ביוזמת  חברת הכנסת אילת שקד, הגישו במפלגת ימינה הצעת חוק לפיזור הכנסת העשרים ושלוש. המטרה היא לנצל את המשבר הפוליטי כדי להעניק לליכוד או לכחול לבן סיבה כדי לפרק את הקואליציה אם יתמכו בהליכה לבחירות.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

כרטיס אדום בוהק: דו"ח מבקר חמור על ההתמודדות עם הקורונה

"10 חתונות בסופ"ש": עלייה בתחלואת הקורונה במגזר הערבי

ההלוויה של יהודה בארקן הזכירה לנו איך כאן חיים יחד

בדברי ההסבר להצעה נכתב כי "מוצע לפזר את הכנסת העשרים ושלוש ולקיים בהקדם בחירות לכנסת העשרים וארבע. ולפיה, הכנסת העשרים ושלוש תתפזר לפני גמר כהונתה והבחירות לכנסת העשרים וארבע יתקיימו בתוך 90 ימים מיום פרסומו של חוק זה".

המהלך האחרון  והלכאורה מתוחכם פוליטית, יכול להעיד יותר מכל  כמה ימינה לא מורגלת לשבת באופוזיציה. סיעת יש עתיד למשל הגישו הצעה לפיזור הכנסת כבר לפני חצי שנה, ביום שהכנסת הושבעה, זהו הנוהג אצל סיעות האופוזיציה "הוותיקות".  בנוסף, ישראל ביתנו עשו את הכותרת שלהם לפני חודש, כשהגישו את ההצעה שכעת כבר ניתנת לשימוש.

לפי חוקת הכנסת, כל הצעת חוק צריכה לחכות 45 יום עד קבלת האישור להתקדם בהליכי חקיקה. לאחר מכן יכולים בימינה לעלות אותה להצבעה, גם ללא הקואליציה, אך סביר להניח שהקואליציה לא תתמוך בה והיא תיפול. למעשה ייתכן ולימינה לא תהיה בכלל הזדמנות להעלות את ההצעה והכנסת עד אז יכולה להתפזר מאליה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 09_2019-11-20-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לכאורה, יש פתרון טוב יותר לימינה והוא הצבעה בעד הצבעת אי אמון שהגישו השבוע יש עתיד להקמת ממשלה חדשה הכוללת את ימינה, יש עתיד, כחול לבן וישראל ביתנו יחד עם הרשימה הערבית המשותפת. אולם התרגיל שעשו בליכוד על גבם והביקורת שחטפו על המלכתו של יאיר לפיד והצבעה יחד עם המשותפת, גרמו  לימינה להתערער ולא להסתכן בעוד קמפיין על ראשם. עם זאת, בימינה אומרים למקור ראשון, שהצעת האי אמון  הזו מתבצעת כל שבוע, ואין בה שום דבר חדש. יש כאלה שמקוזזים ומי שיהיה בכנסת יצביע בעד.

ברקע נמצאת גם התכנית לפיה ראש הממשלה נתניהו יוחלף, ללא בחירות, על ידי הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי כאשר בראש הממשלה החלופית יעמוד בוגי יעלון. אולם מימינה נמסר: "לא נהיה שותפים לפוטש בתמיכת היבה יזבק או לתרגילים פוליטיים אפלים. לא מחליפים טריפה בנבלה".

לאחר שנפתלי בנט ומתן כהנא הצביעו בעד הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי כי יאיר לפיד יעמוד בראשות ממשלה במקום נתניהו, במפלגתו של בנט הוסיפו והודיעו לראשונה באופן רשמי על כוונת ימינה לתמוך רק בהקמת ממשלה בראשותו של בנט: "יש ללכת לבחירות ולהחליף את ממשלה נתניהו-גנץ הכושלת בממשלה חדשה, רחבה ונמרצת בראשות נפתלי בנט שתטפל בקורונה, בכלכלה ובאיחוי השסעים בעם".

The post באיחור של חצי שנה: בימינה הגישו הצעת חוק לפיזור הכנסת appeared first on מקור ראשון.

תזכירים שכתבו רופאי גטו ורשה לנאצים בשנים 1940־1941 על מיגור טִיפוּס הַבֶּהָרוֹת היו מפורטים ועזי מצח. אף שריחפה מעל ראשם כל העת סכנת השמדה, לא היססו הרופאים היהודים למתוח ביקורת מפורשת על האמצעים הדרקוניים שהגו הרופאים הגרמנים כדי "לטפל" במגפה שפשטה בגטו – שיטות חיטוי אלימות שרק הפיצו את המחלה, והכנסת רחובות שלמים לתקופות בידוד ממושכות ומופרזות, שהזיקו לחולים ופגעו בבני משפחותיהם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– "10 חתונות בסופ"ש": עלייה בתחלואת הקורונה במגזר הערבי

– ביהמ"ש העליון: חצר אדמו"ר היא עסק, ה"תרומות" חייבות במס

– האישה שיילדה אלפי תינוקות הוכרעה על ידי הקורונה: "נתלשה לנו חתיכה מהחיים"

הרופאים הלינו גם על תנאי המחיה הקשים, ואזרו אומץ לדרוש מהנאצים לנקוט צעדים אחרים, שיגבילו את התפשטות הטיפוס. "גם אם הנתונים הראו בחודשים האחרונים שינוי גדול כל כך, והמגפות עשו שמות באוכלוסייה היהודית, אין לראות את הסיבות לכך במנהגי היהודים אלא אך ורק בתנאי הקיום של האוכלוסייה היהודית בוורשה", נכתב באחד התזכירים. "המגפות בקרב היהודים הן תוצאה ישירה מהצפיפות הנוראה בדירות, מהסבל, מחוסר האפשרות להתפרנס. לכן, כל תקנות הבריאות לא יועילו ולא יעזרו לשיפור המצב. כמו כן (לא יעזרו) סגירת האוכלוסייה במבנים ובידוד חלקי עיר שגרים בהם יהודים מפני אוכלוסייה אחרת. (…) חיידקי הטיפוס לא יעצרו בפני שלטי אזהרה וגדרות תיל. האמצעים הבטוחים ביותר להילחם במגפה הם: תזונה מספקת, ביגוד מספיק, שיקום המבנים ההרוסים ושילוב האוכלוסייה היהודית במעגל המפרנסים".

"התלמוד טוען שאפילו אם יהודי חוטא, הוא עדיין יהודי", כתב ראש מחלקת הבריאות בגטו, ד"ר ישראל מילייקובסקי. "ופה המצפון שלי מכתיב לי לדבוק באדיקות במרשם המוסרי היהודי: 'לא תיקום ולא תיטור'. בהתפתחות המוסרית אנחנו עומדים גבוה מעבר לעריכת חשבון קטנונית, ובייחוד בעיתות מצוקה"

המכתב הזה ואחרים בעניין המגפה שפשתה בגטו ורשה בשנים הראשונות לקיומו, מופיעים בספרה של ד"ר מרים עופר, "חלוק לבן בגטו: מבט על קורות הרפואה היהודית בפולין בתקופת השואה" (הוצאת יד ושם, 2015), שרואה כעת אור במהדורה מורחבת ומעודכנת באנגלית. בספר, עיבוד לדוקטורט שכתבה עופר באוניברסיטת בר־אילן, מוקדש פרק שלם לטיפול במגפת טיפוס הבהרות – שדעכה רק בתום כשנתיים של מאבק עיקש, בתנאים־לא־תנאים.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ges-515325812-750x448.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

"מגפות התקיימו משחר ההיסטוריה", אומרת עופר, היסטוריונית המתמחה ברפואה היהודית בשואה ובחיי היומיום בגטאות. "מטבען לחלוף, והאנושות ממשיכה להתקדם. ההתמודדות של קהילה עם מגפות שכיחה יותר במצבי קיצון כמו רצח עם, מלחמות ומעשי זוועה המוניים, וההיסטוריה האנושית בנושא הזה לא רק מסקרנת, אלא אפשר ללמוד ממנה".

במאמציהם להילחם במגפה הקימו יהודי הגטו מערכת שירותים רפואיים, והבריאות עמדה מעל לכול, גם מעל הסכסוכים הפוליטיים הקשים והנוקבים ביותר. "ההנהגה הרפואית שם יצרה מוסדות חליפיים לכל המוסדות הקודמים שלא נכללו בשטח הגטו", מספרת עופר. "בזמן שמספר המתים הלך והאמיר, היו בגטו גילויי יזמות, התארגנות וחשיבה מחוץ לקופסה, במטרה להמשיך לתת שירות רפואי ציבורי בעל ערך. אף ששירותי הרפואה הללו היו מוגבלים מאוד, אפשר ללמוד מהם על דפוסי תגובה ועל הדינמיקה של חברה לנוכח מחלות מידבקות. עיון בכתבי הרופאים היהודים מציג את המניעים שלהם ואת הרוח שהובילה אותם, בגטו ורשה ובגטאות נוספים, ויכול לעורר השראה לחשיבה על מנהיגות בכלל ועל מנהיגות רפואית במצבי קיצון בפרט. דווקא עכשיו כדאי לספר שבגטו ורשה, למרות הסכסוכים, בענייני בריאות כולם שילבו ידיים".

צפיפות, עוני, אובדן תקווה

"במיטה אחת שכבו שניים־שלושה חולים… ראשון קדח וצעק ובעט בזולתו, שני שכב בקומפליקציה של מת והביט בעיני שיגיון סביבו לבהלת שכנו, שלישי שכב למרגלותיהם… ופחד להתנועע ולקדוח. רצה להתכסות – גילוהו. רצה להתגלות – כיסוהו. שלושה חולים במגפה נוראה, קודחים, צועקים, מזדעזעים, רועדים, שוכבים יחד במיטה אחת, מכוסים מצע אחד… גם המקומות השלישיים בכל המיטות היו כבר תפוסים". תיאור בית החולים צ'יסטה בגטו ורשה, מתוך יומנו של ניצול השואה ד"ר ראובן פֶלְדְשוּה (בן־שם), פסיכולוג יהודי־פולני מתלמידיו של זיגמונד פרויד

גטו ורשה הוקם על פני שטח של 3.4 קמ"ר במרכזה של בירת פולין, בשלהי 1940. נכלאו בו 380 אלף יהודי ורשה, וכן יהודים שהגיעו או גורשו מערים אחרות ומהכפרים. בסך הכול הוחזקו בגטו כחצי מיליון אנשים, והצפיפות הייתה עצומה. במצב כזה, התפשטות המחלות הקשות והמגפות לא איחרה לבוא. שחפת וטיפוס המעיים הכו בתושבים, אך המגפה העיקרית היתה טיפוס הבהרות. "רופאי הגטו דיווחו על כ־98 אלף יהודים שמתו ממחלות מספטמבר 1939 עד דצמבר 1942", כתבה עופר בספרה. "מראשית המלחמה ועד דצמבר 1942 נפטרו מטיפוס כשלושה אחוזים מכלל הנפטרים בגטו".

טיפוס הבהרות נגרם מזיהום חיידקי שמועבר לאדם באמצעות כינת הגוף. בין התסמינים: חום גבוה, כאב ראש ופריחה. "המאבק למיגור הטיפוס היה אחד האתגרים החשובים ביותר שהציבו לעצמם מנהיגי הגטו ואנשי הרפואה", אומרת עופר. "פרט לצפיפות האיומה סבלו יושבי הגטו מתנאי תברואה והיגיינה ירודים, מחסור בדיור בסיסי, אובדן פרנסה, תזונת רעב והיעדר אמצעי חימום בימי החורף הקרים. היהודים חסרי הכול שגורשו לגטו ממקומות אחרים שוכנו בריכוזי פליטים, שהיו אחד המקורות להפצת מחלות".

"לא רק הצפיפות, לא רק העוני, אלא גם המצב הנפשי הירוד גרמו לפרוץ המגפה הנוראה", כתב אחד מעובדי התברואה היהודים בגטו. "בתוך כמה ימים ירדו האנשים לשפל המדרגה. כולם היו חסרי תקווה, מדוכאים, שרויים ביגון עמוק. זהו המקור לכל הרע. הדיכאון של קבוצה אחת עבר מיד לאחרים. קיימים שלושה גורמים להתרחבות המגפה: צפיפות, עוני, והחשוב ביותר: אובדן תקווה".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... es-1033805964-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

רופאי הגטו הבינו שבנסיבות האלה, האמצעים שהם נוקטים לא ישפיעו כלל על קצב התחלואה. "במה יכולות מילים להועיל?", כתב ד"ר משה טורש. "איך אפשר לדבר על היגיינה ורחצה בלי סבון עם אנשים נפוחים מרעב? גטו ורשה התאפיין בדואליזם משונה. מצד אחד, מוות בטוח וחוסר תכלית של כל הפעילות. מנגד – עבודה ריאלית שלא התחשבה בכך שהכול סיזיפי וחסר תקווה".

בין שתי מלחמות העולם עברה החברה היהודית בפולין תהליכי מודרניזציה. רבים מבני הקהילה נהרו ללמוד רפואה, ושירותי הבריאות שהעניקו השתכללו בהתמדה. לכן גם בגטו הצפוף הייתה לקהילה היהודית בוורשה מצבת רופאים גדולה וראויה, עם יותר מ־800 רופאים. גם ארגון הבריאות היהודי "טוז", שהוקם עוד ב־1921, פעל בין חומות הגטו. מועצת בריאות שהוקמה במקום כדי להילחם בטיפוס הבהרות נקטה שלל צעדים: אנשיה השיגו חיסונים, ערכו פעולות סניטריות, הגישו הדרכות מניעה, קיימו הרצאות מדעיות לצוותי הטיפול, יזמו דו"חות מחקר על נתוני התחלואה, שלחו תזכירים לגרמנים ואף ארגנו תערוכת אמנים צעירים בנושא טיפוס הבהרות, למטרות הסברה. עופר מצביעה על כך שגם היודנראט – מוסד השלטון היהודי העצמי שהוקם בגטו בפקודת הנאצים ונתפס כעושה דברם – שיתף פעולה עם היוזמות השונות, אף שחלקן נעשו במחתרת.

ד"ר מרים עופר: "המאבק למיגור הטיפוס היה אחד האתגרים החשובים שהציבו לעצמם מנהיגי הגטו ואנשי הרפואה. פרט לצפיפות האיומה, סבלו התושבים גם מתנאי תברואה והיגיינה ירודים, מחסור בדיור, אובדן פרנסה, תזונת רעב ומחסור בחימום בימי החורף. הפליטים היו אחד המקורות להפצת מחלות"

היזמות הרפואית היהודית התקיימה ברבים מהגטאות שהוקמו בשטחי הכיבוש הנאצי. עבודת המחקר שכתבה עופר בלימודי התואר השני שלה בהיסטוריה באוניברסיטת חיפה, עסקה ברפואה בגטו שאוולי בליטא. "חג לנו היום", כתב אחד הרופאים בשאוולי, ד"ר אהרון פיק, שנפטר כחודש לפני חיסול הגטו. "ברגשים מעורבים בצער ושמחה אשתתף בחגיגתנו, חגיגת שנה מיום היווסד בית החולים בגטו. מצד אחד, תוקף אותי צער לבלי חוק בזכרי את מוסדותינו בימים עברו… שכולם נחרבו עם חורבננו אנו, והוצאתנו בחוזקה מחיי התרבות והחברה בכלל, כמו שכתוב: 'זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה כל מחמודיה אשר היו מימי קדם'… ומאידך גיסא, ישמח ליבנו בראותנו שלמרות כל הגזרות והנגישות, העלבונות והפגיעות בכבודנו, לא נסה עוד יוזמתנו ולא פג עוד אומץ רוחנו. וחברתנו המעונה והמדוכאה הוציאה מתוכה נציגות פעילה ואמיצה שעצרה כוח בצוק העיתים לייסד מוסד נכבד ומועיל כבית החולים".

הצעדים הנאציים

"במשך חודש בודדו 1,300 עד 1,600 איש בתחנת ההסגר. התחנה הייתה גיהינום אמיתי לכלואים. חמישים עד שישים אנשים נאלצו להשתמש בעשרים מיטות. האנשים שבודדו היו אמורים לקבל בכל יום שתי מנות מרק, קפה ומאתיים גרם לחם, אבל ההקצבה לא הגיעה אליהם. תשעה עד עשרה אנשים נפטרו בכל יום. הכלואים שכבו על המצעים ובכו מרעב… המתלוננים נענשו במכות. הצוות הורכב כולו מיהודים, והכול נעשה בידיעת ההנהלה ובשיתופה". מתוך המאמר "מגפות ותמותה בגטו ורשה, 1939־1942", מאת ישעיהו טרונק, חוקר תולדות יהדות פולין

החברה היהודית בגטו ורשה הייתה מקוטבת ומפוצלת – מבונדיסטים ועד ציונים, מאתאיסטים ועד חסידים, וגם לא מעט מומרים, במיוחד מקרב הרופאים. "למרות המציאות המורכבת הזו ולמרות כל התככים", אומרת עופר, "ראש מחלקת הבריאות בגטו ורשה, ד"ר ישראל מילייקובסקי, השכיל לתמרן ולהביא לשיתוף פעולה. לכן הצליחו להקים בגטו מערך רפואה שכלל שירותי אשפוז, מרפאות, מעבדות, בתי מרקחת, ולא רק רפואת חירום אלא גם חינוך רפואי ומחקר על היקף התחלואה. אי אפשר להקים מערך כזה בלי להתעלות על המחלוקות".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... mages-89276968-120x86.jpg 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ages-89276968-750x532.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

דוגמה להשקפתו המכילה של מילייקובסקי אפשר למצוא בקטע שכתב על יהודי הגטו, ובו הבחנות חברתיות מעניינות: "אני מוצא הוליזם ביהודי המאמין. הוא לא סובל מ'שיברון הלב' ומה'ספקות' שטורפים את נפשו של היהודי ה'נאור'. אני מבין את הנפש ואת הזיקה של המומר שהוטל בברוטליות לגטו… לחיות ולסבול עם המוני היהודים שמהם הוא כל הזמן ניסה לברוח. …התלמוד טוען שאפילו אם יהודי חוטא, הוא עדיין יהודי. ופה המצפון שלי מכתיב לי לדבוק באדיקות במרשם המוסרי היהודי: 'לא תיקום ולא תיטור'. בהתפתחות המוסרית אנחנו עומדים גבוה מעבר לעריכת חשבון קטנונית, ובייחוד בעיתות מצוקה. כרופא אני רואה את המומרים שחיים איתנו בגטו כאנשים עם מורכבות רוחנית חריפה. אני מתייחס אליהם ללא שנאה… אך גם ללא חיבה".

הרופאים היהודים בגטו נאלצו לתמרן בין מתן מענה קהילתי למגפות ובין המאבק בגזרות ה"רפואיות" הנאציות, שהסבו נזק והגבירו את הסבל והתמותה. "הסיוט בחלוק הלבן" של הגטו היה ד"ר וילהלם האגן, ראש שירותי הבריאות הגרמניים בוורשה בזמן הכיבוש. בעדות ביד ושם, המופיעה בספרה של עופר, תיאר ד"ר חיים איינהורן את האיום המפורש של האגן כלפי הרופאים היהודים בגטו בכל הנוגע לטיפול במגפות: "ד"ר האגן היה לבוש במדים גרמניים. הוא הסיר את כובעו, הוציא אקדח, שם אותו לפניו על השולחן, והצהיר: 'רופאים יהודים, בשל הלכלוך היהודי מתפשטת ברובע היהודי מחלת טיפוס הבהרות, המאיימת על האוכלוסייה הפולנית וכן על הצבא הגרמני. לכן ייאלצו שירותי התברואה של הגרמנים להגביל את חופש התנועה של האוכלוסייה היהודית. במקרה של אי ציות יינקטו אמצעי ענישה חמורים ביותר. הרופאים היהודים יהיו אחראים אישית לביצוע ההוראות שיובאו לידיעתכם בידי מנהל השירות הפולני'. הוא הדגיש, אגב סיבוב האקדח שהיה מונח לפניו על השולחן, שהוא בעצמו, במו ידיו, יירה למוות בכל רופא יהודי שיחביא חולה במחלת טיפוס הבהרות ולא יאשפז אותו בבידוד בבית החולים".

עופר: "הצעדים שהשיתו הנאצים היו הגיוניים אולי במקרה של התפרצות באזור ממוקד, אבל בתנאי הגטו לא היה לכך ערך, והם רק הגבירו את התחלואה. מדיניות הבריאות של הנאצים הושפעה מהתפיסה האנטישמית שאומרת שיהודים פירושם טיפוס. הם הניחו ליהודים לטפל בעצמם, אך לא אפשרו להם להיות חלק ממערכת הבריאות. בתפיסה שלהם היה פרדוקס: הנאצים האמינו שיהודים הם פרזיטים חסרי ערך, אך באותה נשימה הם הכירו בכך שיש אלפי רופאים יהודים בעלי הישגים בתחום הטיפול במגפות, והניחו שהרופאים הללו יוכלו להתגבר בעצמם על המגפה ולמנוע הדבקה בקרב הגרמנים".

אם חולה אושפז בבית החולים, מספרת עופר, משפחתו נשלחה לבידוד ולא הייתה יכולה לסעוד אותו, וכך סיכוייו לשרוד פחתו. המשפחות עצמן התמוטטו בשל הבידוד, שנמשך שבועות ארוכים. הקהילה לא הייתה מסוגלת לכלכל אותן בתקופה הזו, מצבן הידרדר והסבל גבר. "השלטונות הגרמניים במחלקת התברואה גילו הססנות במאבקם במגפה", כתבה רופאה אנונימית בחודש מרץ 1942. "באופן בלתי יעיל היו מכריזים על הסגר בבניין. במקרה של אבחון המחלה היו מעבירים את החולה לבית חולים, ואת משפחתו וכל שאר דיירי הדירה היו שמים בהסגר למשך 14 יום. נוסף על כך היו סוגרים את הבניין, והתושבים לא היו יכולים לצאת ולהיכנס עד שכל הדירות בבניין עברו חיטוי, והדיירים הוכרחו להתרחץ".

"באופן מוזר התחילה המגפה לסגת כשהתחלנו את פעולותינו", כתב ד"ר הירשפלד. "איני רוצה לייחס לעצמי ולשלטונות הסניטציה את הכבוד. האמצעים שלנו היו דלים מכדי למגר מגפה בהיקף כזה… מיגור המגפה לא היה בזכות השלטונות הסניטריים היהודיים, כפי שהתפרצות המגפה לא הייתה באשמתם"

תהליך החיטוי שכפו הנאצים על קרוביהם ושכניהם של החולים רק האיץ את ההדבקה: "את התושבים הובילו לבתי מרחץ ציבוריים, ושם הם עברו רחצה בכפייה ומסרו את בגדיהם לחיטוי. כל המבצע היה אלים ביותר. אנשי המשטרה הופיעו במפתיע לפנות בוקר… בתי המרחץ הציבוריים היו מקום להידבקות בכינמת, ולא להפך… תמורת תשלום היה אפשר להשתחרר מחובת החיטוי, תמורת שוחד היה אפשר לצאת מבניין בהסגר ותמורת כסף היה אפשר להשיג אישור רחצה".

במקביל לפקודות הנאציות שכלל לא הועילו לבלימת המגפה, מערכת הרפואה היהודית נקטה צעדים משלה, שנועדו למגר באמת את הטיפוס. למרות הסכנה לחייהם, רופאים רבים לא נשמעו לפקודותיו הרצחניות של ד"ר האגן. הם שאפו לטפל בכמה שיותר חולים בשקט, בלי לרשום אותם אצל השלטונות, בניסיון לחסוך מהם את הליך החיטוי הברוטלי והמסוכן.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/שרה-סופיה-סירקין-בינשטיין-באדיבות-ליוויה-שרה-ינוביץ-מארכיון-המשפחה-e1603309280203.jpg 542w" sizes="(max-width: 292px) 100vw, 292px" />

בראש מועצת הבריאות שהוקמה בגטו עמד פרופ' לודוויג הירשפלד – יהודי מומר, מיקרוביולוג וסרולוג, שהיה אחד הרופאים שחיברו את התזכירים הנועזים לנאצים. בין השאר ארגן הירשפלד מבצעי חיסון ככל שתושבי הגטו הצליחו להשיג מנות חיסון, לעיתים בשוק השחור. "הוא ניסה לפעול על פי היררכיה מסוימת של טיפול מותאם", מסבירה עופר. "הירשפלד השכיל להבין שמגפת טיפוס הבהרות פשתה בגטו בגלל התנאים הקשים שיצרו הגרמנים. בפעילותו הוא הצליח להפריד בין מי שטרם נדבקו, לאלה שחלו ונדרשו לטיפול ממוקד. הוא סבר, למשל, שיש לבודד את הפליטים – שהיו אוכלוסייה חלשה ביותר, רעבה ומלאת כינים, ולכן המסוכנת ביותר – אולם בגטו התקשו להחליט כך, כנראה מסיבות מוסריות. הפליטים טופלו לפיכך ברחצה ובביעור כינים. הירשפלד גם האמין כי יש לפטור מחיטוי אנשים שעבדו למחייתם והיו נקיים מכינים, וסבר שזו 'טעות גדולה הגובלת בשיגעון' לשלוח אותם להליך האכזרי. הוא קבע שעובדת סוציאלית עדיפה על פני חיטוי, וכי חשוב לעזור לאנשים בארגון הדירה ובאספקת פחמים לכביסת הבגדים".

גבולות הכוח

"מה אומר ומה אדבר, עמיתיי האהובים וחבריי לסבל? איבר אתם מגוף כולנו. עבדות, רעב, גירושים ומוות בגטו שלנו היו גם מנת חלקכם. אתם בעבודתכם נתתם תשובתכם לתליינים: non omnis moriar (לא אמות כולי)!" ד"ר ישראל מילייקובסקי, מנהל מחלקת הבריאות בגטו ורשה

עופר (59) מתגוררת במצפה־הושעיה, נשואה, אם לארבעה וסבתא לעשרה. אביה ואמה היו שניהם ניצולי שואה. האם נולדה במישקולץ שבהונגריה, וגורשה עם כל משפחתה לאושוויץ. הוריה וששת אחיה נרצחו; היא שרדה לבדה. אביה של עופר, יליד וארנש בפולין, גויס לצבא הפולני כחצי שנה לפני המלחמה, ולחם להגנת ורשה. הוא נפצע, נפל בשבי הגרמנים, השתחרר, עבר לצד הרוסי של פולין ושרד אינספור תלאות. הוריו ושתיים מאחיותיו נספו בבלז'ץ. כשעלה ארצה לאחר המלחמה, כל רכושו עלי אדמות היה נתון במזוודה שחורה אחת.

את המזוודה הבלה הזו עופר שומרת אצלה עד היום, ולעיתים אף לוקחת אותה עמה להרצאות. היא מרצה בתוכנית ללימודי השואה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומלמדת על תולדות הרפואה בשואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל־אביב. כמו כן היא שותפה ליוזמות ארציות ובינלאומיות לקידום המחקר בנושא הזה, ונמנית עם מייסדי המכון ללימודי השואה ע"ש חדווה אייבשיץ בחיפה, שבראשו אף עמדה בשנים שלאחר הקמתו. עופר גם מנהלת מיזמים חברתיים בתוכנית קרב למעורבות בחינוך.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 02013_24_33-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לאחרונה ערכה עופר, יחד עם פרופ' רינה מלמד־לוין ודבי גריינמן, גיליון מיוחד של כתב העת "נשים" (Nashim), שרואה אור בהוצאה משותפת של מכון שכטר למדעי היהדות, מכון הדסה ברנדייס והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה בארה"ב. הגיליון עסק כולו בנשים במקצועות הבריאות והרפואה בשואה, והוקדש לזכרה של ד"ר זופיה סירקין־בינשטיין, הרופאה שהובילה את הטיפול במגפות בגטו ורשה. "בין מלחמות העולם היא רכשה ניסיון רב בהדברת מגפות בחברה היהודית", מספרת עופר. "סירקין־בינשטיין הייתה ממייסדי ה'טוז', ומילאה תפקידים בכירים בארגון. בגטו ורשה היא שימשה ממלאת מקום וסגנית למנהל מחלקת הבריאות, ד"ר מילייקובסקי. רופאה בולטת אחרת הייתה ד"ר אנה בראודה־הלר, ראש בית החולים לילדים. היא טיפלה בילדים החולים בטיפוס הבהרות, וגם חקרה את הרעב בגטו".

ערכם המדעי וההיסטורי של מחקרי הרופאים היהודים מגטו ורשה לא יסולא בפז. הנתונים שאספו על האוכלוסייה היהודית בגטו, בזמן משבר חמור ובלתי נסבל, נלמדים ומשמשים להפקת לקחים גם היום. כך למשל, קבוצת חוקרים בינלאומית בהובלת המתמטיקאי פרופ' לוי סטון מאוניברסיטת תל־אביב, בחנה לאחרונה בעזרת מסמכים היסטוריים ומודלים מתמטיים את הפעולות שנעשו בגטו ורשה – בידוד, סגר, היגיינה, שינוי בתזונה וחינוך – והסבירה כיצד הן סייעו למיגור הטיפוס בגטו. המחקר, שפורסם בחודש יולי בכתב העת Science Advances, זכה לתהודה עולמית על רקע התפרצות הקורונה, והמחיש כיצד האמצעים הללו למיגור מגפות יכולים לעבוד גם בתנאי תברואה ורווחה קשים מאוד. מחקרה של עופר מצוטט במאמר של סטון ועמיתיו, אך היא עצמה סבורה כי המחברים לא ערכו הבחנה מספקת בין הפעולות הדרקוניות והמזיקות של הנאצים ובין יוזמות היהודים.

מה באמת גרם לדעיכת המגפה של טיפוס הבהרות? עופר אינה משוכנעת שאפילו הרופאים בגטו הבינו היטב את הסיבות לכך. לפי ההערכות, כ־110 אלף מתושבי הגטו חלו בטיפוס; פרופ' הירשפלד גרס שאחרי ששליש עד מחצית מן האנשים חלו, נוצר מעין חיסון טבעי שמונע את המשך התפשטותה של המגפה – וחשב שלו ולעמיתיו לא הייתה השפעה גדולה על ההישג.

"באופן מוזר התחילה המגפה לסגת כשהתחלנו את פעולותינו", תיאר פרופ' הירשפלד. "דעת הקהל ייחסה זאת לכיוון החדש. איני רוצה לייחס לעצמי ולשלטונות הסניטציה את הכבוד הזה. האמצעים שלנו היו דלים מכדי למגר מגפה בהיקף כזה… מיגור המגפה לא היה בזכות השלטונות הסניטריים היהודיים, כפי שהתפרצות המגפה לא הייתה באשמתם".

רופאים אחרים נטו להסברים דומים: "ד"ר טורש כתב כי לדעתו מהלך המגפה תאם את התהליך המאפיין את כל המגפות: לאחר השיא חלה ירידה איטית ברמת התחלואה, משום שהחולים נעשו מחוסנים או שחלו בעוצמה פחותה. ד"ר מרדכי לנסקי כתב שהתופעה הפליאה את הרופאים. הוא טוען ש'נראה שמבחינה אפידמיולוגית יש גבול למגפה גם כשהיא פורצת בתנאים סניטריים גרועים ביותר'".

"השלטונות הגרמניים… הובילו את התושבים לבתי מרחץ ציבוריים", כתבה רופאה אנונימית. "שם הם עברו רחצה בכפייה ומסרו את בגדיהם לחיטוי. כל המבצע היה אלים ביותר. אנשי המשטרה הופיעו במפתיע לפנות בוקר… בתי המרחץ הציבוריים היו מקום להידבקות בכינמת, ולא להפך"

עופר מספרת כי עמנואל רינגלבלום – דוקטור להיסטוריה ומייסד הארכיון המחתרתי "עונג שבת" שפעל בגטו ורשה – כתב ביומנו שגם בתי המרקחת, הרופאים ועובדי בית החולים דיווחו על דעיכת המגפה, עד כדי צמצומה בכ־40 אחוזים. "רינגלבלום קבע שהתופעה אינה הגיונית. לדעתו, הסבר אחד היה שבבתי המחסה, מוקד המגפה העיקרי, רוב האנשים כבר חלו. הוא הוסיף סיבה אפשרית אחרת: 'יש אומרים שבחורף העניים לבושים בבגדים עבים, ומשום כך אין לכינים גישה קלה לגופם'".

שבועת הרופאים

"בגדה אחת מוות, בשנייה חיים / כאן ייאוש, שם תקווה. / למות במידה ההכרחית בלי להגזים, / לגדול כמה שאפשר מן השארית שניצלה. / אנחנו יודעים להתחלק, הו נכון, גם אנחנו, / אך רק לגוף וללחישה קרועה… / כאן לב כבד, שם non omnis moriar / רק שלוש מילים קטנות כמו שלוש נוצות נסיקה / התהום אינה חוצה אותנו, / התהום מקיפה אותנו". מתוך "אוטוטומיה", מאת ויסלבה שימבורסקה, בתרגום רפי וייכרט

רוב היהודים שנצלו מהטיפוס, נספו בתאי הגזים או מתו מסיבות אחרות בגטו. אבל הפעולות למיגור מגפות נמשכו גם בזמנים הקשים ביותר, והנהגת הגטו חשבה כל העת על תמריצים שיעודדו את התושבים לשתף פעולה עם מאמצי המנע. אפילו לאחר האקציה הגדולה של קיץ 1942, שבה נשלחו מוורשה בתוך כחודשיים כרבע מיליון יהודים להשמדה בטרבלינקה, נערכו בגטו למבצע היגיינה מיוחד כדי לנסות להציל את מי שנותר.

בהודעת היודנראט מ־3 בינואר 1943 נכתב כי "בין 3 ל־9 בינואר יתקיים 'שבוע הניקיון' בשטח הרובע היהודי בוורשה. שמירה קפדנית על הוראות הקשורות במבצע היא לטובתכם האישית. בשמירה על הניקיון אתם מונעים התפשטות מחלות מידבקות וכך מצילים את חייכם וחיי משפחותיכם. הוועד היהודי משוכנע שתשתפו פעולה במבצע, ולא רק בפחד מפני עונש על אי שיתוף פעולה אלא בעיקר בהבנת החשיבות של מבצע 'שבוע הניקיון'".

הרופאים בגטו ניצבו מדי יום ביומו אל מול דילמות אתיות שהלכו והחריפו. בתחילה הם התלבטו אם לדווח על חולים מידבקים או לא. בהמשך היו רופאים שבחרו לערוך המתות חסד בחולים חסרי ישע ובילדים חולים, עת התקרבו הגרמנים וסגרו על הגטו. "קיבלתי שתי אריזות גדולות עם מנות מורפיום", תיארה ד"ר עדינה בלדי־שווייגר. "לקחנו כפית. וכך, כמו בעבודתי הרגילה במשך שנתיים, רכונה הייתי מעל למיטות, ולפיותיהם של העוללים הכנסתי את ה'תרופה' האחרונה".

כאשר פונו חולים מהגטו, היו רופאים ואחיות שעלו לרכבות המוות יחד עמם. אחרים בחרו ליטול את חייהם במו ידיהם. ב־18 בינואר 1943 החלה בגטו אקציית שילוחים נוספת, שנכללו בה כמעט כל הרופאים היהודים שנותרו עדיין בחיים. אדולף ברמן, ראש ארגון הסעד לילדים "צנטוס", מתאר את הרגעים הקשים הללו בספרו "במקום אשר יעד לי הגורל: עם יהודי ורשה, 1939־1942" (הוצאת בית לוחמי הגטאות והקיבוץ המאוחד, 1977): "כפי שמוסרים העדים הבודדים שנשארו בחיים, נשא ד"ר מילייקובסקי… נאום חוצב להבות אש, שעיקרו קריאה ליהודים ללכת למוות במלוא הכרת ערכם, בראש זקוף. הוא עצמו ומקורביו החליטו לא ללכת לקרונות המוות. הם הכינו ונטלו עמהם זריקות מורפיום. …ד"ר סירקין־בינשטיין הזריקה לד"ר מילייקובסקי ולכמה רופאים אחרים ולבסוף גם לעצמה מנה גדולה של מורפיום. הם כולם מתו בו במקום".

"לאורך כל התקופה בגטו, הרופאים סיכנו את חייהם בפעילויות מחתרתיות כמו הקמת פקולטה לרפואה שלמדו בה כ־500 סטודנטים – דבר בלתי נתפס", אומרת עופר. "לשם כך נדרש אומץ רב, רצון לחיות ותקווה גדולה. הרופאים ידעו שיום יבוא והמלחמה תיגמר. הם היו חפצי חיים, ניסו לשמור על שגרה, וגם הכינו עתודה רפואית ליום שאחרי". ואכן, לאחר השואה הייתה גם תקומה: חלק מהרופאים ששרדו עלו ארצה, ובין צאצאיהם יש מי שהפכו ברבות הימים לרופאים בשירותי הבריאות בישראל.

אין כמובן מקום להשוות בין זוועות הטיפול במגפה בזמן השואה ובין המלחמה העולמית בקורונה, אומרת עופר, ובכל זאת היא הייתה שמחה אם עם ישראל היה מקבל היום השראה מאחדותם של רופאי הגטו וציבור תושביו בהתגייסותם למלחמה בטיפוס. "לא נוצר היום רושם שכולם משלבים ידיים באמת כדי להגן על בריאות הציבור", היא אומרת. "זה מאכזב, כי אפשר גם אחרת. גם בתנאים קשים עשרת מונים היו אנשים ונשים שקמו והנהיגו".

נושא הסולידריות בימי מגפה מוביל אותנו לדבר על היחס בין החברה הכללית למגזר החרדי – שמואשם בחוסר ציות לכללי הריחוק החברתי, וסופג בשל כך גילויי איבה. פרופ' מוטי רביד, מנהל בית החולים "מעייני הישועה" בבני־ברק, אמר לפני כשבועיים בריאיון ברשת ב' כי יש חלקים בציבור החרדי שהם "קהל… שפורק עול בצורה כזאת והורג אנשים… יש פה התרסה של 'אני ואפסי עוד'. הם התחנכו לקבל הכול ולא לתת כלום במשך שנים". הדברים גררו סערה ציבורית ואף הביאו להתפטרותו מתפקידו. עופר אינה מותחת ביקורת על רביד: לדבריה, יש להבדיל בין טענות אובייקטיביות כלפי מי שמפר את כללי הבידוד או הסגר, ובין "גלישה לסטריאוטיפים – גזענות, קסנופוביה, אנטישמיות וכיוצא באלו, תופעות שיש להן נטייה להתפרץ ביתר שאת במצבי משבר. הביקורת הציבורית על מפירי ההוראות היא לגיטימית, לא אנטישמית. עם זאת, חשוב להכיר בצרכים המיוחדים של מגזרים שונים, ולתת מענה מתאים לבעיות אובייקטיביות, כמו משפחות ברוכות ילדים המתגוררות בצפיפות. קשה למנוע הדבקה במצב כזה".

רביד בן ה־83 הוא ניצול שואה, ששרד בגטו לבוב בפולין. לדברי עופר, בהחלט אפשר לראות בו חלק ממה שד"ר מילייקובסקי מגטו ורשה כינה בכתביו "סימפוניה בלתי גמורה של רופאים יהודיים משנת 1942". "סיפורו האישי כילד ניצול שואה והישגיו מבטאים חוסן ויכולת להתקדם ממצב קשה וטרגי לעשייה בונה ותורמת, ולגלות אופטימיות גם במצבים קשים", אומרת עופר.

היא מספרת שד"ר הירשפלד ניסה לפתח שיטה לבלימת המגפה באמצעות תחבושות מהולות בכספית, שישמידו את הכינים המעבירות את הטיפוס. הוא לא הספיק ליישם את הפתרון, "אבל לולא הגירוש, ייתכן שהם היו מוצאים פטנט", אומרת עופר. "הם ניסו לפרוץ דרך. אם המגפה בגטו פסקה בגלל פעילותם המסורה של הרופאים היהודים, והרפואה הסוציאלית והמונעת אכן תרמו לכך, בוודאי יש מה ללמוד מהם לימינו. אם שיתוף הפעולה בין בני פלוגתא ויריבים הועיל בטיפול במגפה, גם מכך יש ללמוד לימינו. ואם היא נעצרה כי מטבעה של כל מגפה להיבלם – נדמה שחלק גדול גם אנחנו עברנו, ולא ירחק היום שבו נגיע לנקודת הדעיכה והבלימה של המגפה, וזה מעורר תקווה. לא לנצח תאכל קורונה".

The post המרד הרפואי: כך נלחמו היהודים במגפה בגטו ורשה appeared first on מקור ראשון.

רשות הקליטה העירונית של עיריית ירושלים פרסמה השבוע כי בשנת 2020 נפתחו כ-2,000 תיקי עלייה בעוד שבכל שנת 2019 נפתחו 700 תיקים בלבד. ברשות מייחסים זאת לגל אנטישמיות ופעילות של ארגונים שונים המפנים אצבע מאשימה ליהודים המפיצים את הקורונה בעולם.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

ביהמ"ש העליון: חצר אדמו"ר היא עסק, ה"תרומות" חייבות במס

האישה שיילדה אלפי תינוקות הוכרעה על ידי הקורונה: "נתלשה לנו חתיכה מהחיים"

הנדל והאוזר לא ינסו הפעם לעצור את הבחירות

מנהל הרשות העירונית לעלייה וקליטה בעיריית ירושלים, פיני גלינקביץ מספר שמידי שנה עולים לירושלים כ-2600 עולים ממדינות דוברות אנגלית, צרפת, אמריקה הליטינית וברית המועצות לשעבר. "יש היענות יוצאת דופן כעת לעלות לירושלים, כמעט פי שלוש ממה שהיה בשנה שעברה" הוא אומר, "אנחנו משווקים חזק את ירושלים, במיוחד למשפחות שנושא החינוך חשוב להם – יש בירושלים את כל סוגי בתי הספר – המתאימים לכל המגזרים, וזה גורם משיכה גדול".

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... 01915_25_00-4-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

עיריית ירושלים, בשיתוף משרד העלייה והקליטה וארגון 'נפש בנפש', עורכת השבוע יריד מיוחד לעולים, במסגרתו מתקיימים ייעוץ אישי עם צוותי תמיכה, אשר יסייעו לעולים בתכנון תהליך העלייה והקליטה בירושלים. בערב הפתיחה שהתקיים אמש צפו יותר מ-22 אלף אנשים ממדינות דוברות אנגלית – שמתעניינים בעלייה לישראל, וספציפית לירושלים. בנוסף, 143 עולים פוטנציאליים יקבלו ייעוץ אישי בן חצי שעה ממומחים מטעם העירייה – דבר שלא מוצע בשנה רגילה ונטולת קורונה.

ראש העיר ירושלים, משה ליאון: "אני מברך על קיום שבוע העלייה והקליטה ורואה חשיבות רבה לקיימו בייחוד בתקופה זו, בה אחינו ואחיותינו בתפוצות מתמודדים עם אתגרים רבים. ירושלים ערוכה ומוכנה לקליטת עלייה, כאן זה הבית שלכם".

בתוך כך, במסגרת "שבוע העלייה" בחרו בתנועת בני עקיבא העולמית  בסרן משה(מטעמי בטחון שדה ללא שם משפחה) ובשיראל עטיה די נאפולי כעולים בוגרי התנועה שתרמו תרומה משמעותית למדינת ישראל תחת הגדרת ההגשמה "היינו כחולמים".

סרן משה, בן 30 נשוי עם ילדה ובימים אלה הם מצפה ללידה נוספת. משה עלה מאוסטרליה בשנת 2014 כשהוא בן 25, לאחר שסיים תואר ראשון בהנדסת אלקטרוניקה.  לאחר שהתאקלם התגייס לצה"ל בתור אקדמיזאטור למנהלת פיתוח הרק"מ של משרד הביטחון. כשנתיים מאוחר יותר יצא לקורס קצינים ובשנת 2019 עם סיום תפקידו בהצלחה, בחר להאריך שירות. בימים אלה הוא אחראי על פיתוח מערכת החשמל החדשה בטנקים, נמרים ואיתנים של צה"ל.

הזוכה הנוספת בפרס היינו כחולמים היא שיראל עטיה די נאפולי  בת 24 שעלתה ממרסיי,  שם ריכזה את הסניף המקומי של התנועה. בשנת 2015, כשהיא בת 19 בלבד עלתה במסגרת תוכנית מסע של הרב ממו "תקווה" בשיתוף החוויה הישראלית. די נאפולי שירות לאומי בCnef  ומכינה בהר הצופים. במקביל הפכה מדריכה בחוויה הישראלית באגף אירופה, עשתה קורס מורה דרך בפולין, ובין היתר הובילה קבוצות שמיניסטים מצרפת שביקרו במחנות ההשמדה ומשם הגיעו לסיור חינוכי ערכי בישראל. היא למדה תקשורת ומדעי המדינה, עבדה ב"נפש בנפש", כרכזת לעולים מצרפת. לפני כשבועיים התחילה לעבוד בCnef כרכזת פרויקטים לסטודנטים עולים.

בנוסף, העולה ה-3.3 מיליון מקום המדינה עלה למדינת ישראל דווקא ב"שבוע העלייה" ברכבת אווירית מיוחדת של הקרן לידידות ומשרד העלייה והקליטה. יחד עם העולה ה-3.3 מיליון הגיעו היום 240 עולים חדשים מאוקראינה – שיא יומי לעלייה מפרוץ המגיפה.

העולים זכו לקבלת פנים חגיגית לרגל ציון שבוע העלייה בישראל של שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו שטה ונשיאת הקרן לידידות יעל אקשטיין.

שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו שטה אמרה: "בשבוע העלייה אנו גאים להצדיע לעולים החדשים והוותיקים, וכשרת העלייה והקליטה נפלה בחיקי הזכות לקבל את פניו של העולה ה-3.3 מיליון במועד סימבולי ומהותי לחברה הישראלית כולה ובהם העולים שתורמים משמעותית לקידומה ופיתוחה של מדינת ישראל".  נשיאת הקרן לידידות יעל אקשטיין: "העולים הם ברכה וחיזוק אדיר לחברה ולכלכלה הישראלית ואנחנו גאים בזכות שניתנה לנו לסייע בהבאתם ארצה עם עוד אלפי יהודים מעל העולם."

The post זינוק של כמעט פי 3 בפתיחת תיקי עלייה בירושלים appeared first on מקור ראשון.

"חיי אדם אינם אלא סדרה של מקרים חסרי פשר, עד שבא המספיד וסוגר סביבם את המסגרת". כך נחתם "המספיד", האחרון בקובץ סיפוריו הארוכים ונובלותיו הקצרות של דרור כהן. "החיים אינם אלא סדרה מכוונת של צירופי מקרים", מצוטט היינריך אפלבאום, דמות בדיונית, במוטו לסיפור הפותח, הסיפור שכותרתו ככותרת הקובץ כולו, "פרחים על קברה של הִילְדֶּה אפלבאום".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– ביהמ"ש העליון: חצר אדמו"ר היא עסק, ה"תרומות" חייבות במס

– האישה שיילדה אלפי תינוקות הוכרעה על ידי הקורונה: "נתלשה לנו חתיכה מהחיים"

– כרטיס אדום בוהק: דו"ח מבקר חמור על ההתמודדות עם הקורונה

זו אפוא המסגרת של הספר, מילותיו הראשונות והאחרונות. אף שהמשפטים הללו דומים – שני משפטי "החיים אינם אלא" המצביעים על המקריות שבחיים ועל היד הנותנת להם פשר – הם מציעים שתי אפשרויות שונות. האחד טוען כי רק מי שמספיד את האדם, כלומר מספר את סיפור חייו לאחר שתמו, מחבר את הקו בין המקרים ומעניק להם משמעות (ויפה הדימוי הסמוי המונח פה, למסגרת של מודעת אבל). על פי המשפט האחר, צירופי המקרים המרכיבים את החיים מכוונים כנראה מלכתחילה.

יהיה אופייה של המקריות בחיים אשר יהיה, מסגורו של הקובץ בשני משפטים אלה ודאי אינו מקרי. רוב הסיפורים בקובץ שואלים מהם חיינו, מהו אורך ימינו, במה נהגה יומם ולילה, ומה היחס בין מקרה לבין פשר. אלה אינם סיפורי הגות מתפלספים, אלא סיפורים עתירי עלילה ומקוריים מאוד בנושאיהם. התהיות הפילוסופיות והלוגיות של הסופר – מתמטיקאי במקצועו, וגם זה לא במקרה – ארוגות בהתרחשויות.

חלק מהסיפורים מעניינים יותר מכפי שהם טובים. כזה הוא למשל הסיפור "ירח אשכולית", על קורותיו הסוערות של מועדון תל־אביבי בשנות התשעים; סיפור הקורץ אל אוהבי מוזיקת המועדונים של התקופה (ואל שונאי "נוער הגבעות", המשתרבב לסיפור כאוסף בריונים אף כי טרם היה קיים אז). כזה הוא גם "ממראות העיר הלבנה", על חבורת שוחרי מדע שהתריעה על מכת ארבה שתבוא על תל־אביב ולא הקשיבו לה; האלגוריה הטמונה בו נחווית כמגושמת וצדקנית משהו. סיפור נוסף, "דמעות של ארכיטקט", מציע עלילה סמי־בלשית רוויית פילוסופיה, אך פחות על "החיים" ויותר על אסתטיקה ועל יכולתה של האדריכלות להיות ספרות מרחבית.

לנושא המוצג במסגרת הספר – המקריות, הארגון והפשר בסיפור חייו של אדם – מוקדשים שלושת הסיפורים האחרים. "המספיד" הוא תמהוני המגיע אל יושבי־שבעה זרים עם הספד קולע שהכין על הנפטר שלא הכיר, ובתמורה גונב שם משהו. האם אפשר להתחזות למכּר של זר ולמסגר לו סיפור חיים? מסתבר שכן. "המושך בחוטים", סיפור פוליטי, מציג מקבל החלטות בתחום הביטחון שאינו מסוגל לנתק את תפיסת המציאות שלו מסיפור חייו, ומצבנו הלאומי מתגלה כפרי מצבו הנפשי.

אך הסיפור הטוב והחשוב בקובץ הוא הסיפור הפותח, שכאמור נתן לו את שמו; הוא גם הארוך בסיפורים, שאף נספחים לו שני סיפורים קצרים שכתבה כביכול הילדה אפלבאום בשמות בדויים. קורותיה של אפלבאום, אישה מסתורית, ונקמתה במי שהסגיר את אביה ואותה לגסטפו, מתפענחים בטכניקה סיפורית מורכבת העשויה ביד אומן רגיש. את פשרו של סיפור החיים, מגלה שם הקורא, יכול לתת האדם במעשיו. "עסקתי בכל העיסוקים שהחיים מזמנים לנו כדי לשכוח את קצבו של הזמן", מתרצת־מסכמת אפלבאום בערוב ימיה. אך בהתעלותה מעל מהלך הזמן הצליחה להוציא את חייה מכלל צירוף מקרים.

The post אם אפשר במקרה: על מקריות החיים appeared first on מקור ראשון.

דו"ח חמור של מבקר המדינה מתניהו אנלגמן שמתפרסם היום מתאר שורה של כשלים בהתמודדות מדינת ישראל עם משבר הקורונה. על פי הדו"ח, ישראל כשלה במדדים רבים בהתמודדות נכונה ומוצלחת עם משבר הקורונה בכל התחומים: מערך ניהול חקירות אפידמיולוגיות לא תקין, מערך בדיקות איטי מדי, מחסור בכוח אדם, נתונים לא מהימנים של מספר מובטלים ודורשי העבודה ופגיעה נקודתית בעבודת שירות הביטחון הכללי שנאלץ לסייע למשרד הבריאות. כמו כן נמצאו כשלים בסיוע לאוכלוסייה בתשתיות מחשוב ללמידה מרחוק, טיפול בקשישים, פגיעה ניכרת במשק ועוד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון"

– הנדל והאוזר לא ינסו הפעם לעצור את הבחירות

– האישה שיילדה אלפי תינוקות הוכרעה על ידי הקורונה: "נתלשה לנו חתיכה מהחיים"

– האם השלום עם סודן יגיע גם לדרום תל-אביב?

"חשיבותם של הנושאים שנבדקו ניכרת בייחוד בעת הזו של גל שני ונוכח המשמעויות המהותיות הנובעות מכך בכל הנוגע לצורכי הבריאות, החינוך והכלכלה, לשם סיוע לאוכלוסיות שנפגעו במהלך המשבר ובעקבותיו, ובהם –  אוכלוסיות הקשישים, המובטלים ומי שהוצאו לחל"ת ועוד" אמר המבקר אנגלמן. "על הגופים המבוקרים לפעול במהירות וביעילות לתיקון הליקויים שטרם תוקנו כדי לטייב את המשך התמודדותם עם משבר הקורונה".

מצב התחלואה של ישראל ביחס לעולם אינו טוב בלשון המעטה, קובע המבקר, כשהוא מנתח את נתוני החודשים אפריל עד אוגוסט. ישראל עמדה בתקופה הזו לא רק בראש טבלת המדינות האדומות אלא גם במספר החולים החדשים וכן בשיעור הבדיקות החיוביות למיליון איש, כשאפילו ארצות הברית נמצאת הרחק מאחור. לעומת זאת, מספר המתים ליום ביחס למיליון איש נמוך בישראל כמו שמספר הבדיקות ליום למיליון איש הוא הגבוה מבין מדינות העולם.

מבקר המדינה מצא כי למרות המאמץ לעצור את שרשראות ההדבקה, 74% מהנבדקים מקבלים  תוצאות לאחר יותר מ-36 שעות מההפניה לבדיקה, ובכלל זה 33% מקבלים תוצאות יותר מ-72 שעות מאז ההפניה. המבקר ממליץ למשרד הבריאות לאסוף את מלוא הנתונים על פרק הזמן הנדרש להליכי הדיגום והבדיקה כדי שיוכל לזהות "צווארי בקבוק" בתהליך הבדיקה ועד קבלת התוצאה ולהסירם, ובכך לקצר ולייעל את התהליך.

המבקר מאשים כי ישנו מחסור קריטי במספר צוותי החוקרים האפידמיולוגים. מספר החוקרים ביחס לאוכלוסייה קטן ועומד על חוקר אחד לכל 9,000 נפש. מספר זה קטן בהשוואה למקובל במדינות אחרות. בניו יורק למשל ישנו חוקר אחד על כל 6,200 נפש, בגרמניה 1 לכל 4,000 ובבריטניה 1 לכל 2,200 נפש.

חלק מחוסר היעילות של ניהול מערך החקירות הוא תיעוד הנתונים שנעשה באמצעות טפסים ידניים בחלק גדול מהמחוזות. רק לאחר שתוגבר מערך החוקרים עברו חלקם להזנת הפרטים ישירות למחשב כשחלק מהפרטים מוזנים בשיטה של הזנת מלל חופשי ולא כטופס ממוחשב "חכם". "שיטה זו היא איטית, אינה יעילה, אינה מבוקרת, דורשת לכפל של משאבי כוח אדם ובעלת פוטנציאל רב לטעויות" נכתב בדו"ח.

בנוסף, ישנה היערכות חסר של משרד הבריאות לקראת החורף וקיים פער בין תכנון משרד הבריאות ליכולת שתהיה למעבדות קופות החולים, לבין היערכות קופות החולים בפועל לביצוע הבדיקות. הקופות מתכננות להגדיל את יכולת ביצוע הבדיקות ב-24,000 בדיקות ליום יותר מאשר מתכנן משרד הבריאות. מבקר המדינה ממליץ למשרד הבריאות לסיים את השיח עם כל קופות החולים ולהכין תוכנית עם כל הגורמים המפעילים את המעבדות.

מעבר לנושא הבריאותי, התייחס המבקר גם להשלכות הכלכליות של המשבר, שהביאו למספר שיא של מבקשי דמי אבטלה שעמד בחודש מרץ על כ-780,000. עד אמצע חודש יולי הצטברו יותר ממיליון תביעות לדמי אבטלה וממרץ עד סוף יוני שולמו במצטבר למעלה מ-10 מליארד ₪ דמי אבטלה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/השוואה-ביו-750x430.png 750w" sizes="(max-width: 1130px) 100vw, 1130px" />

הדו"ח מלמד כי נמצאו פערים בנתונים בין שלושת הגופים המרכזיים לאיסוף נתונים על מצב האבטלה בישראל- המוסד לביטוח לאומי, שירות התעסוקה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

ביטוח לאומי סופר את מקבלי קצבת האבטלה לפי מספר התביעות שהוא משלם עליהן. שירות התעסוקה  סופר את דורשי העבודה שפנו לשירות התעסוקה. הלמ"ס מתבסס על סקרי כוח אדם שביצע לפי ההגדרות של בלתי מועסקים.

מהדו"ח עולה כי קיים פער משמעותי בין הנתונים של שלושת הגופים, עד כדי כך שמספר דורשי העבודה לפי שירות התעסוקה ביוני 2020 גדול יותר מפי שניים ממספר הבלתי מועסקים לפי סקרי כוח האדם של הלמ"ס:

נוכח המשבר התעסוקתי החמור והצורך הברור והמיידי בקבלת נתונים באופן מהיר ומהימן, ממליץ המבקר שביטוח לאומי יחייב את כל המעסיקים, לפחות בעת המשבר התעסוקתי הנוכחי, למסור לו נתוני שכר חודשיים באופן מקוון לגבי כלל עובדיהם, תוך מתן מידע לגבי כל עובד בנפרד.

עוד מומלץ לבחון את החסמים הבירוקרטיים לחוק הביטוח הלאומי הקובע עבור מקבלי קצבת אבטלה זכאות לקבלת "מענק למובטל שעובד בשכר נמוך". על מנת שהתהליך יהיה יעיל ראוי שהוא ייושם באופן מקוון, דבר שגם יתאים לנסיבות בעת הזו.

המבקר התייחס גם לפן הלימודי, שעבר בעיקרו ללמידה מרחוק החל ממארס האחרון, במטרה לשמור על רצף לימודי והפחתת הפגיעה בשגרת הלימודים של התלמידים. מבקר המדינה בדק ומצא, בין היתר, כי לכ-135,000 תלמידים המהווים כ-7.5% מתוך כלל התלמידים בשנת תש"פ, אין מחשבים ובקרב אוכלוסיות ספציפיות אין כלל חיבור לאינטרנט: ממיפוי שערך הכלכלן הראשי במשרד האוצר עולה של-42% מכלל התלמידים בחברה החרדית (127,299) אין מחשב ול-72% מתלמידים אלו אין חיבור לאינטרנט. כמו כן, ל-26% מהתלמידים בחברה הערבית (120,370) אין מחשבים ול-38% אין חיבור לאינטרנט.

עוד עלה כי למשרד החינוך אין תמונת מצב מלאה בדבר אמצעי קצה וחיבור לאינטרנט בבתי התלמידים והמורים וכי אין מועד ברור שבו צפוי שתהיה למשרד תמונת מצב כזו.

בהיבט העוסק בזמינות מחשבים לשימוש בו-זמני של בני הבית נמצא כי בכמעט רבע (כ-23%) ממשקי הבית שבהם ילדים בני 15, שהשתתפו במבחן פיז"ה, יש לכל היותר מחשב אחד. בהתחשב בכך שממוצע הילדים במשפחה בישראל (כולל בחברה החרדית) עמד בשנת 2016 על 3.11 ילדים, הרי שהדבר מצביע על קושי בזמינות של מחשבים במשפחה שבה יותר מתלמיד אחד.

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/מצב-התחלואה-ביחס-לעולם-120x86.png 120w, https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/מצב-התחלואה-ביחס-לעולם-750x531.png 750w" sizes="(max-width: 1094px) 100vw, 1094px" />

המשמעות היא שלתלמידים רבים מאוד אין יכולת ללמידה מקוונת מרחוק. לצד זאת, אין גורם ממשלתי אחד שמרכז את יוזמות המגזר השלישי לספק מחשבים לילדים אלו וקובע את סדר העדיפויות לחלוקתם בראייה מערכתית כוללת. היעד של משרד החינוך הוא לרכוש 50% מהמחשבים הנדרשים עד סוף ינואר 2021, בתלות בהקצאת תקציב.

מבקר המדינה ממליץ בין היתר שמשרד החינוך ישלים בדחיפות מיפוי של אמצעי הקצה בבתי התלמידים והמורים ושל קיום חיבור לאינטרנט, תוך התייחסות גם למשקי בית שבהם יש יותר מתלמיד אחד שנדרש להשתמש באמצעי הקצה. מומלץ שגיבוש המענים ייעשה בשיתוף הרשויות המקומיות, אשר להן הנגישות הגבוהה ביותר לבתי הספר, שבאמצעותם ניתן יהיה לגבש תמונת מצב שלמה.

דגש מיוחד יש לשים על מענה לתלמידי החברה הערבית, שבה שיעור המחשבים למשק בית נמוך במיוחד, וכן לתלמידי החינוך החרדי, הזקוקים למענה לימודי ייחודי המתאים לאורח חייהם. בנוסף ממליץ המבקר לספק לתלמידים בדחיפות מחשבים, אם באמצעות השאלתם, הנפקת שוברי רכישה למחשבים או מענה אחר, איכותי ושלם.

בדו"ח סוקר המבקר את מעורבות השב"כ באיתור חולי קורונה ובידודם. המבקר משבח את הארגון, שעל פי הנתונים איתר כ-30 אחוזים מחולי הקורונה. למרות זאת, רק כ- 3.5% מהאנשים שנמצא שהיו במגע עם חולים, ולפיכך נדרשו להיכנס לבידוד, התבררו בסופו של דבר כחולים.

ממצא מטריד שעולה בדו"ח המבקר הוא כי כפועל יוצא מפעילות הסיוע שנתן הארגון למשרד

הבריאות, נפגעה פעילותה השוטפת של מחלקה מסוימת בשירות הביטחון הכללי. כמו כן פעולות

הסיוע הובילו לחשיפה מסוימת של יכולות השירות, אשר עלולה לפגוע בשירות בעתיד, עת יידרש

לממש את ייעודו ולמלא את תפקידיו.

The post כרטיס אדום בוהק: דו"ח מבקר חמור על ההתמודדות עם הקורונה appeared first on מקור ראשון.

אחרי בר רפאלי וזמרי הפופ המזרחי, הגיע תור המקובלים ליהנות מהשירות לידוענים מטעם רשות המיסים. פסק הדין של שופטי העליון מזוז, וילנר וקרא – אשר דחה את ערעורו של האדמו"ר יקותיאל אבוחצירה על שומת המס הכבדה שנקבעה לו – לא היה תקדימי, לכאורה. העיקרון שרבנים המקבלים תרומות עשויים להתחייב בתשלום מס נקבע כבר בפסיקה מנחה קודמת, שעסקה בדיווחי המס של הרב הליטאי ישראל פסח פיינהנדלר ז"ל.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– המבחן של בנט: כיצד יוכל לשמר את האהדה הציבורית?

– הנדל והאוזר לא ינסו הפעם לעצור את הבחירות

– אנטישמיות בטיקטוק: אל תשאירו את דור ה-Z לבד במאבק

אבל רק לכאורה. השוואה מדוקדקת בין המקרים מלמדת שבית המשפט הציב רף חדש שיחולל כאב ראש רציני לרבנים המנהלים חצרות. בתיק של הרב פיינהנדלר – שזכה להיחקק בהיכל הנצח לא בזכות ספריו אלא כי כל הסטודנטים למשפטים בישראל מכירים את שמו – זיהה פקיד השומה פער בין הפקדות בנקאיות בסך כמיליון שקלים בשנה ולבין דיווחי מס בסך 84 אלף שקלים. הרב טען להגנתו שאין לו הכנסות והכספים בחשבונותיו הם תרומות ללא תמורה, אך בית המשפט דחה את הטענה לאחר שפקיד השומה הוכיח שהרב מקבל אנשים לייעוץ ומעניק לתורמים את הספרים שכתב. אין הבדל בינו ובין עוסק מורשה, קבע בית המשפט, אף שלא היה לפיינהנדלר תעריף קבוע לייעוץ ולספרים וכל אחד נתן "כנדבת ידו". בשורה התחתונה הוא הציע שירותים ומוצרים וקיבל עליהם שכר ותמורה.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... F190520DCFF67-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

אצל הרב אבוחצירה הסיפור שונה. מצד אחד, המשפחה גלגלה סכומים לא קטנים. הכנסותיה בשנים 2003־2009 עמדו על סך 13.8 מיליון שקלים, בחלוקה הזאת: הפקדת כסף לחשבונות הבנק של הרב ואשתו, בסך כ־3.245 מיליון שקל; 14 נכסי נדל"ן שנרכשו על שם הרב ובני משפחתו בשווי כולל של כ־9.2 מיליון שקלים; 141 נסיעות לחו"ל בעלות כוללת של כ־1.25 מיליון שקל; וכלי רכב בשווי כ־140 אלף שקל. אל מול השפע הזה, דיווחי המס בכל השנים האמורות עמדו על אפס עגול.

הרב מצידו הצהיר: איני מוכר דבר – לא שירותי ייעוץ, לא ספרים, לא קבלת קהל, לא תעריפים או שעות ביקור. הכספים ניתנו לי במתנה, "כמחווה רגשית על רקע חברי ואמוני, וללא תמורה". רוב פסק הדין של מזוז הוקדש לדיון משפטי ארוך על כך שכדי למסות הכנסות מעסק, יש להגדיר מהם המוצר או השירות שנמכרים בו. אולם נדלג על הדיון הזה ונגיע לגלעין הדוקר שבתוכו.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... _201917_45_03-750x484.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בשורה התחתונה, קובע בית המשפט, באבא או אדמו"ר העומדים בראש חצר מנהלים עסק. התרומות אינן "מתנות על רקע אישי־חברי, מנדיבות ליבו של הנותן וללא תמורה מצד המקבל", כי החצר מנהלת עם חסידיה יחסי תן וקח. הם אינם משלמים מתוך נדבת לב אלא מצפים לקבל משהו מוחשי בעיניהם. ה"קח" הוא "הן ברמה הקהילתית הכללית הן בהקשר של פעולות ספציפיות מצד המערער, של מתן ברכות, עצות והשתתפות באירועים משפחתיים של המעניק". ברכה או קמע אמנם אינם מוצר מדף אבל הם בהחלט שירות בעל ערך מסחרי, שיש לו שוק ויש לו קונים. ככזה הוא מחויב במס כמו כל פעילות אחרת.

השופט מזוז, שגדל כילד בין חצרות רבנים, הבין את נפיצות דבריו והוסיף פלפול משפטי שיקהה את העוקץ: "אין בקביעה שמדובר בפעילות שהיא בגדר 'משלח יד' משום זילות מעמדו או פעילותו של המערער כרב וכמנהיג רוחני… (אלא) קביעה פורמלית של סיווג הכנסותיו". בסוף דבריו הציע לרשות המיסים לסווג את ההכנסות כ"הכנסות ממקור אחר", כי "יהא בכך כדי לשכך את התחושה של המערער… בדבר זילות מעמדם".

The post ביהמ"ש העליון: חצר אדמו"ר היא עסק, ה"תרומות" חייבות במס appeared first on מקור ראשון.

בחדרי הלידה בבית החולים מעייני הישועה בבני־ברק הודבק בחודשים האחרונים שלט צנוע ובו בקשה לתפילה: "לרפואת חיה אסתר איזבל בת אמנדה". אוהביה של איזבל זיגילינסקי, מיילדת ותיקה בבית החולים, ביקשו לנצל את עת הרצון בשעת הלידה ולהתפלל להחלמתה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:

– סמוטריץ' מנסה לבלום את "השתלטות המשפטנים"

– "10 חתונות בשבוע": עלייה בתחלואת הקורונה במגזר הערבי

– הציבור הדתי צריך להפנים שיצירה היא לא שדה מוקשים

זיגילינסקי נדבקה בקורונה בחודש יולי. לדברי חבריה, זה קרה במהלך עבודתה; מאז תחילת משבר הקורונה נמצא בית החולים מעייני הישועה בחזית המאבק במחלה, בשל ריבוי החולים בעיר בני־ברק. לאחר שחלתה אושפזה זיגילינסקי בבית החולים שיבא תל־השומר. במשך שבועות הייתה מורדמת ומונשמת, ולאחרונה התעוררה וחזרה להכרה. היא טופלה במכונת אקמו המכניסה חמצן לדם, במטרה לסייע לריאותיה להתאושש; אך ביום רביעי היא נפטרה, בגיל 68.

"נתלשה לנו חתיכה מהחיים בצורה אכזרית וכואבת", מספרת בתה, שאינה רוצה לחשוף את שמה. "ליווינו את אמא מרגע שנודע לנו שהיא חיובית. בהתחלה בהבאת משלוחים לביתה והתעניינות במצב בריאותה, ובהמשך בביקורים יומיומיים במחלקת הקורונה בשיבא, מאחורי הדלתות הנעולות, מחכים לאיש צוות שיגיח וייתן לנו בשורה מאמא ואליה". היא ציינה לשבח את הטיפול המסור של הצוות הרפואי שם. "לפעמים נכנסנו למחלקה במיגון המתאים וראינו במו עינינו את מסירות הנפש של אנשי הצוות, שלבשו מיגון של 'אסטרונאוט' – לא רואים, לא נושמים, לא שומעים, מסורבלים, אבל מוסרים את כל הלב כדי להציל אנשים".

https://www.makorrishon.co.il/wp-content/uploads/2020/10/‏‏144-עותק-750x483.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

כשאמה שוחררה ממחלקת הקורונה ועברה למחלקת טיפול נמרץ ניתוחי לב כדי לקבל בה את הטיפל באקמו, התעוררה במשפחה תקווה. "היינו אופטימיים, אבל לצערנו הקב"ה החליט אחרת", אומרת הבת. "למדנו מאימא מסירות נפש וכיבוד הורים, וזה מה שעשינו למענה. קשה לנו לראות איך חיינו יהיו בלעדיה. לנצח נהיה חסרים".

שירה זיו חזקיה, מיילדת שלמדה סיעוד לצד זיגילינסקי, שנדרשה להתאמות ולהשלמות מקצועיות לאחר עלייתה ארצה, ספדה לה בפייסבוק. "ביום הלימודים הראשון, מכל שישים התלמידים בחרתי לשבת ליד איזבל. הייתי כמה ימים לפני יום הולדת 41 ואיזבל הייתה בת 50. היא נראתה צעירה מכפי גילה. סיכומי השיעור של איזבל היו מושלמים, אבל איש חוץ ממנה לא היה יכול להבין אותם. הם היו כתובים בעברית באותיות לטיניות… אחרי שסיימתי את לימודי המיילדות עבדתי לצד איזבל ב'מעייני הישועה'… מיילדת חמה, רגועה ומקצועית. למדתי ממנה 'טריקים', כיצד להדריך יולדת…"

ציפי לוריא, מיילדת אחראית בחדרי הלידה במעייני הישועה, מספרת שזיגילינסקי הייתה מיילדת מקצועית שתמיד נתנה את הנשמה. "איזבל הייתה אנושית מאוד, ויחד עם זאת מקצועית מאוד. בתור אחראית המיילדות, בכל פעם שהעברתי נוהל חדש או הנחיה חדשה ידעתי שמי שתעשה הכול בלי לעגל פינות תהיה איזבל. היא הייתה ישרה כמו סרגל. לא זזה מהנהלים ימינה ושמאלה. במשך השנים הקפידה להשתלם וללמוד עוד קורסים שיעשירו אותה, כמו הדרכת הנקה. היו לה גם המון תחביבים. שחייה, ציור, אמנות. תמיד הגיעה מטופחת ומסודרת לכל משמרת, גם בלילה". בתפקידה היא הייתה אחראית על הדרכתן של מיילדות חדשות בעבודת המחלקה, ועשתה זאת בנועם רב.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... ua-yosef-02.1-750x500.jpg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

לוריא מספרת גם על סבתא מסורה, ששמרה על קשר קרוב עם בנותיה והנכדים. "ידעתי שביום חמישי אסור לי לשבץ אותה למשמרת כי היא נוסעת לנכדים. זה היה קדוש".

מאז פרוץ הקורונה מונתה זיגילינסקי ל"נאמנת זיהומים" במחלקת היולדות: מחובתה היה לוודא שנוהלי הקורונה נשמרים בקפדנות, מחיטוי חדרי הלידה ועד ההקפדה על ההתנהלות הנכונה עם ציוד המיגון, הכולל מסכות וכפפות. "בתחילת המשבר היו אנשי צוות שביקשו לעזוב", אומרת לוריא. "הם פחדו. אבל לאיזבל לא היה ספק שהיא נשארת. היא אמרה: אני לא עוזבת, אני חלק מהטיפול בנגיף הזה".

משפחתה מספרת שהקפידה הקפדה יתרה על הכללים וההנחיות בשעת המגפה, אך הם משוכנעים שנדבקה במהלך עבודתה בגלל אחרים בבית החולים שלא הקפידו כל כך. בבית החולים טוענים מנגד שיש הקפדה מלאה, וחדרי הלידה והאשפוז לחולות ולבריאות מופרדים היטב. מנכ"ל בית החולים מעייני הישועה פרופ' מוטי רביד מסר: "כמו בכל הנדבקים בקורונה אין ודאות לגבי נסיבות ההדבקה. ייתכן שאיזבל ז"ל אכן נדבקה מיולדת, שכן יש בבית החולים יולדות לא מעטות חולות בקורונה. ההדבקה אירעה בחודש יוני, ההנחיות למיגון הצוות היו ברורות והיה ציוד מיגון בלא הגבלה, כך שאין כל התרשלות מצד בית החולים. בנוגע לכל איש צוות בבית חולים שנדבק בקורונה קיימת השאלה של מחלה (או פטירה) כתוצאה מהעבודה. זו סוגיה משפטית שחייבת החלטה ממלכתית כוללת".

במהלך אשפוזה של זיגילינסקי שמרו חבריה לעבודה על הקשר עמה, ככל שהיו יכולים מרחוק. לוריא אף ביקרה אותה אישית, "אבל לא כשהיא הייתה מורדמת – העדפתי לזכור אותה כמו שהכרנו אותה בבית החולים: מטופחת, מחייכת, מלאת חיוניות". המיילדות שלחו לה סרטונים וביקשו מבני משפחתה שישמיעו לה את הדברים גם כשהיא מורדמת, בתקווה שתשמע את קולן.

רות עוז־שלם, מלווה נשים בהיריון ותומכת לידה, כתבה לזכרה בפייסבוק על לידה שניהלו שתיהן יחד. "היית שם עם כל הלב והנשמה, לידה פעילה שהסתיימה בשלום במקצועיות רבה ובשמירה שלך. היית מחויבת בגופך ובנשמתך, באהבה, באחווה בשיתוף פעולה ותמיכה. אי אפשר לתאר את מה שקרה שם בחדר. נכחת בהמון ידע, כבוד וצניעות. תמיד פרגנת, העצמת, נתת ליולדת את התחושה הטובה ביותר שאפשר, וכשהיית אחראית משמרת דאגת לצוות לנו את המיילדת הכי מותאמת ליולדת. ידעת שלרוב הן מגיעות איתי ללידה פעילה וראיתי שאת מתרגשת ונוכחת כמו אמא שאוהבת ללא תנאי".

בתה ביקשה להעביר לציבור מסר: "חשוב לשמור על חבישת מסכה כל הזמן, גם בעת לידה, עם כל הקושי שבדבר. גם כשמספר הנדבקים ליום ירד, בעזרת השם, אסור להיכנס לאופוריה. הקורונה לא נגמרת עד שהיא נגמרת. תמשיכו להקפיד ולהיזהר".

The post האישה שיילדה אלפי תינוקות הוכרעה על ידי הקורונה: "נתלשה לנו חתיכה מהחיים" appeared first on מקור ראשון.

לפני שלושה חודשים ראו במערכת הפוליטית את אנשי סיעת 'דרך ארץ' ח"כ צבי האוזר והשר יועז הנדל, כמושיעים. הם הצליחו ברגע האחרון למנוע הליכה לבחירות על ידי פשרה שהתקבלה אצל שני הצדדים. כשמדינת ישראל נמצאת שוב על סף פיזור הכנסת בהיעדר תקציב מדינה, במערכת הפוליטית היו מי שתלו בשניים תקוות גם הפעם, אבל עד עתה הם ככל הנראה יכזיבו.

מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:

סמוטריץ' מנסה לבלום את "השתלטות המשפטנים"

"10 חתונות בשבוע": עלייה בתחלואת הקורונה במגזר הערבי

בתפוצות השאלה החשובה היא: מיהו אשכנזי ומיהו ספרדי?

המטרה הראשונית של האוזר והנדל הייתה להלחיץ את נתניהו וגנץ במסגרת פעולות התיווך שניסו השניים לקדם בין החברות בקואליציה. יש מי שהציע להאוזר שהפשרה שנזקפת לזכותו תיכנס לתוקף עד הראשון בינואר ולא 23 בדצמבר, בכדי לחייב את העברת התקציב ולמנוע את המשבר הנוכחי והצפוי מראש. אם המטרה לכתחילההייתה להרגיע את הרוחות ולהגיע להסכמות על התקציב שיוכל בעקבות כך לעבור במועד שהוסכם בהסכם בין ראש הממשלה נתניהו לשר בני גנץ עד ה-23 בדצמבר, הפעם אומרים השניים כי ההחלטה נמצאת בידי נתניהו בלבד ולא יעזור להפוך עולמות.

https://www.makorrishon.co.il/wp-conte ... -at-13.57.07-750x500.jpeg 750w" sizes="(max-width: 1024px) 100vw, 1024px" />

בסוף השבוע האחרון פורסם בחדשות 12, כי נרקמת עסקה להחלפתו של ראש הממשלה נתניהו ללא בחירות. על פי התוכנית, תעלה הצעת אי אמון קונסטרוקטיבית כאשר בראשות הממשלה החליפית שתקום – אם יהיו בעד ההצבעה 61 ח"כים – יעמוד בוגי יעלון.  לכאורה הנדל והאוזר יכולים לחזור למפלגה אותה עזבו לפני  6 חודשים, אבל השניים הבהירו שלא יתמכו בהצעת אי האמון, להפלת נתניהו והמלכת לפיד או יעלון.

מאחורי הקלעים לא נרקמת כאמור פשרה חדשה. המגעים הקדחתניים מהסבב הקודם לא מתקיימים ובמידה מסוימת הנדל והאוזר אף הרימו ידיים. לאחר העברת החוק לדחיית הבחירות הנדל והאוזר חטפו מתקפות על כך שהם ממשיכים למעשה את כהונת נתניהו ונותנים לה תוקף. בשעה שהבחירות נושפות בעורף, הם מעדיפים כעת להתמקד בבניית המפלגה הפרטית שלהם ב'דרך ארץ', לעורר את השטח ואת הפעילים ולהשיג כמה שיותר תומכים. עזרה נוספת כעת לנתניהו תכניס אותם שוב לסחרור  על  תמיכה בהמשך שלטונו מצד אחד והיבדלות מגוש כחול לבן שנוטה שמאלה מצד שני. בהחלטה מודעת, הם בוחרים להישאר על הגדר.

אולם, אם לא תהיה פריצת דרך, ההצעה שעברה בזכות האוזר בניסיון להעניק שלושה חודשים נוספים לניהול מגעים ולא ללכת לעוד בחירות, תיזכר כעיכוב רגעי בלבד. אם הכנסת לא תאשר את תקציב 2020 עד המועד האחרון בקריאה השנייה והשלישית – המשמעות היא פיזור הכנסת ועריכת בחירות באמצע מרץ.

The post הנדל והאוזר לא ינסו הפעם לעצור את הבחירות appeared first on מקור ראשון.