטרים מחברת גז. כאן יש משאיות גז נוספות. וכל זה נמצא במרכז מגורים אזרחי, ובתים אזרחיים. אני אומר לתושבי ג'נאח: עליכם לפעול כעת. עליכם למחות נגד זה. משום שאם המחסן הזה יתפוצץ, תהיה פה טרגדיה נוספת.

"ולאזרחי לבנון אני אומר, לישראל אין שום כוונה לפגוע בכם, אך לאיראן יש. איראן וחיזבאללה בכוונה תחילה שמים אתכם ואת משפחותיכם בסכנה חמורה. עליכם להבהיר שמה שהם עושים אינו מקובל. עליכם לדרוש מהם להסיר את המחסנים הללו. רק לפני כמה ימים, מחסן כזה התפוצץ בעין קאנא בדרום לבנון. ומסיבה זאת, על הקהילה הבינלאומית להתעקש שחיזבאללה יפסיק להשתמש בלבנון ובאזרחיה כמגינים אנושיים", אמר בנחרצות נתניהו.

עוד קודם שניגש לעסוק בארגון הטרור הלבנוני, דיבר ראש הממשלה על הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין. "זהו הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית מזה למעלה מרבע מאה", פתח נתניהו. "וזאת הפעם הראשונה שהסכמים בין ישראל לשתי מדינות ערביות נחתמים באותו היום. ההסכמים החדשים הללו יביאו לעמינו את ברכות השלום ואת היתרונות העצומים הגלומים בהגדלת שיתוף הפעולה בתחום הסחר, ההשקעות, התחבורה, התיירות ותחומים רבים נוספים. אין לי ספק שבקרוב, אפילו בקרוב מאוד, מדינות ערביות ומוסלמיות נוספות יצטרפו למעגל השלום", אמר נתניהו, שהדגיש את שינוי הפרדיגמה באזור, ואת תפקידה של ארה"ב: "החדשות הטובות על השלום באות בעקבות שינוי כיוון חד מהנוסחאות הכושלות של העבר. במשך זמן רב מדי הטילו למעשה הפלסטינים וטו על שלום בין ישראל לעולם הערבי הרחב. במשך עשרות שנים, נבלמה כל התקדמות והייתה כבת ערובה לדרישותיהן הלא מציאותיות של הפלסטינים, כמו למשל הדרישה שישראל תיסוג לקווי 1967, שאינם ברי-הגנה, ותפקיד את ביטחונה בידי אחרים; או הדרישה שישראל תעקור עשרות אלפי יהודים מבתיהם ותבצע למעשה טיהור אתני; או שישראל תקלוט מיליוני פלסטינים שהם צאצאיהם של פליטים ממלחמה שהפלסטינים פתחו נגד ישראל לפני יותר מחצי מאה.

"למותר לציין ששום ממשלה ישראלית אחראית אינה יכולה להיעתר לדרישות הללו", הבהיר נתניהו. "אולם במשך שנים רבות, רבים בקהילה הבינלאומית ביקשו להיכנע לדרישותיהן המגוחכות של הפלסטינים, וכתוצאה מכך, בזבזו זמן יקר בניסיון לקדם אשליה לא מציאותית במקום לחתור לפתרון מעשי.

"למרבה המזל, הנשיא טראמפ בחר בדרך שונה לשלום – דרך שמעוגנת במציאות. הוא הכיר בירושלים כבירתה של ישראל, הוא הכיר בריבונותה של ישראל על רמת הגולן והוא הציע תכנית שלום מעשית שמכירה בזכותה של ישראל, נותנת מענה לצרכי הביטחון של ישראל, ומעניקה לפלסטינים נתיב מכובד ומציאותי להתקדם בו אם הם יעשו שלום עם ישראל. המבקרים טענו שכל אחד מהצעדים הללו של הנשיא טראמפ יחסל את סיכויי השלום. ובכן, הם טעו, טעות קשה. צעדים אלה קידמו את השלום. שתי מדינות ערביות החליטו כעת לעשות שלום עם ישראל, ונוספות יבואו בעקבותיהן. מעגל השלום המתרחב לא רק שלא פוגע בסיכוי להשיג שלום בין ישראל לפלסטינים, אלא מגדיל אותו. מנהיגים פלסטינים יכירו בכך שאין להם יותר זכות וטו על שלום וקידמה באזור שלנו, וכולי תקווה שבסופו של דבר המנהיגים הללו יחליטו לעשות שלום עם המדינה היהודית.

כשזה יקרה, ישראל תהיה מוכנה. אני אהיה נכון ומוכן לשאת ולתת על בסיס תכנית טראמפ כדי לשים קץ לסכסוך בינינו לבין הפלסטינים אחת ולתמיד", הכריז.

נתניהו התייחס להתמודדות עם המשטר האיראני, ואמר: "בשנת 2015, הייתי היחיד מבין מנהיגי העולם שהתנגד להסכם הגרעין המביש שנעשה עם איראן. התנגדתי לו משום שלא רק שהוא לא בלם את דרכה של איראן אל הפצצה, הוא למעשה סלל אותה. התנגדתי לו משום שההגבלות על תכנית הגרעין של איראן היו זמניות בלבד ולא הותנו בצורה כלשהי בשינוי בהתנהגותה של איראן. ועכשיו איראן הפרה אפילו את ההגבלות הזמניות. בשל ההפרות הללו, בעוד מספר חודשים יהיה לאיראן מספיק אורניום מועשר כדי לייצר שתי פצצות גרעיניות. ואיראן עובדת עכשיו על פיתוח דור חדש של צנטריפוגות, ה-IR9,  שיכפיל את יכולות ההעשרה שלה פי 50.

נתניהו המשיך ותקף את הסכם הגרעין, ולא בחל במילים, גם נגד האירופאים. "בתקופה שקדמה לחתימה על הסכם הגרעין הובטח לישראל, במיוחד על ידי ידידינו האירופים, שכל הפרה של איראן תיענה בתגובה מהירה וחריפה. אולם מועצת הביטחון לא נקפה אצבע מול ההפרות הבוטות של איראן ומול הראיות המוצקות שבארכיון הגרעין. מועצת הביטחון, המחויבת להסכם הגרעין הכושל, עדיין מסרבת לראות את מה שהיה ברור לכל מי שמבין משהו על המזרח התיכון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/נתניהו-באום-360x180.png 360w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/09/נתניהו-באום-750x374.png 750w" sizes="(max-width: 964px) 100vw, 964px" />

"במקום לבלום את תוקפנותה של איראן, הסכם הגרעין תדלק אותה ומימן אותה. לפני חמש שנים, כשהסירו את הסנקציות על איראן, מעצמות העולם פתחו את דלתו של כלוב הנמר, ואז פשוט קיוו לטוב. אולם בדיוק כפי שהזהרתי לפני חמש שנים, אנו – האנשים שחיים במזרח התיכון – סובלים מההשלכות של ההסכם המופקר הזה. איראן, עשירה יותר ומועצמת יותר, השתמשה במיליארדים שהוזרמו לתוך קופת המדינה כדי להמריץ את מסע הקטל והכיבוש שלה ברחבי האזור.

נתניהו בירך את נשיא ארה"ב שיצא מהסכם הגרעין, ואמר כי אמריקה בהנהגתו חיסלה את "המחבל המסוכן ביותר בעולם": "למרבה המזל, הנשיא טראמפ ראה את הסכם הגרעין הרה האסון כפי שהוא באמת, ופעל. הוא השיב על כנן את הסנקציות האמריקניות ואילץ מדינות לבחור בין עסקים עם אמריקה לבין עסקים עם איראן. הוא אף חיסל את המחבל המסוכן ביותר בעולם, קאסם סולימאני. בחודש שעבר, כשמועצת הביטחון סירבה להאריך את אמברגו הנשק על איראן, ארצות הברית הפעילה מחדש את מנגנון הסנקציות.

"בעוד מועצת הביטחון חלוקה, אנחנו באזור מאוחדים. ערבים וישראלים כאחד קוראים לפעול בחריפות נגד איראן – וכשערבים וישראלים מסכימים על משהו – כדאי לאחרים לשים לב לכך. ישראל קוראת לכל חברי מועצת הביטחון להתייצב לצדה של ארה"ב אל מול התוקפנות האיראנית, לעמוד יחד איתה על כך שאיראן תשים קץ לתכנית הגרעין שלה אחת ולתמיד, ולהתמודד יחד עם ארה"ב עם הסכנה הגדולה ביותר לשלום באזורנו".

לאחר נאום רה"מ, בו כאמור חשף מחסני נשק של חיזבאללה, פנה שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן למועצת הביטחון בכדי לדון לדבריו בדחיפות "בפעילות הטרור של חיזבאללה והשימוש שהוא עושה בתושבי לבנון", בכדי לקדם את ההכרזה על הארגון כולו כארגון טרור.

ובתוך כך, מוקדם יותר בעצרת האו"ם הודיעה איחוד האמירויות כי היא מתכוונת להציג מועמדות לחברות במועצת הביטחון של האו"ם בשנה הבאה, כדי לכהן בגוף הקובע בשנים 2022-2023. ההצבעה על המדינה שתקבל את המושב הבלתי קבוע במועצה, תתבצע בחודש יוני.

The post נתניהו מזהיר: "מאגרי הנשק של חיזבאללה צמודים למאגרי גז" appeared first on מקור ראשון.

"היו פיצוצים חזקים מאד. ולפי מידע שיש ברשותנו גם פגיעות חמורות בחדר מבצעים איראני בדמשק", אומרים גורמים סורים למקור ראשון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– משהו חדש? בנט חוזר לעבוד עם הבייס

– בין הקורונה לחוסר התיאום הביטחוני, הרש"פ מאבדת שליטה

– שינוי תפיסה או הוראה מגבוה: ההתיישבות נעלמת מוועדת החוץ והביטחון

מרכז המעקב הסורי דיווח על 5 הרוגים ו-11 פצועים מהמיליציות הנאמנות לאיראן. ארגון חיזבאללה הודיע כי איש הארגון, עלי כאמל מוחסן ג'וואד, נהרג בתקיפה הישראלית על נמל התעופה הבינלאומי של דמשק. "מספר ההרוגים שמפרסם המשטר כמובן מוטעה. אנחנו יודעים על קצינים איראניים ולוחמי חיזבאללה שנהרגו בתקיפה".

הגורמים הוסיפו שהתקיפות פוגעות במי שהם מכנים "כובשי סוריה הפושעים", כלומר האיראנים וחיזבאללה. "אנחנו, הסורים, מרוצים מהתערבותה של ישראל. איראן וחיזבאללה הם האויב המשותף שלנו – של העם הישראלי והסורי.

"אנחנו פונים לראש הממשלה הישראלי, בנימין נתניהו, מודים לו על הפעולות ומודיעים לו: אנחנו רוצים להיות בחזית אחת נגד הפושעים האלו בסוריה".

נשיא סוריה בשאר אל-אסד, נמצא למראית עין במצב טוב מבחינת משילות, הוא אפילו קיים בחירות לפרלמנט בשבוע שעבר. אבל הגורמים הסורים מבהירים שהכול אחיזת עיניים. "אסד בצרות. יש את חוק הקיסר האמריקני שפוגע קשות באסד והמצב רק יהיה גרוע יותר. לשקרים שהוא מפרסם כלפי חוץ, אף אחד לא מאמין. הוא לא שולט באמת, הוא בובה של הרוסים. אין לאסד כוחות שנמצאים לצידו ונאמנים לו. רוסיה היא זו ששולטת על המעברים ועל המתרחש בסוריה".

על ההתבססות האיראנית בסוריה אמרו הגורמים כי זוהי ההוכחה לצורך בשיתוף פעולה בין העם הסורי לישראל: "איראן מבקשת לייצר איום כלפי ישראל על אדמת סוריה. הם מעבירים משאיות נשק וטילים כדי לאיים על ישראל, אבל כמו שראינו אתמול. זה לא מתאפשר להם. אנחנו מוכנים להיות שותפים ללחימה בפושעים האלו, חיזבאללה ואיראן, שכבשו את סוריה. והם אויב שלנו ושל ישראל".

The post אויב משותף: בסוריה מודים לישראל על המתקפה נגד איראן appeared first on מקור ראשון.

שלוש שנים אינטנסיביות עברו על ארבעת חברי ההרכב, שמפרק ומרכיב מחדש ניגונים חסידיים עד שיוצא מהם סשן ג'אז מרשים. התקופה הזו כללה מאות שעות של חזרות, עשרות הופעות מתחת לרדאר וצבירת קהל מן הגורן ומן היקב – החל ממועדוני ג'אז מוכרים בתל־אביב ועד בתים פרטיים וספריות יידיש. אבל רגע לפני שהגיעו לפיק של המסע ולשחרור אלבומם הראשון, הגיע הנגיף ושינה את הכול.

בראיון ליקי הפשטיין במוסף שבת הם סיפרו על הדרך המשותפת, האתגרים והקשיים. 

צפו בהופעה: להקת הג'אז החסידי "ניגון קוורטט"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-20.51.31-150x150.jpeg 150w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 18-at-20.51.31-75x75.jpeg 75w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 18-at-20.51.31-90x90.jpeg 90w" sizes="(max-width: 750px) 100vw, 750px" />

The post מיוחד למקור ראשון: צפו בהופעת להקת הג'אז החסידי "ניגון קוורטט" appeared first on מקור ראשון.

פניו הרציניות של האדמו"ר רבי יואליש מסאטמר מספרות את הסיפור כולו. עזבו לרגע את המכתבים, המאמרים והפולמוסים, והתבוננו בפניו. רבי חסידי הוא מטבעו אב רחום לקהילתו. יחסו חם, פניו מאירות, עינו טובה והוא שופע חיבה. אצל אדמו"רי סאטמר, החצר החסידית שנחשבת לגדולה והחזקה בעולם, אין דבר מכל זה. את מאור הפנים מחליפה נוקשות, ובמקום החמימות מקבלים החסידים קנאות ותוקפנות, משל היה הרבי שלהם גנרל המפקד על גייסותיו בקרב גורלי ומכריע.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– אשת אמת, באמת: קדיש לרבנית מרים לוינגר

– כיצד יגיב חיזבאללה להסכם גבולות ימי מול ישראל?

– בניגוד לחוק? אסירים בטחוניים ממשיכים לקבל כספים מרש"פ

רבי יואל טייטלבוים, הרב החשוב ביותר בתולדות חסידות סאטמר, לא ירש את החצר מאביו, לא היה אמור להנהיג אותה ולא קם לו בן ממשיך – אבל הוא זה שהפך אותה לאגדה, לשם קוד להתנגדות לוחמנית לציונות, וגם לסיפור הצלחה חובק עולם. בשבעים השנים הראשונות של המאה העשרים הוא התאמץ להדוף את כל מה שנתפס בעיניו כאיום קיומי – הליברליות, הציונות, החילון והמודרנה. שוב ושוב נפל על ברכיו, ספג הפסדים צורבים ונאלץ לבלוע את גאוותו ולבקש את תמיכת יריביו המרים, עד שבסופו של דבר חלומו התגשם. הוא, יואליש הדחוי, עמד לבדו באחרית ימיו בראש מחנה האורתודוקסיה הקיצונית.

לא רק הציונות – החילונית והדתית – הייתה יעד למתקפותיו העיקשות. גם עבור הזרמים המרכזיים בעולם החרדי היה הרב יואליש מתנגד חד־לשון, שמתעקש לחשוף את הוויתורים האידיאולוגיים שניסו להצניע. אפילו הקנאים, חבריו להשקפה הקיצונית, ידעו את נחת זרועו כמנהיג שנחוש למחוץ כל ערעור ולו הקטן ביותר על סמכות היחיד שלו. תוצאות מהלכיו ומאבקיו הפוליטיים מורגשות עד עצם היום הזה, 43 שנים אחרי פטירתו.

במוחו של רבי יואליש עלה רעיון: במקום לכלות את כוחותיו על המינוי בסאטמר הקטנה והמסוכסכת, הוא יכול להיבחר לרבה של ירושלים ולהפיץ את האידיאולוגיה הקנאית שלו בארץ ישראל. הוא התקבל בכבוד מלכים, פיזר ממון רב ופרסם כרוזים – בין השאר נגד הרב קוק. הוא כתב שספריו "מלאים מינות וכפירה"

הביוגרפיה החדשה "הקנאי", מאת ד"ר מנחם קרן־קרץ, מתחקה אחר סיפורו של האיש – ובעיקר אחר מלחמותיו. חיי הגיבור נסקרים בה בזריזות ובתמציתיות, אך עמודים רבים המוקדשים לתיאור המאבקים שניהל רבי יואליש, והיו מאות כאלה. הוא היה שרוי במריבות בלתי פוסקות – מול בני משפחה, מול רבנים מתחרים ותלמידים סוררים, מול זרמים רחוקים מהשקפתו או קרובים אליה. הפירוט הרב של המערכות הללו, וההימנעות מעיסוק באידיאולוגיה של רבי יואליש, הם בחירה ספרותית מעניינת. זהו סיפור חייו של הרב טייטלבוים מנקודת מבט שונה לחלוטין מהאתוס של חסידיו. לא אידיאולוג קיצוני הנצרב בלהט קנאותו, אלא אקדוחן הממהר לשלוף כדי שהכול ידעו כי הוא נכון אלי קרב, וכי גם אם יספוג כדור בכתפו, הוא ישוב מיד לזירה. קרן־קרץ מודע לתרעומת שעשויה לעורר סקירה שכזו בקרב החסידים, אך הוא סבור כי דווקא החומרים הללו הם שהפכו את רבי יואליש למנהיג חזק ומשפיע כל כך. לתפיסתו הקנאית היו שותפים רבים, אך לכישורים הפוליטיים – אף לא אחד. דווקא האקדוחן הרבני, המתעבר על כל ריב ומדון במרחב היהודי של הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה וירושלים, הוא בעיני קרן־קרץ גם סמל של פרגמטיות, שמאפשרת לו לקום מעפרו ולהתחיל מחדש כשנדמה שהכול כבר אבוד.

הבן הדחוי

הרב יואל טייטלבוים נולד ב־1887, צאצא למשפחה של רבנים חסידיים שכיהנו בעיירות על קו התפר של טרנסילבניה והונגריה. בקרב קהילותיהם זכו אבותיו לכבוד רב, אך מעבר לגבולות האזור הם לא היו מוכרים במיוחד. למעשה, לולא האידיאולוגיה הקיצונית שאימצה שושלת טייטלבוים, היא הייתה חולפת על פני האורתודוקסיה היהודית בלי להותיר חותם של ממש.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... b_F2003FF1031-750x492.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

את היסודות האידיאולוגיים הניח כבר בתחילת המאה ה־19 רבי משה טייטלבוים, המכונה גם "הישמח משה", על שם ספרו. בניגוד לאדמו"רים אחרים בימים ההם דרש רבי משה מחסידיו להעמיק בלימוד התורה לא פחות מאשר בחסידות. נינו, רבי חנניה יום־טוב ליפא טייטלבוים, שכיהן כרב בעיר סיגט, הוסיף עוד כמה מאפיינים: קנאות דתית, התנגדות להשכלה כללית ומאבק בציונות ובאגודת ישראל. יסוד בולט באישיותו היה תַּקִּיפוּת רבנית שבאה לידי ביטוי במאבקים מבית ומחוץ כדי לבסס את כוחה של המשפחה באזור.

יואליש, כך כונה בנו השני של רבי ליפא – שם חביב שיש בו כדי להטעות. כבר כנער הוא התבלט בכישוריו התורניים ובפרישות הגופנית שנהג, לצד נחישות אידיאולוגית שלימים תהפוך למשנה מנוסחת, חסרת פשרות וחסרת מנוח. הוא לא היה הבן הבכור של הרב מסיגט, וכבר מילדות הובהר לו שאת כס האדמו"רות יירש האח הגדול חיים צבי (בעל ה"עצי חיים"), והוא עצמו ייאלץ להיות לו לכינור שני. על אף בקשותיה של אמו, מנע ממנו אביו לקבל תפקיד רבני כלשהו, כדי שלא יאפיל על אחיו. אפשר בהחלט לראות בשנים ההן את התעצבותו של יואל הצעיר לקראת החיים שנכונו לו.

בגיל 18 התחתן יואליש עם חוה הורוביץ, גם היא בת לשושלת אדמו"רים. השמחה נמהלה בעצב, כשבתוך ימי ה"שבע ברכות" הלך הרב ליפא לעולמו. בשביל בנו הצעיר הייתה זו מכה כפולה: יחסיו עם אחיו הגדול, שירש כעת את כס האדמו"ר מסיגט, היו מתוחים וקשים. חסידיו של האב נהרו כולם אחר חיים צבי, ויואל נאלץ לעזוב את העיר יחד עם כלתו הטרייה, ולצאת אל הלא נודע. ייחוסו הרם וידיעותיו התורניות היו כל נכסיו, אך עד מהרה הוא ילמד שהתכסיסים הפוליטיים הם שקובעים את שוויים האמיתי.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 10/h_52056614-750x491.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

האם כבר אז שאף הרב יואל טייטלבוים לעמדה הבכירה שייאבק עליה עשורים אחר כך? האם בכלל חשב שכבן השני בשושלת זניחה, הוא יצליח להפוך לאחד המנהיגים החשובים ביותר של האורתודוקסיה היהודית, ויחלוף על פני שורה ארוכה של אדמו"רים ישישים ועתירי השפעה? מכתביו המאוחרים יותר ניכר כי בשלב כלשהו הבזיק בו מה שניתן לכנות "יסוד משיחי": רבי יואל האמין כי השקפת עולמו היא הערובה היחידה להישרדות עם ישראל, וכי הוא עצמו מייצגה הרהוט והבכיר ביותר. המגלומניה הזו היתרגמה אצלו לדרישה מחמירה: אם ההשקפה שלי היא היחידה שתציל את ישראל מעונש, ואם אני נושא דברה – אני מוכרח לנצח. לא לכבודי או לכבוד בית אבי, אלא למען העם כולו.

האויב: אגודת ישראל

בניסיון להשיג לעצמו בסיס שממנו יוכל להתפתח, ניהל יואליש קרבות על כהונה רבנית בקהילות אורשיבה, קלוז', קרולי, חוסט ועוד. הוא לא היסס להתייצב מול בני משפחתו, מול חבריו לשעבר ומול רבנים נכבדים. התסריט חזר על עצמו בכל פעם מחדש: קבוצה קיצונית בעיר מבקשת למנות את רבי יואל, קבוצה מתונה נחרדת מעצם הרעיון, וקבוצה מרכזית מוצאת את עצמה בן רגע בתוך קלחת של מחלוקת, השמצות, רדיפות ותקריות אלימות, שרבות מהן נועדו לשרת את יואליש. הוא אמנם מיעט לנצח במלחמות הללו, אך כדי לבצר את המחנה שלו ולחזק את נאמניו, נטל מיוזמתו חלק פעיל בעוד מאות תגרות רבניות בכל האזור של טרנסילבניה, רומניה, צ'כוסלובקיה והונגריה. לא הייתה מחלוקת שהגיעה לאוזנו והוא לא טרח להתערב בה באופן אישי, גם לא היה מהלך פוליטי שנתפס בעיניו כמוגזם. כך חלפו עליו שנות העשרים, השלושים והארבעים לחייו, כשברקע מלחמת העולם הראשונה, הצהרת בלפור, הצלחתה היחסית של התנועה הציונית ומגמות המודרנה שפשו בקרב הנוער.

באותן שנים הלכה והתעצבה "אגודת ישראל", שקיבצה תחת כנפיה מאות רבנים בכירים, חסידים וליטאים כאחד. מטרתו של הגוף החדש הייתה להציב חלופה לציונות, ובפרט לתנועות הציונות הדתית שהשפעתן הורגשה בקרב הדור הצעיר. אגודת ישראל החלה לפעול כתנועה פוליטית מתחרה, הקימה תנועות נוער, עיתונים ומרכזי תרבות, וגם דאגה בדרכה שלה ליישוב החדש המתפתח בארץ ישראל. יחסה כלפי הציונות היה שיתוף פעולה טקטי – ובעיני רבני משפחת טייטלבוים מדובר היה בעוון חמור. לשיטתם, הגירה לארץ ישראל יכולה אמנם להיות פעולה חיובית בתנאים מסוימים, אך אין להעלות יהודים בהמונים או לנסות להקים מדינה. זאת בגלל המדרש על "שלוש השבועות" שהושבעו בני ישראל עם צאתם לגלות, ובמסגרתן נאסר עליהם "לעלות בחומה". פעולות כאלה, לשיטת הזרם האנטי־ציוני, שקולות כנגד שלוש העבירות החמורות בתורה, שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור". לימים יטען רבי יואליש שהשואה הייתה עונש משמיים בעקבות מעשיהן של התנועה הציונית ושותפותיה הדתיות. התפיסה הזו העמידה אותו בשולי העולם הרבני, וגזרה עליו שלא ליהנות לעולם מחיבוקו של הזרם המרכזי – אך הוא עצמו לא ביקש כלל אהדה מהסוג הזה. בנאומים, במכתבים ובהצהרות הוא טרח להדגיש את ההבדל החריף בינו ובין מנהיגים אחרים.

בשנת 6291 נפטר בפתאומיות הרב חיים צבי טייטלבוים, ויואליש הפך לדמות הרבנית המרכזית של המשפחה. ובכל זאת, קהילת סיגט סירבה למנות אותו לרבה, והעדיפה את בנו בן ה־41 של חיים צבי. כדי לא לפגוע ביואליש, סוכם כי בתו תינשא לאדמו"ר החדש, וכך אכן קרה. אלא שהבת נפטרה בגיל צעיר, וחתנה נשא אישה אחרת – למורת רוחו של רבי יואליש, שבחר שלא להשתתף בחתונה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/10/D432-035-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הקרב המשמעותי הבא של רבי יואליש היה על הרבנות בסאטמר, עיירה רומנית ששמה ילווה את מורשתו גם מאה שנים אחר כך. בתחילת שנות השלושים, בעוד רבי יואליש נאבק בעסקני סאטמר שסירבו לקבל את סמכותו, הגיעה לפתע השמועה מארץ ישראל: רבה של ירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד, הלך לעולמו. היישוב הישן החל בחיפושים אחר רב דומיננטי שייקח על עצמו את נטל ההנהגה, ויהיה נכון להיאבק גם מול הרב הציוני של העיר, הלא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק. קנאי ירושלים נטו לכיוונו של הרב יוסף צבי דושינסקי – איש סיעתו של רבי יואליש, שאף חתם יחד איתו על כרוזים בגנות הציונים והמזרחי. נראה היה כי מועמדותו של הרב דושינסקי כמעט מובטחת, אלא שאז הבזיק במוחו של רבי יואליש רעיון: במקום לכלות את כוחותיו על המינוי בסאטמר הקטנה והמסוכסכת, הוא יכול להיבחר לרבה של ירושלים. יהיה זה מינוי יוקרתי, שגם יספק לו הזדמנות להפיץ את האידיאולוגיה הקנאית שלו בארץ ישראל עצמה. לא הפריעה לו העובדה שהרב דושינסקי מבוגר ממנו, ומכיר היטב את ראשי היישוב הישן בעיר. הוא שלח את נאמניו לפניו לטעון בגנות המועמד "המתנגד", וחיש עשה בעצמו את דרכו לארץ. בירושלים הוא התקבל בכבוד מלכים, פיזר ממון ביד רחבה ואף פרסם כמה כרוזים בענייני העיר – בין השאר נגד הרב קוק, שעליו כתב כי ספריו "מלאים מינות וכפירה".

הרב דושינסקי, שנפל מיריבו בכישוריו הפוליטיים, לא ידע כיצד להתמודד עם המועמד החדש. במשך חודשים על גבי חודשים סערה העיתונות הארצישראלית סביב המריבה הפנים־קנאית שהתפתחה. בסופו של דבר לא עלה בידי תומכיו של רבי יואליש לקדם את מינויו, והרב דושינסקי היה זה שזכה בתפקיד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/F180220DC34-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

הרב טייטלבוים שב לסאטמר ולבסוף הוכתר שם לרב, למורת רוחם של רבים מיהודי העיר. במישור האישי ידע האדמו"ר באותה תקופה רצף של טרגדיות. שתיים משלוש בנותיו הלכו לעולמן בגיל צעיר, וב־1936 נפטרה גם אשתו חוה. כעבור שנה וחצי נישא הרב טייטלבוים לאלטא פייגא, שעתידה להפוך לדמות משפיעה בחצרו.

שנות השלושים הביאו איתן רוחות אנטישמיות מגרמניה, שהלהיטו את הרחוב הרומני. התפרצויות רצחניות נגד יהודים הפכו לעניין שבשגרה. כשהגרמנים כבשו את פולין, השמועות שהגיעו משם הבהירו מה עתיד לקרות גם ליהודי רומניה. הרב מסאטמר יזם פעולות הצלה שונות, סייע לפליטים ואפילו רקם כמה שיתופי פעולה אד־הוק עם רבנים מתונים יותר, אך במקרים אחרים סירב ליוזמות שהצריכו שיתוף פעולה עם תנועות ציוניות. באמצעות שתדלנות הוא ניסה למתן את יחסה של הממשלה הרומנית האנטישמית כלפי היהודים, אך היה זה מעט מדי ולאט מדי. בסופו של דבר נאלץ רבי יואליש לבקש ממעריציו וחסידיו שלא יפנו אליו יותר לעזרה, כי כל שנותר לו הוא להתפלל.

מקטרגיו של רבי יואל אוהבים לחזור אל הנקודה הזו בחייו כדי לתקוף את התנהלותו כאדמו"ר ואת שיטת סאטמר בכללותה. עם זאת חשוב לזכור כי הוא לא היה יוצא דופן בעמדתו ובסיטואציה שאליה נקלע. השנים האיומות של מלחמת העולם השנייה, הכיבוש ההונגרי והגרמני ורציחתם של מיליוני יהודים, ובהם אלפים מחסידי משפחת טייטלבוים, מצאו אותו – יחד עם כל המנהיגים היהודים, מכל המחנות, המפלגות והזרמים – במצב של חוסר אונים במקרה הטוב או סכנת חיים במקרה הרגיל.

התנגדותו הנחרצת להגירה לארצות הברית המתירנית או לעלייה ארצה בחסות התנועות הציוניות התבררה כאסון נורא, אך הוא הצליח להימלט מן התופת: כמו מיוחסים אחרים עלה גם הוא לרכבת ההצלה המפורסמת של העסקן הציוני ד"ר ישראל קסטנר, ששילם סכומי עתק לרב המרצחים אדולף אייכמן. כדאי לציין כי ארגוני הצלה ביקשו לכלול ברשימת הנוסעים את המנהיגים הדתיים וראשי הקהילות, שכן נראה שהם היו נתונים בסכנה גדולה במיוחד. ובכל זאת, הוויכוח סביב החלטתו של רבי יואל להינצל ולא "ליפול על החרב", לא תם עד היום. בכל פעם שאחד מאדמו"רי סאטמר הנוכחיים מגיע לארץ, יהיה מי שיתהה כיצד הם אינם מקבלים את מרות המדינה הציונית, והרי קסטנר הוא זה שהציל את קרוב משפחתם המפורסם.

עקיצה אחת יותר מדי

בעוד בני קהילתם נותרים מאחור, הגיעו הרב טייטלבוים ואשתו לגטו קלוז'. אחר כך הועברו למחנה ברגן־בלזן ולבסוף נשלחו לשווייץ, שם שהו עד לאחר המלחמה. בספטמבר 1945 הם הגיעו לארץ ישראל, יחד עם רבים אחרים מניצולי הרכבת, ועלו לירושלים. שם פגש רבי יואליש את הרב דושינסקי, שלמרות אופיו הנוח, הפך לאחד החשובים והמשפיעים בין הקנאים הירושלמים.

להבדיל מהמצב בעיר בשנות השלושים, כעת אגודת ישראל והעדה החרדית פעלו בנפרד לחלוטין זו מזו – גם ברמה הרבנית וגם ברמה הקהילתית – והרב מסאטמר האמין כי הוא צריך לעמוד בראש הפלג הקיצוני יותר, ולנהל משם את מאבקיו ברבנים החרדים המתונים. שיחה עם הרב דושינסקי הבהירה לו שהדברים יהיו קשים משחשב. קרן־קרץ מדווח בקיצור נמרץ על הפגישה הזו, שתיאר בהרחבה שלמה יעקב גלבמן בספרו "מושיען". רבי יואליש פתח בשיגור עקיצה על עברו של הרב דושינסקי, שבשנות השלושים היה כרוך אחרי אגודת ישראל. האמירה הזו, כך נראה, העכירה את האווירה והזכירה לבן שיחו את ההצקות, הרדיפות וההשמצות שסבלו הוא ומשפחתו מצד הרב טייטלבוים ותלמידיו. משקעי העבר צפו ועלו, הפגישה נכשלה, ומעמדו של הרב מסאטמר רק הידרדר. תעיד על כך העובדה שבביטאון הרשמי "העדה" כמעט ולא הוזכר באותם ימים שמו – מה שבקודים חרדים פנימיים נחשב עד היום לסימון מובהק כפרסונה נון־גראטה.

אדם נוסף שרבי יואליש נאלץ להתמודד איתו בירושלים היה רבי אהרן ראטה, מתלמידיו לשעבר. בהיותו בסאטמר פעל הרב ראטה תחת כנפיו של האדמו"ר והיה נאמן לחלוטין לאידיאולוגיה שלו, אך רבי יואליש חשש מהכריזמה שלו, ולכן גירש אותו מהעיירה. כעת התברר לו כי תלמידו המנודה הפך לאחת הדמויות הדומיננטיות בקרב הדור הצעיר בירושלים. הרב ראטה, יש לומר, צפה בעוד מועד את הסכנה המתרגשת על יהדות אירופה, והמריץ את תלמידיו להגר לישראל.

להבדיל מהרב דושינסקי ואדמו"רים נוספים, שניצלו את מצוקתו של רבי יואליש כדי לנקום בו, הרב ראטה נקט כלפיו גישה פייסנית. הוא בא לבקרו, העמיד לרשותו את ד"ר משה וולך, מייסד בית החולים שערי צדק, ושלח את תלמידיו לשהות יחד איתו. חתנו הדומיננטי של הרב ראטה, אברהם יצחק קאהן, ליווה את רבי יואליש לכל אורך תקופת מגוריו בארץ ישראל, ואף נסע איתו למירון. לימים יעמוד קאהן בראש החסידות הירושלמית הגדולה ביותר – "תולדות אהרן".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _304954169286-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בסופו של דבר הבין הרב טייטלבוים כי הוא קרא באופן שגוי את המפה. שלא כמו בטרנסילבניה, הרבנים בירושלים היו חזקים ומנוסים במאבקים, ומתקפותיו הקנאיות נגדם ריגשו אותם פחות ופחות. היישוב החרדי החדש הביט בו בזרות, וניצולי השואה הרבים זכרו לו את הפקרת חסידיו. שוב נותר ללא כסף, כבוד וקשרים, אך לא היה מוכן להסכין עם העובדה שמפעל חייו ירד לטמיון, ולהסתפק מכאן ואילך בראשות קהילה קטנה. הוא העדיף להגר לניו־יורק, ולפתח בה חצר חסידית.

בסוף ספטמבר 1946 עלה הרב טייטלבוים בן ה־60 על אונייה בנמל חיפה. כל כך הרבה עבר עליו מאז שעזב את העיירה סיגט, ארבעים שנה קודם לכן – ודומה ששוב חזר לאותה נקודה. אלא שתוך כמה שנים התברר כי דווקא התכונות שהרחיקו אותו מחברת רבני הארץ, שהקשו עליו לפתח קהילה גדולה ושגרמו לו לעזוב בחטף עיירה אחר עיירה – אותה תחושת חוסר מנוח, אותה נכונות להילחם בחירוף נפש על כל מאחז – הן שהופכות אותו ליזם מצליח במושגים אמריקניים. אף שהייתה זו נקודת שפל, לא כך הוא ראה אותה. כמו בכל תפנית אחרת בחייו, הרב טייטלבוים לקח את גורלו בידיו. והנה דווקא שם, בארץ שהרבה להשמיץ עד אז, הוא עלה כפורח. אשתו אלטא פייגא ואחיינו משה סייעו לו לגבש סביבו קבוצה של חסידים ניצולי ההשמדה. הבחירה להתיישב באמריקה במקום בישראל, ובכך להתרחק ממוקדי העימות עם רבנים אחרים, הקלה עליו את ביסוס החסידות מחדש. מוסדותיו צמחו במהירות שיא, ומאות החסידים היו לאלפים. בכמה תמרונים פוליטיים מוצלחים מיצב עצמו הרב טייטלבוים בתוך עשר שנים בלבד כאחד האדמו"רים החזקים ביותר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 267674-e1602098349990.jpg 590w" sizes="(max-width: 339px) 100vw, 339px" />

אף שערך בה כמה התאמות, רבי יואליש לא שכח את האידיאולוגיה המנחה אותו. בשבתו בארצות הברית הוא ניסח מחדש את עקרונות שיטתו, העלה אותם על הכתב, הדפיס את ספרי השושלת החסידית, והעמיד מוסדות חינוך שהפיצו אותה לכל קהילה חרדית בעולם. לולא השואה, צריך לומר, ספק אם כך היו פני הדברים. בריקנות שנוצרה אחרי השמדתן של החצרות החסידיות הגדולות צמחו כמה וכמה חצרות חדשות, שסאטמר היא הבולטת שבהן.

אבל הרב טייטלבוים לא שכח לרגע את ההשפלה של ירושלים. על אף ההצלחה שנחל מעבר לים, הוא הביט תמיד לכיוון ארץ ישראל, וחיפש את שעת הכושר לחזור אליה כמנצח. הכוח שצבר בארצות הברית אפשר לו לחזור ולהשפיע על ההנהגה הרבנית והחסידית בישראל, והממון הרב שצבר הפך בפניו את העקוב למישור. תוך ניצול חולשתה היחסית של "העדה החרדית", אט־אט תפסו בה אנשיו עמדות מפתח. תרגילי ההשתלטות הללו הביאו בסופו של דבר למינויו של רבי יואליש לגאב"ד (גאון אב בית דין, מעין נשיא) של העדה החרדית בירושלים. התפקיד הזה, שהחמיץ בשנות השלושים, הוענק לו כעת באופן סמלי: הרב טייטלבוים המשיך להתגורר בארצות הברית, ורק הגיע לביקורים בארץ אחת לכמה שנים. מכל מקום, מעמדת ההשפעה החדשה שלו הוא הצליח למנוע מהעדה החרדית להתנוון תחת רבני אגודת ישראל הדומיננטיים, וחיבר את ספרי האידיאולוגיה של הזרם הזה – "ויואל משה" וכן "על הגאולה ועל התמורה".

סעודת הודיה והדבקה

בשנות השישים של המאה ה־20, כשהוא כבר מבוגר וחולה, נראה שמטרת חייו הושגה. האידיאולוגיה הקיצונית, שכמעט איבדה אחיזה עם הקמת המדינה, שבה והתבססה. חצרו של האדמו"ר מסאטמר מנתה אלפי חסידים, ומצודתו הייתה פרושה הרבה מעבר לבית מדרשו בוויליאמסבורג שבניו־יורק. אך גם כעת הוא לא חדל ממריבות והתנגשויות עם הדמויות הבולטות בעולם החרדי. הפעם היו אלו שני מנהיגים חדשים, שתרמו יותר מכל אחד אחר לתמורות שחלו בחברה החרדית. שניהם אגב אינם מוזכרים כלל בביוגרפיה מאת קרן־קרץ, שהעדיף להתמקד ברב מסאטמר עצמו ולא העניק תשומת לב רבה לדמויות האחרות בסיפור חייו.

בן הפלוגתא הראשון היה הרב מנחם מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', שגם הוא כמו רבי יואליש קבע את משכנו בניו־יורק, ומשם הנהיג את חסידות חב"ד ביד רמה. ההשקפה ההיסטורית של חב"ד דמתה לזו הבריסקאית, הגורסת כי אין איסור עקרוני בהקמתה של מדינה יהודית, אך לא יעלה על הדעת לשתף פעולה עם הציונות החילונית שמטרתה הרס היהדות. למרות זאת, הרב מנחם מנדל שניאורסון נטל חלק פעיל בזירה הפוליטית הישראלית, תוך שהוא מצניע את התנגדותו למדינה. הרבי מסאטמר – שלשיטתו אפילו מדינת הלכה בהנהגה חרדית היא בגדר איסור תורה – ראה בו אפוא יריב אידיאולוגי, שגם מתחרה איתו בזירה האמריקנית. האות ניתן, ומעשי אלימות קשים נצפו ברחובות ניו־יורק. חסיד סאטמר שהפך לחב"דניק הוכה עד זוב דם וזקנו גולח, מעשה השפלה מוכר במלחמות בין חסידים. הרבי מלובביץ' מצידו הורה להחרים את מערך הכשרות של סאטמר, אחד ממקורות המימון החשובים של החסידות. גם לאחר מותם של שני המנהיגים המשיכו תלמידיהם את המאבק, שמוסיף להתנהל עד היום.

יריבו השני של הרב טייטלבוים היה הרב אלעזר מנחם שך, ובמקרה שלו הייתה המחלוקת מורכבת הרבה יותר. הרב שך נחשב למי שסחף את החרדים בארץ לעמדה של התנגדות עקרונית לציונות – תוך כדי שהוא מוביל את המפלגות החרדיות לממשלה. בכל הנוגע לסאטמר ולקנאים הוא נאלץ לנסח מסר רב רבדים, כזה שמצד אחד מביע הערכה לעמדתם ומצד שני דואג לקיומו המעשי של עולם התורה. הרב שך תמיד שמר חיבה מסוימת לרב טייטלבוים, ואף הספיד אותו – מעשה יוצא דופן מצידו של המנהיג הליטאי, שהספיד רק שני רבנים חסידיים. קריאה בהספד הזה מלמדת על הערכה עצומה, כבוד ואהבה, רגשות שרבי יואליש לא קיבל כמעט מקרב גדולי דורו.

הרב יואל טייטלבוים הלך לעולמו ב־1979, והובא למנוחות בהלוויית ענק. לפי ההערכות השתתפו בה כ־100 אלף בני אדם. את מקומו ירש אחיינו משה, ששימש כאדמו"ר עד מותו ב־2006. עוד מראשית כהונתו של הרב משה ידעה החסידות פילוגים ופיצולים, כשקבוצות קטנות שלא היו מרוצות ממינויו הקימו להן חצרות משלהן, אך הקרע הגדול הגיע בדור הבא: שני בניו של הרב משה, אהרן ויקותיאל יהודה (המכונה זלמן לייב), הוכתרו כאדמו"רים על ידי חסידיהם, וסאטמר הפכה לשתי חסידויות נפרדות. האחת מרוכזת בעיקר בוויליאמסבורג, האחרת בעיירה קריית־יואל הסמוכה למונרו, ושתיהן משפיעות על עוד עשרות חסידויות קטנות וגדולות.

בחודשים האחרונים מתמודדים הפלגים השונים עם יריב חדש – הקורונה. אלפי חסידים נדבקו במחלה, ולמעלה ממאה מתו בהתפרצות הראשונה. הרב אהרן טייטלבוים, מנהיג החצר בקריית־יואל, לקה בעצמו בנגיף; אשתו של יקותיאל יהודה, מנהיג החצר בוויליאמסבורג, נדבקה אף היא וסכנה נשקפה לחייה.

על אף האסונות שפקדו את סאטמר בפרט ואת החרדים בניו־יורק בכלל, לא יצאו האדמו"רים בקריאה להקפיד על כל הוראות הזהירות. בתום הגל הראשון כינס הרב יקותיאל יהודה אלפי חסידים מבוגרים לסעודת הודיה – אירוע שעורר ביקורת נרחבת בארצות הברית, מצד יהודים ולא־יהודים כאחד. בתי הכנסת של שתי החצרות נפתחו מחדש, ואירועי ענק הטומנים בחובם פוטנציאל הדבקה רצחני שבו להתקיים כבר בחודש יוני. גם שיחה בין אבי ברקוביץ', יועצו החרדי של הנשיא טראמפ, לבין האדמו"ר רבי אהרן, לא חוללה תפנית. עם זאת, השבוע הודיעו החצרות על ביטול אירועי שמחת בית השואבה, כדי למנוע הדבקה המונית.

מפתה כמעט לראות בקנאות הסאטמרית חסרת הפשרות את הבסיס להתנהלותה בצל הקורונה. ההסתמכות על ההשגחה העליונה, האמונה ביכולתה האמונה לנצח את הטבע, הבוז כלפי כללי המשחק המודרניים – לכל אלה היה בוודאי תפקיד בהידרדרות, אך המציאות מראה שגם בקהילות קיצוניות פחות, כמו בעלז או ויז'ניץ, העניינים התנהלו באופן דומה. אפילו בישיבות הליטאיות, שמעלות על נס את הרציונליזציה החרדית, הכללים התרופפו ואלפים נדבקו. סאטמר, במובן הזה, היא הרבה יותר חרדית־מיינסטרימית מכפי שהייתה מוכנה להודות.

משטרת ישראל לשירותך

מחבר הספר "הקנאי", ד"ר קרן־קרץ, הוא רופא שיניים בהשכלתו, ובעבר כתב על סוגיות המחברות בין פילוסופיה לרפואה. בעשורים האחרונים פרש מעיסוקיו הרפואיים לטובת חקר היידיש, ההיסטוריה היהודית ותולדות האורתודוקסיה, ושם יצק מים על ידיהם של גדולי המומחים. זה שנים הוא חוקר את חייו של רבי יואליש, הזרמים הקנאיים ברומניה והליכותיה של סאטמר. בספרו החדש הוא שואף להציג ביוגרפיה שתעמוד באמות מידה מחקריות, על אף הקשיים שאדמו"רים חסידיים נוהגים להציב בפני ניסיונות כאלה.

"כמו כל ביוגרף, גם אני התאהבתי במידת מה בדמות שאני כותב עליה", מודה ד"ר קרן־קרץ. "הייתה לי איתו היכרות מוקדמת: אבא שלי נולד בסיגט, ולמד בישיבה של רבי יואל בסאטמר עד השואה. אבא אהב והעריך אותו מאוד. הוא אמנם הלך בדרך אחרת, אך תמיד דיבר עליו בתור 'הראש ישיבה' ו'הרבי'. גם אני למדתי להכיר ולהעריך אותו. זה לא אומר שאין לי ביקורת עליו, אבל בשורה התחתונה אני חושב שזו דמות יוצאת דופן מבחינת הכישורים האישיים וההישגים".

איך אתה, כדתי־לאומי, מתייחס להשקפתו של רבי יואליש, שראה באנשים כמוך סכנה ליהדות?

"כמי שגדל בהשקפת עולם שרואה את מדינת ישראל כמפעל חיובי באופן מהותי, אני חש שהחרדים בישראל שרויים בבעיה שאולי סאטמר הצליחו לפתור. בעוד הציונות נמצאת על קרקע אידיאולוגית בטוחה ביחסה למדינה, עבור החרדים זהו נושא פחות ברור ומובהק – הם נזקקים למדינת ישראל אך גם מסתייגים ממנה. מהבחינה הזו הרבי מסאטמר סיפק מענה לבעיה כשהוא ניתק את עצמו ממדינת ישראל. לדעתי, הוא ניסח אידיאולוגיה שלמה ומלאה יותר מזו של הזרם המרכזי החרדי, שנמצא בין האידיאות".

מדוע בחרת בביוגרפיה להתמקד במלחמות שניהל, ולדחוק הצידה את העיסוק בהשקפתו, בעמדותיו התורניות ובמפעלו הספרותי?

"ראשית, כי החלק האידיאולוגי כבר העסיק חוקרים רבים שבאו מהתחום של מחשבת ישראל. אני מרגיש שלי אין הכלים והעומק לעסוק בנושאים הללו. המומחיות שלי היא בעיקר בתחום ההיסטורי, ולטעמי יש הרבה מקום לחקור את קורותיו של הרב טייטלבוים ולתקן את הטעויות הרבות של מחברי ספרים שעסקו במחשבתו ובשיטתו, ולא הכירו את תולדות חייו. הם לא הבינו למשל שבשנותיו המוקדמות, הרבי מסאטמר לא היה ידוע ומוכר במיוחד, לא כתב חיבורים חשובים ולא ממש השפיע על חייהם של יהודים רבים. אלו עובדות חשובות למי שמבקש להבין את דמותו המאוחרת. בניגוד למה שייחסו לו חוקרים רבים, בימיו בסאטמר הוא אפילו לא היה מגדולי הלוחמים נגד אגודת ישראל, וגם זו עובדה חשובה מאוד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/דר-מנחם-קרן-קרץ-ללא-750x915.jpg 750w" sizes="(max-width: 787px) 100vw, 787px" />

"פרסמתי בעבר כמה מאמרים בנושאים ספציפיים שלא הורחבו במסגרת הספר: יחסו לשואה, תפיסתו הגאולית והשוני בינה לבין התפיסות של זרמים אחרים, הספר 'ויואל משה' ומטרת חיבורו – יותר מאשר נגד הציונות, הוא נכתב נגד אגודת ישראל. במאמר אחר עסקתי בהשפעתו על האורתודוקסיה בארצות הברית, שבתחילה החזיקה בעמדה חיובית כלפי מדינת ישראל, ובגללו הלכה ונטתה ליחס מסויג מאוד ואף שלילי, גם מצד רבני אגודת ישראל".

שאלת הקנאות מול הציונות והמודרנה, שהקנתה לרבי יואליש את ייחודו, הופכת מורכבת יותר כשמדינת ישראל היא מזמן עובדה קיימת, ואף תשתית לעולם התורה. רבי יואליש עצמו התמודד עם הנושא הזה בכמה חיבורים שכתב, אך דומה שמאז מותו העדיפו יורשיו לשמר את "מותג הקנאות" שיצר בלי להמשיך ליצוק בו תוכן של ממש. הם אמנם מזרימים כספים למוסדות "על טהרת הקודש" – כאלו שאינם מקבלים "כסף ציוני טמא" – ומתנגדים להצבעה בבחירות, אך להט הקנאות הדתית נדד למחוזות אחרים. ייתכן שדווקא חלקים בציונות הדתית, הזרם שהרב טייטלבוים תיעב עד יומו האחרון, ירשו את הלהט הקנאי הזה, והם יוצאים מול תהליכי פרוגרסיביות וליברליות. זאת בשעה שהחרדים, ובכלל זה הפלגים הקנאיים, מתמקדים יותר בצורכי קהילותיהם, ומסתפקים במאבקים ספציפיים כמו התנגדות לגיוס, מניעת סלילה של כבישים על "קברי קדמונים", או מלחמה בפאות הנוכריות.

אחד ממאפייניו של האדמו"ר רבי יואליש שנשמר בהקפדה רבה עד היום הוא מלחמות הירושה האלימות והתוקפניות. שני האחים האדמו"רים לא מחליפים ביניהם מילה, והיריבות ביניהם נחשבת לחריפה ביותר בין כל הקטטות בעולם החסידי. הסכסוך הזה מעסיק בתי משפט בישראל ובארצות הברית, ומדי פעם מידרדר אף לאירועים אלימים. גם "העדה החרדית" בירושלים קרועה מבפנים במלחמה קשה שמתדלקים שני האחים, הרואים בארגון הגג של היישוב הישן זירת התגוששות באמצעות שליח להוכחת כוחם. אחיינם רבי חיים צבי מייזליש, רב חסידי סאטמר בבני־ברק, החליט בשנה האחרונה לבצר לעצמו את מה שהופך להיות חצר סאטמר שלישית. המראות בשיכון סאטמר בבני־ברק משחזרים את מה שאירע בעיירת המקור הרומנית: קטטות אלימות שנגמרות בפצועים, וכוחות משטרה שמוזעקים למקום. אלא שהפעם השוטרים שמפרידים בכוח בין החסידים נושאים על מדיהם את סמליה מדינת ישראל. הציונות החילונית, התנועה הצעירה שרבי יואליש נאבק בה עד כלות, היא המבוגרת האחראית שנאלצת לטפל בסכסוכי יורשיו.

The post האקדוחן הרבני והקנאי שהפך את חסידות סאטמר לאגדה appeared first on מקור ראשון.

היחסים בין יו"ר הרשות הפלסטינית אבו־מאזן ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ הידרדרו מיד עם כניסתו של האחרון לבית הלבן. העברת השגרירות לירושלים וההכרה בה כבירת ישראל ובריבונות בגולן, העמיקו את הקרע בין רמאללה לוושינגטון. תוכנית המאה שהציגו האמריקנים חידדה אצל הפלסטינים את ההבנה שיש צורך לפתוח במרוץ השתלטות על האדמות, במתווה תפוס כפי יכולתך. בשטחי A ו־B, שעל פי הסכמי אוסלו הסמכות התכנונית בהם נתונה בידיים פלסטיניות, קצב אישורי הבנייה גדל. המאבק האמיתי מתנהל בשטחי C ובאזורים הצמודים ליישובים יהודיים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "לא ייתכן שהמשטרה תהווה איום על הציבור השחור"

– בני גנץ מודה: "לא עשינו די למען יהדות התפוצות"

– בלוד מנסים להנמיך את המואזין, המוסלמים: זו מלחמת דת

מערכת המידע הגאוגרפי (GIS) של הפלסטינים מעדכנת את נתוני הבנייה והתכנון הפלסטיניים. זה כמעט שנתיים היא חסומה למשתמשים מישראל, בין היתר בגלל ההבנה ברשות שהנתונים משמשים גורמים בישראל לרכישת אדמות פלסטיניות ולזיהוי מגמות. אבל די בהצצה במפות משנת 2018 והשוואתן למצב הנוכחי, כדי להבין מה הפלסטינים מבקשים להסתיר.

הצבע האדום במפה מראה את תוכניות המתאר הפלסטיניות, כלומר תוכניות עתידיות שהם מבקשים לממש. חלק מהתוכניות הועברו לאישור המנהל האזרחי, ועל פי הנתונים הפלסטיניים אף קיבלו אישור. מהמפות נשקפת מגמה של היצמדות ליישובים קיימים כדי למנוע הרחבה של ההתיישבות היהודית בשומרון, בגוש עציון, בבקעה ובדרום הר חברון. כמו כן ישנה התוויה של תוכניות בנייה במקומות אסטרטגיים שנועדו להרחיב יישובים ערביים קיימים כדי למנוע רציפות טריטוריאלית ישראלית. במקרים מסוימים מדובר בתוכניות בנייה שמנותקות מיישובים ערביים, שכל ייעודן הוא להשתלט על קרקע אסטרטגית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/דרום-הר-חברון-2-750x582.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/מרכז-השומרון-3-750x603.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בכפר ג'ית הסמוך לשכם וליישוב קדומים, מתוכננת הכפלה של שטח הכפר לכיוון היישוב היהודי. אם תבוצע ההרחבה, מי שייסע בכביש 505 המחבר בין הציר לשבי־שומרון וליישובים יצהר, איתמר, אלון־מורה והר־ברכה, ייאלץ לעבור בתוככי הכפר. העיירה עזון, הסמוכה אף היא לכביש, מתוכננת להתרחב במטרה לנתק את גוש היישובים קדומים, קרני־שומרון ומעלה־שומרון מאלפי־מנשה והמרכז. העיר קלקיליה מתרחבת אף היא באמצעות בנייה בלתי חוקית, וכך מתוכנן גם בכפר חבלה הסמוך.

סמוך ליישובים מעון, סוסיא ובית־יתיר (מצדות יהודה) שבדרום הר חברון, נמצאים כפרים קטנים כמו א־טואני, א־טובא וא־רקיז. בתוכנית הפיתוח הפלסטינית, השטח כולו צבוע באדום. תושבים יהודים שמתגוררים 15 שנה ויותר ביישובים הסמוכים יודעים לספר על תנופת בנייה פלסטינית ניכרת בשנה האחרונה, הן סמוך ליישובים ערביים והן במקומות ריקים שהיו שוממים עד כה.

הרשות הפלסטינית משקיעה מאמץ לתפוס אדמות גם בגוש עציון, בעיקר במקומות שעל פי תוכנית טראמפ תהיה בהם רציפות יהודית בין הגוש לבקעת הירדן. באזור הזה, על פי ה־GIS הפלסטיני, אושרו עשרות תוכניות שנועדו למנוע את הרציפות. העיירה אל־ח'דר שמצפון לאפרת וסמוך לכביש 60 צפויה להתרחב אף היא. גם בקרבת תקוע ונוקדים ישנן תוכניות מאושרות להרחבת הכפרים הערביים, ובנייה בלתי חוקית נראית בשטח. הצלבה בין תוכניות המתאר הפלסטיניות למפות עדכניות מוכיחה שישנה התרחבות של ערים ויישובים פלסטיניים ללא אישורים, כלומר פלישות בלתי חוקיות. במילים אחרות: הפלסטינים מיישמים את תוכניות המתאר שלהם גם ללא אישורים.

מי שמשליכים את יהבם על החלת הריבונות ותומכים בה רואים בבנייה הפלסטינית הלא חוקית עניין זמני בלבד,  שיהיה קל יותר לטפל בו לאחר הריבונות המיוחלת. על פי גישה זו צריך להתמקד במימוש התוכנית האסטרטגית הישראלית־אמריקנית, ולא לשקוע במאבקים קטנים על חאן אל־אחמר ומקומות דומים. לדעתם, ברגע שישראל תיצור רצף ריבוני במעלה־אדומים ובשטחי E1, ומערכת החוק הישראלית היא שתשלוט בשטח, אפשר יהיה לנקוט הליכים מסודרים גם נגד הבנייה הבלתי חוקית. גורמים אחרים בהתיישבות, המתנגדים להחלת הריבונות כחלק מתוכנית טראמפ, מדברים על המשך מאבק מול הפלסטינים באמצעות הגדלת הבנייה בשטחי יהודה ושומרון והסרת חסמי הבירוקרטיה הביטחוניים, המשפטיים והתכנוניים שמעכבים את הרחבת היישובים.

לא מבזבזים זמן

בינתיים, המהלכים שהפלסטינים מבצעים בשטח מאלצים גורמי תכנון לשנות תוכניות פיתוח ישראליות, גם אחרי שקיבלו אישורים. כך לדוגמה, אזור תעשייה סמוך לאחד היישובים בשומרון היטלטל במשך עשר שנים בדרך לקבלת האישורים, אך כאשר  המתכננים ביקשו ליישם את התוכנית הם גילו בנייה פלסטינית בלתי חוקית, שאילצה אותם לגרוע שטחים מהתוכנית המקורית.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0/05/08432645-750x438.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"הם מנצלים את הזמן של הפקת האישורים כדי לבסס עובדות בשטח, ואז אנחנו צריכים להתיישר לפי המציאות שהם יצרו", אומר גורם תכנוני ביהודה ושומרון. "גלגלי הבירוקרטיה מפסידים לבנייה הבלתי חוקית. אנחנו מאבדים שטחים לטובת הפלסטינים. בהסדר הביניים העבירו את כל נושא התכנון והבנייה בשטחי A ו־B לידי הפלסטינים. הם אחראים לאישורי הזכויות, לאישורי התוכניות ולבנייה. המנהל האזרחי לא מתעסק בזה בכלל. המקום היחיד שהמנהל האזרחי רלוונטי לגבי הפלסטינים הוא בנייה על אדמת מדינה ועל דרכים ובנייה בשטחי C, והמציאות הקיימת שם היום היא מערב פרוע. הפלסטינים, בסיוע גורמים אירופיים, מרחיבים בנייה בצורה בלתי מפוקחת, ללא אפשרות אמיתית של המנהל לעצור את הבנייה הזאת".

הרשות הפלסטינית מובילה אפוא מאבק לקביעת עובדות בשטח, תוך התנגדות למשא ומתן עם ישראל. המהלכים שהיא מבצעת נתפסים בעיני פלסטינים רבים כחסרי תכלית ומטרה ברורה. מאבק הירושה העתידי של אבו־מאזן מגדיל עוד  את הקיטוב בין ההנהגה לבין האזרחים. ההתנהלות הטובה בתקופת הקורונה אמנם זיכתה אמנם את אבו־מאזן ואת ראש המשלה מוחמד אשתייה באהדה ציבורית, אבל הודעת היו"ר על ביטול ההסכמים עם ישראל התקבלה באופן פחות חיובי.

הפסקת התיאום הביטחוני, שאיננה מאפשרת מעבר של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בין כפרים וערים שהדרך ביניהן עוברת בשטחי C, הביאה לפגיעה חמורה בביטחון האישי של הפלסטינים ולכרסום במשילות הפלסטינית. חמולות ומשפחות המחזיקות בנשק מרימות ראש. כוחם של התנזים במחנות הפליטים עולה, וכל מי שמחזיק בידו נשק לוקח את החוק לידיים. בחודשים האחרונים נרשמה עלייה במספר הסכסוכים האלימים בין חמולות ובמקרי הירי והדקירה בשטחי הרשות. ידיהם של מנגנוני הביטחון כבולות בעקבות החלטת אבו־מאזן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/קדומים4-750x583.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/06/קרני-שומרון-אלפי-מנשה-5-750x563.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

מנגנוני הביטחון הפלסטיניים יודעים לעבוד ללא תיאום עם ישראל כשהם רוצים. פעילות בבגדים אזרחיים, נשק מוסתר והפעלת גורמים מקומיים בשטח הם חלק מהדרכים שהרשות נקטה בעבר. אלא שלרשות יש כנראה אינטרס ליצור אווירה של כאוס, כדי להוכיח את הצורך של ישראל במנגנונים הפלסטיניים. בפועל, המהלך מתגלה כמסוכן לרשות לא פחות מאשר לישראל. היעדר מדיניות מסודרת מעורר ביקורת קשה.

"27 שנים אחרי אוסלו, החלטנו לבטל את ההסכמים", אמר האני אל־מצרי, מנהל מרכז מסראת לחקר מדיניות, בריאיון לערוץ אל־וטן. "אם הייתה תוכנית אסטרטגית כוללת ורצון לממש אותה, היינו צריכים להיות במקום הרבה יותר מתקדם. אנחנו לא מצליחים להגיע להסכמה פנימית. פלגים פלסטיניים מחרימים ישיבת חירום בנושא הסיפוח. הצד השני מבין שאין באמת עמדה פלסטינית מאוחדת, ואפשר להתקדם. הם מפחדים מתגובת מצרים וירדן אבל מתעלמים לחלוטין מהפלסטינים, כאילו הם לא צד בעניין. האשמה במציאות הזו היא הרשות הפלסטינית, שלא הציגה מעולם תוכנית מסודרת והשיבה בשלילה לכל מה שהוצע לה".

The post קובעים עובדות בשטח: התשובה הפלסטינית לעסקת המאה appeared first on מקור ראשון.

כשאלנתן שלום היה בכיתה ח', אף ישיבה תיכונית לא רצתה שתלמיד בינוני כמוהו ילמד אצלה. "עברתי בעשר ישיבות ולא התקבלתי. באתי למוסדות עם אמא שלי, והייתה אפילו ישיבה אחת שאמרו לה שם: 'תשמעי, גברת, בואי נעצור את זה כבר עכשיו, כי זה יהיה כישלון גדול לשני הצדדים וחבל שככה יהיה צער, אז אין טעם בכלל לקבל את הילד'", הוא מספר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– מצוקת ענף התיירות: העובדים מעדיפים דמי אבטלה על חצי משרה

– הגניבות בצאלים הפכו כר פורה להשפלת צה"ל

– דניאלה ספקטור מרשה לעצמה להיות חשופה מתמיד

מה זה עשה לך בתור נער צעיר, כשקיבלת דחייה פעם אחר פעם?

"בכיתי, לא אשקר לך. מיררתי בבכי לכרית אחרי הישיבה העשירית שלא קיבלה אותי. ריאיון אחרי ריאיון נסחבתי, עד שהבנתי שזה לא קורה, ושחררתי.

"בתחילת כיתה ט' עבדתי במכולת, לא עניין אותי כלום. אמרתי: יאללה, אעבוד במכולת כל החיים, ארוויח כסף וזהו. מוזיקה לא עניינה אותי, הייתי אפילו קצת זייפן. ראיתי שגיטרה במדורות עם החברים עושה אותך מגניב, אז למדתי לנגן כמה אקורדים. בסביבות חנוכה בכיתה ט' חבר שלי אמר לי: מה קורה, אין לך בית ספר? אמרתי לו: לא, אני עובד במכולת. הוא אמר לי: בוא ל'כינור דוד' – ישיבה חדשה, קיימת שלוש שנים".

"כינור דוד" הייתה אז שם חדש בעולם החינוך הדתי – ישיבה תיכונית המשלבת לימודי מוזיקה בתוכנית הלימודים. "הלכתי לשם, באתי לראש הישיבה ואמרתי לו: 'תשמע, אני לא מופרע, אני ילד טוב, פשוט קשה לי קצת בלימודים. תן לי מיטה, תן לי מקום בכיתה, ואני מבטיח לך שאני אעשה פה רק טוב'. הוא אמר לי: אתה יודע מה, אנחנו צריכים קונטרבסיסט. אמרתי 'יאללה'".

הייתה רק בעיה אחת: לא היה לו מושג איך נראה קונטרבס בכלל. "חזרתי הביתה למחשב, ראיתי מה זה והייתי בהלם. זה כלי ענק. לקחתי על עצמי את המשימה הזו, נסעתי בכל שבוע לאקדמיה למוזיקה בירושלים כדי ללמוד קונטרבס אצל מורה פרטית. מהר מאוד הבנתי שאין עבודה בקונטרבס, ואחרי שנתיים עברתי לגיטרה בס". הישיבה התיכונית היא שחיברה אותו לעולם המוזיקה. בין השאר לימדו אותו מורים כמו יונתן רזאל, אהרן רזאל, דניאל זמיר ונאור כרמי.

אפשר לומר שישיבת "כינור דוד" הצילה אותך?

"כן. אני חייב עד היום לרב חגי כהן, שהיה אז ראש הישיבה וקיבל אותי. ב'כינור דוד' נהייתי אובססיבי למוזיקה בצורה שאין לתאר. כשאנשים היו הולכים לחדר האוכל הייתי הולך לנגן. בדרך לבית המדרש הייתי בודק בכל פעם שהפסנתר מכוון. הייתי אובססיבי למוזיקה, וזו אובססיה טובה. עדיף להתמכר לזה מאשר לדברים אחרים. פחות עניין אותי להיות נגן־על, ויותר עניינו אותי הרוחב, הלחנים והמלודיות. הלחנתי את המנגינה הראשונה שלי בכיתה ט'".

כל עכבה לטובה, מעז יצא מתוק – המשפטים האלה אינם רק קלישאות חלולות כשמדובר בסיפור חייו של אלנתן שלום. כך גם בכל הקשור אליו כמוזיקאי. כעת, אחרי שנים שבהן הלחין שירים מצליחים לזמרים מהשורה הראשונה כמו חנן בן־ארי, שירי מימון, מירי מסיקה, ריטה, דוד ד'אור ובניה ברבי, הגיע תורו לפרוץ. הסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלו, "נושם", מתקבל בחום וכבר הספיק להיכנס לפלייליסט של גלגלצ.

"לפני עשור הופעתי בבית אבי חי בירושלים, סגרתי אולם של 500 איש, והגיעו תשעים. חנן בן־ארי היה שם בתור חבר שלי, בא בגשם עם התינוקת שלו. יום למחרת הוא כתב לי, והיו הודעות שניסו לחזק אותי, אבל הייתי מרוסק. אמרתי: אני עם הבמה סיימתי"

על הסינגל הוא חתום כאלנתן, בשמו הפרטי, ללא שם המשפחה. חוץ מהפקה מהוקצעת ומיוחדת, קצב טוב וסאונד עדכני, ל"נושם" יש טקסט שיכול להתאים היטב לתקופת הקורונה. "שלח סימן קטן מדי פעם שלא אשתגע, שלא אתפקע", נכתב בבית, ובפזמון הוא שר: "נושם בסוף הכול יהיה בסדר / מכוון ת'אור שייכנס לחדר / עושה בנשמה שלי, עושה בה סדר / כמה הרגלים אספתי". "כתבתי את זה לפני שנה", הוא מודה, "פתאום אנשים שולחים לי הודעות: וואו, זה ממש מדבר את התקופה הזו, לנשום עמוק ויהיה בסדר, רק לעבור את זה עם הילדים".

ואתה מרגיש שהתקופה הזו עשתה בנשמה שלך סדר?

"הקורונה עשתה לי סדר. באופן כואב, אפשר לומר, אבל עשתה את זה. יש כל מיני דרכים לעשות בנשמה סדר: אפשר לנסוע לשבועיים באירופה עם בת הזוג, לנקות את הראש ולקחת חופשה מהחיים, או כמו במקרה הזה – להכניס את החיים לבית ב־200 קמ"ש, ולעשות שם סדר".

את הטקסט הוא כתב יחד עם שחר הדר, שכתבה גם את מילות השיר "בין קודש לחול", הלהיט של אמיר דדון ושולי רנד. "את שחר הכרתי הרבה לפני 'בין קודש לחול'. אני כתבתי רק את הבית של 'נושם', והיא החזירה לי אותו משופץ ומחודד יותר, והביאה גם את המילים לפזמון".

"התפללתי לעוף מהר מ'דה וויס'"

כמו במערכת החינוך, גם בקריירה המוזיקלית שלו נאלץ אלנתן לעבור דרך חתחתים בניסיון לזכות בהכרה. "יש אנשי צללים שעוברים לפרונט – ויש אנשים שמנסים בפרונט ולא הולך להם, הולכים לצללים כדי לעשות בירור פנימי, ואז חוזרים. אני חושב שאני מהקבוצה השנייה. ניסיתי הרבה זמן, הוצאתי לפני יותר מעשור שיר שקראו לו 'אמונה' וחשבתי שהנה זה קורה, התחלתי לסגור הופעות. להופעה הראשונה שלי בצוללת הצהובה הגיעו 200 איש, ואמרתי לעצמי שזהו, אפשר לסגור אולמות של 500 איש… הייתי חי בסרט עמוק מאוד. הייתי בן 22, חייתי על 200 קמ"ש וחשבתי שזה הולך לקרות".

מתי חטפת את הכאפה?

"הופעתי בבית אבי חי בירושלים, סגרתי אולם של 500 איש, והגיעו תשעים. לא אשכח את מי שבא, חנן בן־ארי היה שם בתור חבר שלי, בא בגשם עם התינוקת שלו. יום למחרת הוא כתב לי, והיו הודעות שניסו לחזק אותי, אבל הייתי מרוסק. אמרתי: אני עם הבמה סיימתי. אבל זה ג'וק שלא עוזב אותך, זו מפלצת שאוכלת אותך מבפנים. אחרי שנה חזרתי להופיע בסלונים, חשבתי שוב שהנה זה קורה. סלון אחרי סלון, 39 סלונים, וזה פשוט לא קרה. אז אמרתי: אני הולך אחורה, חוזר לעצמי".

יום אחד עלתה בראשו מנגינה ששינתה את חייו. "שלחתי את המנגינה לחנן, שבדיוק הוציא את 'ממך עד אליי', הסינגל הראשון שלו. למדנו יחד בישיבת ההסדר במצפה־רמון; הייתי שם רק חודש, אחרי זה המשכתי בדרכי. הוא השתגע על המנגינה ואמר לי שהוא ישלח את הטקסט מיד. זה היה בשלוש בלילה. בוקר למחרת נפגשנו, שבועיים אחרי זה הוקלטה סקיצה, ובתוך חודש וחצי זה כבר היה ברדיו. זה היה פשוט טיל בליסטי".

השיר המדובר הוא "אמא אם הייתי". הטקסט שבן־ארי חיבר ללחן נכתב על העקירה מגוש קטיף, והשיר הפך להצלחה גדולה. "רצו לקרוא לשיר הזה בכלל 'שיר ערש', עד שבוע לפני שהוא יצא", הוא מגלה, "חנן אמר שאפשר לשים את המנגינה הזו בתיבת נגינה. אם תשמע רק את המלודיה, תוכל ממש לדמיין אמא מחזיקה את התינוק שלה. לפני שהשיר יצא חנן אמר לי: מתוקי – ככה הוא קרא לי – אנחנו נעשה את זה 'אמא אם הייתי'. אמרתי לו: אני איתך".

"כש'אמא אם הייתי' פרץ עוד האמנתי שאני יכול להמשיך להופיע כאלנתן, ניסיתי שוב, ועוד פעם טעיתי. רק אחרי זה ממש החלטתי לסגת. הבנתי שזה המקום שלי כרגע, והתחלתי לתת שירים לאחרים", הוא מספר.

מאותה נקודה העניינים התחילו להתגלגל, ודבר הוביל לדבר. "אחרי 'אמא אם הייתי' שירי מימון פנתה לחנן ואמרה לו: אני רוצה שיר עם כזו עוצמה של בלדה. הוא אמר לה: 'זה לא אני, זה אלנתן', והיא אמרה בתמיהה: מי זה אלנתן? הוא הפנה אותה אליי, היא שלחה לי מייל וכתבה שהיא תשמח שנעבוד ביחד. היא צירפה באותה הודעה טקסט של נעם חורב (פזמונאי, ש"מ). אגב, לנעם חורב שלחתי את הלחן של 'אמא אם הייתי' שנתיים לפני כן, והוא לא הגיב על המייל בכלל. זו בדיחה שאנחנו מספרים בסדנאות אחד על השני. הוא אומר על זה משהו מדהים: לכל דבר יש את הזמן שלו, ולפעמים אתה לא רואה משהו כדי שהוא יקרה".

הוא הלחין לשירי מימון שני שירים, "אחותי" ו"יש לי הכול". כשניגש לאודישנים של התוכנית "דה וויס", נוצרה לו הזדמנות חדשה. "הייתי בעונה הרביעית, מירי מסיקה הייתה שם מנטורית. מיד אחרי האודישן היא אמרה לי: 'אני רוצה ממך שיר, לא משנה לי איזה'. למחרת דיברנו בטלפון, ודברים קרו מהר מאוד".

"כשהשיר 'נושם' נכנס לפלייליסט, מירי מסיקה כתבה לי: 'במקרה שלך באמת רק כשהכול מדויק נפתחת לך הדלת. כאילו שמרו עליך עד שתדייק את עצמך'. זה משפט שלכאורה הייתי אמור להיפגע ממנו, אבל באמת לא הייתי מדויק עד עכשיו"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201721_07_22-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בתוכנית עצמה הוא הגיע עד לשלב הדו־קרב. הוא התחרה מול בניה ברבי, והם שומרים על קשר ביניהם עד היום. שלום אף הלחין בהמשך את השיר "אחרי שייגמר", שברבי מבצע. "התפללתי לעוף מהר. רציתי לקבל חשיפה כמלחין, לא באתי כדי להיות מגה סטאר. באתי מכוון מאוד. אגב, מי שבא לתוכנית ריאליטי כשהוא לא מכוון משלם מחיר כבד מאוד".

באיזה מובן?

"אם אתה מגיע לתוכנית ריאליטי עם ציפיות ענק, זה קצת כמו מישהו שממלא לוטו ובטוח שהוא הולך לזכות. חייבים להיות עם הרגליים על הקרקע ומכווני מטרה. חשבתי שהפורמט יכול להניע את הקריירה שלי כמלחין. באתי בידיעה שאני רוצה רק לעבור את שלב הכיסאות המסתובבים, לקבל את ההכרה כמלחין וללכת. וממש כך היה".

עד היום הוא הלחין למירי מסיקה ארבעה שירים (האחרון שבהם, "חוה", יצא השנה). "עם מירי אני ממש בקשר חברי, אני מתייעץ איתה ולומד ממנה המון. אנחנו עובדים הרבה, יש פינג־פונג שכל הזמן קורה בינינו, לאו דווקא על דברים שיוצאים בסוף. זה כמו שחקן כדורסל שמתאמן הרבה ופעם בכמה זמן יוצא למשחק ומראה את הביצועים".

ולא מדברים על פוליטיקה.

"משתדלים שלא".

אתם באים מתפיסות שונות מאוד.

"אנחנו משתדלים לא להיכנס לזה. לא שהיא שמאלנית קיצונית או שאני ימני קיצוני, אבל יש הרבה חילוקי דעות. קלישאתי ככל שזה יישמע, המוזיקה באמת מגשרת על המון דברים. גם ממי שנכנס אליי לאולפן אני אומר: בוא נעשה מוזיקה, עזוב אותך מפוליטיקה. אנחנו מייצרים שפה שאמורה לגשר על כל הפערים האלה".

להדליק נר

לאמנים יש כל מיני דרכים לזמן את המוזה. לאלנתן שלום יש דרך משלו לבקש סיעתא דשמיא. "לפני שאני ניגש להלחנה, אני תמיד מדליק נר ומתפלל. מבקש להיות חלק ממשהו שצריך לרדת לעולם".

מה, ברכה בנוסח אישי?

"תפילה. אם זה לא קורה, אז כנראה אני לא הכתובת ללחן שצריך לרדת. אני לא מאמין ב'כוחי ועוצם ידי' כל כך. הבנתי ש'אמא אם הייתי' בכלל לא קשור אליי, זה משהו שהיה צריך לרדת לעולם ולרפא הרבה לבבות".

גם הרצון להעניק שיר לריטה התחבר אצלו לתפילה אישית. "כשאני מלחין שיר טוב והוא לא מוצא בית זה מצער אותי, אבל אני יודע שבסוף הוא ימצא בית. הייתה שנה שבה ריטה הופיעה בפסטיבל חוצות היוצר, והלכתי לראות אותה עם אשתי. עמדתי בהופעה וממש התפללתי. אמרתי בלב: אני לא רוצה לעבוד עם ריטה או להלחין לה אלבום, אני רוצה רק לתת לה שיר אחד".

"קיבלתי שיחת טלפון ושמעתי מעבר לקו 'היי, מה נשמע, מדברת איטה' – לא שמעתי טוב, כי חתכתי ירקות בשביל הבנות שלי לארוחת ערב… חשבתי שזו בטח אחת השכנות. פתאום זיהיתי את חיתוך הדיבור, ואני אומר לעצמי: יואו, זו ריטה, א־לוהים ישמור!"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 0715140038001-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לפעמים חלומות מתגשמים, ובמקרה הזה, הרגע הגדול הגיע כעבור שנה. "קיבלתי שיחת טלפון, ושמעתי מעבר לקו 'היי, מה נשמע, מדברת איטה' – לא שמעתי טוב, כי תוך כדי השיחה חתכתי ירקות בשביל הבנות שלי לארוחת ערב… שמעתי 'איטה', חשבתי שזו בטח אחת השכנות שרוצה לבקש משהו בשביל הנכד שלה או משהו בסגנון. פתאום זיהיתי את חיתוך הדיבור, כשהיא אמרה לי 'נורא התרגשתי מהשיר', ואני אומר לעצמי: יואו, זו לא איטה, זו ריטה, א־לוהים ישמור! ממש ככה. סימנתי לאשתי בעיניים פעורות, והיא אמרה 'מה קרה, זה מס הכנסה?' בתמיהה. אמרתי לה: לא לא, זו ריטה!"

איך היא הגיעה אליך?

"שאלה נהדרת. באותה תקופה עבדתי עם נעם חורב על שירים למירי. עבדנו על שיר שהוא כתב, 'ביני ובינך', ונעם פשוט שלח לה את השיר ואת מספר הטלפון שלי אפילו בלי להגיד לי. היא התקשרה וסיפרה שהיא נרגשת מהשיר הזה, והציעה שנקליט סקיצה. הגענו לאולפן, הקלטנו, אבל היא הרגישה שזה לא מתאים לה. היא אמרה: 'אני מרגישה שאני לא עושה מספיק כבוד לשיר. אבל אני רוצה לשלוח לך משהו אחר, טקסט שכתבתי'. היא הקריאה לי את גרסת הטיוטה הראשונה של 'קחי לך', זה היה עמוד וחצי של מכתב שהיא כתבה לבת שלה. היא שלחה לי את הטקסט, ולא ידעתי איך אלחין טקסט ארוך כל כך. שאלתי אם אוכל לגעת במילים ולסדר את זה, וריטה אמרה: אני סומכת עליך, תעשה מה שאתה רוצה.

"חזרתי הביתה ואשתי אמרה לי: לא משנה מה, אתה מצליח להלחין את זה. עשיתי את הטקס הקבוע, הדלקתי נר וניגשתי לטקסט. ניסיתי להיכנס לדמות של אמא, לחשוב מה הדברים שכל אמא הייתה יכולה לומר לבת שלה. התחלתי ללקט מילים מתוך המלל, זה היה טקסט ארוך ויפה. סידרתי את הטקסט לכדי שיר והלחנתי אותו. שלחתי את ההקלטה לריטה. בדרך כלל לוקח לאמנים זמן להגיב, אבל היא חזרה אליי אחרי שלוש דקות וחצי בדיוק. היא אמרה לי: 'אין לי מה לומר, רק אומר שאני ממש נרגשת'".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201811_02_17-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איך "קחי לך" התגלגל והפך לדואט של ריטה עם הבת שלה, משי קליינשטיין?

"שבוע אחרי זה ריטה התקשרה אליי ואמרה לי: השמעתי את זה למשי, היא התרגשה מאוד, והציעה שאולי נוסיף עוד בית והיא תשיר אותו. אמרתי שזה נשמע נהדר, ונפגשנו שלושתנו. היה מעמד מרגש. משי כתבה בית והוא היה כל כך טהור, לאף אחד מאיתנו לא היו הערות עליו. גלעד שמואלי הפיק את השיר ויצאנו לדרך מהר מאוד".

השיר הושמע הרבה ברדיו, צעד במצעדים ועל הדרך הזניק את הקריירה הצעירה של משי קליינשטיין כזמרת. "בכל פעם בחיים שלי, ברגע ששחררתי קרו דברים מדהימים", אומר אלנתן. "כשרציתי נורא – שום דבר לא קרה. שלחתי לריטה המון הודעות וניסיתי להגיע אליה גם דרך המנהלת שלה, ובסוף היא התקשרה אליי. משהו בהרפיה גורם למציאות לזוז".

הפריחה של נרקיס

הוא בן 33, נשוי לרבקה ואב לארבע בנות. חובש כיפה סרוגה ומתגורר ביישוב כוכב־השחר בבנימין. מלבד היותו מוזיקאי ויוצר, הוא גם מפיק מוזיקלי. אנחנו יושבים לשיחה באולפן בתל־אביב. "אני לא מגדיר את עצמי כזמר. אני מוזיקאי, יוצר. פחות מנסה לומר לאנשים 'תראו את היכולות הווקאליות שלי', ויותר מנסה לשים את הנשמה שלי על הבמה ולגעת בלבבות", הוא מסביר.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201822_49_00-750x565.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

באולפן הוא גילה יום אחד את הזמרת נרקיס, לפני שהתפרסמה וזכתה להצלחה. "נרקיס באה אליי לפני ארבע שנים לאולפן והתחלנו להקליט סקיצות. היא אמרה לי: אני רוצה לעשות מוזיקה. היא השמיעה לי 18 שירים, סקיצות שהקליטה. הצבעתי על השיר 'שדות' ואמרתי לה: 'זה יצליח, זה לרדיו, וזה מרגש. אני אומר לך, זה יצליח'. הייתי ממש נחרץ. באותה תקופה פנו אליי מ'דה וויס' והזמינו אותי לאודישנים, והתלבטתי אם להמשיך בעבודת ההפקה עם נרקיס. התחלנו להפיק EP (מיני־אלבום, ש"מ). היא התקשרה אליי ואמרה שהמפיק צח דרורי ממש התעניין בעשייה שלה, ונראה לה שהיא תמשיך איתו. אמרתי לה שאני שמח שהיא הולכת לידיים טובות. חששתי שלא אהיה שם בשבילה, כי היא באמת אמן בסדר גודל משמעותי. היא שלחה לי עדכונים לאורך הדרך בהכנת האלבום הראשון, והתרגשתי מזה. בהחלט, דריכת הרגל הראשונה שלה הייתה אצלי באולפן".

כאמור, למרות כל התהפוכות, הדחף להופיע ולשיר בעצמו לא עזב את אלנתן וכעת הוא עובד על אלבום הבכורה שלו. הקורונה עיכבה את תהליך הכנת האלבום, אבל כבר נקבעה הופעת בכורה בזאפה הרצליה ב־6 בספטמבר.

כמה זמן כבר לא הופעת בצורה מסודרת?

"התארחתי המון בהופעות של אחרים בשנה האחרונה, אצל בניה, אצל חנן ואצל מירי, עם שירים שכתבתי לאחרים. אבל במה היא לא משהו שחדש לי".

מה המדינה צריכה לדעתך לעשות כדי לסייע לאמנים עכשיו, בעקבות הקורונה?

"זה כואב לי נורא. אני לא מאמין בלקטר ולרטון, כל החיים הייתי על הרגליים האחוריות כדי להשיג את מה שאני רוצה להשיג בעולם, אני לא יושב ומתבכיין – אבל במקרה הזה הייתי מצפה מהמדינה להיות יצירתית, לתת מקום להמון אנשים שעוסקים בעולם הבמה. מסביב לכל אמן יש קרוב למאה איש שעובדים ללא הפסקה, יח"צ, תאורה, סאונד, נגנים, חדרי חזרות ועוד. הייתי מצפה להתייחסות מסוימת. התעלמות זה הדבר הכי מעליב שיכול לקרות מבחינתי".

בכוכב־השחר הוא גר קרוב לתשע שנים. באודישן שלו ב"דה וויס" לפני מספר שנים הוא אפילו נקלע לעימות קצר עם אביב גפן, אחד המנטורים בתוכנית, בנוגע לבחירת מקום מגוריו והסיכון שלכאורה טמון בה.

"הקורונה עשתה לי סדר. יש כל מיני דרכים לעשות בנשמה סדר: אפשר לנסוע לשבועיים באירופה עם בת הזוג ולנקות את הראש, או כמו במקרה הזה – להכניס את החיים לבית ב-200 קמ"ש, ולעשות שם סדר"

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02011_38_54-3-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

יש אנשים רבים בתעשייה שרואים את המקום שאתה גר בו בצורה שונה ממקומות אחרים – ואתה לא.

"אנשים קוראים לזה התנחלות, ואני פשוט קורא לזה התיישבות. אני לא גונב ולא עושה שום דבר שהוא לא בסדר. אני במקום שהיה היאחזות נח"ל, המדינה אמרה לנו לגור שם. דברים השתנו בפוליטיקה ופתאום זה נהיה מוקצה, אבל זה לא באמת מוקצה בעיניי. זה יישוב מקסים ומהמם, אני אפילו נבוך מזה שאני צריך להצדיק את היישוב שלי".

הרגשת לפעמים שזה גובה מחירים מסוימים?

"לא, אני גר שם מבחירה, ואני ממש מאמין שזה שומר עליי. המקום הזה עוטף אותי. לא בטוח שהעיר הייתה עושה לי טוב. אני מרגיש שם הכי בטוח שיש. כשאני מגיע לעיר אני לוקח אוויר, כמו בכניסה מתחת למים, ואז חוזר הביתה".

אתה מרגיש לפעמים שאתה נאלץ להיכנס לעמדה של מנפץ סטריאוטיפים בנוגע למקום שבו אתה חי?

"זה מתיש אותי נורא, ובגלל זה אני גם מתחמק מזה. אני בא לעשות מוזיקה. קורה שאני יושב עם אמנים ואנחנו מדברים על זה שהשמאל מבקר אותנו על כך שאנחנו כביכול לא הומניים כלפי ערבים, ואני אומר בשיחות האלה בפשטות: חבר'ה, אני עושה איתם קניות, אני עומד איתם בתור בקופת חולים, אני חי איתם באהבה ובשלום ובאחווה. נכון, יש כל מיני פיקים מורכבים ויש טרור. אבל אני תמיד בורח מהשאלות האלה. אם אנשים שואלים איפה אני גר, אני עונה שזה מעל ים המלח. בשביל מה להיכנס לפינות האלה?"

כשהכול מדויק

הוריו נולדו בתוניס ועברו לצרפת בשנות נעוריהם. הם עלו לארץ בשנות השמונים, כשהם קרובים לסוף העשור הרביעי לחייהם. אלנתן הוא בן הזקונים, הקטן מבין שלושה אחים, ונולד כבר בארץ. בבית דיברו צרפתית, אבל הוא ענה בעברית.

"אני מושפע מהבי ג'יז, ממריה קרי, מהביטלס… ההורים שלי חוזרים בתשובה, והם לא הכירו שיר אחד בעברית", הוא מספר, "שבוע אחרי שהתחתנתי היה לי יום הולדת ואשתי נתנה לי במתנה אוסף של שירי 'ארבע אחרי הצהריים', שאכיר שירים עבריים קלאסיים. הכרתי בעיקר מוזיקה לועזית, ומעט להיטים שהיו פה בשנות התשעים, כמו של אתניקס".

"לפני שאני ניגש להלחנה, אני תמיד מדליק נר ומתפלל. אם זה לא קורה, אז כנראה אני לא הכתובת ללחן שצריך לרדת לעולם. הבנתי ש'אמא אם הייתי' בכלל לא קשור אליי, זה משהו שהיה צריך לרדת לעולם ולרפא לבבות"

הוא גדל בשדמות־מחולה שבבקעת הירדן, משם עברה המשפחה ליישוב פסגות. במשך שנה היה עם משפחתו בשליחות בצרפת, שם אביו עבד בבית ספר יהודי. "הייתי שם בכיתה ו'. בשעות הבוקר, משמונה עד עשר, אבא שלי שם אותי בכיתה א' כדי שאלמד את השפה", הוא נזכר. זה השתלם, והיום הוא דובר צרפתית. כשהוא נשאל האם הוא מתכנן לשיר בשלב מסוים בצרפתית הוא עונה שהאפשרות בהחלט עומדת על הפרק.

לאחר השליחות בצרפת עברה המשפחה לירושלים, ובתום שלוש שנים בבירה הם חזרו לפסגות. אחרי הלימודים בישיבת "כינור דוד" הוא שירת כלוחם בצנחנים, והכיר את אשתו לקראת סוף השירות. "היא עשתה שירות בקריית־שמונה, אני הייתי בחרמון. הכרנו באוטובוס".

בקיץ 2018, לאחר תקופה ארוכה שבה היה עסוק בעיקר בכתיבת שירים לאחרים, הוציא את השיר "אחד ועוד אחת". "הוא היה פיילוט. לא סגרתי שום הופעה ולא רצתי לשום מקום, רק רציתי לעשות טסט. בדקתי את השטח וראיתי שזה נגע בהרבה אנשים", הוא מגלה.

אתה מרגיש שמשהו בך השתנה?

"אני מאמין שהמציאות משתנה על פי מה שמתחולל אצלך בלב. יש משהו בהרפיה שמזמן הרבה טוב. מירי (מסיקה, ש"מ) ואני קרובים מאוד, וכש'נושם' נכנס לפלייליסט של גלגלצ היא כתבה לי: 'במקרה שלך באמת רק כשהכול מדויק נפתחת לך הדלת. זה כאילו שמרו עליך עד שתדייק את עצמך'. זה משפט שלכאורה אתה אמור להיפגע ממנו – מה, לא הייתי מדויק עד עכשיו? אז כן, לא הייתי מדויק עד עכשיו. אני חי עם זה בשלום. יכול להיות שאם היא הייתה אומרת לי לפני שלוש שנים שאני לא מדויק, הייתי נעלב. אבל עכשיו, אחרי שראיתי שהעשייה מאחורי הקלעים מבורכת וגורמת להבשלה האישית שלי, קיבלתי את זה".

הוא מעדיף שלא יראו בו רק חלק מגל היצירה האמונית ששטף את המוזיקה הישראלית. "כשאתה שם מישהו בתבנית זה אומר שאין לך יכולת להכיל אותו באמת. אם לאנשים קל יותר לקטלג אותי כדתי או כמתנחל – בכיף, אני לא אפּגע. אבל מבחינה אישית אני בורח מתבניות".

אבל כן אפשר לומר שאתה נהנה מהמגמה שבמסגרתה ניתנה חשיפה גדולה יותר לטקסטים אמוניים ברדיו.

"לא ניתנה יותר חשיפה; הקהל מחפש משמעות. אנשים מחפשים להיאחז במשהו שימלא את הריק שנמצא בלב לכל אחד, במידה כזו או אחרת. גם מי שמאמינים בא־לוהים ב־200 קמ"ש מחפשים מישהו שידבר אותם".

שמתי לב שאתה אומר הרבה "200 קמ"ש".

"אני חי על זה".

צפו בשיר: נושם

The post "לפני עשר שנים חשבתי שאני עם הבמה סיימתי" appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-19.44.06-750x237.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />מחקר סרולוגי ראשון מסוגו שנערך בישראל עמד אתמול (יום ג') בראש סדר היום החדשותי. אולם נראה שהממצא העיקרי בו, לפיו כ-200 אלף ישראלים נדבקו בקורונה ומרביתם כלל לא פיתחו תסמיני מחלה, לא כל כך מסתדר עם המציאות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "שגרת חירום מתמדת": כך נראו החיים במובלעת

– הגניבות בצאלים הפכו כר פורה להשפלת צה"ל

– ראשי יש"ע נפגשו עם נתניהו: "מצפים לריבונות בלי פגיעה"

המדגם, שנערך על ידי הצוות לטיפול במגיפות (צט"מ) בשיתוף פעולה עם המרכז הלאומי לבקרת מחלות, העלה כי שיעור החשיפה לנגיף עומד על 2.5 אחוז – גבוה יותר מזה שמשתקף כיום בשיעור הבדיקות החיוביות. המשמעות: כ-200 אלף ישראלים נדבקו בנגיף הקורונה מאז תחילת המגפה. החוקרים ציינו כי על פי הנתונים נראה שישראל רחוקה מאוד מלהנות מ"חסינות עדר". זאת, מאחר שכדי שתהיה חסינות כזאת שתאפשר לחיות לצד הקורונה בלי חשש לתחלואה ותמותה גדולה בגל השני, לפחות 50 אחוזים מהאוכלוסייה צריכים לפתח נוגדנים. על פי ממצאי הבדיקות הסרולוגיות, על מערכת הבריאות להיות מוכנה מבחינת ניהול המגפה ולא להיות מופתעת ממקבצי התפרצות כפי שאנו עדים להם בימים האחרונים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 06/AFP_1SQ3U0-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

ממצאי המחקר העלו לא מעט סימני שאלה ותהיות לגבי מהימנותם בשל מספר סיבות, בהן מספר הנבדקים הנמוך יחסית (כ-1,700 בני אדם) ובשל התוצאות שמעמידות את מצב אזרחי ישראל בבחינת נס. חוקרים ומדענים ששוחחנו איתם ציינו בפנינו מספר מהבעיות שעלו מממצאי המחקר. בדיקות סרולוגיות לבחינת מספר הנבדקים שבדמם נמצאים נוגדנים לקורונה נערכו במספר מדינות ברחבי העולם ובהן ניו יורק, ג'נבה, לונדון וספרד. מממצאי הבדיקות עלה כי אחוז התמותה מקורונה עומד על כ-1 אחוז ואילו על פי תוצאות המדגם, בהתחשב בתמותה בישראל שעומדת נכון להבוקר על 290 בני אדם, הרי שאחוז התמותה בישראל עומד על כ-0.15 אחוז. המשמעות היא שאו שבכל העולם טעו בבדיקות הסרולוגיות, או שבישראל טעו בפענוח הבדיקות הסרולוגיות, או אולי בכלל בישראל עדים לנס בלתי-מוסבר שמביא לאחוזי תמותה נמוכה מקורונה בהשוואה לכל העולם. לא מדובר בממצאים בלתי-אפשריים, אך הם מאוד לא סבירים.

בנוסף, אם אנחנו יודעים שבישראל חלו כ-200 אלף בני אדם וידענו לזהות על פי בדיקות הקורונה רק כ-17 אלף חולים עם סימפטומים – המשמעות היא שרק כעשרה אחוזים מהנדבקים בישראל אותרו. בניו יורק לשם השוואה זיהו אחוז חולים גדול יותר. האפשרות הזו לא סבירה מאחר שבישראל ביצעו מספר בדיקות קורונה רב יותר מאשר בניו יורק והשכילו לעצור את המגיפה בשלבים מוקדמים יותר, לפני גל התחלואה הענק שהיינו עדים לו בתפוח הגדול. לא סביר שלמרות הבדיקות הנרחבות הצליחו לפספס בישראל כל כך הרבה חולים, וזה לא מסתדר עם עדויות אחרות בעולם.

אז האם מדובר בטעות? לא ניתן לדעת. פרטיו של הדו"ח שהוגש למל"ל לא נחשפו מלבד המסקנות הסופיות שלו ואלו, כאמור, "לא עושות שכל". אז יכול להיות שבישראל קרה נס עצום שאי אפשר להשוות אותו לשום מדינה בעולם אבל גם יכול להיות שיש שגיאה בקיט הבדיקות הסרולוגיות, או בסטטיסטיקות ואינספור הטיות שיכולות להביא למציאות הזאת. כעת צריכה להיות דרישה מהמל"ל שיחשפו את הדו"ח המפורט ויאפשרו לציבור לבחון בעצמו ולהבין את הממצאים מהסקר הסרולוגי.

מה כן אפשר ללמוד מהסקר ומהממצאים הלא ברורים שנחשפנו אליהם? שהדבקת עדר פשוט לא עובדת ולא תיתכן. בימים אלו, פוסט קורונה ופרה-קורונה חלק ב' עולות הקריאות לאפשר לצעירים להידבק בהמוניהם ולכלוא אוכלוסיות בסיכון בריאותי ומבוגרים בסדר למשך חודש. ברור יותר מכל כעת כי זה פשוט לא יעבוד. אין ערובה להתחסנות עדר, ללא התערבות חיסונית יזומה ואין דבר שיבטיח שכשישחררו את הסגר הכפוי על המבוגרים, הם לא יידבקו ומיד יעמדו בסיכון חיים. מן המחקרים שנערכים בעולם בקרב מחלימי הקורונה והנוגדנים שפיתח גופם לנגיף עוד לא עולה תמונה ברורה באשר לחיסון העצמי שהעמידו המחלימים והאם בסיבוב הבא, בחורף 2021 לא תפגוש אותם הקורונה שוב. היא כבר לא חייבת להיות סלחנית.

The post נס או טעות בחישוב: המספרים המוזרים של הדו"ח הסרולוגי appeared first on מקור ראשון.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-19.44.06-750x237.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />מערכת החינוך חזרה היום (יום א') לפעול באופן חלקי, אבל הקשיים והאתגרים ניצבים על כל צעד ושעל. אחת הבעיות שכרגע נותרו ללא מענה היא הטיפול בילדים חולי סרטן וילדים הנמצאים בסיכון רפואי. במשפחות שבהן יש ילד בסיכון, קיים חשש טבעי של ההורים לשלוח אותו לבית הספר מהחשש שמא יידבק בנגיף. גם לפי הנחיות משרד החינוך, ילדים החולים במחלה המסכנת אותם אינם יכולים לחזור למוסדות החינוך. המצב מסתבך כאשר לילד יש אחים או אחיות וההורים חוששים לשלוח אותם לבית הספר מהחשש שיידבקו ויעבירו את הנגיף לאח המצוי בסיכון.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון

– חלקית, בהדרגה ובזהירות: תלמידי ישראל חוזרים ללימודים

– "ברני סנדרס היה יכול להיות נשיא מדהים"

– בכיר במשרד הבריאות מתריע: מסכות N95 מסכנות חיים

כך למשל משפחת דהן מהיישוב הקהילתי מורשת שבגליל התחתון, שבנם איתמר-רפאל חולה בסרטן מזה שש שנים. ההורים חוששים מאוד לשלומו והם אינם מתכוונים לשלוח אותו לבית הספר וגם לא את אחותו. "לפי ההנחיות של משרד הבריאות אני לא יכולה לשלוח את הבן שלי למערכת החינוך", אומרת הדס דהן אמו של איתמר רפאל. "מספיק שילד אחד מחליט לתת לו כיף או שהוא ייצור מגע במשטח שנגוע בנגיף והוא עלול להידבק. אף אחד לא יכול להיות ערב לנו שבננו לא יתקרב למישהו שנושא את הנגיף".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 4/AFP_1PV1ZM--750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

איתמר-רפאל סובל שנים רבות ממחלת הסרטן, שגרמה לו לעיוורון כמעט מוחלט ולאירוע מוחי קשה שפגע בתפקודו הפיזי. הוא אינו יכול להתנהל בלא אדם מבוגר שיתלווה אליו בכל שעות היממה. תפקודו הקוגניטיבי לא נפגע, ולכן הוא משולב במסגרת רגילה עם סייעת צמודה. איתמר-רפאל מטופל היום בתרופה ביולוגית ניסיונית שמחלישה מאוד את גופו. במציאות הנוכחית אין שום אפשרות לשלוח אותו לבית הספר. במשפחת דהן מבינים שגם את אחותו הגדולה הלומדת בכיתה ג' איננה יכולה לחזור ללימודים.

ההורים סבורים שיש פתרונות למצב, אך משרד החינוך לא נערך לתת מענה לילדים הנמצאים בסיכון. משרד החינוך אינו מאפשר להביא מורים לביתם של הילדים שיעבירו תכנים ושיעורים. הפתרון כרגע מבחינת המערכת הוא למידה מרחוק, אך אין כרגע מספק צוותים שיעבירו את הלמידה הזו לאיתמר-רפאל. רעיונות אחרים שהועלו לא התאפשרו מבחינה לוגיסטית. הדס אומרת שמשרד החינוך חייב לתגבר את נושא הלמידה מרחוק.

לדבריה, היא בקשר שוטף עם שר החינוך הרב רפי פרץ שהיה קשוב מאוד לצרכים של המשפחה. "אני חייבת לומר שנדהמתי לראות כמה שר החינוך היה קשוב אלינו ויש לי מלוא הכרת הטוב כלפיו. הוא מצא זמן לענות לנו ולהקשיב אבל עד לרגע זה לא קבלנו תשובות ממשרד החינוך. אני לא מאשימה אותו, הוא לא צריך לטפל בזה אלא מערכת החינוך, מנהלי מחוזות וכיוצא בזה, ובינתיים לא קבלנו מענה".

בשיחה עם אתר מקור ראשון היא מוסיפה כי בעקבות התפרצות הנגיף הפסיקו להגיע לבנה כל אנשי הצוות הפארא-רפואי שהיו מטפלים בו ומסייעים לו בימים רגילים. מדובר על צוות שלם של מרפאה בעיסוק ובאומנות, מדריכה סביבתית, פיזיותרפיסט ועוד. הסיבה לכך, שהביטוחים לא מאפשרים לאותם אנשי צוות לבוא לבתים. "החלת ביטוח אנשי הצוות גם על בתי המטופלים במציאות הנוכחית היא חובה וכלי משמעותי מאוד בהתמודדות של בננו עם המחלה".

משפחת דהן אינה לבד במצוקתה. כמוה יש אלפי משפחות שאחד הילדים מצוי בסיכון רפואי והמערכת החינוכית מתקשה במצב הנוכחי לספק להם פתרונות. לעמותת "גדולים מהחיים" התומכת במשפחות לילדים חולי סרטן, מגיעות פניות רבות ממשפחות לילדים חולי סרטן שמתקשים מאוד להכיל את מציאות הקורונה.

למעשה, מאז התפרצות הנגיף, משפחת דהן ממעטת לצאת מביתה. החשש שמא מישהו מבני המשפחה יידבק בנגיף ועלול חלילה להדביק את איתמר-רפאל מפחידה אותם מאוד. החיים כמעט נעצרו. אבל משפחת דהן איננה מתכוונת לוותר על ימי הלימודים והם פועלים להחזיר את בנם למסלול הלימודים. למרות הקושי, הם בטוחים שאפשר למצוא פתרונות שגם ילדיהם ילמדו במסגרת מסודרת בלי חשש להידבק מנגיף הקורונה.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: ככל שתלמיד חולה בביתו קיבל בעבר שירותי חינוך לתלמידים חולים בביתם, הרי שהוא ימשיך לקבל אותם. במקרה שהטיפול אינו ניתן בשגרה, המשרד התיר לצוותים החינוכיים להגיע אל ביתו, בכפוף להנחיות משרד הבריאות או לתת לו על ידי בית הספר מענה חינוכי פרטני. בנוסף, יכול להינתן לו מענים באמצעות למידה מרחוק.

The post נשארו בבית: ילדים בסיכון רפואי לא חזרו לביה"ס appeared first on מקור ראשון.